מבוא

1. תביעה בגין נזקים כספיים שנגרמו לתובעים, לטענתם, בעקבות אי-מתן תארים ע"י הנתבעת 1 לסטודנטים בישראל שלמדו במסגרת התובעת 1 לימודים אקדמאים של הנתבעת 1.

התביעה הינה בגין אבדן הכנסות, פגיעה במוניטין, ופגיעה בשם הטוב של התובעים, והועמדה על סכום של 3,000,000 ₪.

זהות הצדדים

1. התובעת 1 - המכללה הערבית להכשרה מקצועית בע"מ בערערה (להלן: "המכללה"), הינה חברה שעסקה במתן שירותי חינוך ולימוד. התובע 2 - אלחאג' בורהאן (להלן: "בורהאן"), הינו הבעלים והמנהל של המכללה.
2. הנתבעת 1 - University Of Lincoln (אוניברסיטת לינקולן) - בשמותיה הקודמים University Of Humberside (אוניברסיטת המברסייד) או University Of Lincolnshire & Humberside - (להלן: "האוניברסיטה"), הינה מוסד אקדמי ללימודים גבוהים בבריטניה, ולטענת התובעים, הוכרה על ידי משרד החינוך בארץ כמי שיכולה ללמד ולהעניק תאריBA ו-MA של האוניברסיטה לסטודנטים הלומדים בישראל בשיטת "לימודים מרחוק".
3. הנתבעת 2 - אקדמיון בע"מ (להלן: "אקדמיון") שימשה כנציגת האוניברסיטה בישראל. הנתבע 3 - ד"ר דוד בן מנחם (להלן: "בן מנחם"), הינו הבעלים והמנהל של אקדמיון. לטענת התובעים והאוניברסיטה, שימש אף הוא כנציג האוניברסיטה בישראל יחד עם אקדמיון.

אקדמיון נכנסה להליך של פירוק מרצון לפני ההליכים בתובענה, והיא מיוצגת, על כן, על ידי המפרקת, שמייצגת גם את בן מנחם בהליך זה.

מסגרת ההליך

1. לאחר ישיבת ההוכחות הראשונה בה הסתיימה שמיעת העדויות מטעם התובעים, הודיעו הנתבעים כי החליטו שלא להביא עדים וראיות מטעמם מאחר ולגישתם יכול בית המשפט להכריע בתביעה גם ללא הגשת ראיות על ידם, ועל מנת לייעל את הדיון ולחסוך מזמנו של בית המשפט ושל הצדדים לתובענה, וביקשו צו לסיכומים.

יצויין כי האוניברסיטה ביקשה כבר מלכתחילה שלא להגיש תצהירי ע.ר. על ידה, כפי שנקבע על ידי בית המשפט, אלא רק לאחר סיום שמיעת עדי התובעים, בטענה שהאוניברסיטה סיימה את פעילותה בישראל עוד בשנת 2001, וכל הגורמים שהיו מעורבים בלימודים אלה כבר אינם עובדים אצלה או בשליטתה והיא תאלץ לגבות את עדותם באנגליה, וביקשה לעשות זאת רק לאחר שיתברר הצורך בכך, אחרי שמיעת העדויות מטעם התובעים.

ב"כ התובעים הודיע כי אין לתובעים התנגדות שבית המשפט יכריע בתובענה על סמך החומר שבפניו, לרבות החומר שצורף להודעה על הגשת ראיות מטעם התובעים, חקירות עדי התובעים והמוצגים שהוגשו במהלך החקירות.

בהודעת נוספת מטעם הנתבעים, חזרו על עמדתם לפיה דין התביעה להידחות אף ללא צורך בהגשת ראיות מטעם ההגנה וחזרו וציינו כי מטרתם לחסוך בזמן שיפוטי ובהוצאות הצדדים וכן בשל מצבו הרפואי הקשה של בן מנחם ורעייתו. הנתבעים הודיעו כי אין בהודעתם הסכמה שבית המשפט יכריע בתובענה על סמך המסמכים שצרפו התובעים להודעה על הגשת ראיות מטעמם, אלא בכפוף לזכותם לטעון להעדר קבילותם של מסמכים, בהתאם לדין.

לאור האמור, הוגשו סיכומי הצדדים.

עיקר טענות התובעים

1. המכללה הוקמה על ידי בורהאן בשנת 1995. בשנת 1996 נפגשו בורהאן ובן מנחם על מנת לבחון שיתוף פעולה בלימודים אקדמיים, ובן מנחם הציע שבמסגרת המכללה יבוצעו לימודים אצל האוניברסיטה בשיטת "לימודים מרחוק", כשהוא מציג עצמו וכן את אקדמיון כנציגי האוניברסיטה בישראל והגורמים הבלעדיים שמוסמכים לפעול בשמה ואף הציג מסמכים מהאוניברסיטה המאשרים זאת. בורהאן פנה למשרד החינוך לברר אם שיטת הלימוד מרחוק מאושרת על ידי המשרד ואם התארים המוענקים על ידי האוניברסיטה מוכרים בארץ, ונענה בחיוב.
2. סוכם בין בורהאן ובין בן מנחם כי תפקיד המכללה יהיה ארגוני אדמיניסטרטיבי בלבד, כשבורהאן יארגן את הסטודנטים ויספק להם מקום ללימודים וכן יגבה מהם את שכר הלימוד עבור האוניברסיטה. בן מנחם ואקדמיון יהיו אחראים על הפן הלימודי, והם יהיו אחראים לשלוח את המרצים, לבדוק את העבודות והמטלות, לבצע את הלימודים בפועל ולספק לסטודנטים את התארים.
3. בשנת 1997 ארגן בורהאן קבוצות לימוד של סטודנטים, שהיו מורים מוסמכים, שביקשו ללמוד במסגרת המכללה בשיטת הלימוד האמורה ולקבל תואר ראשון ושני מהאוניברסיטה על מנת לשפר את דרגתם ואת שכרם. הסטודנטים נרשמו באמצעות המכללה ונחשבו סטודנטים של האוניברסיטה לכל דבר, והיו זכאים לתואר אקדמי מהאוניברסיטה בסיום לימודיהם ועמידתם בכל הדרישות האקדמיות.
4. כך אורגנו במכללה שלוש קבוצות לימוד, כדלהלן:
5. כיתת לימוד א' בערערה (תואר משולב BA ו- MA) (להלן: "קבוצה א'")-

קבוצה זו מנתה 26 סטודנטים שלמדו בין פברואר 1997 ליוני 1998 לתואר BA בחינוך, והמשיכו בשנת 1999 לימודי תואר MA במינהל חינוך. סטודנטים אלו השלימו את לימודיהם לשני התארים וקיבלו אישור מהאוניברסיטה על סיום הלימודים וזכאות לתואריםBA ו- MA. הסטודנטים לא קיבלו תעודתBA , אלא תואר MA בלבד, אותו קיבלו בשנת 2000.

1. כיתת לימוד ב' בכפר מנדא (תואר משולב BA ו- MA) (להלן: "קבוצה ב'") –

קבוצה זו מנתה 33 סטודנטים (ע"פ התביעה. לפי תצהיר בורהאן 36 סטודנטים), שלמדו בין פברואר 1997 ליוני 1998 לתואר BA בחינוך, והמשיכו בשנת 1999 לימודי תואר MA במינהל חינוך. סטודנטים אלו השלימו את לימודיהם וקיבלו אישור מהאוניברסיטה על סיום הלימודים וזכאות לתוארBA ו- MA. הסטודנטים לא קיבלו תעודתBA , אלא תואר MA בלבד, אותו קיבלו בשנת 2000.

1. כיתת לימוד ג' בערערה (תואר MA) (להלן: "קבוצה ג'") –

קבוצה זו מנתה 18 סטודנטים שהיו בעלי תואר ראשון קודם ממוסדות להשכלה גבוהה בישראל, והם למדו בין פברואר 1997 ליוני 1998 לתואר MA. סטודנטים אלו השלימו לימודיהם וקיבלו אישור על סיום הלימודים וזכאות לתוארMA , אולם לא קיבלו תעודת MA.

1. על פי תצהירו של בורהאן (ת/1), קבוצות א' ו- ב' סיימו את לימודיהן לקראת תוארBA ביוני 1998 (בסעיף אחר בתצהיר נכתב שסיימו במאי 1998), ולאחר תקופה מסוימת הוא החל לקבל מאקדמיון אישורים על סיום הלימודים וגיליונות הציונים של קבוצות אלה חתומים על ידי האוניברסיטה. חלק מהאישורים ומהגיליונות נמסרו לו על ידי בן מנחם, וחלק נמסרו לו על ידי ד"ר חווה אשכנזי, שנשלחה למכללה על ידי בן מנחם בתפקיד moderator (מפקחת אקדמית) מטעם האוניברסיטה, הייתה אחראית על הפן הלימודי והמקצועי ושימשה כמרצה של כל הקבוצות והסטודנטים (להלן: "ד"ר אשכנזי"). האישורים וגיליונות הציונים שנתנה ד"ר אשכנזי לבורהאן נמסרו לה מאקדמיון. רוב הסטודנטים של קבוצות א' ו- ב' שלמדו לתוארBA הגישו למשרד החינוך את האישורים שקיבלו על זכאותם וקיבלו אישורי שקילות, דרגתם עודכנה ושכרם עלה בהתאם.

