לאחר דיון בבקשה הנוגעת לביזיון החלטת ביהמ"ש, קבעתי כי על המבקשת להמציא את פירוט התשלומים בהם נשאה על מנת לבחון את פסיקת ההוצאות בתיק זה.

המבקשת הגישה חשבוניות, המפרטות, תשלומי שכר טרחת עורך דינה בשיעור של 69,600 ₪, את הסכם שכר הטרחה, את פירוט החיוב, ואת החשבוניות ביחס לכל התשלומים.

המשיב טוען, כי דרישת המבקשת לתשלום בעבור כ- 87 שעות עבודה הינה בלתי סבירה בעליל, והסכום מתייחס לכלל הבקשות בתיק ולא לדיון בבקשה האחרונה, כפי שהיה אמור להיות, שכן רק הבקשה האחרונה התקבלה.

עוד נטען, כי המדובר בשכר טרחה מופרז שאינו קשור להליך זה, וכי אין לחייב את המשיב בכלל הוצאותיה המשפטיות של המבקשת.

בתיק זה, הגיעו הצדדים להסכם פשרה שאושר, על ידי ביהמ"ש וניתן לו תוקף של פס"ד, ביום 9.3.10.

אולם, הסכם פשרה זה לא קוים, והוגשה בקשה לפי פקודת הביזיון, התקיים דיון, והצדדים הגיעו להסכמה, על פיה ניתן יהיה להתקין מכשירי צילום בנכס נשוא הדיון.

ביום 11.10.11 הוגשה בקשה מחודשת לפי פקודת הביזיון, ושוב התקיים דיון, ושוב ניתנה לצדדים ההזדמנות לסיים את המחלוקת בנועם.

אלא שכל הניסיונות לא צלחו, והמבקשת נאלצה להגיש בקשה שלישית במספר, שוב התקיים דיון, וניתנה על ידי החלטה מנומקת המורה על חיובו של המשיב בקנס לכל יום של הפרת הצו השיפוטי, ראה החלטתי מיום 1.8.12.

כלומר, המבקשת נדרשה להגיש שלוש בקשות ולקיים שלושה דיונים, ולשאת בהוצאות המשפטיות הכרוכות בהגשת בקשותיה, כאשר המדובר בפסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה בין הצדדים, שהמשיב החתום על הסכם הפשרה לא מקיימו.

בנסיבות אלה המבקשת זכאית לקבלת הוצאותיה, אולם יש לקחת בחשבון את מכלול הנתונים, ביניהם את שיעור שכר הטרחה בו נשאה בפועל, את הסכומים המקובלים שביהמ"ש פוסק במקרים כגון אלה, ואת השתלשלות העניינים, כשאני לוקחת בחשבון את כל אלה, אני קובעת כי המשיב ישלם למבקשת שכר טרחה בסכום של 25,000 ₪.

ניתנה היום, ח' כסלו תשע"ג, 22 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.