1. תביעה שהוגשה כנגד שלושה נתבעים בסדר דין מקוצר. הנתבעים 1 ו- 2 משה ז"ל ונאוה מגן, נתבעו כחייבים עיקריים בתיק והנתבעת 3, לאה מגן, נתבעה כערבה לחובות הנתבעת 2. שלושת הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן, ובהחלטת כב' הרשם כתוארו אז, ע. כפכפי מיום 22.5.11, נדחתה בקשת הרשות להתגונן של הנתבעים 1 ו-2, ובעקבות כך ניתן פסק דין נגדם. הנתבעת 3 קיבלה רשות להתגונן בטענה אחת בלבד והיא כי הסדר החוב שנערך בין התובע לבין הנתבעים 1 ו- 2 ביום 3.6.09, איפס את החשבון לו ערבה, ובכך הפטיר אותה מערבותה. על כן פסק הדין להלן יעסוק אך ורק בסוגיה זו, היינו בשאלה אם אכן אותו הסדר הפטיר את הנתבעת 3 מערבותה.

רקע כללי

1. הערבות נושא הליך זה נחתמה על ידי הנתבעת 3 (להלן: "הנתבעת") ביום 15.4.08. הערבות נחתמה כערבות מתחדשת מוגבלת בסכום, כשהסכום עמד על 100,000 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לתנאי הערבות, בעת הגשת התביעה עמד הסכום על 112,705 ₪. הנערבת הייתה גב' נאוה מגן, היא הנתבעת 2 בהליך זה.
2. הנתבעים 1 ו- 2 פתחו חשבון משותף אצל התובע (להלן גם: "הבנק") ביום 17.6.03, אשר מספרו 858935 (להלן: "החשבון המשותף"). באותו מועד פתחה הנתבעת 2 חשבון עסקי (בו היה הנתבע 1 מיופה כוח) אשר שימש את הנתבעים 1 ו-2 לעסק שלהם למכירת רהיטי ילדים (להלן: "החשבון העסקי"). הנתבעת חתמה על שתי ערבויות מתחדשות מוגבלות בסכום, האחת ביום 6.11.07 כשסכום ההגבלה היה 50,000 ₪. ערבות זו איננה נושא הליך זה. השנייה היא הערבות נושא הליך זה כפי שפורט לעיל ולהלן תכונה "הערבות". בראש מסמך הערבות מצוין מספר החשבון של החשבון העסקי, ומתחת למספר נכתב: "מס' החשבון מיועד לתיוק / שימוש פנימי של הבנק בלבד ואין הוא חלק מכתב ערבות זה".
3. לטענת התובע החל מיום 25.7.08, החלו לחזור בחשבון העסקי שיקים בשל העדר כיסוי מספיק. ביום 14.3.09 הוגבל החשבון העסקי לפי חוק שיקים ללא כיסוי תשמ"א 1981. לטענת הבנק באותה תקופה לא התקיימה פעילות ממשית בחשבון העסקי. ביום 3.6.09 פנו הנתבעים 1 ו- 2 אל הבנק וביקשו להגיע להסדר בנוגע למלוא חובם לבנק. במועד זה עמדה יתרת החוב בחשבון העסקי על כ- 65,000 ₪, ובחשבון המשותף על כ- 41,000 ₪. כמו כן, הייתה יתרת הלוואה בסך כ- 57,000 ₪ לגביה היה פיגור בהחזרים של כ- 2,000 ₪ וכן היו יתרות חוב קטנות בכרטיסי האשראי של החשבון המשותף.
4. ביום 3.6.09 נחתם הסדר חוב בין הצדדים לפריסת יתרות החוב של הנתבעים 1 ו - 2 וכל יתרות החוב אוחדו לחשבון המשותף, לרבות החוב בחשבון העסקי. אופן ביצוע הסדר החוב היה על ידי העמדת הלוואה בסכום יתרת החוב הכוללת (לא כולל יתרת ההלוואה אשר בגינה לא היה פיגור), כשנקבע כי יתרה זו תוחזר ב- 36 תשלומים חודשיים על ידי הפקדה בחשבון המשותף. בסעיף 9 להסדר החוב צוין כי הביטחונות המצויים בידי הבנק או שימצאו בידיו ישמשו כביטחון להבטחת פירעון חוב זה.

