ע"י עו"ד יהודה רוזנטל ועו"ד לילי שרגא

מדובר בתביעה כספית על סך 1,205,833 ₪, הכוללת עתירה חלופית (חלקית), למתן חשבונות. התביעה עוסקת בהפרשי דמי שכירות שחייבת הנתבעת, לפי טענת התובעות, בגין הסכם שכירות, שבמסגרתו שוכרת הנתבעת קרקע מאת התובעות 1 ו-2, שעליו מפעילה ומנהלת הנתבעת תחנת דלק מזה שנים ארוכות. הקרקע מנוהלת עבור התובעות 1 ו-2 על ידי התובעת 3, אשר זכאית לקבל לידיה את דמי השכירות מאת הנתבעת. המחלוקת העיקרית שבין הצדדים נוגעת לפרשנות אחת מהוראות ההסכם, שעניינה אופן ההצמדה של חלק ניכר מדמי השכירות, למרווח שיווק שמוגדר בהסכם.

רקע

ביום 17.3.98 חתמה הנתבעת על הסכם שכירות לשמונה עשרה שנה, עם חברת דיזינגוף חברה לסחר 1952 בע"מ (להלן: "חברת דיזינגוף") וזאת ביחס לקרקע שהייתה בזמנו בבעלות חברת דיזינגוף ואשר עליה סוכם בין הצדדים כי תוקם תחנת דלק שתופעל על ידי הנתבעת. תחנת הדלק הוקמה והופעלה על ידי הנתבעת, אשר שילמה לחברת דיזינגוף דמי שכירות כסדרם לפי ההסכם.

ביום 5.1.05, מכרה חברת דיזינגוף את כל זכויותיה בקרקע לתובעות 1 ו-2. על פי הסכם המכר, המחתה חברת דיזינגוף לתובעות 1 ו-2, את כל זכויותיה וחובותיה לפי הסכם השכירות עם הנתבעת, וזאת למן יום 5.1.06.

כאן המקום לציין במאמר מוסגר, כי לפי הסכם השכירות, חלק ניכר מדמי השכירות החודשיים (18,290$ מתוך 23,790$), הוצמדו לגבוה מבין מספר אפשרויות ובהן לשינויים ב"מרווח השיווק" של הנתבעת, אשר הוגדר בהסכם כ"ההפרש בין מחיר הקניה של סונול (מחיר שער בז"ן) בתוספת בלו, היטלים - אם יחולו - לבין המחיר המירבי לצרכן במשאבה, לפני מע"מ, לבנזין אוקטן 95, בהתאם לסע' 2 בטבלה 7(א) של מינהל הדלק".

אין מחלוקת כי בחודש יוני 2002, הוחלפה הטבלה הנ"ל על ידי מנהל הדלק, בטבלה 6(א) ולאחר מכן בטבלה 12(א). כך, בעוד אשר המחיר המירבי לצרכן במשאבה לפני מע"מ לבנזין אוקטן 95 התייחס בטבלה המקורית למחיר עבור קבלת שירות מלא בתחנה, בטבלאות שלאחר מכן, המחיר לשירות מלא פוצל למחיר מירבי עבור בנזין 95 אוקטן בשירות עצמי ולתוספת מחיר בגין שירות מלא. כמו כן, אין מחלוקת כי ביום 1.7.02 פורסם צו פיקוח, שלפיו חויבו תחנות הדלק, בין היתר, להעמיד לרשות הציבור משאבות בשירות עצמי במחיר מוזל. צו הפיקוח קבע שהחובה לעשות כן תחול רק למן חודש אפריל 2006.