קבוצה ג' סיימה את תכנית הלימודים בחודש מאי 1998 (בסעיף אחר בתצהיר נכתב שסיימו בחודש אפריל 1998). הסטודנטים הגישו את כל המטלות והחובות שהיו להם וד"ר אשכנזי אישרה שהם סיימו את לימודיהם. ד"ר אשכנזי ובורהאן הודיעו לאקדמיון על סיום הלימודים של קבוצה ג', ולאחר כחודש החל בורהאן לקבל מאקדמיון אישורים על סיום הלימודים וגיליונות ציונים, וכל הסטודנטים שלמדו בקבוצה זו קיבלו גיליונות ציונים ואישורים על זכאותם. הסטודנטים הגישו את האישורים למשרד החינוך כדי לקבל שקילות לתואר ולעדכן את דרגתם. משרד החינוך אישר את בקשותיהם, דרגתם עלתה, ושכרם עלה בהתאם.

1. שכר הלימוד שהתקבל מהסטודנטים עבור לימודיהם אצל האוניברסיטה שולם למכללה, שלפי סיכום עם אקדמיון ובן מנחם העבירה אותו ישירות לאוניברסיטה. בשלב מאוחר יותר ביקשו אקדמיון ובן מנחם שיתרת שכר הלימוד תועבר אליהם, כנציגי האוניברסיטה ושלוחיה, והם ידאגו להעברתה לאוניברסיטה לפי סיכום ביניהם.
2. על סמך האישורים שהתקבלו מהאוניברסיטה, פנו הסטודנטים למשרד החינוך, שאישר שקילותם לתואר ישראלי. בורהאן כותב בתצהירו כי ידוע לו שבשלב מסוים כל הסטודנטים שלמדו בשלושת הקבוצות קיבלו אישורי שקילות ממשרד החינוך ודרגתם ושכרם עודכנו בהתאם.
3. לקראת סוף שנת 1998 תחילת שנת 1999, הודיעה ד"ר אשכנזי לבורהאן כי אקדמיון ובן מנחם הפסיקו להיות נציגים של האוניברסיטה בישראל, וכי הנציגות של האוניברסיטה בישראל עברה למר אכרם חסון (להלן: "חסון").
4. הלימודים מרחוק אצל האוניברסיטה נמשכו במכללה גם בשנים לאחר מכן. בשנת 1999 החלו קבוצות תלמידים חדשות ללמוד באוניברסיטה, באמצעות נציגה החדש חסון, וקבוצות תלמידים נוספות נרשמו בשנים שלאחר מכן וקיבלו תארים מהאוניברסיטה, שהוכרו בישראל. עד היום אין בעיות בקשר עם סטודנטים אלה. בשנת 2001 הפסיקה המכללה לקיים לימודים של האוניברסיטה (סעיף 26 בתצהיר ת/1).
5. במהלך שנת 2003 (לפי כתב התביעה החל מחודש מרץ 2003. לפי תצהיר בורהאן החל מאפריל או מאי 2003), החלו מורים שהיו סטודנטים בשלושת הקבוצות לקבל מהמשטרה הזמנות לחקירות בטענה שהתארים שקיבלו מהאוניברסיטה הושגו במרמה וכי האוניברסיטה טוענת שאותם סטודנטים לא למדו אצלה ורישומיהם בוטלו או נמשכו על ידי אקדמיון או בן מנחם. גם בורהאן נחקר במשטרה בספטמבר 2003, בטענה שהסטודנטים בקבוצה ג' לא למדו כלל באוניברסיטה, ואילו לגבי הסטודנטים מקבוצות א' ו- ב', אלו נרשמו אמנם לתואר BA אך הרישום שלהם נמשך על ידי אקדמיון ובן מנחם או מי מהם, ולכן האוניברסיטה לא הכירה בתארים אלה, אלא רק בתארי ה- MA. בתצהירו כותב בורהאן שכאשר נחקר במשטרה הואשם בזיוף, מרמה והפרת אמונים, וכי המשטרה טענה, בין השאר, שאישורי הזכאות שקיבלו הסטודנטים הינם מזויפים. יחד איתו נחקרו באותו יום חסון, ד"ר אשכנזי ובן מנחם (סעיף 32 בתצהיר בורהאן).

בסופו של דבר, ביטל משרד החינוך את אישורי השקילות שנתן לסטודנטים ולא הכיר בלימודים של רוב הסטודנטים בשלושת הקבוצות הנ"ל (סעיף 36 בתצהיר בורהאן).

בשנת 2005 הפסיקה המכללה את פעילותה לגמרי.

1. התובעים מילאו את חלקם במערכת היחסים וההתחייבויות עם הנתבעים, הקימו מערך לימוד כדרישת האוניברסיטה, והסטודנטים למדו ועמדו בכל הדרישות שהוצבו על ידי האוניברסיטה. הסטודנטים היו זכאים לקבל מהאוניברסיטה תארים בתום לימודיהם, ולא הייתה לאוניברסיטה או לנתבעים כל זכות למשוך את הרישום שלהם או את שמותיהם ולמנוע מהם את התארים המגיעים להם.
2. הנתבעים הפרו את התחייבויותיהם כלפי התובעים, הטעו אותם, פעלו שלא בתום לב כשלא סיפקו לסטודנטים את התארים המגיעים להם, לא עמדו מאחורי אישורים שהוציאו להם, לא רשמו את הסטודנטים או משכו את רישומם ללא כל הצדקה ומבלי ליידע את התובעים ואת הסטודנטים על כך. הנתבעים התעשרו שלא כדין על חשבון התובעים, שכן קיבלו מהם את שכר הלימוד ולמרות זאת לא העניקו לסטודנטים את התארים המגיעים להם. הנתבעים התרשלו וגרמו במעשיהם לאבדן או ביטול הרישום של הסטודנטים, לאי רישומם, או לביטול תאריהם, וגרמו לכך שהוגשו תלונות ונפתחו חקירות משטרה נגד התובעים ונשללו תארים על ידי משרד החינוך. בכך גרמו לפרסום שלילי ופגיעה בשמם הטוב של התובעים.
3. חקירת בורהאן במשטרה מצאה הדים רבים בעיתונות ופגעה קשות בשמם הטוב של התובעים. התובעים איבדו את אמון הציבור בהם ומוניטין רב ירד לטמיון. אנשים האשימו את התובעים במה שהתרחש ובנזקיהם, לא נרשמו ללימודים, ולא קיימו כל פעילות עסקית עמם, דבר שהביא לקריסתה של המכללה בשנת 2005. למרות שהתיקים שנפתחו נגד התובעים נסגרו, הדבר נעשה באיחור רב ולאחר שנגרמו לתובעים נזקים בלתי הפיכים.
4. המכללה טוענת, בהתבסס על חוות דעתו של רו"ח גזמאוי, שהיה רואה החשבון של המכללה באותה תקופה, כי הנזקים שנגרמו לה בעקבות קריסתה, החל משנת 2003 - השנה בה התקיימו חקירות המשטרה ופורסמה הפרשה, הינם בסכום ממוצע של 500,000 ש"ח בשנה.

לטענת המכללה, הנזק הכספי שנגרם לה בגין אבדן הכנסות, מוניטין ופגיעה בשם הטוב הוא 3,500,000 ₪. לצרכי אגרה העמידה המכללה את תביעתה על סכום של 2,200,000 ₪.

1. בורהאן, שהיה בעל מניות ומנהל המכללה ועבד בה לטענתו כשכיר, טוען שאיבד את מקור פרנסתו, אשר עמד עובר לסגירת המכללה על סכום של 8,586 ₪ ברוטו לחודש, ואת היכולת להשתלב בעבודה בעתיד.

לטענת בורהאן, הנזק הכספי שנגרם לו הוא 1,100,000 ₪, מתוכם 500,000 ₪ בגין הפסדי הכנסה ואובדן השתכרות, 300,000 ₪ בגין פגיעה בשם הטוב, בתדמית ובמוניטין, ו- 300,000 ₪ בגין עגמת נפש, סבל וביזוי. לצרכי אגרה העמיד בורהאן את תביעתו על סכום של 800,000 ₪.

1. התובעים טוענים כי הנתבעים לא הגישו תצהירים ולא הביאו עדים וראיות מטעמם ולא מסרו גרסה פוזיטיבית לגבי התרחשות האירועים. הנתבעים בחרו שלא להעמיד עצמם בפני חקירה נגדית בבית המשפט ויש לזקוף זאת לחובתם. הנתבעים גם לא הזמינו את המומחה מטעם התובעים, רו"ח גזמאוי, להיחקר על חוות דעתו, ועל כן יש לקבלה.

עיקר טענות הנתבעת 1 - האוניברסיטה

טענות הנתבעת 1 הן מכתב ההגנה והסיכומים שהגישה.

