תביעה לסילוק יד.

פתח דבר:

1. התובעת הינה הבעלים של חלקות 76, 83, ו-85 בגוש 7408, ושל חלקה 8 בגוש 6511, בכפר ענא באור יהודה.

2. בתחילה הוגשה התביעה בעניין של 2 מתחמי מקרקעין: מתחם א' בשטח של כ- 922 מ"ר, המהווה חלק מחלקות חלקות 76, 83, ו-85 בגוש 7408; מתחם ב' בשטח של כ- 1,784 מ"ר, המהווה חלק מחלקה 8 בגוש 6511.

3. המקרקעין הכלולים במתחם א' הוחזקו בשעתו ע"י אמו של הנתבע, ולאחר מכן ע"י הנתבע עצמו. בתחילה היתה אמו של הנתבע דיירת מוגנת בדירה בת 2 חדרים שהיתה בנויה במתחם א', ולאחר מכן החזיק הנתבע בדירה ובמקרקעין הכלולים במתחם א'. לאחר הגשת התביעה פונה מתחם א', והנתבע הצהיר כי הוא או מי מבני משפחתו אינו מחזיק במתחם זה, ועל כן התייתר הצורך לדון בתביעה המתייחסת לפינוי מתחם א' (ראה תצהירו של מר יוסי כהן מטעם התובעת, סע' 5, ותצהיר הנתבע מיום 2.1.11 אשר מצורף לתצהירו של כהן כנספח ג'). לפיכך, מכאן ואילך עוסקת התביעה במתחם ב' בלבד, אשר יכונה "המקרקעין".

4. ביום 13.6.1985 נכרת חוזה שכירות למטרת מגורים בין "עמידר" ובין הנתבע, בנוגע לדירת מגורים בת 4 חדרים (להלן: "הדירה"), אשר הושכרה לתקופה שמיום 1.6.1985 ועד ליום 31.12.1985 (7 חודשים). כתובת הדירה ברח' השוק מס' 22 באור יהודה, חלקה 14 בגוש 6512. הדירה והמקרקעין שסביבה (מתחם ב' הנ"ל) ידועים כיום כחלקה 8 בגוש 6511 (סע' 5 לתצהיר הנתבע, וכן תרשימים ב/2 ו-ד לכתב התביעה).

5. במועד שאינו ידוע לתובעת ושנוי במחלוקת בין הצדדים תפס הנתבע חזקה במקרקעין הסמוכים לדירה, והוא מחזיק בדירה ובמקרקעין עד היום.

התביעה:

6. הנתבע מחזיק במקרקעין ללא זכות שבדין. הדירה הושכרה לנתבע לצרכי מגורים והיא משמשת אותו כיום כחלק מפעילותו העסקית במסעדה סמוכה, שלא לצרכי מגורים ותוך הפרת חוזה השכירות. הנתבע פלש למקרקעין הכלולים במתחם והקים עליהם מבנה נוסף וסככה ללא אישור התובעת. חוזה השכירות שנכרת עם הנתבע בוטל והוא חל, מכל מקום, רק על שטח מזערי מתוך המקרקעין המוחזקים בידי הנתבע. עפ"י תכנית בניין ערים מאא187 אשר חלה על המקרקעין, מיועדים המקרקעין למסחר ולמשרדים. ככל שיטען הנתבע כי הוא מחזיק במקרקעין כבר רשות, טענה המוכחשת ע"י התובעת, הרי שמדובר ברשות הדירה והתובעת הודיעה, והיא שבה ומודיעה, על הפסקת הרשות ועל דרישתה לפינויו של הנתבע מהמקרקעין.

7. מבוקש להורות לנתבע לסלק את ידו מהמקרקעין ולהשיבם לתובעת כשהם פנויים מכל אדם, מחובר או חפץ. על הנתבע להרוס את המחוברים שעל המקרקעין. התובעת מבקשת היתר לפיצול סעדים לצורך הגשת תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים.