כמו כן, אין מחלוקת כי בשנת 2007, בוטל מחיר המקסימום לקניית דלק מבתי הזיקוק (שהיה ידוע בזמנו כמחיר שער בז"ן). מאותו מועד, מחיר הדלק נקבע במו"מ חופשי בין בתי הזיקוק לחברות הדלק, מבלי התקרה של שער בז"ן. בהתאם לכך, בטבלאות מנהל הדלק, במקום מחיר שער בז"ן, פורסם מחיר ששמו "cif lavera" (ואשר מבטא את מחירי הדלקים לפי נמל לוורה שבאיטליה ואשר הנו נמל הנפט העיקרי של מדינות אירפה) ואשר בין היתר על בסיסו, גם נקבע בזמנו שער בז"ן.

התובעות טוענות כי במהלך שנת 2006, הסתבר להן כי הנתבעת הפחיתה את דמי השכירות ששילמה עד לאותו מועד לחברת דיזינגוף ואשר הייתה אמורה להמשיך ולשלם להן, כך שחישוב מרווח השיווק החל להיעשות על ידי הנתבעת, לפי המחיר המירבי לצרכן בתדלוק עצמי כמפורט בטבלה 12(א) ולא לפי המחיר המירבי לצרכן בשירות מלא, אשר באותו טבלה, שווה למחיר המירבי לתדלוק עצמי בצירוף התוספת לשירות מלא.

התובעות פנו אל הנתבעת במכתב בעניין זה ביום 26.9.06 ודרשו בגין כך הפרשי דמי שכירות לשנת 2006, בסך של 586,960 ₪. ממכתב התשובה של הנתבעת מיום 22.10.06, הסתבר כי לפי טענתה, אופן ההצמדה הנכון לפי החוזה, הנו למחיר המירבי לתדלוק עצמי, ללא התוספת לשירות מלא. רק בחודש ינואר 2009 התחדשו ההתכתבויות בין הצדדים, כשהתובעות שלחו לנתבעת מכתב דרישה באמצעות באי כוחה, לתשלום הפרשים בסך של 970,000 ₪, שהצטברו עד לאותו מועד. בהעדר תגובה, נשלח ביום 23.4.09 מכתב תזכורת והתראה לפני פניה לערכאות. בתגובה לכך, הוציאה הנתבעת עצמה (על ידי יועצה המשפטי עו"ד סבג), מכתב הדורש לקבל חישוב של סכום ההפרשים הנטען. ביום 11.6.09 נשלח תחשיב כאמור לעו"ד סבג מטעם הנתבעת. בהעדר הסכמה בין הצדדים, הגישו התובעות את תביעתן דנא לבית המשפט בחודש פברואר 2010.

במסגרת התביעה, עתרו התובעות לקבלת הפרשים בגין חישוב הנתבעת את מרווח השיווק לפי המחיר המירבי לתדלוק עצמי ללא התוספת לשירות מלא, בסך של 1,045,788 ₪ (נכון ליום הגשת כתב התביעה המתוקן). כמו כן, במסגרת התביעה עתרו התובעות לקבלת סכום נוסף, בסך של 160,045 ₪ וזאת בגין העובדה שעם ביטול מחיר שער בז"ן, הנתבעת החלה לחשב את מרווח השיווק לפי מחיר "cif lavera" (שהחל להיות מפורסם בטבלאות מנהל הדלק במקום מחיר שער בז"ן) וזאת במקום לחשב את מרווח השיווק לפי מחירי הקניה שלה בפועל (כנדרש לפי טענת התובעות בנסיבות החדשות ועל רקע פרשנות ראויה של הסכם השכירות). לפי טענת התובעות, מחירי הקניה בפועל של הנתבעת נמוכים ממחיר "cif lavera" בסכום שנאמד על ידה בכ-7$ לק"ל לפני מע"מ ומגדילים למעשה את מרווח השיווק ואמורים גם להגדיל בהתאם את דמי השכירות בסכום הנזכר לעיל (160,045 ₪). לחילופין, עתרו התובעות למתן חשבונות, שיגלו את מחירי הקניה בפועל של הנתבעת ואשר יאפשרו לתובעות לבצע חישוב מדויק של ההפרשים המגיעים לה בגין פרמטר זה.