1. בשנים 1998-1996 שימשה אקדמיון, יחד עם בן מנחם, כנציגתה הבלעדית של האוניברסיטה בישראל. פעילותה של האוניברסיטה הוכרה בישראל בשנים הרלוונטיות לתביעה על ידי משרד החינוך.
2. התובעים לא פרטו את שמותיהם ואת פרטיהם של 77 הסטודנטים לגביהם נטען כי השלימו לימודיהם במסגרת שלושת הקבוצות ונשללה מהם ההכרה בתואר האקדמי. בורהאן הגיש רק 34 טפסי רישום, חלקם בכפילות, חלקם לא קריאים, ולא ניתן, על כן, להתייחס לטענותיו לגופן.
3. התובעים לא הוכיחו שהאוניברסיטה הפרה את חובתה להעניק תארים לסטודנטים הנטענים. היה על התובעים להוכיח את זכאותו של כל אחד מ- 77 הסטודנטים הנטענים לתואר. אם הסטודנטים לא היו זכאים לתואר, הייתה הצדקה לפתיחת החקירה המשטרתית. בורהאן אישר בחקירתו שתפקידו היה ארגוני ואדמיניסטרטיבי בלבד ולא הייתה לו כל מעורבות מבחינה אקדמית, הוא לא ידע להשיב אלו מקצועות למדו הסטודנטים, האם סיימו את המטלות האקדמיות שלהם וכו'. בורהאן טען בתצהירו כי ד"ר אשכנזי אישרה את סיום לימודיהם של הסטודנטים שלמדו בקבוצה ג', אולם התובעים לא הביאו את ד"ר אשכנזי לעדות ולא הוכיחו טענה זו בעדות קבילה, כשעדותו של בורהאן בעניין זה היא עדות שמיעה בלתי קבילה. מה גם שהטענה מתייחסת לקבוצה ג' בלבד. התובעים לא הגישו כל ראייה קבילה להוכחת חובתה של האוניברסיטה להעניק למי מהסטודנטים הנטענים את התואר הנטען ע"י התובעים, שכן לא הוכחה עמידתם של הסטודנטים לקבלת תואר מהאוניברסיטה. התובעים הגישו תצהירים לקוניים של 3 סטודנטים בלבד, בהם נטען באופן כללי שעמדו בכל המטלות שהוטלו עליהם במהלך הלימודים, אולם הם לא צרפו כל מסמך התומך בטענה זו, כגון קבלות על תשלום שכ"ל, טפסי הרשמה, עבודות, מבחנים, ותעודות הסיום וגליון הציונים שטענו שקיבלו בסיום לימודיהם. בורהאן צרף לתצהירו אישורים הנחזים להיות גיליונות ציונים ואישורי זכאות של 4 סטודנטים אחרים, אולם הם אינם קבילים שכן לא הוגשו באמצעות עורכיהם או הסטודנטים היכולים להעיד על אמיתות תוכנם והתובעים נמנעו מלהביא לעדות את אותם סטודנטים. בורהאן לא כפר בחקירתו בטענת האוניברסיטה שהמסמכים אותם קיבל מבן מנחם, שהיו כביכול אישורים למתן תואר מהאוניברסיטה, הם מזויפים.
4. לאוניברסיטה לא היה דבר עם הפרסומים שפורסמו בעיתונות אודות התובעים. אין קשר סיבתי בין אותם פרסומים ובין נזקי התובעים הנטענים. האשם הבלעדי לקרות נזקי התובעים הוא על התובעים או על הנתבעים 3-2.
5. התובעים לא הוכיחו את נזקיהם הנטענים. חוות הדעת של רו"ח גזמאוי, עליה נסמכים התובעים, צורפה כנספח לתצהיר בורהאן ולא הוגשה כחוות דעת עצמאית ולכן אינה קבילה להוכחת תוכנה. גם לגופו של עניין אין לחוות הדעת כל ערך ראייתי בהעדר פירוט של המסמכים עליו התבססה, עיבוד וניתוח של נתונים ואופן הסקת המסקנות, התייחסות לנתונים מהותיים לתביעה כמו מספר הסטודנטים שלמדו בכל שנה ופירוט הכנסות והוצאות, ועוד.
6. עדות התובע היא עדות יחידה, של צד מעוניין, והייתה בלתי אמינה.
7. דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. הפגיעה הנטענת בשמם הטוב של התובעים החלה עוד בשנת 2000, למעלה מ- 7 שנים לפני הגשת התביעה. התביעה גם לוקה בשיהוי ניכר, ללא הצדק סביר. נגרם לאוניברסיטה נזק ראייתי והיא שינתה את מצבה לרעה בשל חילופי תפקידים אצלה וקושי באיתור תיעוד רלוונטי.

עיקר טענות הנתבעים 3-2 – אקדמיון ובן מנחם

גם כאן טענות הנתבעים 2 ו- 3 הינן מכתב ההגנה והסיכומים שהוגשו על ידם.

1. דין התביעה האישית נגד בן מנחם להידחות. באוקטובר 1996 נחתם מזכר שיתוף פעולה בין האוניברסיטה ובין אקדמיון, להפעלת כיתות לימוד של האוניברסיטה בארץ. לפי המזכר (נספח ב' לכתב ההגנה), האוניברסיטה הייתה אחראית על כל הפן האקדמי, ואקדמיון טיפלה בנושאים אדמיניסטרטיביים בלבד. אקדמיון, ולא בן מנחם, היא ששימשה עד לתאריך 14.8.98 נציגה אדמיניסטרטיבית של האוניברסיטה, וממועד זה ואילך שימשו חסון והעמותה הדרוזית לקידום קשרי חוץ בדליית-אל-כרמל (להלן: "העמותה הדרוזית"), ביחד ולחוד, כנציגים של האוניברסיטה.
2. דין התביעה להידחות בשל התיישנות ושיהוי. פעילות אקדמיון כנציגה אדמיניסטרטיבית של האוניברסיטה בארץ הופסקה ביום 14.8.98. במועד זה חסון והעמותה הדרוזית לקחו על עצמם את המשך הטיפול בתלמידים שהחלו לימודיהם במכללה עובר להפסקת פעילותה של אקדמיון כנציגת האוניברסיטה. לאחר מועד זה לא היה כל קשר בין התובעים והנתבעים. עילת התביעה נוצרה במועד שהתלמידים היו אמורים לקבל את תעודות הגמר שלהם, דהיינו בשנת 1998 או 1999 לכל המאוחר. טענת התובעים כי עילת התביעה נולדה בעקבות הפרסומים משנת 2003 שגרמו לנזקיהם, מהווה ניצול לרעה של הליכי משפט וכל מטרתה הינה ניסיון להתגבר על ההתיישנות. השיהוי גרם לאבדן ניירת ומסמכים רבים שלא נשמרו, והיו עשויים לסייע בהגנת הנתבעים.
3. אין יריבות בין התובעים והנתבעים. לנתבעים לא הייתה כל אחריות בכל הנוגע לעמידת תלמידים בדרישות האקדמיות, הוצאת תעודות גמר לתלמידים, וכדו'. כל האחריות בעניין זה הייתה של האוניברסיטה.
4. התובעים לא צרפו לתביעתם צדדים רלוונטיים, כמו חסון והעמותה הדרוזית, שהיו נציגי האוניברסיטה מיום סיום נציגות אקדמיון, וד"ר אשכנזי, שמונתה על ידי האוניברסיטה כ- moderator חיצוני שפעלה בשם האוניברסיטה ומטעמה ותפקידה היה לפקח מטעם האוניברסיטה על המרצים ועל התכנים האקדמיים ולרכז את כל החומר והניירת לצורך הגשת התלמידים לוועדות הערכה לקבלת התואר.
5. התובעים הגישו העתקי טפסי הרשמה שאינם קריאים, צורפו מספר טפסים מספר פעמים, ובחלקם ללא חותמת של האוניברסיטה. לא ברור לאיזו קבוצה שייכים אותם תלמידים. התלמידים שנרשמו לאוניברסיטה הם אלו שפרטיהם מופיעים במסמכים שהוציאה האוניברסיטה באמצעות גב' ניקולה גיל (נספחים ו'3-1 לכתב ההגנה). היה ותלמידים המופיעים ברשימות אלו לא קיבלו תעודת גמר, הרי שזה משום שלא עמדו במלוא הדרישות האקדמיות של האוניברסיטה, או לא שילמו שכר לימוד כמוסכם מראש או שהתובעים לא העבירו לאוניברסיטה את שכר הלימוד שגבו מהתלמידים, או שלא הועמדו לוועדות הערכה בשל מחדלי התובעים, חסון, או אשכנזי, שהייתה אחראית להגשת התלמידים לוועדות לצורך קבלת תואר.
6. אקדמיון רשמה את התלמידים שלמדו באוניברסיטה במסגרת המכללה ומופיעים ברשימות שצורפו לכתב הגנתה (נספחים ו'3-1 לכתב ההגנה). הנתבעים מעולם לא משכו או ביטלו רישומים של תלמידים שנרשמו על פי רשימות אלו וטענה זו לא הוכחה כלל. הנתבעים אינם קשורים לאבדן או ביטול רישום של תלמידים כלשהם, או לאבדן תאריהם. טענת התובעים שבן מנחם מסר אישורי זכאות לתואר לידי התובעים לא הועלתה בכתב התביעה והיא מהווה הרחבת חזית אסורה וגם לא הוכחה. התלמידים שהעידו מטעם התובעים העידו שהם קיבלו את מסמכי הזכאות מבורהאן.
7. לנתבעים אין כל אחריות בנוגע לפרסומים כלשהם שהופיעו בעיתונות. הפסדי המכללה נגרמו, אם בכלל, בשל סיבות שאינן קשורות לפרסומים או לנתבעים.
8. התובעים לא הוכיחו את זכאות התלמידים לתארים הנטענים. לצורך ביסוס התביעה היה על התובעים להוכיח שכל אחד מ- 77 התלמידים הנטענים על ידם היה זכאי לתואר במסגרת המסלול שלמד. להוכחת הזכאות היה על התובעים להגיש רשימה מסודרת ומאושרת על ידי בורהאן ורוה"ח של המכללה של כל התלמידים ולפרט תקופת הלימודים ולאיזו קבוצה השתייך כל אחד, ולהציג תשלום מלוא שכה"ל, אישור קבלה ללימודים ואישור זכאות של כל אחד מהם. היה על התובעים להעיד כל אחד מהתלמידים ולאפשר חקירתם. מכתבה של ד"ר אשכנזי עליו סומכים התובעים את תביעתם אינו קביל, בגדר עדות שמיעה, התובעים נמנעו מלהעידה, והיא גם לא ציינה במכתבה שהתלמידים הספציפיים זכאים לתעודות. יש להתעלם מראיות רבות שהביאו התובעים שמהוות עדות שמיעה או סברה, כמו מסמכים שלא הוגשו באמצעות עורכם, מסמכים שהועברו בין צדדים שלישיים וכו'. התובעים נמנעו מלהעיד עדים מהותיים והדבר צריך להיזקף לחובתם.
9. עורך חוות הדעת מטעם התובעים, רו"ח גזמאוי, אינו מוסמך להסיק מסקנות ביחס לסיבות שגרמו לירידה בפעילות המכללה ואינו רשאי להסיק על אבדן הכנסותיה בעתיד. מחוות הדעת עולה שהיו למכללה הפסדים עוד לפני הפרסומים הנטענים. הנתונים בחוות הדעת סותרים את הנתונים שעלו בהליכים משפטיים שנוהלו בין המכללה ובין מע"מ. הנזקים הנתבעים מופרכים ומופרזים. חוות הדעת צורפה לתצהיר בורהאן, לא הוגשה כדין כחוות דעת מומחה, והתובעים לא העידו אותו מטעמם מבלי לתת טעם לכך. התובעים לא הוכיחו שנגרם להם נזק כלשהו והתחמקו מהצגת סכומים, אסמכתאות וראיות מוחשיות ומלפרט את חישובם. לא הוגש החומר שעל בסיסו נערכה חוות הדעת. הנתבעים גם לא יכלו להגיש חוות דעת מטעמם שכן לא הייתה להם ניירת לבדיקה. בורהאן נתן תשובות סותרות לגבי אי העברת המסמכים, החל מכך שאין מניעה וכלה בכך שהניירת בוערה. התובעים לא הוכיחו שהייתה למכללה פעילות נוספת שאינה קשורה לאוניברסיטה ושנפגעה בשל הפרסומים. הכנסתו של בורהאן מהמכללה בשנים 2005-2003 עלתה בקביעות בעשרות אחוזים במקום להצטמק, והוא נמנע מהצגת טפסי 106 בגין השנים 2003-1995, למרות שנדרש לכך, לכן לא ידוע כמה השתכר לפני החקירות והפרסומים בשנת 2003. לא הוכח גם שבורהאן לא יכול היה לעסוק בעבודה אחרת או כי נגרמו לו עוגמת נפש או ביזוי כלשהם.
10. התובעים לא הוכיחו הפרת חובות על ידי הנתבעים ולא הוכיחו קיומו של קשר סיבתי לנתבעים. לנתבעים היו תלמידים בכל הארץ ולא היה להם כל אינטרס להיות מעורבים במסמכים שאינם אותנטיים ולמנוע מתלמידים כלשהם לקבל תעודת גמר, אם היו זכאים לכך, בניגוד לתובעים, שגבו את שכר הלימוד מהסטודנטים. הנתבעים לא היו יכולים להעניק תואר או זכאות כלשהם, שכן הדבר לא בסמכותם.
11. התובעים הציגו עדות יחידה של בעל דין שהוא בעל עניין, שאין לה סיוע של ממש, ונמנעו מהצגת עדויות וראיות קבילות ורלוונטיות נוספות, הימנעות המשמשת לחובתם. גם העדים הנוספים לא הועילו לקיומו של נזק או קשר סיבתי. הנתבעים לא הביאו ראיות מטעמם בשל רצון לחסוך בזמן שיפוטי ובהוצאות הצדדים. בן מנחם אדם מבוגר וחולה ואף מלווה את רעייתו שחולה במחלה קשה בטיפוליה ובניתוחים. התובעים לא הוכיחו תביעתם, ולו רצו לאשש טענותיהם באמצעות הנתבעים, היו יכולים לבקש לזמנם לעדות.
12. יש לדחות את התביעה האישית שתבע בורהאן, שהיה מנהל המכללה והמפעיל היחידי שלה, שכן בורהאן והמכללה חד הם.