טענות הצדדים

1. טענת הנתבעת היא כי ערבותה הייתה לחשבון העסקי בלבד ועל כן מרגע שיתרת החוב כולה הועברה מן החשבון העסקי לו ערבה, לחשבון המשותף, הרי שבכך אופס החוב והיא הופטרה מערבותה. הנתבעת איננה טוענת כי קיבלה הודעה כי הופטרה מערבותה, אולם טוענת כי נוכח ציון מספר חשבון ספציפי במסמך הערבות עליו חתמה, היא ערבה אך ורק ליתרות חוב בחשבון זה, ואיננה ערבה במסגרת הערבות ליתרות חוב אחרות.
2. לטענת הבנק, ציון מספר החשבון בראש מסמך הערבות נועד לצרכיו הפנימיים בלבד, והערבות הינה ערבות כוללת לכל חובות הנערבת כלפי התובע, היינו לכל חובות הנתבעת 2 כלפי התובע, כשאין זה משנה באיזה חשבון הם מצויים.
3. המחלוקות בין הצדדים הם אם כן כדלקמן: מה משמעות ציון מספר החשבון בראש מסמך כתב הערבות, מה משמעות העברת יתרות החוב לחשבון המשותף והאם עקב פעולה זו יש לראות את הנתבעת כמופטרת מן הערבות. אבחן טענות אלה וכן טענות שונות שהעלה ב"כ הנתבעת בנוגע לתום ליבו של התובע.

ציון מספר החשבון

1. כאמור לעיל, עמדת הבנק היא כי ציון מספר החשבון נועד לצרכים פנימיים בלבד והערבות היא לכל חובות הנערבת כלפי הבנק. במסגרת שמיעת הראיות נחקר המצהיר מטעם הבנק, מר דוד ששון, בעניין זה. מר ששון הסביר את האמור לעיל וציין כי בסוף תהליך מתן האשראי צריך הפקיד לתייק את כתב הערבות, ועל מנת לדעת היכן לתייק את כתב הערבות מצוין מספר החשבון ואין לכך כל השלכה משפטית (ע' 25 ש' 18-22 לפרוטוקול). כשנשאל מר ששון מדוע אם כך נדרשו שני מסמכי ערבות ולא היה די במסמך אחד, הסביר כי תחילה הועמדה לרשות הנתבעים 1 ו- 2 מסגרת אשראי עד 50,000 ₪ ועל כן נדרשה ערבות עד גובה זה, וכשהועמדה לרשות העסק שלהם מסגרת אשראי נוספת בגובה של 100,000 ₪, נדרשה ערבות עד גובה זה. על כן קיימים שני מסמכי ערבות, כשלא ניתן היה לדעת בעת חתימת מסמך הערבות הראשון כי יועמד אשראי נוסף בהמשך (ע' 25 ש' 23-32 לפרוטוקול).
2. עיון בכתב הערבות עליו חתמה הנתבעת מראה כי החייבת הייתה נאוה מגן, ובסעיף 2 נקבע כי הסכומים המובטחים הם "כל הסכומים המגיעים ושיגיעו לבנק מאת החייבים ...", כלומר הגדרת הסכומים המובטחים בכתב הערבות איננה מפנה לחשבון זה או אחר של הנתבעת 2, והמגבלה היחידה בעניין מחויבותה של הנתבעת על פי כתב הערבות היא מגבלת הסכום שכאמור עמדה על 100,000 ₪.
3. אני סבורה כי צודק הבנק בטענתו כי הערבות איננה מוגבלת לחשבון העסקי ועל כן הפעולה הטכנית של העברת יתרת החובה בחשבון זה לחשבון אחר, איננה מאיינת את החוב של הנתבעת 2 ואיננה מפטירה את הנתבעת. עם זאת אני סבורה כי שאלת קיומם של מספר חשבונות שונים, טעונה בירור במסגרת בחינת הסיכון שלקחה על עצמה הנתבעת ועל כן אין כאן שאלה טכנית בלבד.