הנתבעת בכתב הגנתה דחתה את טענות התובעות. לפי טענתה, הפרשנות הראויה של הסכם השכירות הנה כי את מרווח השיווק בנסיבות החדשות יש לחשב לפי המחיר המירבי לתדלוק עצמי (ללא התוספת לשירות מלא) ולפי מחירי "cif lavera" ולא מחירי הקניה בפועל של הנתבעת.

דיון

המחיר המירבי – האם מחיר תדלוק עצמי בלבד או בצירוף התוספת לשירות מלא

כאמור, מרווח השיווק מוגדר בהסכם השכירות כך: "ההפרש בין מחיר הקניה של סונול (מחיר שער בז"ן) בתוספת בלו, היטלים - אם יחולו - לבין המחיר המירבי לצרכן במשאבה, לפני מע"מ, לבנזין אוקטן 95, בהתאם לסע' 2 בטבלה 7(א) של מינהל הדלק".

לאחר שעיינתי בחומר שלפניי ונתתי דעתי לטענות הצדדים, נחה דעתי כי הפרשנות הראויה של הגדרת "מרווח השיווק", מחייבת את המסקנה כי המחיר המירבי יעמוד על המחיר המירבי לתדלוק עצמי בצירוף התוספת לשירות מלא.

כוונת הצדדים, כפי שהיא עולה מלשון ההסכם, הייתה לקבוע כי צד אחד של המשוואה, יהיה המחיר המירבי לצרכן במשאבה לבנזין 95 אוקטן. לאחר השינוי שחל עם הכנסת משאבות לתדלוק עצמי והחלת מחיר נמוך יותר עבור דלק בתדלוק עצמי, עדיין נותר המחיר המירבי לדלק מסוג 95 אוקטן, המחיר לשירות מלא, שאמנם מורכב מהמחיר המירבי לתדלקו עצמי, בצירוף התוספת לשירות עצמי.

הפיצול של המחיר לשירות מלא, למחיר מירבי לתדלוק עצמי בצירוף תוספת, אין לו כל משמעות בעיני. מדובר בסמנטיקה. מבחינה מהותית וכאמור, גם לאחר הכנסת משאבות בתדלוק עצמי, המחיר המירבי לצרכן נותר המחיר לתדלוק בשירות מלא. מאחר ובעת חתימת ההסכם ועד שנת 2002, המחיר המירבי היה המחיר לשירות מלא (שכן לא היה שירות עצמי בזמנו), הרי שהעמדת המחיר המירבי על המחיר לשירות עצמי, שהוא נמוך יותר, יש בו משום חוסר התאמה להוראות ההסכם וכוונת הצדדים, כמו גם פגיעה לא מוצדקת ולא הוגנת בתובעות.

זאת ועוד: מעדויות הצדדים, לרבות מומחה הנתבעת (מר דוד בועז), כמו גם הגב' פרום, שהעידה מטעם הנתבעת (ס' 31 לתצהירה), הוכח כי בתחנות הדלק של הנתבעת ניתנות הנחות מהנחות שונות עבור רכישת דלקים (כגון בשל שיוך למועדון לקוחות, מבצעים וכו') ולא רק הנחה עבור תדלוק בשירות עצמי. העובדה שהצדדים קבעו את המחיר המירבי לצרכן (שהוא מחיר ללא הנחות כלשהן), כמחיר הרלוונטי לחישוב מרווח השיווק, מחזקת את המסקנה כי המחיר המירבי צריך להמשיך ולעמוד על המחיר עבור שירות מלא, גם מקום שעקב הרפורמה התווסף שירות חדש בתחנות הדלק מסוג של תדלוק עצמי.