דיון והכרעה

1. טענות התובעים, בתמצית, הינן, כי הנתבעים הפרו חובתם להעניק לכל התלמידים שבקבוצות א' ו- ב' תארי BA ולכל התלמידים בקבוצה ג' תוארי MA; בעקבות חקירת המשטרה בשנת 2003 התברר כי האוניברסיטה אינה מכירה בלימודיהם של התלמידים הנ"ל לתארים אלו; כתוצאה מכך קרסה המכללה ונסגרה; בעקבות כך נגרמו לתובעים הנזקים הנטענים על ידם.

1. כבר בפתח הדברים ייאמר, כי לא עלה בידי התובעים להוכיח תביעתם. זאת, בנוסף לאי-בהירויות ותמיהות רבות שעולות מהמסכת העובדתית כפי שהצטיירה, שניכר היה שלא הובאה בשלמותה ע"י הצדדים. לכך אחראים כל הצדדים שלא הביאו את כל העדים שהיו יכולים להביא, לא התובעים, ולא הנתבעים אשר לא הביאו כלל עדים מטעמם. התמונה הכללית העולה היא של אי סדר רב בכל הקשור לרישום הסטודנטים, ללימודים, לעמידה בתנאי הלימודים ולשמירה על תיעוד מוסמך וממוסמך של כל המסמכים בתקופה הרלוונטית לתביעה.
2. התובעים לא הראו מה הייתה המערכת החוזית בין הצדדים. לא הוצג הסכם כלשהו בין התובעים ובין מי מהנתבעים או מסמך אחר שיש בו כדי ללמד על תפקידיהם, חובותיהם ואחריותם של כל אחד מהגורמים – המכללה, אקדמיון, בן מנחם והאוניברסיטה, במסגרת הלימודים במכללה אצל האוניברסיטה. כל שהובא הוא אמירות בלבד של בורהאן כי הוא היה אחראי על גיוס התלמידים, גביית שכר הלימוד, והעמדת אכסניה בה יתקיימו הלימודים, וכי אקדמיון ובן מנחם היו אמורים לספק את כל שאר הדברים עד לקבלת התארים, כשלטענתו לא היה כל קשר בינו ובין האוניברסיטה, ומשכך לא הוכח אף מקור היריבות הנטענת נגדה. לא עלה בידי התובעים להוכיח מה בדיוק היו התחייבויות הנתבעים השונים כלפי המכללה, וגם לא חובות התלמידים ומה היו צריכים לעשות כדי להיות זכאים לקבלת את התואר כנטען על ידם. ממילא, לא הוכחה הפרה של החובות הנטענות של הנתבעים כלפי המכללה. לא ניתן גם לייחס לנתבעים אחריות לחקירת המשטרה, ואף לא ניתן לקבוע שחקירת המשטרה הייתה בשל רשלנות מי הנתבעים. הדברים נשארו מעורפלים ולא פלא שבסופו של דבר לא הוגשו, כך נראה, כתבי אישום נגד איש מהמעורבים.
3. כפי שיפורט להלן, לא הוכחה גם זהות התלמידים לגביהם נטען שלא ניתן להם תואר מסוים, לא הוכח שכולם היו אכן רשומים באוניברסיטה ושילמו את מלוא שכר הלימוד, ובעיקר לא הוכח שכולם השלימו את כל חובותיהם ועמדו בכל התנאים של האוניברסיטה לקבלת תואר כנטען על ידי התובעים. התובעים גם לא הוכיחו כי המכללה קרסה בעקבות חקירת המשטרה והפרסומים אודותיה, ולא הוכח גם הנזק הנטען על ידם.

זכאות התלמידים בקבוצות א', ב' ו- ג' לתואר

1. מהעדויות והראיות שהוגשו על ידי התובעים וכתבי ההגנה מטעם הנתבעים, עולה כי בשנת 1997 אכן נרשמו תלמידים ללימודים במכללה בערערה בשיטת לימוד מרחוק אצל האוניברסיטה.
2. אקדמיון ובן מנחם טענו בכתב ההגנה שהגישו כי התלמידים שנרשמו ללימודים באוניברסיטה הם אלו שפורטו במסמכים שהוציאה האוניברסיטה בחתימת גב' ניקולה גיל, נספחים ו'3-1 לכתב הגנתם. בסעיף 34.1 בכתב הגנתם נאמר: "הנתבעת רשמה את התלמידים שפרטיהם כאמור בנספח ו' לכתב ההגנה". בכך יש הודאה מצד אקדמיון ובן מנחם בדבר רישומם של התלמידים ששמם מופיע באותם נספחים ללימודים באוניברסיטה. האוניברסיטה, שלא הביאה כאמור ראיות מטעמה, לא הפריכה טענה זו.
3. עם זאת, לא ניתן ללמוד מהרשימות שבנספחים ו'3-1 הנ"ל כמה תלמידים למדו בכל אחת מהקבוצות, לאיזו מהקבוצות השתייכו, האם מדובר בתלמידים שלמדו בחודשים פברואר 1997 עד מאי-יוני 1998 כנטען על ידי התובעים, ולאיזה תואר למדו.

