1. בפניי בקשה להבאת ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי, לפי סעיף 6(ב) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

הבקשה נוגעת לתביעה שהגישה המבקשת כנגד המשיבה בגין נזקי גוף שנגרמו לה, לטענתה, בעקבות תאונת דרכים, בה היתה מעורבת, ביום 12.02.2003.

2. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), כאשר ביום 10.11.2004 קבעה ועדה רפואית מדרג ראשון לתובעת דרגת נכות בשיעור של 10% לפי תקנה 37(5)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), ה תשט"ז-1956 בשל "מצב לאחר חבלה מסוג צליפת שוט עם הגבלה בתנועות הצוואר". הוועדה ציינה בממצאיה: "הגבלה בינונית בתנועות הצוואר לכל הכיוונים, כפיפת הצוואר קדימה מגיעה כ-3 ס"מ מעצם החזה".

על החלטה זו (מיום 10.11.04) הגיש המוסד לביטוח לאומי ערר. ועדה רפואית לעררים אשר דנה בעניין, בדקה את התובעת ביום 14.4.05 וסיכמה מסקנותיה בהחלטה מיום 02.06.05, לפיהן היא מקבלת את הערר וקובעת דרגת נכות בשיעור של 10% לפיו סעיף 37(5)(א), אך בניכוי 10% נכות בגין מצב קודם. הוועדה הסתמכה, בין היתר, על בדיקה קלינית של התובעת, שבממצאיה צוין "בתוך תיקה הרפואי עולה שלנ"ל עבר של כאבי צוואר עם פניות חוזרות לגבי כאבי צוואר ... בפענוח צילום ע"ש צווארי – 16.5.93, הודגם בלוק חולייתי של C2-3 מלידה ... תנועות ע"ש צווארי פלקסיה אקסטנסיה והטיות ורוטציות מלאות עם רגישות בסוף תנועה. יש לציין קושי בנגיעת הסנטר לחזה בזמן פלקסיה, כנראה עקב הבלוק הצווארי".

ערעורים שהוגשו על ידי התובעת על החלטה זו, לבתי הדין האזורי והארצי לעבודה נדחו.

התובעת הגישה למל"ל תביעה להחמרת מצב, וזומנה לוועדה רפואית, אשר בהחלטתה מיום 17.11.09 קבעה, כי לא חלה החמרה במצב התובעת, ובממצאיה ציינה: "קיימת הגבלה קלה בתנועות ע"ש צווארי לכל הכיוונים".

התובעת הגישה ערר על החלטה זו. ועדה רפואית לעררים דנה בעניין ביום 23.12.09 ובדקה את התובעת, וסיכמה מסקנותיה בהחלטה מיום 10.03.10, בה קבעה, כי נמצאה הגבלת תנועות במידה קלה אולם ממצאים אלה דומים לממצאי בדיקה קודמת מיום 2.6.05, על כן, לא קיימת החמרה.

על החלטה זו הגישה התובעת ערעור לבית הדין האזורי לעבודה, שבעקבותיו הוחזר העניין, בפסק דין מיום 4.10.10, לוועדת העררים לצורך השוואת ממצאי הבדיקות הקליניות של שתי הוועדות, זו שמתאריך 14.4.05 וזו שמתאריך 23.12.09 ומתן החלטה בשאלת קיומה של החמרה.

בעקבות פסק הדין, וועדת המל"ל התכנסה שוב, ובהחלטתה מיום 17.11.10, ולאחר שהשוותה בין ממצאי שתי הוועדות, קבעה, כי לא חל שינוי באחוזי הנכות.

על החלטה זו הוגש ערעור על ידי התובעת לבית הדין האזורי לעבודה, אשר בפסק דינו, מיום 7.4.11, הורה על החזרת עניינה של התובעת לוועדה כדי שתתייחס לעניין השפעת עברה של התובעת על ההגבלה הקלה שנמצאה בבדיקה הקלינית וכן תסביר את הקשר בין הממצאים המופיעים בעברה לבין הממצאים הרפואיים העכשוויים העולים מבדיקותיה, הן הקליניות והן הרנטגניות.

בהתאם להנחיות הנ"ל, התכנסה ועדת העררים של המל"ל פעם נוספת, ביום 23.5.11, דנה בעניין התובעת, וקבעה שאין החמרה במצבה כתוצאה מהתאונה.

התובעת הגישה ערעור על החלטה זו לבית הדין האזורי לעבודה, ובפסק דין מיום 21.11.11, הורה בית הדין על העברת העניין לוועדה בהרכב אחר שתדון בערר בכל הנוגע לבקשה להחמרת מצב.

ועדת עררים דנה בערר ביום 1.1.12 וקבעה:

"הוועדה עיינה בפסה"ד מיום 21.11.11. ממצאי בדיקת הוועדה מצביעים על הגבלה קלה בתנועות הצוואר כפי שגם התקנות קובעות ללא התייחסות ספציפית למספר הגבלות התנועה מבחינת תנועות הצוואר כי אם למידת ההגבלה הכוללת בין אם מדובר בהגבלה קלה או למעלה מזה ולפיכך העובדה כי בוועדות קודמות ייחסו מצב קודם לתנועת הכיפוף בלבד אין כל משמעות רלוונטית.