זאת ועוד: העובדה שהוכח כי עד הגשת התביעה וגם לאחר מכן ועד שנת 2012, בתחנה נשוא התביעה נמכר דלק גם בשירות מלא (ראה ס' 40 לתצהיר הגב' פרום) וכשאחוז הדלק הנמכר בשירות עצמי אף נמוך יחסית ביחס לדלקים שנמכרים בשירות מלא (ראה חקירת המומחה דוד בועז עמ' 34, ש' 16 – 29), מחזקת את המסקנה כי המחיר המירבי לצרכן בתחנה נשוא התביעה, אינו המחיר לתדלוק עצמי, אלא המחיר לשירות מלא!

כמו כן, הוכח בחוות דעת מומחה התובעות טויסטר (עמ' 11 למעלה) ובס' 42 לתצהיר הגב' פרום, כי הנתבעת עצמה ומיוזמתה, חישבה את מרווח השיווק לצורך תשלום ההצמדה לדמי השכירות, לפי מחיר לתדלוק עצמי בתוספת שירות מלא, למרות שינוי טבלאות מנהל הדלק בחודש יוני 2002, עשתה כן במשך מספר שנים והחלה לחשב את ההצמדה בהתאם למחיר לתדלוק עצמי בלבד, רק מהיום שבו הפכו התובעות לזכאיות לקבלת דמי השכירות.

עובדות אלה מחזקות את המסקנה כי הנתבעת עצמה סברה כי יש להמשיך ולחשב את מרווח השיווק לפי המחיר לשירות מלא, גם לאחר שינוי הטבלאות הנ"ל ופיצול המחיר לשירות מלא לשני רכיבים (המחיר המירבי לתדלוק עצמי והתוספת לשירות מלא). גם העיתוי שבו בחרה הנתבעת לשנות את החישוב, המועד שבו הפכו התובעות לזכאיות לדמי שכירות, מעיד על ניסיון להצניע את השינוי בחישוב ההצמדה. לבד מהעובדה שבכך פעלה הנתבעת בחוסר תם לב, עת לא הודיע לתובעות על השינוי המהותי כל כך בחישוב אופן ההצמדה על ידה, הדבר גם מעיד שהנתבעת עצמה כנראה לא סברה כי מהלך זה הוא מבוסס מבחינת החוזה, שאם לא כן, מדוע לא עשתה את השינוי בצורה מסודרת ושקופה?!

כאן המקום לציין במאמר מוסגר, כי אכן, כטענת התובעות, מרווח שיווק שנוסח באופן זהה לחלוטין ואשר נדון בתביעה אחרת שבין תובע אחר ולבין הנתבעת (ת.א. (ת"א) 56143/04 אבשלום רוטמן נ' סונול ישראל בע"מ-פורסם באתרים משפטיים), פורש לפי פרשנות התובעת ולא לפי פרשנות הנתבעת. במובן זה, התוצאה שאליה הגעתי אני, זהה לתוצאה שאליה הגיע בית המשפט בפסק הדין הנ"ל (אם כי יש לציין שהנימוקים שניתנו לתוצאה הפרשנית בפסק הדין הנ"ל ובפסק דיני, אינם בהכרח זהים). פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בה"פ (ת"א) 787/06 חיים סנדלר ואח' נ' סונול ישראל בע"מ - פורסם באתרים משפטיים, עוסק בעניין דומה, אולם מרווח השיווק נוסח שם בצורה שונה ועל כן איני מוצא בהכרח מקום לראות בפסק דין זה תמיכה למסקנתי.

הטענה של הנתבעת שלפיה המשך התשלומים לפי המחיר לשירות מלא, נעשה בטעות, דינה להידחות. לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת לטעות נטענת זו ואף לא הובא העד הרלוונטי בעניין זה. הגב' פרום לא ידעה להסביר טעות זו בחקירתה והפנתה את בא כוח התובעות למחלקת הנהלת החשבונות של הנתבעת (עמ' 46, ש' 2 – 8). אף נציג ממחלקה זו לא העיד מטעם הנתבעת.

