זו תביעה שלפי כותרתה הינה לצו מניעה קבוע/נזיקית/כספית, על סך 200,000 ₪, לתשלומי איזון וצו עשה.

התובע טוען בתמצית, לזכויות בדירה בקומה א' שמעל לדירת הנתבעים, ולפגיעה בזכויותיו, וברכושו בחצר המשותפת, הצמודה לשיטתו, לדירתו ולכלל הדירות בבניין, ארבע דירות, ומבקש צו מניעה כנגד בנייה בחצר, וכן פיצוי כספי ותשלומי איזון.

הנתבעים בתמצית, טוענים כי מדובר בבניה שלמועד ההגנה, בוצעה והינה לפני גמר, ועל פי היתר שניתן ולפי תב"ע מאושרת לחלקה, ושמוסיפה זכויות בניה, הן לדירתם והן לדירת התובע.

הנתבעים מכחישים כי לתובע זכויות בדירה כנטען על ידו, וכי התנגדות שהגיש לבנייה והרחבת דירתם, נדחתה על ידי הוועדה המקומית, לרבות ערעור בעניין.

ביום 03.03.2010 נדחתה בקשת התובע למתן צו מניעה זמני, החלטת כב' השופט הראל בעניין, וחויב בהוצאות הבקשה.

ככלל, התנהלותו הדיונית של התובע לאורך התיק, לא היתה ראויה, והביאה לדחיות, הוצאות ועיכובים לא מעטים. כך למועד הגשת תצהירי עדותו, בקשות מאוחרות בעניין חוות דעת מטעמו, וארכות בעניין, בקשות בהקשר לתשלומים והוצאות שנפסקו ולא שילם, בקשות ודחיות, בהקשר אי תשלום מחצית שניה של האגרה, ובאותם עניינים, וחרף כשלים דיוניים, ניתנו ארכות, לעיתים מלפנים משורת הדין, ואף נפסקו הוצאות לחובת התובע.

התיק נקבע לשמיעת ראיות ליום 2.6.19. לדיון התייצבו ב"כ התובע , הנתבעים בעצמם ובאת כוחם, וכן המומחה מטעמם.

משלא התייצב התובע והמומחה מטעמו, מבקשים הנתבעים את מחיקת ו/או דחיית התביעה, ובשל ההתנהלות הבעייתית של התובע לאורך התיק, שגורמת לטרחה, והוצאות מתמשכים, ומלמדת על זלזול בהליך ובהם, כן מציינים שטרם הותר כלל לתובע לתבוע פיצוי בגין תשלום איזון על פי חוות דעת שצרף ועל פי כתבי הטענות, הדרישה הכספית מתייחסת לחצר ולנזקים אחרים, ובכל מקרה, לא שולמה אגרה מתאימה בהקשר זה.

מנגד, ב"כ התובע מציין כי חרף כשל דיוני כזה או אחר, ככלל התובע מעוניין בהמשך התביעה וקידומה, לתובע בעיות אישיות שלא ניתן לפרט, ומכבידות גם על המייצג עצמו, ומכאן אי התייצבותו לדיון. לעניין המומחה מטעם התובע, נטען שזימונו לא התבקש על ידי ב"כ הנתבעים, ומשכך ולפי תקנה 130 א, לא היה מקום להתייצבותו ביוזמת התובע, כן מציין שנושא תשלומי האיזון הנדרשים, מגובים בתביעה המקורית וחוות הדעת שהוגשה, ומוכן לצמצם שיעורם כפי האגרה ששולמה.

על פי תקנה 157(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 –

"התייצב הנתבע, ואילו התובע לא התייצב לאחר שנמסרה לו הודעה כראוי, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הנתבע, למחוק את התובענה או לדחותה..".