נספח ו'1 הינו הודעת פקס ששלחה גב' ניקולה גיל מהאוניברסיטה לבן מנחם בתאריך 3.4.97, ובה כתבה שהיא מצאה את טפסי הרישום של תלמידים ששמותיהם פורטו במכתב. במכתב פורטו שמותיהם של 56 תלמידים בלבד, ומלבד ציון העובדה שמדובר בסטודנטים מערערה, אין כל התייחסות במכתב לאיזו מהקבוצות שייכים התלמידים ולאיזה תואר נרשמו.

נספח ו'2 הינו הודעת פקס ששלחה הגב' גיל לבן מנחם בתאריך 16.5.97, ובה אישרה גב' גיל שמצאה את טפסי הרישום של 18 תלמידים נוספים (רשימת התלמידים שהופיעה במכתב זה כללה 17 שמות בלבד). גם כאן, מלבד ציון העובדה שמדובר בקבוצת ערערה, אין התייחסות לאיזו מהקבוצות שייכים התלמידים, ולאיזה תואר נרשמו.

נספח ו'3 הינו הודעת פקס נוספת מאותו יום כקודמתה - 16.5.97, ששלחה גב' גיל לבן מנחם, שנוסחה כמעט זהה לחלוטין להודעה הקודמת נספח ו'2, ובה רשימה ממוספרת של 18 תלמידים, 16 מהם זהים לאלו שהופיעו ברשימה שבנספח ו'2. גם כאן לא נכתב לאיזו קבוצה ולאיזה תואר נרשמו התלמידים.

סה"כ מופיעים במכתביה הנ"ל של האוניברסיטה, בחתימת הגב' ניקולה גיל, שמות של 75-74 תלמידים שנרשמו אצלה.

1. בורהאן עצמו, לא צרף לתצהירו את 3 הרשימות דלעיל שצרפו הנתבעים 2 ו- 3 להגנתם, אלא רשימות אחרות של התלמידים, שבהן הופיע מספר דומה של תלמידים. נספח ו'1 לתצהירו כולל רשימה של 18 תלמידים מקבוצת ערערה 1, נספח ו'2 כולל רשימה של 26 תלמידים מקבוצת ערערה 2, ונספח ו'3 כולל רשימה של 33 תלמידים מקבוצת כפר סבא וכפר מנדא. סה"כ: 77 שמות. בכל הרשימות נכתב שמדובר בקבוצות BA Ed, דהיינו BA בחינוך. תואר MA לא מוזכר כלל. בורהאן לא אומר מהיכן הרשימות, מי ערך אותן - הוא עצמו, המכללה, אקדמיון, או האוניברסיטה, מתי הן נערכו, לאיזו שנת לימודים הן מתייחסות, ומדוע נכתב בכל הקבוצות שמדובר בלימודיBA למרות שלשיטתו קבוצה ג' של 18 התלמידים מערערה אמורה להיות קבוצה של תלמידים לתואר MA.
2. נמצא כי בורהאן טוען שבשלושת קבוצות הלימודים למדו 77 תלמידים, בעוד האוניברסיטה אישרה למעשה רישום של 75-74 תלמידים. לפער קטן זה במספר התלמידים אין משמעות בתובענה שבפנינו.
3. מסמכים נוספים שהוגשו על ידי התובעים – בורהאן הגיש מסמכים נוספים להוכחת מספר התלמידים שלמדו במכללה בשיטת הלימוד מרחוק. לאור המסקנה לעיל בדבר מספר התלמידים הדומה מאד בין גרסת בורהאן לגרסת האוניברסיטה, אין כבר צורך של ממש להתייחס למסמכים הנוספים שהוגשו. עם זאת, על מנת להראות את אי הסדר ששרר במכללה, אי שמירת כל המסמכים והראיות הרעועות שהביאה המכללה, נתייחס, למעלה מהצורך, למסמכים שהובאו.
4. בורהאן צרף לתצהירו מסמך הנושא את הכותרת "המכללה הערבית ערערה קבוצת ערערה MA" (נספח כ"ח לת/1). ברשימה מופיעים שמות של 32 תלמידים. לגבי 26 מתוכם נכתב, בעמודה שכותרתה לא ברורה וכפי הנראה מתייחסת ללימודי תואר ה- BA: "HUMBERSIDE, JUNE, 98". בורהאן מסתמך על רשימה זו בטענתו שהרשימה מתייחסת לקבוצות א' ו- ב' של התואר המשולב. לטענתו, כשנרשמו התלמידים לתואר השני נשלחה לאוניברסיטה רשימה זו שמתייחסת ללימודי התואר הראשון של כל אחד מהרשומים בה, ולגבי התלמידים מהקבוצה של התואר המשולב צויין שהם סיימו את התואר הראשון באוניברסיטת המברסייד. בורהאן טוען שעל סמך התואר הראשון שקיבלו מהאוניברסיטה רשמה אותם האוניברסיטה לתואר השני.

לא ברור מי ערך את הרשימה ומי שלח אותה לאוניברסיטה. הרשימה מתייחסת רק ל- 26 תלמידים, כפי הנראה מקבוצה א' של התואר המשולב, ולא הוצגה רשימה המתייחסת ל- 33 התלמידים של קבוצה ב', שנטען כי גם הם למדו לתואר משולב.

1. התובעים הגישו 56 טופסי רישום של תלמידים (ת/3). בחלק ניכר של הטפסים השמות והפרטים אינם קריאים, לא ברור באיזה תואר מדובר, מאיזה תאריך הטפסים, האם מדובר בטפסי הרישום של כל התלמידים בשלושת הקבוצות, והאם התלמידים ששמותיהם הופיעו בטפסים אכן היו רשומים באוניברסיטה, שילמו את מלוא שכר הלימוד, ולמדו בה. הנתבעים גם טוענים לכפל ברישומים אלה.

אי הוכחת זכאות התלמידים לתעודות התואר

1. התובעים לא הוכיחו כי כל התלמידים שהיו רשומים בקבוצות אלו אכן השלימו חוק לימודיהם במלואו, עמדו בכל החובות והמטלות שהיו חייבים בהן, והיו זכאים לתואר BA בקבוצה המשולבת א' ו- ב', ולתואר MA בקבוצה ג'. יצויין כי בורהאן עצמו אמר בחקירתו בבית המשפט המחוזי בחיפה בתיק ע.ש. 938/02 (ערעור מע"מ), כי חלק מהתלמידים פרשו כי לא ענו על הדרישות וכי מדובר בכמות רצינית של תלמידים כאלה (הפרוטוקול הוגש במהלך עדותו של בורהאן וסומן נ/6, בעמ' 10, שו' 25-13).
2. התובעים טוענים כי כל התלמידים שלמדו בשלושת הקבוצות קיבלו אישורי זכאות וגיליונות ציונים מהאוניברסיטה, אולם לא סמכו טענתם זו על ראייה כלשהי.

בורהאן צרף לתצהירו תצלומי גיליונות ציונים ואישורי זכאות מהאוניברסיטה של שני תלמידים, סייף אבדול-כארים ומוחמד מרזוק, לתוארMBA in Education Management , כולם מתאריך 4.5.98 (נספחים י"ב4-1 לתצהיר ת/1). שני תלמידים אלו נכללו ברשימות התלמידים של הגב' ניקולה גיל מהאוניברסיטה (נספחים ו'2 ו- ו'3 לכתב ההגנה של אקדמיון ובן מנחם).

כן צורפו לתצהיר תצלומי אישורי זכאות מהאוניברסיטה של שלושה תלמידים נוספים - לוריס אגבאריה, חנאן אבו-חרירי, וסובחי זועבי, לתואר BA in Education Studies, וגיליונות ציונים, כולם מיוני 1998 (נספחים י"ג 6-1 לתצהיר), ותצלומי אישורי זכאות וגיליונות ציונים מיום 19.10.99 לתואר זה של לוריס אגבאריה וסובחי זועבי הנ"ל (נספחים ט"ו 2-1, ט"ו 6-7). צורף גם צילום אישור זכאות של לוריס אגבאריה לתוארMBA in Education Leadership מיום 18.5.00 וגיליון ציונים במסגרת לימודים אלו מיום 22.5.00, ותצלום תעודת התואר השני שלה מיום 22.5.00 (נספחים ט"ו 5-3 לתצהיר). גם שלושת התלמידים הללו נכללו ברשימת התלמידים של האוניברסיטה נספח ו'1 לכתב ההגנה של אקדמיון ובן מנחם.