זאת ועוד: בכתב ההגנה (סעיף 7.9), טענה הנתבעת כי התשלום לפי שירות מלא משנת 2004 עד 2006 נעשה בטעות (מבלי להסביר את הטעות) ואף ביקשה לקזז את התשלומים העודפים. דא עקא, בהמשך הדרך, שינתה הנתבעת את גרסתה והפסיקה לטעון כי מדובר היה בטעות. כעולה מתצהיר הגב' פרום בסעיף 42, שם כבר לא נאמר שמדובר היה בטעות, אלא, הנתבעת הסתפקה בציון עובדתי יבש של הנעשה ותוך העלאת טענה שלא בא זכרה קודם לכן בכתב ההגנה ואשר מהווה שינוי חזית (לה התנגד בא כוח התובעות בפתח הדיון ובטרם חקירת עדי הנתבעת), לפיה בתחילת שנת 2006 התחנה החלה להפעיל משאבות לשירות עצמי. בחקירתה הנגדית חזרה גב' פרום על כך והציגה זאת כהסבר לעיתוי של שינוי אופן חישוב מרווח השיווק.

הסבר זה, המהווה גרסה כבושה, דינו להידחות מפאת שינוי חזית אסור. למעלה מן הדרוש, אציין כי גם לו קיבלתי את ההסבר כראיה קבילה, עדיין אין בו כדי להועיל לנתבעת, שכן על פי הפרשנות הראויה של ההסכם, וכפי שכבר פורט בעניין זה בדיוק לעיל, גם אם בתחנה נשוא התביעה ישנן גם משאבות בתדלוק עצמי, עדיין מן הדין לראות במחיר לשירות מלא כהמחיר המירבי הנזכר בהגדרת מרווח השיווק בהסכם שבין הצדדים. מאחר ובתצהיר פרום הוצהר במפורש כי בזמנים הרלוונטיים לתביעה ואף לאחר מכן, התחנה כללה הן תדלוק בשירות עצמי והן תדלוק בשירות מלא, אני פטור לצרכי תביעה זו, מלהביע דעתי על הפרשנות הראויה של ההסכם, למקרה של מעבר התחנה לתדלוק בשירות עצמי בלבד.

טענת הנתבעת שלפיה התובעות לא הביאו עד כלשהו שהיה מעורב במו"מ, כדי לשפוך אור על הפרשנות הראויה של ההסכם, אינה יכולה להועיל לה. אמנם, הנטל על התובעות להוכיח את הפרשנות הנטענת על ידן וזאת כמי שהגישו את התביעה. אמנם, התובעות לא הביאו לעדות את נציגי חברת דיזינגוף שניהלו מו"מ על ההסכם.

עם זאת, די לי בראיות שכן הונחו לפניי, כדי להגיע למסקנה שהתובעות עמדו בנטל שרובץ על כתפיהן. די לי בלשון ההסכם, שקובע כי המחיר המירבי יחול, כדי שאגיע למסקנה שהמחיר המירבי נותר המחיר לשירות מלא, גם לאחר הכנסת משאבות לשירות עצמי, כפי שכבר פורט לעיל. די לי בכך שהנתבעת עצמה הודתה כי כוונת הצדדים הייתה לקחת את המחיר המירבי ללא הנחות כלשהן, כדי לקבל את עמדת התובעות. די לי בכך שהנתבעת שילמה במשך שנים לפי המחיר לשירות מלא, גם לאחר שינוי הטבלאות וללא מתן הסבר מניח את הדעת לכך, כדי שאגיע למסקנתי. בקיצור, משקל הראיות שכן הובאו לפניי, מספיק בהחלט למסקנה שהתובעות עמדו בנטל, גם אם לא הובאו העדים שהשתתפו במו"מ על ההסכם. אגב, גם הנתבעת נמנעה מלהביא עדים כאמור. הגב' פרום אמנם שימשה בזמנו ובעת עריכת ההסכם כיועצת משפטית של הנתבעת, אולם הודתה בחקירתה כי לא ניהל את המו"מ על תנאי ההצמדה וכי מי שעסק בכך מטעם הנתבעת היה מר אורן להט (עמ' 43, ש' 17 – 31). בנסיבות הנזכרות לעיל, עובדה זו פועלת לרעתה, בפרט ששאר הראיות שכן הובאו על ידי הצדדים, תומכות בגרסת התובעות.