בהקשר זה, על בית המשפט לאזן בין כלל האינטרסים הרלוונטיים, ולעשות זאת על רקע מכלול נסיבות המקרה. מחד, יש להבטיח כי לתובע יהיה יומו בבית המשפט ושערי הצדק לא יינעלו בפניו. בתוך כך יש לשקול אם אין מנוס מהתוצאה של מחיקת או דחיית התביעה בשל אי התייצבות התובע, או שניתן לרפא את המחדל על ידי השתת הוצאות. מאידך, יש לתת משקל להתנהגותו של התובע בניהול ההליך כולו והטורח שנגרם לצד שכנגד. ככל שהמסקנה תהא כי התובע מזלזל בהליך השיפוטי, או אף אם התנהגותו לוקה ברשלנות רבתי, כי אז תיטה הכף לטובת מחיקת או דחיית התביעה, גם מהטעם לבדו של אי התייצבות. דברים אלו מקבלים משנה תוקף כאשר התובע והעדים מטעמו לא התייצבו לדיון הוכחות שנקבע, דיון המחייב, מעצם טיבו, היערכות מיוחדת של הנתבע, הבאת עדים מטעמו, הכנתם לדיון וכיו"ב.( ראה עמ (ת"א) 56700-08-16 עזרא אילן הניה נ' מנהל מע"מ תל אביב).

יפים בהקשר זה, גם דבריו של כב' השופט חשין בעניין ע"א 32/89 חיים גולן נ' אורי עלוני [פורסם בנבו] (15.6.1992):

"... תובע אשר אינו מתייצב לדיון שנקבע –ובלא שנתן טעם ראוי למחדלו - מעלים עליו כי מוותר הוא על תביעתו, והרי באי התייצבותו למשפט הוכיח בעליל כי אין הוא מעוניין בהמשכה התקין; התובע הוא שיזם את ההליכים, ובהפגינו אדישות כלפי אותם הליכים, מסקנה נדרשת היא כי דעתו נתפנתה מהם. אינטרס הנתבע נגזר בחלק עיקרי בו מאינטרס התובע: זכאי הוא שלא יטלטלוהו שלא לצורך בבית המשפט, שלא יטריחוהו מעבר לראוי, וכי משפטו לא יימשך מעבר לצורך. אשר לבית המשפט: בית המשפט מייצג את אינטרס הכלל, ומוסיף ומגן הוא על אינטרסים ראויים הן של תובע הן של נתבע. אינטרס הכלל הוא, שבית המשפט לא יבטל זמנו לריק, וכי יעשה כמיטב יכולתו לסיומם של משפטים שהוחל בשמיעתם. תובעים חדשים לבקרים עומדים ומתדפקים על שערי בית המשפט, וישן מפני חדש נוציא. תובע שאינו מתייצב לדיון – ובאין טעם ראוי לדבר – פוגע באינטרס הכלל, ובית המשפט יאמר את דברו. דומה אף זאת, שדחיית תביעה מחמת אי התייצבות לדיון יש בה משום תגובה על זלזול שתובע מפגין כלפי בית-משפט בהתנהגותו הבלתי ראויה" (פסקה 5).

במחלוקת שנפלה בין פרקליטי הצדדים, בשאלת חובת התייצבות מומחה התובע, מר גלילי, ובהעדר הודעה או דרישה בעניין מטעם הנתבעים, אני מקבל עמדתו של ב"כ התובע, שלפי נוסח התקנות בעניין כיום, ובקשר להעדת מומחה מטעם בעל דין שכנגד, היתה צריכה לבוא הודעה/דרישה בעניין, מטעם הנתבעים, ובהעדרה אין מקום פורמלית לבוא בטענות לאי התייצבותו לדיון. וראה בהקשר זה ע"א (מרכז) 24670/01/19 כהן נ' איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ ואח' (נבו, 06.09.2019) -

"עוד הלינה המערערת על כך שהשמאי לא התייצב לחקירה נגדית מיוזמתו או מיוזמת ב"כ המשיבות. טענה זו נסתרת מהוראתה המפורשת של תקנה 130 א לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, המטילה את האחריות לבקש עריכת חקירה נגדית למומחה שהגיש חוו"ד לביהמ"ש, על בעל הדין המבקש לחקרו ולא על מזמין חוות הדעת: "ביקש מי מבעלי הדין לחקור מומחה שהגיש חוות דעת, יודיע על כך לבית המשפט ולשאר הצדדים שלושים ימים לפחות לפני המועד שנקבע לשמיעת ראיות או בתוך שבעה ימים מקבלת חוות הדעת, לפי המאוחר".