ההגנה:

8. בין התובעת לנתבע נכרת בשנת 1985 הסכם דיירות מוגנת ביחס לדירה בת 4 חדרים, ומרפסת בשטח של 34.85 מ"ר. במשך 25 השנים שחלפו מאז עושה הנתבע שימוש בדירה למגורים בלבד. בשטח הסמוך לדירה, המהווה את יתרת השטח המכונה "מתחם ב'" עושה הנתבע שימוש לצורך עסקיו. במהלך השנים השקיע הנתבע משאבים רבים בדירה ובשטח הסמוך. הנתבע מחזיק במקרקעין מאז שנכנס לדירה באופן רציף ועד היום. התובעת מודעת לכך ואף הובהר לתובעת כי הנתבע שכר את הדירה בשים לב לשטח הסמוך ומתוך כוונה ברורה לעשות בו שימוש לשם עסקיו.

9. הנתבע הינו בעל זכות דיירות מוגנת בדירה ובעל זכות של רשות בלתי הדירה ביתר השטח של מתחם ב'. לחילופין, ככל שמדובר בזכויות הניתנות לביטול, הרי שניתן לבטלן רק בכפוף לתשלום פיצויים נאותים, אשר יעלו על סכום הפיצויים ששולם לאנשים אחרים שהחזיקו בשטחים סמוכים, ללא כל זכות, ופונו מהם כנגד פיצויים. פינוי הנתבע ללא תשלום פיצויים הינו בגדר אפליה שלא כדין.

הראיות:

10. מטעם התובעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר יוסי כהן, מנהל מח' הפיקוח של מנהל מקרקעי ישראל במחוז תל-אביב, ושל מר ניקי פרנקו, מפקח של מנהל מקרקעי ישראל במחוז תל-אביב. בדיון שהתקיים ביום 7.11.2012 משך ב"כ התובעת את תצהירו של מר ניקי פרנקו (עמ' 24, ש' 12).

כמו כן הוגשה תעודת עובד ציבור של מר עמי אמזלג, סגן מתכנן של מנהל מקרקעי ישראל במחוז תל-אביב.

11. מטעם הנתבע הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבע עצמו וכן נשמעה עדות בע"פ של מר תמיר שאבי, אשר שימש כראש עיריית אור יהודה בין השנים 1993 – 1998.

דיון והכרעה:

12. בטרם הכרעה, אני רואה לציין כי בסיום הדיון הבהיר ב"כ התובעת כי למרות שלשיטת התובעת אין לנתבע זכויות במקרקעין ואף לא בדירה שעל המקרקעין, נכונה התובעת ליתן לנתבע, לפנים משורת הדין, פיצויים בגין פינוי הדירה, בשיעור חלקו של דייר מוגן בדמי מפתח, משל היה הנתבע דייר מוגן בדירת המגורים. הצעה ברוח זו הוצעה לנתבע גם ע"י בית המשפט, לאחר שהובהר לו שהתביעה עומדת להתקבל (עמ' 87, ש' 20-25). הנתבע ביקש שהות למסור את עמדתו ביחס להצעת בית המשפט. ביום 17.1.2013 הודיע הנתבע כי הוא אינו מקבל את ההצעה. לפיכך, אין מנוס ממתן פסק דין, שבגדרו, כפי שנמסר לצדדים בסיום הדיון, מתקבלת התביעה.

שאלת הדיירות המוגנת בדירה:

13. הנתבע טוען כי הוא מחזיק בדירה כדייר מוגן מכח חוזה השכירות שנכרת בינו ובין "עמידר" ביום 13.6.1985, ולפי סע' 2 ו-19 לחוק הגנת הדייר. התובעת טוענת שהנתבע אינו דייר מוגן וכי הפר את חוזה השכירות באופן שמקים נגדו עילת פינוי עפ"י החוזה.

14. ככלל, כאשר עילת התביעה הינה בעלות במקרקעין, ומנגד טוען המחזיק לזכות שמכוחה הוא מחזיק במקרקעין כדין, הנטל להוכיח את הזכות הנטענת מוטל על המחזיק (סע' 16 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969, סע' 30 לפקודת הנזיקין, ע"א 122/77 מלכה קפה נ' יוסף לוי, פד לא(3), 455).