1. הצגת אישורי זכאות וגיליונות ציונים של חמישה תלמידים בלבד מתוך 77 התלמידים שלמדו כנטען על ידי בורהאן בשלושת הקבוצות, אין בה ראייה שכל התלמידים שהיו רשומים ברשימות של האוניברסיטה אכן היו זכאים וקיבלו אישורי זכאות לתואר. לא הייתה כל מניעה לכך שהתובעים יציגו את אישורי הזכאות של כל התלמידים שהם טוענים שקיבלו אישורים אלה. כל מוסד מסודר, ודאי מוסד חינוכי, צריך וחייב לשמור על תיעוד מלא של כל מסמכי הרישום של התלמידים הלומדים במסגרתו ושל כל אישורי הזכאות וגיליונות הציונים שלהם. המכללה הייתה חייבת לעשות כן, וככל שלטענת בורהאן נמסרו לו אישורי זכאות וגיליונות ציונים על ידי אקדמיון, בן מנחם, או ד"ר אשכנזי, היה צריך להיות בידו העתקים של כולם. אי שמירת התיעוד בידי התובעים, אלא טפסים ואישורים בודדים בלבד, ואף הם לא כולם ברורים, מביא לכך שאין ביד התובעים להוכיח את טענותיהם בנוגע לתלמידים הזכאים לטענתם לתארים הנטענים על ידם. יש לזקוף לחובתם של התובעים את אי הצגת המסמכים הנ"ל, על ידם, הנובעת, כך נראה, מאי שמירתם במכללה.
2. יתרה מכך, לא הוסבר טיבם של אישורי הזכאות לתואר ולא הוכח כי יש לראות באישור זכאות כדין מתן תואר. גם אם האוניברסיטה החליטה שלא להביא ראיות מטעמה, התובעים לא זימנו לעדות נציג מוסמך של האוניברסיטה או את נציגיה בארץ, בין הנציגים הישנים בין הנציג החדש, שיסבירו מקורם וטיבם של אישורי הזכאות שהציגו התובעים ומדוע לא ניתן לאותם תלמידים התואר בסופו של דבר.
3. גם במסמכים הנוספים אותם הביאו התובעים לא רשומים כל התלמידים ואין בהם ראיה שכל התלמידים השלימו את מלוא לימודיהם, סיימו ועמדו בכל חובותיהם, והיו זכאים לתארים הנטענים.
4. לגבי התלמידים שבקבוצות א' ו- ב' - בורהאן צרף לתצהירו את המסמכים הבאים:

דוחות נוכחות של תלמידים, כפי הנראה מקבוצה ב', בכותרתם נכתב: "BA – MA – כפר מנדא", מתאריכים 15.5.97, 22.5.97, 29.5.97, 12.6.97, 26.6.97, 3.7.97, 17.7.97, 7.9.97, 12.9.97, 19.9.97, 14.11.97, בהם נכללו בין 26 ל- 33 שמות של תלמידים (נספחים י'22-1 לתצהיר ת/1).

דוחות נוכחות של תלמידים, כפי הנראה מקבוצה א', בכותרתם נכתב: "BA – MA", מתאריכים 22.5.97, 4.6.97, 18.6.97, 3.7.97, 17.7.97, 11.9.97, 18.9.97, 25.9.97, 9.10.97, 30.10.97, 6.11.97, 13.11.97, 25.12.97, 12.2.98, 26.2.98, 19.3.98, 2.4.98, בהם נכללו 26 שמות של תלמידים (בארבעת התאריכים האחרונים שכולם משנת 1998 נמחקו מהכותרת בראש הרשימה האותיותBA כך שנותר רק "MAׂ", ונכללו בהם בין 31 ל- 33 תלמידים) (נספחים י'56-23 לתצהיר).

דוחות נוכחות שכותרתם: "לימודים לקראת תואר MA - ערערה", כפי הנראה של תלמידים מקבוצה א' בשלב התואר השני, מתאריכים 14.5.98 ו- 28.5.98, בהם נכללו 32 ו- 31 תלמידים (נספחים י'60-57).

דוחות נוכחות, שבכותרתם היה רשום "BA – MA" אולם נמחק הכיתוב "BA" כך שנותר רשום רק "MA", כפי הנראה של תלמידים מקבוצה ב' בשלב התואר השני, מתאריכים 11.6.98 ו- 25.6.98, בהם נכללו 31 ו- 32 תלמידים (נספחים י'64-61).

מדובר בדוחות נוכחות חלקיים מתאריכים ספציפיים (גם כאן לא מובן מדוע לא נשמרו כל הדוחות במלואם) ולא ניתן לומר שהם מוכיחים את מלוא הלימודים לתואר. כאמור, אין בדוחות אלו כל ראיה לכך שכל התלמידים ששמם הופיע ברשימות הנוכחות אכן מילאו אחר כל חובותיהם והיו זכאים לתארים הנטענים מהאוניברסיטה.

1. לגבי התלמידים בקבוצות א' ו- ב', מפנים התובעים גם לרשימת תלמידים שנרשמו ללימודי MA שנשלחה ע"י המכללה לאוניברסיטה (נספח כ"ח לתצהיר), ובה נכתב שחלק מהתלמידים הינם בוגרי תואר BA מהאוניברסיטה, כראיה לכך שתלמידים אלו זכאים לתואר BA וכי על סמך זאת רשמה אותם האוניברסיטה לתואר MA, שבו כן הכירה האוניברסיטה.

מי שכתב את הרשימה הייתה, כך נראה, המכללה, והעובדה שהמכללה כתבה ברשימה שהתלמידים הם בוגרי תוארBA של האוניברסיטה, אינה יכולה להוות ראיה שהתלמידים אכן היו זכאים לתואר. האוניברסיטה, כאמור, כופרת בכך. יוער גם, כי הרשימה הנ"ל כוללת רק 26 תלמידים שנטען שהם בוגריBA מהאוניברסיטה, כך שהיא לא מתייחסת לכל התלמידים שלמדו בקבוצות א' ו- ב', המונות 59 תלמידים. גם העובדה שהאוניברסיטה הכירה בסופו של יום בתוארMA של התלמידים שלמדו בקבוצות א' ו- ב' אין בה ראייה לכך שהם היו זכאים גם לתואר BA, אלא על דרך הסברה וההיקש, והאוניברסיטה אכן כופרת בכך. הדברים נשארים בלתי ברורים ובלתי מובנים ולא הובאו עדים להבהרת העניין.

1. לגבי התלמידים שבקבוצה ג', מפנים התובעים לשני מסמכים – האחד, מכתב שכתב בא-כוחה של ד"ר אשכנזי לאוניברסיטה מתאריך 12.5.09 (נספח כ"ו3-1). במכתב זה נכתב כי ד"ר אשכנזי מונתה ביום 17.4.97 על ידי האוניברסיטה לשמש כמודירטור מטעם האוניברסיטה בשלוחת האוניברסיטה בישראל במסגרת תכניות להשלמת תואר BA למורים וגננות מוסמכים בכירים בתוכנית של 12 חודשים, ובכיתת בוגרים בעלי תואר ראשון ממוסדות להשכלה גבוהה במסגרתה השלימו את כל המטלות והעבודות הנדרשות לשם קבלת תואר מוסמך מהאוניברסיטה MBA; כי יחידת הלימוד שנלמדה במסגרת התוכנית עמדה לפיקוח האוניברסיטה, קיבלה את אישור האוניברסיטה; מי שעמד בראש התכנית מטעם האוניברסיטה בישראל בפן האקדמי ובפן המסחרי/שיווקי הוא בן מנחם, והלימודים התקיימו במכללה בהנהלת בורהאן. כן נכתב, כי למיטב ידיעת ד"ר אשכנזי, התכנית נלמדה בשלושת כיתות לימוד א'-ג'; כי התלמידים שלמדו בקבוצות אלו הוכיחו רצינות, ידע ונסיון מקצועי רב; וכי תפקידה של ד"ר אשכנזי היה אקדמי גרידא והיא מעולם לא סיפקה או הנפיקה אישור כלשהו בשם האוניברסיטה או מטעמה לכל גורם שהוא.

במכתב זה, מלבד היותו עדות שמועה ובלתי קביל שכן מי שחתום עליו הוא ב"כ ד"ר אשכנזי והמכתב נכתב בשמה והוא לא הוגש באמצעות עורכו או מי שיאשר את נכונותו, אין גם כל התייחסות או אישור לכך שכל התלמידים שלמדו בקבוצות א'-ג' השלימו חוק לימודיהם והיו זכאים לתוארBA או לתוארMA .

גם במסמך השני אליו הפנו התובעים אין ראייה שכל התלמידים היו זכאים לתארים כנטען על ידם. מדובר במכתב מיום 3.7.03 שכתבה ד"ר אשכנזי לבורהאן (נספח כ"ז לתצהיר ת/1), בו אישרה כי ממרץ 1997 עד מאי 1998 לימדה וריכזה את תכנית הלימודים ל- MA, בה למדו 18 תלמידים, ש"הוכיחו חריצות, שקדנות, התמדה, יצירתיות וחשיבה ביקורתית ומקורית בעבודותיהם והשקיעו את מיטב כוחותיהם וכספם בתכנית זו". ד"ר אשכנזי כתבה, בין היתר, שהלימודים התקיימו אחת לשבוע במכללה בערערה, התלמידים הגישו 7 עבודות, יומנים, הצעת מחקר לתזה ותזה, לפי תכנית הלימודים של האוניברסיטה, אותה קיבלה מבן מנחם שהיה אותה תקופה הזכיין ונציג מסחרי והנציג האקדמי מטעם האוניברסיטה בישראל. ד"ר אשכנזי עבדה כשכירה באקדמיון, על פי כתב מינוי "מודירטור" מטעם האוניברסיטה, ועבודותיהם של התלמידים עברו מיון ובחינה בוועדות של המרצים האנגלים, הממונים מטעם האוניברסיטה בישראל.

המכתב הנ"ל נכתב באופן כללי והוא מתייחס רק לקבוצה אחת של תלמידים, שלמדו לתואר MA. אין במכתב מספר הסטודנטים שלמדו בקבוצה, האם כולם עמדו במלוא הדרישות לצורך קבלת התואר והאם הם זכאים לתואר. התובעים לא הביאו לעדות את ד"ר אשכנזי והימנעותם מהבאתה לעדות, שהייתה יכולה לשפוך אור בכל הנוגע לטענות התובעים בדבר זכאות תלמידי קבוצה ג' לתואר MA, מתפרשת לרעתם ונזקפת לחובתם.