גם הטענה שלפיה הגדרת המונח "מרווח השיווק" בהסכם, לא נבעה מהצורך לפרשו, אלא רק פירטה והסבירה מונח זה לפי הטבלה של מנהל הדלק, אין בה ממש. אין בטענה זו כל תרומה לשאלה העומדת לדיון והיא, האם על רקע פיצול המחיר לשירות מלא לשני רכיבים (מחיר לתדלוק עצמי ותוספת), יש לראות במחיר לתדלוק עצמי כמחיר מירבי אם לאו. הטענה שלפיה לאחר שינוי הטבלאות, יש ללכת לפי המחיר לתדלוק עצמי, שהוא נקבע כמחיר מירבי, הנה בבחינת פרשנות מלאכותית וטכנית, שמתעלמת מכוונת הצדדים, שהייתה לקבוע את חישוב המרווח בצד זה של המשוואה, על המחיר המירבי לצרכן במשאבה לדלק מסוג 95 אוקטן, שהוא בבירור המחיר לתדלוק עצמי, בצירוף התוספת לשירות מלא.

גם הטענה שלפיה התוספת אינה חלק ממרווח השיווק, דינה להידחות, שכן קודם לשינוי, המחיר לשירות מלא, ששימש להגדרת מרווח השיווק, כלל מן הסתם את התוספת הזו, שכן הוא התייחס למחיר עבור תדלוק בשירות מלא. מדוע אם כן תוספת זו לא תהווה חלק ממרווח השיווק לאחר השינוי? הפיצול של המחיר לשירות מלא לשני רכיבים (שנעשה מטבע הדברים לצורך אבחנה בין מחיר לשירות מלא ומחיר לשירות עצמי), וודאי לא יכול להצדיק זאת. כפי שכבר פורט קודם לכן, פיצול זה הוא עניין סמנטי ולא מהותי.

גם הטענה שלפיה פרשנות התובעות נוגד את ההיגיון הכלכלי של העסקה, עקב כך שהנתבעת תשלם הצמדה לפי שירות מלא, גם מקום שחלק מהדלקים נמכרים בשירות עצמי, אין בה ממש. הצדדים קבעו את המחיר המירבי לשירות מלא, כפרמטר לחישוב מרווח השיווק, גם במועד שבו היה ידוע כי חלק לא מבוטל מהדלקים נמכרים במחירים נמוכים מכך (בשל מבצעים, מועדוני לקוחות וכו'). עובדה זו מביאה למסקנה כי לא הייתה כל כוונה לקבוע את מרווח השיווק על פי המחירים שנמכרו בפועל בתחנה, אלא תוך הצמדה לפרמטר ידוע אחד, שאף נבחר דווקא להיות המחיר הגבוה ביותר שניתן לקבל בתחנה מאת הצרכן.

הטענה ללמידה מהסכמים אחרים דינה להידחות וזאת בשל העובדה שהסכמים שבין צדדים אחרים (שממילא לא הובאו כראיה), לא יכולים לשמש לפרשנות חוזה שבין הצדדים בתיק דנא, אלא רק הסכמים אחרים דומים שבין הצדדים בתיק זה, אולם כאלה אין בנמצא.

לסיכום, יש לחשב את מרווח השיווק שנקבע בהסכם לפי המחיר המירבי לתדלוק עצמי לדלק 95 אוקטן, בצירוף התוספת לשירות מלא.