15. בענייננו, התובעת טוענת לסילוק ידו של הנתבע מכח זכויותיה במקרקעין, ואילו הנתבע טוען לקיומן של זכויות בדירה (דיירות מוגנת), וביתר מקרקעי מתחם ב' (בר-רשות). הנטל על הנתבע להוכיח את קיומן של הזכויות הנטענות.

16. הנתבע מסתמך על חוזה השכירות שנכרת ביום 13.6.1985, ומפנה לסעיפים 2 ו-19 של חוק הגנת הדייר. סע' 2 לחוק הגנת הדייר אומר: "חוק זה חל על שכירות של בניין או של חלק מבניין ושל חצר או גינה המשמשות את מטרת השכירות". סע' 19 לחוק הגנת הדייר אומר: "דייר המחזיק במושכר לאחר שתמה תקופת השכירות, יחולו עליו תנאי השכירות כפי שהיו מוסכמים בתום תקופת השכירות או כפי ששונו לאחרונה עפ"י הסכם או עפ"י חוק". לשיטת הנתבע, מכח סעיפים אלה יש להחיל את הוראות חוק הגנת הדייר על הסכם השכירות, גם לאחר שתמה תקופת השכירות ביום 31.12.1985.

17. דא עקא, הנתבע מתעלם מהוראות חוק מפורשות שמכוחן יש לקבוע כי חוק הגנת הדייר אינו חל על השכירות מושא התביעה. הסעיפים הרלבנטיים לענייננו הינם סעיפים 9 – 12 לחוק הגנת הדייר. המשותף לסעיפים אלה הינו תיאור סוגי נכסים שונים אשר חוק הגנת הדייר אינו חל על שכירותם כל עוד לא הושכרו בדמי מפתח. בכלל זה נקבע: "נכס שביום כ"ו באב תשכ"ח (20 באוגוסט 1968) (להלן: תשכ"ח) לא היה דייר הזכאי להחזיק בו – לא יחול חוק זה על שכירותו כל עוד לא הושכר בדמי מפתח" (סע' 9 לחוק). וכן: "נכס שנתפנה אחרי תשכ"ח מכל דייר הזכאי להחזיק בו, בין שנתפנה מכח פסק דין של בית משפט ובין שנתפנה כדין מחמת סיבה אחרת, לא יחול חוק זה על שכירותו כל עוד לא הושכר בדמי מפתח...". בענייננו, הנתבע לא הביא ראיות כלשהן לעניין מצבה של הדירה והמחזיקים בה עובר לחתימה על הסכם השכירות בשנת 1985. אין כל ראיה לכך שהנכס היה תפוס ע"י דייר מוגן עובר לחתימה על הסכם השכירות. אין חולק על כך שהנתבע לא שילם דמי מפתח לצורך החתימה על הסכם השכירות. בנסיבות אלה אין בסיס ואין יסוד לטענת הנתבע, לפיה חלות הוראות חוק הגנת הדייר על שכירות הדירה. למען הסר ספק, ולמעלה מן הצורך, אציין כי גם סעיף 5(א) לחוק הגנת הדייר אינו רלבנטי לענייננו הואיל ואין מדובר בשכירות לתקופה של יותר מ-7 שנים, שכן עפ"י חוזה השכירות הושכרה הדירה לתקופה של 7 חודשים בלבד.

18. הנכון הוא שעל שכירות הדירה חלות הוראות חוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971. סע' 19 לחוק זה קובע: "לא הוסכם על תקופת השכירות, או שהצדדים המשיכו לקיימה לאחר תום התקופה שהוסכם עליה בלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיים את השכירות ע"י מתן הודעה לצד השני". במקרה שלפנינו הסתיימה תקופת השכירות עליה הוסכם ביום 31.12.1985. הצדדים המשיכו לקיים את השכירות לאחר מועד זה, והתובעת רשאית לסיים את השכירות ע"י מתן הודעה לנתבע, כפי שנעשה בפועל. התוצאה היא, שתקופת השכירות הסתיימה. התובעת רשאית לדרוש את פינוי הנתבע מהדירה, ואת השבת החזקה בדירה לידיה. זאת, מבלי צורך להוכיח הפרה של חוזה השכירות.