מעבר מחשבון לחשבון

1. החשבונות הרלוונטיים לערבות הנתבעת היו כאמור לעיל החשבון העסקי והחשבון המשותף. החשבון העסקי נפתח על שם הנתבעת 2 בלבד ושימש את העסק (למרות שכאמור לעיל, הנתבע 1 ז"ל היה מיופה כוח לפעול בחשבון זה), להבדיל מהחשבון המשותף, אשר נפתח על שם הנתבעים 1 ו – 2 ושימש אותם לענייניהם האישיים.
2. ב"כ הנתבעת הפנה לת"א (תל אביב) 29048/99 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' טיב תקשורת והשקעות בע"מ, אשר עוסק בהעברת כספים מחשבון לחשבון ללא ידיעת הערבה, כששם קבע בית המשפט כי העברות כאלה מחייבות את הבנק לקבל את הסכמת הערבים, נוכח חובת הזהירות המוטלת על הבנק אשר עשויה אף להצדיק הימנעות מביצוע העברות כאלה באופן כללי. כפי שציינה ב"כ התובע בצדק, באותו עניין מדובר היה בהאחדה של חובות של חברה עם חובות אישיים, כשהערבה שם לא ערבה לחשבון האישי ובאמצעות העברת כספים מחשבון לחשבון מצאה עצמה הערבה, ערבה גם לחובות בחשבון האישי. בנסיבות אלה קבע בית המשפט שם בסעיף 18 לפסק הדין, כי מדובר בשינוי יסודי של הערבות, הפוגע בזכותה של הערבה שם ועל כן הפטיר אותה מערבותה. בענייננו לעומת זאת הנתבעת ערבה לשני החשבונות שאוחדו ולמעשה לכל חובות הנתבעת 2 כלפי הבנק, ועל כן קשה לראות כיצד פעולה טכנית של ריכוז כל יתרות החוב של הנתבעים 1 ו– 2 בחשבון אחד מהווה שינוי של מצבה לרעה.
3. סעיף 5 לחוק הערבות תשכ"ז 1967 עוסק בשינוי החיוב הנערב וקובע:

"5. (א) הוקטן החיוב הנערב, על פי הסכם בין החייב לבין הנושה או על פי ויתור של הנושה, מופטר הערב במידה שהופטר החייב.

(ב) הוגדל החיוב הנערב, על פי הסכם בין החייב לבין הנושה, אין הדבר משנה בחיובו של הערב.

(ג) חל בחיוב הנערב שינוי אחר, על פי הסכם בין החייב לבין הנושה, משתנה חיובו של הערב לפי השינוי, אולם הברירה בידי הערב –

(1) למלא ערבותו ללא שינוי, אם ניתן לעשות כן;

(2) לבטל ערבותו אם השינוי היה שינוי יסודי הפוגע בזכויות הערב."

1. בענייננו, העברת יתרות החובה מחשבון לחשבון, לא הגדילה או הקטינה את החיוב הנערב, אלא יש לראות בה "שינוי אחר" בחיוב הנערב. הסדר החוב נעשה בדרך של מתן הלוואה בגובה החיובים כולם ופרס את החזרתה על פני 36 תשלומים. לטענת התובע יש לומר כי חיובה של הנתבעת השתנה בהתאם. לטענת התובע, במקרה זה אין מדובר בשינוי יסודי ובוודאי לא בשינוי הפוגע בזכויות הנתבעת, באשר תכלית השינוי הייתה לנסות ולהימנע מגביית החוב מן הנתבעת, כשלטענת הבנק הוא רשאי היה לתבוע ממנה מימוש הערבות על פי כתב הערבות עוד לפני הסדר החוב, אולם מתוך ניסיון להביא לכך שהנתבעים 1 ו- 2 ישלמו את חובם ומתוך אמונה כנה כי בכוונת הנתבעים 1 ו- 2 ובאפשרותם לעשות כן, נחתם הסדר החוב ורק משגם בהסדר חוב זה לא עמדו הנתבעים 1 ו- 2 נאלץ הבנק לפנות לנתבעת.
2. ניתן היה לטעון כי הערבות של הנתבעת הייתה לחשבון עסקי ועל כן הסיכון שהסכימה הנתבעת לקחת על עצמה, הייתה הסיכון של העסק ולא היה מקום לאחד את הסיכון של העסק עם הסיכון של החשבון המשותף, אשר נוגע לענייניהם הפרטיים של הנתבעים 1 ו – 2. עם זאת, עיון בכתב הערבות מראה כי שם העסק כלל איננו נזכר בו אלא רק שמה של הנתבעת 2. על כן קשה יהיה לומר כי הנתבעת לקחה בחשבון סיכון ספציפי כשחתמה על הערבות.
3. בנוגע לשינויים בחיוב העיקרי, מציע המלומד רוי בר קהן בספרו ערבות שירז הוצאה לאור בע"מ בע' 240, אימוץ גישה גמישה של בחינת הנזק, כשרק במקרה של שינויים מהותיים בחיוב העיקרי, יופטר הערב ובמקרים אחרים, יקבל הערב הפטר רק כדי היקף הנזק שנגרם לו. כמו כן הוא בדעה כי סעיף 5 לחוק הערבות נוקט עמדה גמישה לגבי סיכונים אלה.
4. אציין כי נוכח הערבות של הנתבעת לכל חובות הנתבעת 2, הן האישיים והן בחשבון העסקי, קשה לראות כיצד נגרם לנתבעת נזק מאיחוד החובות לחשבון אחד ולהפך, היה בכך כדי לאפשר לנתבעים 1 ו – 2 לשלם את החובות כפי שרצו לעשות ולמרבה הצער לא הצליחו.
5. בהקשר זה הדגיש הבנק כי יכול היה לפנות לנתבעת בנוגע לערבות נושא הליך זה, עקב הפיכת החשבון העסקי לחשבון מוגבל, עוד בטרם הסדר החוב ועל כן הסדר החוב נועד להיטיב עם הנתבעת על ידי הגדלת הסיכוי כי לא תידרש לשלם על פי ערבותה. הנתבעת לא חלקה על טענה זו של הבנק. על כן אני סבורה כי אין לומר במקרה זה כי העברת החוב מן החשבון העסקי לחשבון המשותף שינתה את המחויבות של הנתבעת.