מחיר הקניה של סונול - Cif Lavera או מחיר הקניה בפועל

לעומת זאת, בכל הנוגע לצד השני של המשוואה, דין התביעה להידחות. טענת התובעות שלפיה יש לחשב את מרווח השיווק לפי מחירי הקניה בפועל של הנתבעת ולא לפי מחיר הרשום בטבלת מנהל הדלק, שהנו כיום מחיר cif lavera, אין לקבלה.

ראשית, טענה זו לא הועלתה קודם להגשת התביעה ונעדרת מכל מכתבי התובעות ובאי כוחן, אשר הזכירו במכתבים אלה רק את הצד השני של המשוואה (נושא המחיר המירבי לצרכן). בהעדר הסבר מניח את הדעת לכך, הדבר מעיד שהתובעות עצמן לא ראו בטענה זו ממש אשר הוספה לכתב התביעה בבחינת שלח לחמך.

שנית כל, וזה העיקר, יש לדחות את הטענה לגופה. החוזה הגדיר צד זה של המשוואה כך - "...מחיר הקניה של סונול (מחיר שער בז"ן) בתוספת בלו, היטלים - אם יחולו...". בזמנו, היה קיים מחיר שער בז"ן. היום, מחיר זה לא קיים עוד. חרף זאת, אין מקום לחשב את מרווח השיווק לפי מחירי הקניה בפועל.

הנימוק המרכזי לכך הנו העובדה שהוכח כי כוונת הצדדים הייתה לקבוע פרמטרים חיצוניים, שאין לצדדים השפעה עליהם, ברורים והניתנים לחישוב בקלות (ראה ס' 29 לסיכומי הנתבעת וסעיף 1 לסיכומי התשובה של התובעות). בנסיבות אלה, משנקבע מחיר cif lavera בטבלת מנהל הדלק תחת מחיר שער בז"ן, יש לאמץ מחיר זה, כאותו מחיר ברור, הניתן לחישוב בקלות וחיצוני, שאין לצדדים השפעה עליו. אין כל היגיון לקבוע בנסיבות אלה, את מחירי הקניה בפועל כאלטרנטיבה ראויה למחיר שעיר בז"ן, בפרט שהוכח להנחת דעתי כי מדובר בנתונים מסחריים רגישים ואולי אפילו סודיים של הנתבעת (עדות מומחה התובעות בעמ' 18, ש' 1 – 8), אשר חזקה עליה כי לו התכוונה לחשוף אותם לצרכי חישוב ההצמדות בהסכם, הייתה עושה כן במפורש, תוך הוספת כל תניות ההגנה המתבקשות בנסיבות העניין. מעבר לכך, גם הוכח כי חישוב מחירי הקניה בפועל, הנה משימה מורכבת וזאת על רקע העובדה שקשה לצבוע ולאבחן את מחיר הקניה בפועל של הדלק הספציפי שמסופק לתחנה נשוא התביעה (עדות מומחה התובעות, עמ' 18 ש' 25 – עמ' 19, ש' 32).

העובדה שהוכח כי גם בעת קיומו של שער בז"ן, שהיווה מחיר מקסימאלי מפוקח, ניתן היה לרכוש דלקים במחירים הנופלים משער זה והדבר אף נעשה בפועל (ראה עדות מומחה התובעות בעמ' 17, ש' 12 – 32) והעובדה שחרף זאת, התובעות הסכימו למחיר שער בז"ן, מביא למסקנה כי הצדדים חיפשו מחיר אובייקטיבי חיצוני ולאו דווקא את מחיר הקניה בפועל של הנתבעת.

לסיכום פרק זה, התביעה לקבלת הפרשים שנובעים מחישוב מרווח השיווק על ידי הנתבעת לפי מחיר cif lavera במקום מחירי הקניה בפועל והעתירה החלופית למתן חשבונות אודות מחירי הקניה בפועל, נדחות בזה.