1. התובעים טענו כי האוניברסיטה לא הכירה בזכאותם של תלמידים כלשהם לתארים הנטענים על ידם וכי משרד החינוך שלל מהם את ההכרה בתואר. בורהאן כתב בתצהירו כי "רוב הסטודנטים שהוזמנו לחקירות במשטרה נמשכו מהם אישורי השקילות והורדו בדרגה. בסופו של יום, משך משרד החינוך את אישורי השקילות ולא הכיר בלימודים של רוב הסטודנטים בשלושת הקבוצות הנ"ל. לוריס אגבאריה המוזכרת לעיל לא היו איתה בעיות ולעומתה סובחי זועבי המוזכר לעיל נמשכו ממנו האישורים" (סעיף 36 בתצהיר ת/1).

גם כאן הסתפק בורהאן באמירות כלליות, מבלי להוכיח בדיוק ממי נשללה הזכאות, בכמה תלמידים מדובר, ומדוע החליט משרד החינוך על שלילת הזכאות של חלק מהתלמידים. יוער כי העובדה שהזכאות נשללה מחלק מהתלמידים ולא מכולם, יש בה כדי ללמד כי יתכן שהיה טעם ענייני לשלילת הזכאות מהתלמידים שלגביהם הוחלט לעשות כן, וכי אכן לא היו זכאים לזכאות זו.

1. מטעם התובעים העידו שלושה תלמידים בלבד שלמדו באוניברסיטה במסגרת המכללה, שלושתם בתחום החינוך:

התלמיד הראשון, סמיח יונס, כתב בתצהירו (ת/4) כי החל ללמוד בשנת 2000 במסגרת המכללה לתואר שני במינהל חינוכי של האוניברסיטה, השלים את לימודיו, קיבל את התואר ומשרד החינוך הכיר בתואר ועדכן את דרגתו. מדובר במי שלמד בשנת 2000 לתואר שני, ואינו אחד מחברי שלושת הקבוצות א'-ג' נושא התובענה. משכך, אין בעדותו לתמוך בתביעה.

התלמיד השני, ואסף כנענה, כתב בתצהירו (ת/5) כי נרשם ללימודי תואר שני במסגרת המכללה. הוא שילם עבור שכר לימוד עבור הלימודים, שהחלו בפברואר 1997, השלים את חוק לימודיו וקיים את כל המטלות והעבודות. המכללה סיפקה להם את כל התנאים הדרושים במהלך הלימודים, שהיה תקין לגמרי. הוא קיבל בשנת 1998 תעודת סיום וגליון ציונים עבור התואר השני. משרד החינוך הכיר בתואר שקיבל ועידכן את שכרו ודרגתו בשנת 1998. בשנת 2005 ביטל משרד החינוך את ההכרה בתואר. בשנת 2003 נחקר במשטרה והחוקרים טענו שהתואר שקיבל מזויף. הוא הגיש תביעה נגד האוניברסיטה יחד עם מורים רבים אחרים שלמדו איתו ומצבם היה דומה למה שקרה איתו. לחלק מהמורים שהיו איתו בקבוצה לא היו בעיות כלשהם עם התארים שלהם ועד היום הם מוכרים במשרד החינוך. מר כנאענה כתב עוד כי אשתו למדה במסגרת המכללה לתואר ראשון, הלימודים התקיימו בשנת 1999 או 2000, היא קיבלה תעודה והתואר שלה הוכר במשרד החינוך ואין איתה שום בעיות. יצויין כי העד כנענה לא הציג את אישור הזכאות שהוא טוען שקיבל.

התלמיד השלישי, נזיה עת'אמנה, כתב בתצהירו (ת/6) כי נרשם ללימודים במסגרת המכללה לתואר משולב BA ו- MA. הוא שילם שכר לימוד עבור הלימודים, שהחלו בפברואר 1997, הוא השלים את חוק לימודיו וקיים את כל המטלות והעבודות. המכללה סיפקה להם את כל התנאים הדרושים במהלך הלימודים, שהיה תקין לגמרי. הוא קיבל בשנת 1998 תעודת סיום וגיליון ציונים עבור התואר הראשון. בשנת 1999 קיבל את התואר השני. הוא נרשם לתואר השני על סמך התואר הראשון שקיבל מהאוניברסיטה. משרד החינוך הכיר בשני התארים שקיבל ועידכן את דרגתו ואת שכרו. בהמשך ביטל משרד החינוך את ההכרה בתארים אלה. בשנת 2003 נחקר במשטרה והחוקרים טענו שהתואר הראשון שקיבל מזויף, בעוד התואר השני מוכר ואין איתו בעיה. גם הוא הגיש תביעה נגד האוניברסיטה יחד עם מורים רבים אחרים שלמדו איתו ומצבם היה דומה למה שקרה איתו. לחלק מהמורים שהיו איתו בקבוצה לא היו בעיות כלשהם עם התארים שלהם ועד היום הם מוכרים במשרד החינוך. מר עת'אמנה כתב אף הוא שאשתו למדה במסגרת המכללה לתואר ראשון, הלימודים התקיימו בשנת 1999 או 2000, היא קיבלה תעודה והתואר שלה הוכר במשרד החינוך ואין איתה שום בעיות. גם העד עת'אמנה לא הציג את אישור הזכאות שטען שקיבל.

מדובר אפוא בעדות של שני תלמידים בלבד (הראשון אינו רלוונטי לענייננו, כאמור), שלא הראו שקיבלו אישורי זכאות, ואין בעדותם של שני אלה לגבי עצמם להוכיח טענות התובעים המתייחסות לכל תלמידי שלושת הקבוצות. מר כנענה ומר עת'אמנה גם לא הסבירו מדוע ובאיזה נימוק החליט משרד החינוך לשלול את ההכרה בתאריהם ומה הייתה עמדת האוניברסיטה בקשר לכך. לפי תצהיר מר עת'אמנה, שלמד לתואר משולב, משרד החינוך ביטל את ההכרה בשני התארים שלמד באוניברסיטה,BA ו- MA, למרות שלפי טענת התובעים האוניברסיטה כן הכירה בתואר ה- MA של תלמידים אלו. לא ברור האם שלילת ההכרה על ידי משרד החינוך הייתה קשורה כלל לעמדת האוניברסיטה, שכן אם לשיטת התובעים האוניברסיטה הכירה בתארי MA של תלמידי התואר המשולב (קבוצות א', ב'), לא היה משרד החינוך אמור לשלול את ההכרה בתואר זה.

מעדותם של מר כנענה ומר עת'אמנה עולה כי משרד החינוך שלל את ההכרה בתואר רק מחלק מהתלמידים, בעוד לחלק אחר לא היו בעיות עם התארים שלמדו והם מוכרים עד היום במשרד החינוך. כאמור, לא ידוע ולא הובהר פשר החלוקה בין התלמידים והסיבות לה, דבר שהוא חיוני לצורך התובענה. בכל מקרה, עולה שאין מדובר בכל התלמידים שלמדו בשלושת הקבוצות.

1. מן המקובץ עד כה עולה, כי גם אם התקיימו לימודים במכללה אצל האוניברסיטה, לא הוכחה כנדרש זכאותם של כל התלמידים לקבלת התארים. לא הוצגו כל אישורי הזכאות אלא מיעוט מבוטל של 5 אישורים בלבד מכלל התלמידים, שגם לגביהם הועלתה, כאמור, טענת זיוף, לא הוכח מי מהתלמידים למד בכל קבוצה, האם סיים את הלימודים ועמד בכל התנאים של האוניברסיטה לקבלת התואר, האם לכולם לא ניתנו התארים על ידי האוניברסיטה, האם אכן האוניברסיטה לא הכירה בלימודים כנטען על ידי התובעים, מכמה תלמידים נשללה הזכאות וההכרה בתואר על ידי משרד החינוך, ומדוע.