האם הפטיר הסדר החוב את הנתבעת מערבותה?

1. הבנק מציין כי על מנת שהנתבעת תהיה מופטרת בהתאם לכתב הערבות היה על הבנק להודיע לה על ההפטר והנתבעת לא טוענת כי ניתנה לה הודעה כזו. אין מחלוקת כי הסדר החוב עצמו לא קבע הפטר לנתבעת.
2. לטענת הבנק, טענת הנתבעת להפטר בעקבות הסדר החוב, מבוססת על עדות שמועה בלבד, שכן אין מחלוקת כי הבנק לא הודיע לה כי היא מופטרת מערבותה ובסעיף 19 לתצהירה היא מספרת כי נודע לה באקראי על עריכת הסדר החוב בין התובע לבין הנתבעים 1 ו- 2. הנתבעת וודאי לא הייתה שותפה למו"מ שהוביל להסדר החוב ועל כן וודאי איננה יכולה להעיד מה נאמר במסגרת אותו מו"מ. ככל שרצתה הנתבעת להוכיח כי אכן כוונת הסדר החוב הייתה לפטור אותה מערבותה, יכולה הייתה לזמן לעדות את הנתבעת 2 או אף נציג כלשהו מן הבנק מלבד מר ששון. הנתבעת נמנעה מכך ועל כן לא הוכיחה טענתה בעניין זה.
3. אציין כי טענה זו של הנתבעת, במובן מסוים נתמכה בעדותו של הנתבע 1 ז"ל, שאמר במסגרת הדיון בבקשת הנתבעת לביטול פסק הדין שניתן בעניינה, כי הוא רצה להגיע למצב בו היא לא תחויב על פי ערבותה (דיון מיום 31.12.12 ע' 3 ש' 12-14). עם זאת יש לשים לב כי במסגרת זו ציין הנתבע 1 ז"ל, כי שעבד לטובת הנתבעת את ביתו בסכום של 200,000 ₪ ובכך למעשה רצה להבטיח שלא תינזק. על כן רצונו של הנתבע 1 ז"ל שהנתבעת לא תידרש לשלם את חובותיו באה לידי ביטוי לאו דווקא על ידי הפטרתה מן הערבות ואין לשכוח שהנתבע 1 ז"ל אף ביקש שיינתן פסק דין כנגד הנתבעת שיאפשר מימוש הערבות. על כן כאמור לעיל, אני סבורה כי הנתבעת לא הוכיחה טענתה כי תכלית הסדר החוב הייתה להפטיר אותה מערבותה ונוסח הסדר החוב אינו תומך בטענתה זו.
4. התובע טוען כי הנתבע 1 ז"ל טען בפניו כי יידע את הנתבעת בנוגע להסדר החוב בזמן אמת וטרם החתימה עליו. התובע טען כי לא היה צורך לקבל הסכמת הנתבעת להסדר החוב אשר לא שינה מהותית את מהות הערבות עליה חתמה, אולם למעלה מן הצורך ניסה ליידע אותה וכשלא עלה הדבר בידו עקב מצבה הבריאותי של הנתבעת, ביקש לעשות כן באמצעות הנתבע 1 ז"ל ואף סבר כי הדבר נעשה. אילו סברתי כי היה הכרח לקבל את הסכמת הנתבעת לשינוי בערבות, לא היה די בעדות מפי השמועה של הבנק כדי להוכיח הסכמת הנתבעת לשינוי בערבות, אולם כאמור אינני סבורה כך. על כן, ניתן ללמוד מעצם הרצון של הבנק ליידע את הנתבעת בדבר הסדר החוב, על כך שהייתה כוונה של הצדדים כי הערבות תימשך. ככל שהייתה כוונה להפטיר את הנתבעת מערבותה, ניתן היה פשוט לשלוח לה הודעה על כך. על כן אני סבורה כי הסדר החוב לא הפטיר את הנתבעת מערבותה.