19. למעלה מן הצורך אציין כי גם לו היה הנתבע דייר מוגן מכח חוזה השכירות, ובוודאי בשעה שהנתבע אינו דייר מוגן עפ"י חוזה השכירות, קמה לתובעת עילה לפינוי הנתבע מהדירה מחמת הפרת חוזה השכירות. זאת, הן לפי חוק השכירות והשאילה, החל בענייננו, והן לפי הוראות סע' 131 לחוק הגנת הדייר. ובמה דברים אמורים?!

20. בסע' 5 לחוזה השכירות מתחייב הנתבע להשתמש במושכר אך ורק למטרת מגורים. בסע' 6(ד) לחוזה השכירות מתחייב הנתבע "לא לשנות את המושכר ו/או את הבניין בו נמצא המושכר באיזשהו אופן וכן לא להוסיף כל דבר בו ו/או עליו או צמוד אליו... ובכלל לא לפגוע במאומה במושכר בכל צורה שהיא בלי קבלת רשות בכתב מהמשכיר". סע' 12 לחוזה השכירות קובע, בין היתר, כי סעיפים 5 ו-6 הנ"ל הינם תנאים עיקריים בחוזה וכי אם יפר הנתבע תנאים אלה – מתבטל החוזה מאליו והמשכיר יהא רשאי לתבוע מיד את פינוי המושכר.

21. הוכח להנחת דעתי שהנתבע הפר את חוזה השכירות הן בכך שהשתמש במושכר לצורך עסקיו ולא למגורים, והן בכך שהנתבע ביצע שינויים במושכר. ההוכחה לביצוע שינויים במושכר מצויה בכתב ההגנה עצמו שם מציין הנתבע: "במהלך השנים השקיע הנתבע משאבים רבים הן בדירה והן בשטח הסמוך אליה" (סע' 10 לכתב ההגנה). כמו כן, בהסכם השכירות אליו מצורף תצהיר, נרשם כי בדירה בת 4 חדרים ומרפסת. אין חולק כי במקום קיימים 7 או 8 חדרים. הנתבע טוען כי חדרים אלה, כמות שהם היום, היו במקום כבר כששכר את הדירה בשנת 1985 (עמ' 62, ש' 21). אינני נותן אמון בעדותו של הנתבע, אשר הותיר על בית המשפט רושם בלתי מהימן, ובמיוחד כשעדותו היא עדות בע"פ נגד מסמך בכתב, דהיינו נגד האמור בהסכם השכירות. עדותו של הנתבע עומדת גם בניגוד לאמור בכתב ההגנה.

22. בידי התובעת מצוי דו"ח חוקר אשר לפיו משמשת הדירה למגורי עובדי המסעדה הסמוכה, אשר שייכת לנתבע (ת/1). הנתבע מכחיש טענה זו וטוען כי רק הוא משתמש בדירה למגורים, וכי הוא עושה כן על מנת להיות סמוך למסעדה וזמין לפועלים (עמ' 50, ש' 15; עמ' 51, ש' 11; עמ' 59, ש' 3). כאמור, אינני נותן אמון בעדותו של הנתבע, אשר העיד עדות מתחמקת ולא עקבית. הנתבע לא טרח להביא עד נוסף כלשהו מטעמו, ובוודאי לא עד ניטראלי, אשר יעיד על השימוש שנעשה בדירה. כך למשל טען הנתבע כי ילדיו מבקרים אותו בדירה מושא התביעה וגם ישנים שם לפעמים (עמ' 52, ש' 1), אך הוא לא טרח להביא לעדות מי מהם. מנגד, הוכח כי הנתבע הינו בעל כמה וכמה נכסים ובהם דירת מגורים ברח' שלום עליכם 23 באור יהודה, אשר היא הכתובת הרשומה בתעודת הזהות של הנתבע ככתובת המגורים שלו.

