לפני:

כב' השופטת מיכל נעים דיבנר

נציג ציבור עובדים – מר גיורא רדר

נציג ציבור מעסיקים – מר דני צוקרמנדל

התובעת ע"י ב"כ עוה"ד יאסין עומר

הנתבעת ע"י ב"כ עוה"ד רן פינגרר

פסק דין

פתח דבר

1. התובעת, אשר עבדה בנתבעת כקופאית מספר חודשים, הגישה בפנינו תביעתה זו לזכויות שונות, הנובעות לטענתה מתקופת עבודתה ומסיומה.

תמצית העובדות וטענות הצדדים

1. התובעת עבדה אצל הנתבעת, בחנות מרכול בתמרה, בתקופה שבין אוגוסט או ספטמבר 2007 ועד פברואר 2008. התובעת עבדה למעשה בנתבעת מיום פתיחתה ב-1.9.2007, כאשר קיימת מחלוקת האם עבדה שם גם שבועיים טרם מועד הפתיחה.
2. עבודתה של התובעת הסתיימה ביום 23.2.2008, כאשר קיימת מחלוקת אם פוטרה או התפטרה.
3. לתביעה שבפנינו קדמה תביעה שהוגשה על ידי התובעת (עב 2335/08), אשר לאחר דיון מוקדם ראשון שהתקיים בה ביום 23.2.2009, הוחלט על מחיקתה, נוכח בקשתה של התובעת לתקן את כתב התביעה באופן מהותי.
4. לטענת התובעת, היא השתכרה בתקופת עבודתה שכר שעה בסך 12 ₪ בלבד, ואף לא קיבלה את מלוא השכר על כל שעות עבודתה, בהתאם לרישום שניהלה. לטענת הנתבעת התובעת קיבלה את מלוא שכרה, בהתאם לשעות עבודתה ובגובה שכר המינימום. אין חולק שהתובעת קיבלה את שכרה במזומן, וקיימת מחלוקת האם קיבלה התובעת במהלך תקופת עבודתה את תלושי שכרה.
5. במועד סיום עבודתה היתה התובעת בהריון ולכן לתקופת עבודתה ולנסיבות סיומה, נודעת משמעות לסעדים הנתבעים מכוח חוק עבודת נשים.

ההליך שהתקיים בפנינו

1. התובעת הגישה תצהיר מטעמה ומטעם עובדת נוספת, גב' רים דבורי, וביקשה לזמן לעדות ללא תצהיר את גב' הזאר יאסין. בסופו של דבר, ויתרה התובעת על עדותה של הג'ב יאסין, ונשמעו מטעמה עדותה שלה ושל הגב' דבורי.
2. מטעם הנתבעת, העיד לבדו מר ג'מאל ג'ברי, מנהל הנתבעת (להלן – ג'ברי). יצויין כי אף אחד מהצדדים לא ציין את מספר ח.פ של הנתבעת.

דיון והכרעה

תקופת עבודתה של התובעת

1. בתביעתה הראשונה (אשר צורפה לכתב ההגנה בתיק דנן) טענה התובעת כי החלה עבודתה בנתבעת בחודש 9/2007. בדיון המוקדם באותה תביעה פתח ב"כ התובעת והבהיר כי הוא מבקש לתקן את מועד תחילת עבודתה של התובעת ל"חודש 8/2007" (נספח ג' לתצהיר ג'ברי). בתביעה שבפנינו טענה התובעת כי החלה לעבוד ביום 14.8.2007. לכתב התביעה צירפה התובעת עותק צילומי של רישום שעות עבודה, שלטענתה ניהלה משך תקופת עבודתה בנתבעת.
2. בעדותה טענה התובעת כי החלה לעבוד ביום 15.8.2007 (סע' 2 לתצהירה; עמ' 9, ש' 22) וכך גם עולה מרישום השעות שניהלה לטענתה. התובעת הבהירה בחקירתה הנגדית כי לא היתה מודעת לעובדה שבא כוחה רשם בכתב התביעה המקורי שהחלה לעבוד בחודש 9/2007.

בתצהירה העידה התובעת כי בחודש 8/2007 לא היתה הנתבעת פתוחה לקהל, אך היא ועובדות נוספות הועסקו בה בסידור החנות לקראת פתיחתה (סע' 5).