סוף דבר

אשר על כן, אני קובע כי התובעות זכאיות להפרשי דמי שכירות, בסכום השווה להפרש שבין דמי השכירות ששולמו בפועל על ידי הנתבעת בתקופה הרלוונטית לתביעה (ככל ששולמו כסדרם לפי כל שאר הפרמטרים הנזכרים בהסכם) ולבין חישוב דמי השכירות הנ"ל, כשהמחיר המירבי לצרכי חישוב מרווח החישוב, הוא המחיר המירבי לצרכן במשאבה, לפני מע"מ, לבנזין אוקטן 95, בהתאם לטבלה 12(א) של מינהל הדלק בצירוף התוספת לשירות מלא.

בהחלטתי מיום 13.9.11, אכן קבעתי כי בשלב הראשון תוכרע המחלוקת לגבי אופן ההצמדה ורק לאחר מכן הסכום המגיע לתובעות. עם זאת, נראה לבית המשפט, לכאורה, שלא אמורה להיות מחלוקת בין הצדדים לגבי חישוב הפרשי דמי השכירות שיתקבלו כתוצאה מפסק דיני זה. לפיכך, אני מאפשר לצדדים שהות להגיע להסכמות בעניין זה ולהודיע לבית המשפט עד יום 7.2.14, אם הנושא הוסדר. אם תהיה מחלוקת בין הצדדים, יינתנו הוראות להמשך ניהול התיק.

על רקע התוצאה, לפיה הטענה העיקרית של התובעות התקבלה, טענה שגם הייתה בעלת שווי כספי גדול בהרבה מהטענה שנדחתה, יש מקום לחייב את הנתבעת בהוצאות המשפט של התובעות ובשכר טרחת באי כוחה. בנסיבות, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעות את מלוא המחצית הראשונה של האגרה, בצירוף הפרשי הצמדה ריבית כדין ממועד ששולמה ועד לתשלום בפועל לידי התובעות.

כמו כן, הנתבעת תשלם לתובעות סכום השווה למחצית השנייה של האגרה (פחות 4,000 ₪, כהפחתה בגין סכום התביעה שלא התקבל) וזאת בכפוף לתשלום אגרה זו על ידי התובעות והמצאת אסמכתא בדבר התשלום לידי בא כוח הנתבעת (יצוין כי מעיון בתיק האלקטרוני נראה כי המזכירות לא הוציאה משום מה דרישת תשלום של המחצית השנייה של האגרה). אני מחייב את התובעות בכל מקרה לשלם את המחצית השנייה של האגרה תוך 15 ימים מקבלת שובר תשלום. באחריות בא כוח התובעות לקבל מהמזכירות את השובר.

כמו כן, הנתבעת תשלם לתובעות שכר טרחת עו"ד עבור כל ההליכים עד כה, בסך של 90,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה ריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל לידי התובעות. אם הצדדים יסדירו בהסכמה את הסכום לתשלום של הפרשי דמי השכירות, לא יתווספו הוצאות או שכר טרחה נוספים לאמור לעיל. בכל מצב אחר, בו יידרשו הליכי משפט נוספים לצורך קביעת הסכום לתשלום, יוכרע נושא ההוצאות ושכר הטרחה עבור אלה, לפי התוצאה ולפי כל פרמטר מקובל אחר, וזאת במסגרת בפסק הדין.

סכומי ההוצאות ושכר הטרחה שנפסקו לעיל, ישולמו תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לידי הנתבעת ולגבי השתתפות הנתבעת בהוצאות המחצית השנייה של האגרה, תוך 30 יום מהמצאת אסמכתא לידיה על תשלום מחצית זו על ידי התובעות.

התיק נקבע לתז"פ ליום 10.2.14 לעיון בהודעת הצדדים.

ניתן היום, ו' שבט תשע"ד, 07 ינואר 2014, בלשכתי.