מעניין לציין בהקשר זה כי תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 אשר ככל שלא יוחלט אחרת, עתידות להיכנס לתוקף ביום 2.2.2020 ולהחליף את התקנות הקיימות, הופכות את הנטל הקבוע בתקנה 130 א הנ"ל. כך קובעת תקנה 87(ח): "בעל דין המגיש חוות דעת של מומחה מטעמו ידאג להתייצבותו לחקירה בבית המשפט, זולת אם בעל הדין שכנגד הודיע שהוא מוותר על חקירתו".

מכל מקום וכאמור כבר, עפ"י הוראות הדין הנוהג כיום, הנטל לבקש את חקירת השמאי מוטל לפתחה של המערערת ולא לפתחן של המשיבות, ולפיכך אין ממש בתלונת המערערת כי השמאי לא התייצב לחקירה נגדית שעה שהיא לא ביקשה לחקרו".

עם זאת, וחרף האמור, בית המשפט סבור כי המחלוקת בעניין נראית מלאכותית, ושורש הקושי, הינו בהתנהלות התובע, ותהא הסיבה לכך, אשר תהא.

כפי שצוין, חלו כשלים לא מעטים מצד התובע במהלך ניהול התיק, חרף זאת ניתנה אפשרות להתקדם בשמיעה לגופו, ואולם דומני שעת שלא התייצב התובע בעצמו לדיון ההוכחות, וללא קשר לאי התייצבות המומחה, הביע את עמדתו ש"נתפנתה" דעתו כלשון כבוד השופט חשין, מן ההליך, ונזנח על ידו.

מעבר לכך, יש ממש בטרוניה הדיונית, שלא שולמה אגרה לעניין תשלומי איזון והסעד הכספי הנדרש הינו בקשר לעניינים אחרים, שבחצר בגינה, עצי פרי גדרות ודמי שירות, כאמור בסעיף 35 לתביעה המקורית. מאידך, אינני מקבל את טענת הנתבעים שלפי כתבי הטענות, אין מקום לדון בתשלום איזון, שלטעמי, אמנם צוין כללית, אך עדיין מופיע כסעד נדרש בתביעה, הגם שלא כומת.

ככלל ולגופו, מבלי לקבוע ממצא סופי, בעניינים שעל הפרק, מכלל החומר שבפניי, בית המשפט סבור שהטענות לנזק כספי בחצר/גינה, תשלומי איזון, חלשות, וזוכות למענה לכאורימספק ,על פי החומר שבפניי.

בהינתן שאלו פני הדברים, ובשקלול כל הנדרש, בית המשפט סבור שאין מקום ולעת זו, משנינתנו לתובע הזדמנויות רבות, עד למועד ההוכחות, לשמיעת כלל טענותיו לגופו ולא טרח להתייצב בעצמו, ובהתחשב בצד שכנגד, שזכאי לסיום ההליך, והשתחררות מהוצאותיו שהולכות ומצטברות, אני מחליט להורות על מחיקת התביעה שבפניי, ומחייב את התובע לשלם לנתבעים הוצאות דיון בעניין בסך של 5,000 ₪, ושכר טרחת עורך דין בסך של 12,000 ₪, צמוד ונושא ריבית כחוק, מהיום ועד לתשלום בפועל.

היה והתובע ינקוט בהליך משפטי מאוחר, וביחס לנדרש כאן, ומבלי לפגוע בשאר טענות הנתבעים בעניין, תשלום הוצאות שנקבעו כאן, וכן הוצאות ביניים שנקבעו בתיק, יהיו תנאי להגשת אותו הליך.

הערבונות הכספיים שהופקדו על ידי התובע בתיק, יחולטו על חשבון ההוצאות שנפסקו, ויועברו לנתבעים על ידי בא כוחם.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ צדדים.

ניתנה היום, ח' ניסן תש"פ, 02 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.