1. גב' דבורי אשר העידה מטעם התביעה, טענה אף היא שהחלה לעבוד בנתבעת במחצית חודש 8/2007, ולא נחקרה על כך.
2. לטענת הנתבעת, התובעת החלה לעבוד ביום 1.9.2007 ולא קודם לכן, כפי שאף עולה מתלושי השכר. הנתבע העיד בחקירתו הנגדית, כי החנות נפתחה "להרצה" ביום 1.9.2007 והפתיחה הרשמית היתה ב-14.9.2007. העד אישר כי במהלך חודש אוגוסט 2007 נעשו עבודות הכנה לקראת פתיחת החנות, אך לטענתו במועד זה לא הועסקו עובדים וממילא שלא התובעת.
3. מששקלנו את עדויות הצדדים, הראיות והטענות שהובאו בפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי אנו מעדיפים את גרסת התביעה על פני גרסת ההגנה בעניין זה. עדותה של התובעת היתה אמינה ואותנטית בעינינו, משום שהתרשמנו כי אינה מחפשת להעיד על עובדות התומכות בתביעתה דווקא, אלא על העובדות כהוויתן (וראה להלן ביחס לשאלת סיום העסקתה). עדותה של התובעת אף סבירה והגיונית, שכן נוכח העובדה שהחנות נפתחה ב-1.9.2007, אך סביר הוא שעובדי החנות לא יגיעו ליום עבודתם הראשון רק ביום הפתיחה. הנתבע לא סיפק הסבר מתקבל על הדעת ביחס לתקופת ההרצה של החנות ואין אנו מקבלים את הטענה, שנטענה לראשונה בחקירתו הנגדית, כי תקופת ההרצה הינה פנימית ולא פתוחה ללקוחות. אף אין זה סביר בעינינו שהנתבעת לא העסיקה כלל עובדים לפני 1.9.2007 וכי כל העובדים שסידרו את החנות לקראת פתיחתה היו עובדי הספקים.
4. זאת ועוד – הנתבעת לא טרחה להחתים את התובעת על טופס הודעה על תנאי עבודה, כפי חובתה בחוק ולא הוצג בפנינו רישום סדור של הנתבעת אודות מועדי העסקתה את התובעת או העדה מטעמה, אשר שתיהן העידו כי החלו לעבוד בחודש 8/2007. לא די לנו ברישום בתלושי השכר, נוכח המחלוקת בשאלה אם נמסרו כלל לתובעת ומשאינם נתמכים בכל רישום אחר.
5. בנסיבות אלו, אנו מקבלים את עדותה של התובעת ביחס לתקופת עבודתה, החל מיום 15.8.2007 ועד ליום 23.2.2008.

שעות עבודתה של התובעת

1. אין חולק שהחל מחודש 10/2007 הותקן שעון נוכחות במקום העבודה (עמ' 11 ש' 19; עמ' 28, ש' 16). התובעת צירפה לכתב התביעה ולתצהירה רישומי נוכחות שלטענתה ערכה בכתב ידה משך תקופת העבודה. במהלך הדיון הוצגו הרישומים המקוריים.
2. הנתבעת לא מסרה כל גרסה באשר לשעות העבודה, אלא אך טענה כי התובעת קיבלה את מלוא השכר לו היתה זכאית, בהתאם לתלושי השכר ולשעות עבודתה. רק בחקירתו הנגדית העלה ג'ברי עדות שהיתה כבושה עד אותו רגע, ולפיה בשנת 2009 נמחקו מהמחשב רישומי הנוכחות שהיו בו עד לאותו מועד (עמ' 28, ש' 25) ולכן לא יכול היה להציגם.
3. אנו דוחים את עדותו של ג'ברי בעניין זה. התובעת הגישה כבר ביולי 2008 את תביעתה הראשונה וכבר אז טענה כי לא שולם לה מלוא שכרה בגין משמרות ושעות לילה. ניתן אפוא להניח, כי הנתבעת, אשר הגישה כתב הגנה ביום 29.10.08 (כך לפי רישומי אותו תיק במערכת), נדרשה לעיון בדו"חות הנוכחות ולפיכך, אין אנו מוצאים בנימוק כי הקבצים נמחקו מהמחשב בחודש 2/2009 – אשר נטען לראשונה בחקירה נגדית ללא ביסוס ראייתי – כמצדיק את אי הגשת דו"חות הנוכחות הממוחשבים.
4. בנוסף, משמצאנו את עדות התובעת בפנינו אמינה, אנו מקבלים את רישומי הנוכחות שניהלה לעצמה כמשקפים את שעות עבודתה בפועל.