23. אינני מאמין לנתבע כי הוא לבדו עושה שימוש למגורים בדירה שיש בה 7 או 8 חדרים (אפילו שאלה זו של מס' החדרים בדירה - לא ניתן היה לקבל בעניינה תשובה בהירה וברורה מהנתבע). יתר על כן, הנתבע הודה בשפה רפה כי השתמש בסביבת המושכר לצרכי אחסון של מטלטלין שונים השייכים לעסקו של הנתבע (עמ' 60, ש' 5).

24. הנה כי כן, הנתבע הפר את חוזה השכירות באופן שמקים נגדו עילת פינוי עפ"י חוזה השכירות עצמו. בהתאם לכך, ועפ"י הוראות חוזה השכירות, זכאית התובעת לבטל את חוזה השכירות ולדרוש את פינוי המושכר. זאת, עפ"י דיני החוזים הכלליים וחוק השכירות והשאילה, וגם עפ"י סע' 131(2), וסע' 131(3) לחוק הגנת הדייר, במקרה שייקבע כי הנתבע מחזיק בדירה כדייר מוגן.

25. למעלה מן הצורך, ומבלי שעניין זה עלה לדיון, אציין כי בהתחשב בשימוש שנעשה בדירה ובהיות הנתבע אדם עתיר נכסים, הרי שאין מקום לשקול כלל מתן סעד מן הצדק לנתבע, במקרה שייקבע כי הוא דייר מוגן וקמה נגדו עילת פינוי.

טענת הנתבע לזכויות של בר-רשות ביתרת המקרקעין:

26. הנתבע טוען כי מעמדו ביתרת המקרקעין הסמוכים לדירה הוא מעמד של בר רשות בלתי הדירה, וכי לכל הפחות יש להתנות את פינויו מהמקרקעין בתשלום פיצויים.

27. ההלכות המרכזיות בעניין רשיון במקרקעין, ביטול הרשיון, ומתן פיצויים בקשר עם ביטול הרשיון פורטו, בין היתר, במאמרה של פרופ' נינה זלצמן "רשיון במקרקעין", הפרקליט מב, 24, וכן ב- ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד לא(3), 210; ע"א 1156/02 ח'יר נ' לידאי, פ"ד נז(3), 949; ע"א 496/82 רוזן נ' סלונים, פ"ד לט(2), 337; רע"א 977/06 בן חמו נ' מדינת ישראל; ע"א (תל אביב) 1187/09, רמ-נח בע"מ נ' עבודי. בפסקי הדין האמורים ובפסיקה נוספת נקבעו, בין היתר, ההלכות הבאות: החזקה רבת שנים במקרקעין, בידיעת הבעלים ובשתיקתו, יכולה להקים למחזיק רשות מכללא (פרשת טבוליצקי). רשות חינם להחזיק במקרקעין ניתנת בדרך כלל לביטול כהרף עין עם הבעת רצונו של הבעלים להביא את הרשות לסיומה (פרשת טבוליצקי). "רשות חינם - לא כל שכן ברכוש הציבור – אינה יכולה ככלל להיות בלתי הדירה" (פרשת בן חמו, סע' ד(2)). ככלל, ביטול הרשות, ובמיוחד כשמדובר ברשות מכללא, אינו כרוך במתן פיצויים למחזיק. על בית המשפט לשקול את מידת הצדק שבמתן פיצויים למחזיק בהתחשב בהשקעותיו במקרקעין ובהשבחתם, מצד אחד, ובאי תשלום דמי שימוש עבור ההחזקה במקרקעין, מצד שני. בין כך ובין כך אין מקום, בדרך כלל, להתנות את סיום הרשות ופינוי המקרקעין בתשלום פיצויים למחזיק (פרשת ח'יר ופרשת רמ-נח).