יחד עם זאת איחוי שתי חוליות בלבד אין בה כדי לגרום להגבלה בתנועות אם מדובר במצב מולד. לפיכך לדעת הוועדה התובעת סובלת מהגבלה קלה בתנועות הצוואר ללא כל משמעות קלינית למצבה הקודם (המולד).

הוועדה עיינה במכתבו של ד"ר קרת מיום 24.2.09 ומסכימה עם דעתו כי אין משמעות רפואית למצבה הקודם (איחוי של החוליות) ואולם בפרק 6 בפסה"ד קובעת השופטת כי: רק במקרה וטעותה של הוועדה הקודמת הייתה טעות שבחוק דהיינו החלטתה הייתה שלא כדין רק במקרה זה אין היא מחייבת את הוועדה החדשה.

מאחר והחלטת הוועדה הקודמת מיום 2.6.05 הייתה החלטה רפואית הרי שהערתו של ביה"מ אינה מתייחסת להחלטה זו והחלטה רפואית אינה טעות שבחוק ולפיכך ההחלטה החלוטה שנקבעה כבר בשנת 2005 הייתה כדין ומחייבת את הוועדה החדשה.

לפיכך קובעת הוועדה כי לא חלה החמרה במצבה ודוחה את הערר".

3. מהאמור בהחלטת הוועדה עולה, כי ועדה זו מצאה כי התובעת סובלת מנכות, בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה צווארי, בשיעור של 10% לפי תקנה 37(5)(א), וכי נכות זו אינה תוצאה של מצב רפואי קודם אלא כתוצאה מהנכות נשוא התביעה, אולם, מסיבות הנעוצות בסדרי הדין על פי חוק הביטוח הלאומי וההנחיות שניתנו לוועדה בפסק הדין מיום 21.11.11, הועדה הגיעה למסקנה כי על אף הקביעה הנ"ל אין היא יכולה לשנות את מסקנות הועדה מ-2005 באשר לקביעת הקשר הסיבתי.

4. לטענת התובעת, מדובר במקרה מובהק בו ראוי כי בית המשפט יקבל את הבקשה להבאת ראיות לסתור ויקבע את נכותה של התובעת כתוצאה מהתאונה בשיעור של 10%, לחלופין למנות מומחה מטעם בית המשפט לקביעת דרגת הנכות.

התובעת טענה עוד, כי מעולם לא סבלה מהגבלה בע"ש צווארי עובר לאירוע התאונה, ולא היתה מודעת לקיומו של מום מולד בצווארה.

5. הנתבעת מתנגדת לבקשה. לטענתה, לא נפל פגם בקביעות וועדות המל"ל היורד לשורשו של עניין ומצדיק הבאת ראיות לסתור. עוד נטען , כי הוועדות הרפואיות מטעם המל"ל קבעו, על סמך תוצאות בדיקות קליניות ועל סמך תיעוד רפואי, כי לא נותרה למבקשת כל נכות כתוצאה מהתאונה.

דיון

6. סעיף 6ב לחוק מורה ברישא, כי במקום בו נקבעה דרגת נכות על-פי דין, תהיה קביעה זו מחייבת. אלא שכלל זה סויג בסיפא של הסעיף, והוא, שבית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה על פי החוק, להביא ראיות לסתירת הקביעה האמורה, אם שוכנע, שמן הצדק להתיר זאת, ומטעמים מיוחדים שירשמו.

הלכה פסוקה היא, כי הבאת ראיות לסתור תותר רק אם ראוי הדבר למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שיירשמו, ונוסח החוק מצביע על כך, כי מדובר במקרים מיוחדים וחריגים בלבד (ע"א 5779/90 הפניקס נ' טיארה , פד"י מה(4) 77, 82).

ככלל, ראתה הפסיקה שני סוגים של טעמים מיוחדים המצדיקים התרת הבאת ראיות לסתור. האחד, טעמים משפטיים, כגון: פגמים מהותיים בהליך קביעת הנכות על פי דין כגון: תרמית, או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי. השני, טעמים עובדתיים חדשים וכבדי משקל כגון שינוי מהותי במצב הנפגע לאחר קביעת הנכות או גילויה של נכות נוספת לאחר הקביעה כאמור. (בר"ע 85/634 אבו עליון עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, לט (4) 505, עמ' 508-509).

7. לגופם של דברים, ומשקבעה ועדה רפואית בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, כי התובעת סובלת מנכות כתוצאה מהתאונה ולא כתוצאה ממצב עובר לתאונה, לא ניתן להתעלם מקביעה זו ולדבוק בענייני הפרוצדורה שמנעו מהוועדה קבלת הערר. זהו אחד המקרים החריגים המחייבים התערבות ומתן היתר להביא ראיות לסתור את הקביעה של המל"ל. אחזור ואדגיש, כי הוועדה קבעה מפורשות אחוזי נכות וקשר סיבתי אולם נאלצה מטעמי פרוצדורה שלא לקבל את הערר ולקבוע כי הנכות הינה 0%.

אין ספק כי זהו אחד המקרים המחייבים התערבות בית המשפט והתרת הבאת ראיות לסתור.

על כן, הנני נעתרת לבקשה ומתירה הבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל על ידי מינוי מומחה מטעם בית המשפט.

הנתבעת תישא בהוצאות התובעת בגין בקשה זו בסך של 3,000 ₪, אשר ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתנה היום, י"ז אלול תשע"ב, 04 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.