שכרה של התובעת

1. מיד נאמר, כי לא מצאנו כל בסיס לטענה כי שולם לתובעת שכר מינימום ועל כן - מקבלים אנו את טענת התובעת ולפיה השתכרה 12 ₪ לשעה בלבד.
2. החובה לתשלום שכר מינימום על פי חוק שכר מינימום, תשמ"ז-1987, הינה אחת החובות היסודיות, אם לא היסודית שבהן, החלות על מעסיק. משכך, צריך מעסיק להיות מסוגל להצביע, לפחות בתוך תקופת ההתיישנות על פי דין, על ראיות מספיקות שיניחו דעתנו כי שכר המינימום שולם לעובדיו.
3. במקרה הנדון, שולם השכר במזומן, ללא כל תיעוד או רישום, לפחות לא כזה שהוצג בפנינו. משכך, למעשה לא הוצגה בפנינו כל אסמכתא לתשלום שכר מינימום לתובעת. כל שהנתבעת הפנתה אליו הם תלושי השכר, אשר גם התובעת וגם העדה מטעמה, טענו כי לא קיבלו משך תקופת העבודה, אלא רק בסיומה.
4. יתרה מכך, שכר המינימום בתקופת עבודתה של התובעת בנתבעת עמד על 20.70 ₪ לשעה, בעוד שתלושי השכר שהוצגו בפנינו מעידים על שכר בסך 20 ₪ לשעה, כך שגם לפי גרסתה שלה, הנתבעת לא עמדה בחובתה לתשלום שכר המינימום.
5. התובעת העידה כי שכרה נקבע על סך 12 ₪ לשעה. אף העדה מטעמה העידה כי זה היה שכרה, תוך הבטחה כי יעלה ל-15 ₪ במרוצת הזמן. כאמור, לא הוכח בפנינו אחרת ואין אנו מסתפקים בעדותו בעל פה של מנהל הנתבעת בעניין מהותי זה. מה גם שלא הוא בעצמו חישב את זכויות התובעת ושילם את שכרה לידיה.
6. משלא נסתרה עדותן של התובעת והעדה מטעמה, אנו קובעים כי הוכח בפנינו ששכרה של התובעת עמד על סך 12 ₪ לשעה משך כל תקופת עבודתה.
7. על יסוד רישומי הנוכחות שניהלה התובעת ועל יסוד הטענה שקיבלה 12 ₪ לשעה בלבד, ולא עבור כל שעות עבודתה, עתרה התובעת לתשלום הפרשי שכר בסך 12,384 ₪ וגמול שעות נוספות בסך 1,028 ₪. הנתבעת הסתפקה בטענות כלליות כנגד עצם ביצוע השעות וכנגד גובה שכר השעה, אך משדחינו טענותיה אלו, אין בפנינו כל טענה נגדית כנגד תחשיבי התובעת.
8. עוד מצאנו לנכון לציין, כי התובעת תבעה בתחשיביה גמול עבור עבודה במנוחה שבועית, כאשר עבדה ביום השבת. אף בסוגיה זו הנתבעת לא טענה כי יום המנוחה השבועי של התובעת היה יום אחר מהשבת, מה גם שלא מצאנו ברישומי הנוכחות עדות ליום מנוחה שבועי קבוע על פי הדין.
9. לאור האמור לעיל, אנו מקבלים את התביעה להפרשי שכר וגמול שעות נוספות, בסכום כולל של 13,412 ₪.
10. בנוסף לתשלום השכר, עתרה התובעת לתשלום פיצויי הלנת שכר (סע' 36 לכתב התביעה). בהתאם לסע' 8 לחוק שכר מינימום, רשאי בית הדין לחייב מעסיק שלא שילם שכר מינימום בתשלום פיצויי הלנת שכר מוגדלים, ככל שיראה לו צודק בנסיבות העניין. עוד נציין, כי בחוק שכר מינימום לא קיימת הוראת התיישנות, בדומה לחוק הגנת השכר.
11. במקרה דנן, בו לא הוצגה ולו ראשית ראיה לתשלום שכר מינימום ועל כן לא ברור כלל מדוע התעקשה הנתבעת לנהל הליך זה עד תומו, חרף נכונות התובעת לסיימו בהסכמה כבר משלביו המוקדמים; ולאחר שהנתבעת בחרה לשלוח לעדות אדם שלא היה מעורב במסירת השכר לידי העובדים; או במסירת תלושי השכר; או בביצוע חישוב השכר (וראה עדותו, המפנה בנושאים אלו לגב' זינה או למנהל החשבונות, בעמ' 31), אנו רואים בחומרה את קלות הראש בה התייחסה הנתבעת לסוגיית תשלום שכר המינימום, ולפיכך מוצאים לנכון לפסוק לנתבעת פיצויי הלנת שכר בסך 10,000 ₪.