28. ברע"א 10346/06, לילי ארז נ' מדינת ישראל, כותב בית המשפט העליון מפי כב' הש' אליקים רובינשטיין, כך:

"בהקשר אחר ציינתי לגבי סוגיית פינוי ממקרקעי ציבור לאחר זמן שהיה ממושך: "ככלל, האתגר בתיקים מעין אלה הוא איזון: מזה, אחריות למקרקעי ציבור – שרבים (ואיני מדבר במקרה דנן דווקא, או בו בלבד) עשו בהם כבשלהם והרשויות ניעורו כעבור זמן רב...; ומזה, רגישות אנושית נחוצה, בנסיבות של מגורי שנות דור" (רע"א 441/06 נוריאל נ' מינהל מקרקעי ישראל מחוז ת"א (לא פורסם))...

לגופם של דברים, מקובל עליי ככלל ניתוח הרוב בבית המשפט המחוזי, לפיו המבקשת לא הוכיחה כי היא בעלת זכויות בדירה, למעט רשות מכללא (ולאמיתה, ואף בדוחק, מעין רשות מכללא), המוסקת משתיקת המשיבה לאורך שנים ומהמשך קבלתו של שכר הדירה הזעום, והניתנת לביטול, בין היתר, על ידי הגשת התביעה לסילוק יד (ראו ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד לא(3) 210; וכן נ' זלצמן, "רישיון במקרקעין" (להלן זלצמן) הפרקליט, מב (1995) 24, 29-28, 58-56). ואולם, אטעים כי "רשות מכללא" כזאת היא במהותה "רשות מכללא על-ידי מחדל", שהרי התנהגות המשיבה כלפי המבקשת לא נבעה מחשיבה כזאת או אחרת, אלא פשוט מכבדותו ואיטיותו לעתים של המינהל הציבורי, העוסק ברכוש הציבור וידיו מלאות עבודה, ופעמים הוא יעיל יותר ופעמים פחות, וראיה לדבר שנקפו שנים עד שהוחל בטיפול בפינוי, וגם משהוחל נקפו עוד שנים עד הגשת תביעה, ומי ימלל אם ישנם עוד מקרים כאלה. בכגון דא על בית המשפט לדקדק היטב בבואו לגזור זכויות מנסיבות של מימי המינהל הציבורי ההולכים להם לאט"...

ובמקום אחר:

ואולם, בית משפט זה, ובתי המשפט בכלל, מצווים גם על האינטרס הציבורי, קרי, שלא ליתן יד להימשכותה של פלישה למקרקעי הציבור ולמאבק בהפקרות בתחום זה, שעה שהרשויות מתגייסות לכך, מה שלא תמיד נעשה (ראו רע"א 10164/04 אגבבה נ' מינהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם) (השופטת פרוקצ'יה), רע"א 10152/04 כהן נ' מינהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם), ע"פ 3413/05 פרי (פטיטו) נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), ע"פ 5249/05 בר יוסף נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה פתח תקוה (טרם פורסם)).

(רע"א 1004/05, שרלי חומרי בניין בע"מ נ' מנהל מקרקעי ישראל).

29. זאת לדעת, טענתו של הנתבע בדבר היותו בר רשות במקרקעין עומדת בניגוד מפורש לחוזה השכירות. בסעיף 11 לחוזה השכירות נקבע: "למען הסר ספק ומבלי לגרוע מן האמור בהסכם זה מוצהר ומוסכם כי המושכר אינו כולל את המגרש אשר סביבו". וכאילו לא די בכך שבה "עמידר" ומציינת בסעיף 21 של חוזה השכירות: "החוזה הזה מתייחס אך ורק למושכר כפי שתואר בסעיף 2 של החוזה (דירה בת 4 חדרים. י"ק) ואינו כולל שום שטח סביבו".. מה עוד יכולה התובעת לעשות כדי להבטיח שלא תישמע טענת מחזיק בדבר קיום זכויות בשטח שמסביב למושכר, מלבד רישום מפורש וכפול בחוזה השכירות בדבר היעדר זכויות שכירות בשטח או במגרש אשר סביב המושכר?! בהתחשב בהוראות החוזה בעניין השטח שסביב המושכר מוגבר שבעתיים הנטל על הנתבע להוכיח קיומו של רישיון במקרקעין החורגים מן הדירה. הנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו בעניין זה.