טענות נוספות – תום הלב של הצדדים

1. במסגרת שמיעת הראיות עשה ב"כ הנתבעת כל מאמץ כדי להרחיב את החזית ולדון אף בשאלות שנוגעות לחתימה הראשונית של הנתבעת על כתב הערבות, וכן בשאלות הנוגעות בכלל מערכת היחסים שבין הנתבעת לבין התובע. התובע התנגד להרחבת חזית זו ואכן יש לדבוק בהחלטה שניתנה בבקשת הרשות להתגונן שקיבלה הנתבעת, אשר צמצמה את יריעת המחלוקת אך ורק לשאלה אם איפוס החשבון העסקי הפטיר את הנתבעת מן הערבות. למרות זאת, מצאתי לנכון להתייחס למעלה מן הצורך למספר טענות שעניינן תום הלב של הצדדים.
2. הנתבעת לאורך ההליך ניסתה להציג עצמה כמי שהולכה שולל על ידי אחיה ז"ל, לאחר שחתמה על כתבי ערבות לטובתו מתוך כך שסמכה עליו לחלוטין כי הוא יעמוד בפירעון כל התחייבויותיו. הנתבעת לא גילתה בתצהירה כי ביתם של הנתבעים 1 ו- 2 מושכן לטובתה ולטובת אחותה בגין חובות של הנתבעים כלפיהן והדבר עלה רק בחקירתה הנגדית. הנתבעת מיעטה לזכור את נסיבות משכון הבית שבוצע ביוני 2012. הנתבעת לא זכרה מדוע נעשה המשכון במועד בו נעשה ולא רצתה לומר מה היה סכום החוב של הנתבעים כלפיה. לבסוף נאותה לומר כי הילוותה לאחיה ז"ל אולי 60,000 ₪, וזאת במהלך השנתיים שקדמו ליוני 2012. מדובר אם כן בתקופה שמתחילה ביוני 2010, היינו מספר חודשים לאחר הגשת כתב תביעה זה בו נדרשה הנתבעת לשלם על פי הערבות עליה חתמה. כלומר, הנתבעת ידעה על הסדר החוב וידעה כי הנתבעים 1 ו – 2 לא עמדו בו ולמרות זאת החליטה להלוות לאחיה 60,000 ₪ נוספים.
3. במסגרת חקירתה, נשאלה הנתבעת אם ערבה להתחייבויות נוספות של הנתבע 1 ז"ל ובתחילה השיבה בשלילה. לאחר מכן תוך טענה כי אין זה רלוונטי הודתה כי הייתה ערבה לחובות של הנתבע 1 ז"ל אף בבנק יהב. היא לא זכרה ממתי וסברה כי גובה הערבות שם הוגבל בסכום של 120,000 ₪ (ע' 39 ש' 17-32, ע' 40 ש' 1-14 לפרוטוקול).
4. נראה אם כן כי הנתבעת ערבה לנתבע 1 ז"ל בסכומים של כמעט 300,000 ₪ במצטבר, ובנוסף הלוותה לו לגרסתה כ- 60,000 ₪ במזומן ולכן נראה כי הייתה ערה לחלוטין לכך שמצבו הכלכלי של אחיה בכי רע. למרות זאת כשנשאלה בחקירתה אם חשבה כי מצבו הכלכלי של אחיה שפיר, השיבה בהתרסה "גם אתם חשבתם. לא רק אני" וחזרה על עמדתה זו אף כשנשאלה בשנית (ע' 40 ש' 15-19 לפרוטוקול).
5. עוד יאמר כי נוכח עדות הנתבעת כי משכון בית הנתבעים 1 ו- 2 נעשה כנגד הלוואה של כ- 60,000 ₪, כשגובה המשכון עמד על 200,000 ₪, נראה כי משכון זה נועד להבטיח יותר מהחזר של 60,000 ₪, ומן הסתם הייתה כוונה שיבטיח את הנתבעת אף בגין הערבויות עליהן חתמה, או לפחות בגין חלקן.
6. ראוי להזכיר בהקשר זה את התכחשותה הראשונית של הנתבעת לחתימתה על התצהיר שחתמה עם הגשת בקשת הרשות להתגונן. הנתבעת טענה תחילה כי איננה חתומה על התצהיר והחתימה איננה שלה. (ע' 35 ש' 4-13 לפרוטוקול). לאחר דין ודברים מסוים חזרה בה הנתבעת מטענה זו וטענה כי מדובר היה בחתימה שלה "באותה התקופה". היות שהנתבעת אינה מתכחשת לאמור בתצהיר שהגישה בבקשת הרשות להתגונן, נראה כי ההשלכה היחידה שיש להתכחשות זו על ענייננו, היא לעניין מהימנותה של הנתבעת, אשר נפגעה ומשליכה אף על טענות אחרות שלה שנוגעות למה שידעה ולא ידעה לגבי מצבו הכלכלי של אחיה והחתימה על הערבות.