נסיבות סיום עבודתה של התובעת

1. לגרסת התובעת בתצהירה, ביום 23.2.2008, כאשר הגיעה לעבודתה, גילתה יחד עם שאר העובדים כי החנות נפרצה ונגנבה ממנה סחורה. העובדים נדרשו אפוא במהלך אותו היום לסייע בסידור החנות, אשר נותר בה אי סדר גדול בעקבות הפריצה. בשלב מסוים, כאשר יצאה להפסקת אוכל, באישור הממונה עליה, "הגיח" לעברה ג'ברי ונזף בה בצרחות ותוך שימוש במילים גסות. התובעת, אשר נפגעה מהתנהגותו זו ביקשה מהממונה עליה לסיים את יום העבודה, אך ג'ברי לא אישר את הבקשה ואיים כי אם תעזוב תפוטר לאלתר.
2. ג'ברי אישר את סוגיית הפריצה והנזיפה בתובעת, אלא שלטענתו לא צעק או קילל, אלא דרש שתחזור לעבודה, שהיתה מאוד לחוצה ואינטנסיבית. התובעת הגיבה בכעס, נטשה את מקום העבודה ומאז לא חזרה.
3. בעדותה בפנינו, העידה התובעת כי אכן עזבה את מקום עבודתה בכעס נוכח דבריו של מר ג'ברי והבהירה כי אין זה נכון שפוטרה מעבודתה באותו יום, כפי שנרשם בכתב התביעה הראשון מטעמה (עמ' 16, ש' 17).
4. עוד טענה התובעת בתצהירה כי "יום למחרת" ביקשה לחזור לעבודתה, אך סורבה. בחקירתה הנגדית העידה כי ביקשה לחזור לעבודתה לאחר מספר ימים או שבוע (עמ' 14, ש' 22 ואילך); בהמשך העידה שבאותו יום התקשרה למר ג'ברי (עמ' 16, ש' 11).
5. משאין למעשה מחלוקת כי ביום 23.2.2008 ננזפה התובעת על ידי ג'ברי (אם כי לטענתו באופן מנומס) ובעקבות הנזיפה הלכה לביתה על דעת עצמה; משלא מצאנו בעדות התובעת גרסה ברורה באשר למועד ניסיונה לחזור לעבודה, ומנגד הכחיש ג'ברי כי שמע ממנה לאחר המועד בו נטשה את עבודתה ואין בפנינו ראיה המלמדת אחרת - אין אנו מקבלים את טענת התובעת כי יש לראות בהפסקת עבודתה משום פיטורים.
6. אנו מוכנים להניח כי אפילו היתה עוזבת התובעת את עבודתה בכעס אך חוזרת לעבודתה בסמוך לאחר מכן, ניתן היה לראות בעזיבתה כמעשה שנעשה ב"עידנא דריתחא", אשר אינו עולה כדי התפטרות, ואולם כאמור, לא הוצגה בפנינו ראיה ברורה המעידה כי התובעת אכן חזרה או ניסתה לחזור לעבודתה בסמוך לאחר ה-23.2.2008. בהקשר זה נציין, כי התובעת הזכירה את שמה של הממונה עליה, גב' זינה, כמי שהיתה מעורבת בניסיונות התובעת לחזור לעבודה, אך התובעת ביכרה שלא לזמן את הגב' זינה לעדות ועל כן, אין בידינו לקבל את גרסת התובעת, שלא היתה ברורה או חד משמעית ולא נתמכה בכל ראיה נוספת.
7. לפיכך, אנו קובעים כי התובעת התפטרה מעבודתה.