30. הציטוטים דלעיל, מתוך פרשת לילי ארז, ומתוך פרשת שרלי, יפים לענייננו. לטעמי, בין אם ידעה התובעת על השימוש שעושה הנתבע במקרקעין, ולא עמדו לה המשאבים הדרושים כדי להפסיק את הפלישה, ובין אם לא ידעה התובעת על השימוש האמור, הרי שאין מדובר בשתיקה העולה כדי הסכמה ומתן רשות מכללא לנתבע לעשות שימוש במקרקעין. אפס, גם אם עולה שתיקת התובעת כדי מתן רשות מכללא לנתבע, הרי שמדובר ברשות חינם במקרקעי ציבור, ורשות אשר כזאת לעולם אינה בלתי הדירה, והיא באה אל קיצה עם מתן הודעה מצד התובעת לנתבע על כך שעליו לסלק את ידו מן המקרקעין.

31. אין מקום למתן פיצויים כלשהם לנתבע בגין פינוי המקרקעין. הנתבע לא הוכיח השקעות כלשהן במקרקעין ובוודאי שלא הוכיח השבחה של המקרקעין. מלבד אמירה בעלמא בדבר השקעות שהשקיע הנתבע במקרקעין, לא הציג הנתבע כל ראיה לקיומן של השקעות כאמור ובוודאי שלא הציג ראיה ואף לא נקב בסכומן של ההשקעות הנטענות. גם לו הוכחו כל אלה, הרי שבהתחשב בכך שהנתבע נהנה מהמקרקעין לאורך ימים ושנים מבלי לשלם לתובעת דבר עבור השימוש שהוא עושה במקרקעין, אין הנתבע זכאי לתשלום פיצויים כלשהם בגין ביטול הרשות. בפרשת ח'יר נקבע כי ישנן נסיבות בהן תשלום הפיצויים יהיה נוגד את תחושת הצדק. אני סבור כי במקרה שלפנינו תשלום פיצויים לנתבע, אשר פלש למקרקעי ציבור והוא מחזיק בהם בכח הזרוע ללא זכות שבדין, תוך שהוא מעכב את פיתוח המקרקעין עפ"י התכניות החלות עליהן, יהיה נוגד את תחושת הצדק.

אפליה שלא כדין – האמנם?

32. הנתבע טוען כי פינויו מהמקרקעין ללא תשלום פיצויים בסכום העולה על פיצויים שקיבלו מפונים אחרים שזכויותיהם במקרקעין פחותות משלו, יהיה נגוע באפליה שלא כדין. להוכחת טענה זו זימן הנתבע לעדות את מר תמיר שאבי שהיה ראש עיריית אור יהודה בין השנים 1993 ל- 1998.

33. עיינתי בטענות הנתבע ובעדותו הנרחבת והמפורטת של מר שאבי, ולא שוכנעתי כי יש ממש בטענת האפליה. ההפך הוא הנכון. מר שאבי הבהיר בעדותו כי במסגרת פינויים של מחזיקים שהחזיקו במקרקעין באזור כפר ענא יש וניתנו למחזיקים זכויות במקרקעין אחרים. אפס, זכויות אלה ניתנו למפונים בתמורה מלאה כנגד פינוי שטחים שבהם החזיקו בכפר ענא. בקביעת הזכויות שניתנו למפונים כנגד פינוי המקרקעין הובאו בחשבון זכויות שהיו למפונים במקרקעין שפינו. אין כל ראיה לכך שניתנה תמורה כלשהי למפונים שהחזיקו במקרקעין ללא זכות שבדין. כך למשל, העיד מר שאבי כי דיירים מוגנים קיבלו דיור חלופי בקרקע שקנו במכרז, באמצעות כספי הפיצויים שניתנו להם תמורת המקרקעין שפינו (עמ' 29, ש' 12). מר שאבי העיד כי לצורך קביעת הפיצויים נלקחו בחשבון זכויות מקוריות של דיירות מוגנת ולא החזקה בשטח פלוש. הובאו בחשבון השקעות שנעשו במקרקעין, בפועל (עמ' 30, ש' 18; עמ' 31, ש' 18).