7. ב"כ הנתבעת טען רבות בנוגע לחוסר תום הלב של הבנק. כך לעניין עצם הסדר החוב ואי ידועה של הנתבעת בעניינו וכך לעניין טענת הבנק בנוגע למספרי החשבון המופיעים בטופס כתבי הערבות. כן ציין ב"כ הנתבעת כי בנוגע לערבות השנייה עליה חתמה הנתבעת, הגיש הבנק תביעה רק בסוף שנת 2014 ובכך גם כן לטענתו נהג הבנק בחוסר תום לב. אני סבורה כי אין ממש בטענות אלה. בנוגע למספרי החשבונות, ניתן הסבר על ידי נציג הבנק וקשה היה לציין בצורה יותר ברורה מזו שנעשתה, כי מספרי החשבונות אינם תוחמים את הערבות שנחתמה. יתר על כן, הנתבעת העידה כי לא קראה דבר כשחתמה על כתבי הערבות ולטעון כעת כי קראה בדווקנות דווקא את מספרי החשבון, היא טענה שנטענת בחוסר תום לב. ראה בהקשר זה דיון מיום 22.5.11 ע' 5 ש' 16-25 שם חזרה הנתבעת וטענה כי חתמה לבקשת אחיה, לא ידעה על מה היא חותמת ולא קראה את מה שחתמה עליו. וראה אף בעמ' 6 ש' 13 כשנשאלה לעניין קבלת העתק כתב הערבות שאישרה בחתימתה שקיבלה והשיבה כי זה אחד מהמסמכים עליהם חתמה מבלי שקראה.
8. בנוגע להסדר החוב, כפי שהורחב לעיל, הבנק דווקא סבר כי הוא מגדיל את הסבירות כי הנתבעת לא תידרש לשלם על פי ערבותה ומכל מקום הבנק יכול היה לפנות לנתבעת אף לפני חתימת הסדר החוב ועל כן אין בעשיית הסדר החוב משום חוסר תום לב של הבנק. אשר להגשת התביעה בנוגע לערבות השנייה רק לאחרונה, מבלי לקבוע ממצאים, שכן הדבר חורג מדיון זה, יש לשים לב כי על הערבות השנייה חתמה הנתבעת כערבה מוגנת ועל כן לא ניתן לקבוע על פי מועד הגשת התביעה ממצאים לגבי תום ליבו של הבנק.
9. אני סבורה אם כן, כי אין לקבל גישת הנתבעת כי לא הבינה את מעשיה ואת הסיכונים שהיא נוטלת על עצמה. כאמור לעיל, גם לאחר שהיה ברור מעל לכל ספק כי מצבם הכלכלי של הנתבעים 1 ו ו- 2 בכי רע, המשיכה הנתבעת לסייע לאחיה בהלוואות ומן הצד השני, דאגה לקבל בטוחה בדמות משכון על ביתם של הנתבעים 1 ו – 2. כמו כן לא מצאתי כי הבנק נהג בנתבעת שלא בתום לב. כאמור הדברים נאמרו למעלה מן הצורך, שכן יריעת המחלוקת הייתה מצומצמת בהתאם להחלטה בבקשת הרשות להתגונן.

סוף דבר

1. העולה מן האמור הוא כי אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 112,705 ₪ כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
2. בנוסף אני מחייבת את הנתבעת לשאת בהוצאות התובע ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 18,000 ₪.
3. הנתבעת תשלם את הסכומים האמורים תוך 30 יום ממועד קבלת פסק דין זה.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

ניתן היום, ה' שבט תשע"ה, 25 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.