מוּדעוּת הנתבעת להריונה של התובעת

1. משקבענו כי לא הוכחה בפנינו הטענה כי התובעת פוטרה מעבודתה, ממילא אין רלוונטיות לסעדים הנתבעים ביחס לפיטורים בעת הריון ואף על פי כן, מצאנו להעיר, בבחינת מעבר לנדרש, את ההערות הבאות:
2. לטענת התובעת במועד הפסקת עבודתה היתה בהריון. התובעת הציגה בפנינו אישור רפואי מיום 20.4.2008, ממנו עולה כי אכן היתה בהריון במועד סיום עבודתה. יחד עם זאת, לא הוכח בפנינו כי נציג הנתבעת ידע אודות הריונה של התובעת, כאשר האישור הרפואי הינו ממועד המאוחר למועד הפסקת עבודתה. ג'ברי העיד כי לא ידע שהיא בהריון והתובעת לא טענה אחרת. כל שטענה התובעת הוא שחברותיה לעבודה ידעו על כך וכי דיווחה על כך לממונה עליה, גב' זינה. כאמור, הממונה לא זומנה להעיד מטעם התובעת, כך שאין בפנינו כל ראיה כי הנתבעת ידעה כלל על הריונה של התובעת.
3. מכאן, שאף אם היינו קובעים כי התובעת פוטרה מעבודתה, לא היה בכך כדי להצדיק הסעדים הנובעים מהטענה להפרת חוק עבודה נשים, תשי"ד-1954, שכן לצורך זה היה על התובעת להעמיד את מנהל הנתבעת על עובדת הריונה לכל הפחות במועד סיום עבודתה.

תשלומי חופשה והבראה

1. התובעת עותרת לתשלום דמי הבראה, אך משלא עבדה במשך שנה, אין היא זכאית לכך.
2. באשר לחופשה - סע' 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להן – חוק חופשה שנתית) מטיל על המעסיק חובה לנהל פנקס חופשה לעובדיו וכלל הוא כי נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה מוטל על המעסיק: "מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים" (דב"ע לא/3-22 צ'יק ליפוט – חיים קסטנר, פד"ע ג' 215).
3. לא הוצגה בפנינו כל ראיה לתשלום עבור חופשה מהלך תקופת עבודתה של התובעת או תשלום פדיון בסיומה. בסיכומיה טענה הנתבעת כי היא מודה לזכאות של 8 ימי חופשה לכל היותר עבור כל תקופת העבודה, בעוד שהתובעת תבעה 10 ימי חופשה.
4. טענות שני הצדדים אינן נהירות לנו. התובעת עבדה 6 חודשים בלבד, 6 ימי עבודה בשבוע, ומשכך היא זכאית לתשלום עבור 6 ימי חופשה. משהנתבעת לא חלקה על טענת התובעת כי ערך יום חופשה שלה הינו 137 ₪ ליום, אנו מקבלים את התביעה ל-6 ימי חופשה בסך 822 ₪.

הסעדים

1. על יסוד האמור לעיל אנו מחייבים את הנתבעת לתשלום הסכומים הבאים לתובעת:

א. הפרשי שכר, לרבות גמול בעד שעות נוספות, בסך 13,412 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 15.10.2008 (מחצית תקופת העבודה) ועד מועד התשלום המלא בפועל.

ב. פיצויי הלנת שכר בסך 10,000 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה, 10.2.2010, ועד מועד התשלום המלא בפועל.

ג. פדיון חופשה בסך 822 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ממועד סיום יחסי העבודה, 23.2.2009, ועד מועד התשלום המלא בפועל.

1. אנו דוחים את התביעה ליתר הסעדים אשר פורטו בכתב התביעה.
2. כל הסכומים שפורטו בסע' 45 לעיל ישולמו לתובעת בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין, ובנוסף תישא הנתבעת בהוצאות התובעת בסך 500 ₪ ובשכר טרחת עו"ד בסך 5,500 ₪, אשר ישולמו אף הם בתוך 30 ימים מהיום.
3. זכות ערעור בפני בית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים.
4. המזכירות תעביר עותק מפסק דין זה ליועץ המשפטי במשרד התמ"ת, באמצעות הנהלת בתי המשפט.

ניתן היום, ‏י"ב שבט תשע"ג, ‏23 ינואר 2013, בהעדר הצדדים וישלח אליהם.