34. הנתבע לא הוכיח שהתובעת שילמה פיצויים לפולשים דוגמתו תמורת פינוי המקרקעין. יתר על כן, הלכה היא שאין מתקנים עוולה בעוולה. גם אם נמצאו מקרים בהם מסיבה כזו או אחרת שילמה התובעת פיצויים תמורת פינוי מקרקעין ללא הצדקה שבדין, אין בכך כדי להצדיק תשלום פיצויים כאמור לנתבע. את זכויותיו של הנתבע לקבלת פיצויים תמורת הפינוי יש לבחון עפ"י הוראות הדין ולא באופן יחסי לאחרים. נמצא כי עפ"י הדין לא זכאי הנתבע לפיצויים כלשהם. לא הוכח כלל ועיקר קיומה של תופעה נרחבת בגדרה משלמת התובעת פיצויים למי שמחזיק במקרקעין שלא כדין, ולפיכך אין מקום להתנות את פינוי הנתבע מהמקרקעין בתשלום פיצויים כלשהם.

סוף דבר:

35. הנתבע מחזיק במקרקעין – בדירה ובשטח הסמוך לדירה (מתחם ב') – ללא זכות שבדין. השכירות בדירה אינה מוגנת עפ"י חוק הגנת הדייר והיא באה לקיצה עם מתן הודעה מטעם התובעת. גם לו היתה השכירות בתוקף וגם לו היה הנתבע דייר מוגן עפ"י חוק הגנת הדייר, הרי שקמו נגד הנתבע עילות לפינוי המושכר, הן מחמת הפרת חוזה השכירות והן עפ"י סע' 131 לחוק הגנת הדייר.

36. הדייר אינו מחזיק במקרקעין כבר רשות, ולו כבר רשות מכללא, אלא כפולש. גם לו החזיק הנתבע במקרקעין כבר רשות הרי שמדובר ברשות חינם מכללא, שבאה לקיצה עם גילוי דעתה של התובעת כי היא מעוניינת בסילוק ידו של הנתבע מהמקרקעין. אין מקום להתנות את פינוי הנתבע מהמקרקעין בפיצויים כלשהם, ובמיוחד מקום בו לא הוכיח הנתבע השקעות במקרקעין או השבחה שלהם.

37. אין לי אלא לחזור על דברים שאמרתי בסיום הדיון ביום 10.1.2013: "העיניים שלוטש הנתבע אל זכויות הבניה שיש במקרקעין עפ"י התב"ע, תוך תקווה ליהנות מפיצוי של מליוני ₪ רבים בגין פלישתו, אין להם על מה שיסמוכו, והן בבחינת עזות מצח של ממש". לטעמי, הגיעה העת שייאמר בקול צלול ובהיר, שפולש למקרקעי ציבור לא ייהנה מפלישתו, והוא עתיד להיות מפונה מהמקרקעין תוך תשלום הוצאות של ממש, וכשהוא חשוף לתביעה בגין דמי שימוש ראויים. אפשר שבכך תפחת במידת מה מכת המדינה שבגדרה פולשים אנשים למקרקעי ציבור ונוהגים בהם מנהג בעלים.

38. הנתבע יפנה את המקרקעין וימסור את החזקה בהם לתובעת כשהם פנויים מכל אדם, וריקים מכל חפץ ששייך לנתבע.. ניתנת לנתבע שהות לביצוע הפינוי עד ליום 20.3.2013, בשעה 13.00.

39. אינני רואה מקום ליתן צו להריסת המחוברים, שעה שלא התברר באופן מלא ומספיק היקף הבניה שבנה הנתבע במקרקעין. ודאי אין מקום להשית על הנתבע את הריסת המבנים שהיו במקרקעין בשעה שתפס בהם חזקה בשנת 1985.

40. הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין בסכום כולל של 50,000 ₪, תוך 30 יום.

ניתן היום, י' אדר תשע"ג, 20 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.