נקודות שלא הובהרו

1. מן ההכרח לחזור ולציין כי התמונה המלאה של כל אשר ארע בשנה הראשונה של הלימודים במכללה ובשלוש הקבוצות שלמדו בה נשארה לא שלמה ולא ברורה והרושם הוא כי לא הוצגה בפני בית המשפט במלואה. הימנעות הנתבעים מלהביא את גרסתם שלהם לאירועים, לרבות העדים מטעמם, כאשר הם אלו שיכולים היו לשפוך אור ולתת הסברים לשאלות שהתעוררו, לא רק שלא סייעה לבירור הדברים אלא הקשתה על כך ויש לתמוה אם הסיבה לכך היא אכן רק כדי "לייעל את הדיון ולחסוך מזמנו של בית המשפט". לציין, כי בין השאר הועלו טענות של זיוף אישורי הזכאות ואפילו חשד לשוחד באוניברסיטה. כך נותרו שאלות שונות ותהיות ללא מענה וללא הסבר, הן באשר לנתונים ולעובדות עצמן, הן באשר למידת מעורבותו של כל צד בפרשה.
2. כך לא הובהרה השאלה כיצד טוענת האוניברסיטה שתלמידי הקבוצה השלישית לא למדו אצלה כלל, כפי שהעיד בורהאן מתוך מה שנאמר לו בחקירתו במשטרה, כאשר מנגד מופיעים שמות התלמידים ומספרם ברשימות של האוניברסיטה, במכתביה של הגב' ניקולה גיל מטעם האוניברסיטה (נספחים ו'2, ו'3 שבתוכם שמו של העד כנענה מקבוצה ג').
3. כך גם נשארה תמיהה בנוגע לעובדה שמשרד החינוך שלל את ההכרה בתאריהם של חלק מתלמידי קבוצות א-ג', בעוד לגבי חלק אחר לא עשה כן, שהרי לפי גרסת בורהאן בתצהירו ולפי גרסת שני העדים מטעם התובעים שלמדו בתקופה הרלוונטית, משרד החינוך שלל את ההכרה בתואריהם של חלק בלבד מהתלמידים. מה טעם שמשרד החינוך ישלול ההכרה מחלק אחד, ומחלק אחר לא? אם האישורים זויפו או אם התלמידים לא למדו כלל, כטענת האוניברסיטה – היה צריך לשלול את ההכרה מכולם. בורהאן אינו מסביר הבחנה זו בין התלמידים ואינו מבהיר הנושא.
4. תמיהה נוספת היא, שלפי גרסת התובעים ולפי עדויות העדים מטעמם, בשנים שלאחר מכן, בהן לאוניברסיטה היה נציג אחר בארץ, האוניברסיטה נתנה תארים לתלמידים שלמדו דרך המכללה באוניברסיטה ומשרד החינוך הכיר בתארים אלה, ולא ברורה ההבחנה בין התלמידים שלמדו בשלושת הקבוצות נושא התביעה ובין התלמידים שלמדו בשנים שלאחר מכן.
5. גם הטענה שהועלתה בדבר משיכת רישומי התלמידים, נשארה סתומה. בורהאן העיד בתצהירו שנאמר לו בחקירתו כי האוניברסיטה טוענת שהתלמידים בקבוצה ג' לא למדו כלל באוניברסיטה, ואילו לגבי התלמידים מקבוצות א' ו- ב', אלו נרשמו לתואר BA אך הרישום שלהם נמשך על ידי אקדמיון ובן מנחם או מי מהם, ולכן האוניברסיטה לא הכירה בתארים אלה אלא בתארי ה- MA שלהם. אקדמיון ובן מנחם הכחישו בכתב הגנתם שביטלו רישומים כלשהם. עניין זה תמוה ביותר. מי משך, אם בכלל, רישומי תלמידים? לא לבורהאן ולא לאקדמיון או לבן מנחם היה אינטרס למשוך את רישומם של תלמידים שלמדו במסגרת המכללה, לבטלם או לא להעבירם לאוניברסיטה. להפך. לבורהאן היה דווקא אינטרס להעביר לאוניברסיטה את שמות כל התלמידים ולא להפחית מהם. גם לאקדמיון ולבן מנחם היה אינטרס דומה. מצד שני, אין גם סיבה שהאוניברסיטה לא תרשום חלק מהתלמידים או תבטל את רישומם ללא סיבה. מה, אם כן, עומד מאחורי הטענה של אי רישום כל התלמידים או משיכת שמותיהם, כשלאף אחד אין סיבה לעשות כן? האפשרות שמתבקשת היא, אם גם לא בהכרח, שהיו אי סדרים וכשלים חמורים בבכל הנוגע להליך הרישום במכללה, בעיקר כשמדובר בשנה הראשונה שבה נערכו לימודים במכללה בשיטת הלימוד מרחוק אצל האוניברסיטה.

ממכתביה של גב' ניקולה גיל מהאוניברסיטה (נספחים ו'3-1 לכתב ההגנה של אקדמיון ובן מנחם) עולה שאכן היו באוניברסיטה אי סדרים בשלב הרישום. גב' גיל כתבה במכתביה שהיא מצאה טפסי רישום שאבדו. כמו כן, בשני מסמכים כמעט זהים, שנשלחו באותו תאריך עצמו ואף באותה שעה - כשלא ברור מדוע נשלחו על ידה, לכאורה, שני מכתבים דומים באותו זמן ממש - המתייחסים כנראה שניהם לקבוצה ג' (נספחים ו'2, ו'3), מופיעים בשתי הרשימות 16 שמות זהים, ברשימה האחת מופיעים 17 תלמידים למרות שנרשם בה שיש 18 תלמידים, ושמות שני התלמידים הנוספים שברשימה השניה שונים מהשם ה- 17 ברשימה הראשונה, כך שלא ברור בסופו של יום מהי רשימת התלמידים הנכונה לשיטת האוניברסיטה עצמה.

1. תמיהה נוספת נוגעת לתלמידי התואר המשולב. לטענת התובעים, האוניברסיטה הכירה בתואר השני שלהם, אולם לא בתואר הראשון. לא ברור מה הטעם בהבחנה בין שני התארים. יתכן, אפוא, שהייתה סיבה עניינית להבחנה שערכה האוניברסיטה בין לימודי התואר הראשון ולימודי התואר השני של תלמידי קבוצות א' ו-ב'. שאלת מעמד התואר הראשון של תלמידי התואר המשולב אף מתחדדת לאור העובדה שבן מנחם הודיע למכללה בחודש דצמבר 1997, דהיינו בתקופה בה לשיטת התובעים כבר היו הלימודים לתואר הראשון המשולב בעיצומם, על ביטול התכנית ללימודי התואר המשולב. במכתב זה, אותו שלח בן מנחם למכללה בתאריך 2.12.97 (ת/2), נכתב:

"לכבוד: מכללה ערבית "ערערה"

הנדון: ביטול התוכנית המשולבת בחינוך

לצערנו, החליטה האוניברסיטה בימים אלו שאין אפשרות להציע תוכנית משולבת ל- B.A. ו- MA בחינוך.

התלמידים יוכלו ללמוד לתכנית B.A. בלבד, ואם וכאשר יסיימו בהצלחה, יוכלו להירשם לתואר שני, אם יוצע כזה בארץ ע"י אוניברסיטה זו.

שכ"ל ישולם על סך 4,500 $, והשאר ישולם ע"י קרן מלגות הקשורה למכללה".

1. נזכיר בהקשר זה כי התובעים טוענים שקבוצות א' ו- ב' הן קבוצות של תואר משולב ללימודי BA ו- MA, וכי לימודי ה- BA התקיימו בין פברואר 1997 למאי 1998, כך שלא ברור כיצד התקיימו לימודים אלה, אליבא דהתובעים, שעה שבן מנחם הודיע באותה תקופה על ביטול התכנית.
2. נזכיר עוד, כי לפי עדות מר עת'אמנה, שלמד בתכנית המשולבת, משרד החינוך שלל את ההכרה גם בתואר ה- MA שלו, וזאת למרות שהתובעים לא העלו כל טענות בעניין זה ולגרסתם האוניברסיטה כן הכירה בתואר זה. גם כאן הדברים לא הובהרו.
3. עניין נוסף שמעורר תמיהה, הוא העובדה שהיו מספר תלמידים שקיבלו אישורי זכאות וגליונות ציונים מהאוניברסיטה, אף שלא הוכרו בסופו של דבר על ידי משרד החינוך. אמנם לא הוכח כי כך היה לגבי כל התלמידים בקבוצות א'-ג', אולם בורהאן צרף לתצהירו מספר אישורים שהתקבלו, ושני העדים מטעם התובעים העידו כי הם קיבלו תעודת סיום וגליון ציונים בגין התואר שלטענת התובעים האוניברסיטה לא הכירה בו. האוניברסיטה אמנם טענה בסיכומיה לזיוף המסמכים, אולם האוניברסיטה לא הביאה עדים וראיות מטעמה, לא מסרה גרסה ולא הסבירה פשר הדברים, למרות שהיא זו שבידה היו המידע והאפשרות לטעון הטענה במפורש ולשפוך אור על הדברים. לאור העובדה שבן מנחם ואקדמיון צרפו לכתב הגנתם רשימת תלמידים ששלחה להם האוניברסיטה, והתלמידים שקיבלו אישורי הזכאות וגליונות הציונים הופיעו ברשימות אלו, היה על האוניברסיטה להסביר עמדתה לפחות לגבי תלמידים אלו.
4. ברשימת התמיהות, שאינה סגורה, תוזכר גם טענת התובעים בסיכומיהם כי בתשובה לשאלון אמרה האוניברסיטה שהיא ניתקה את הקשרים עם אקדמיון ובן מנחם בגלל "בעיה ביחסים המקצועיים ומשום שלא דבק בסטנדרטים המקצועיים ובהוראות שנתנה לו", כשאקדמיון ובן מנחם השיבו לשאלה דומה כי בן מנחם הוא שיזם את ניתוק היחסים עם האוניברסיטה "בשל מצבה של אשתו ובשל התנהלות האוניברסיטה". גם עניין זה, שיתכן שהייתה לו השלכה גם על הפרשה נושא התביעה, נשאר סתום.
5. כל התמיהות והשאלות הנ"ל נותרו ללא מענה. עדים שהיו יכולים לשפוך אור על מה שקרה, לא זומנו. התובעים יכלו לזמן לעדות את ד"ר אשכנזי – המודירטור מטעם הנתבעים, את אכרם חסון – נציג האוניברסיטה שהחליף את אקדמיון ואף את בן מנחם, שלא בא להעיד מטעם עצמו, נציגים מהאוניברסיטה ובעלי תפקידים בה, סטודנטים נוספים, וכו'. על פי הפסיקה, הימנעות מהבאת עדים מתפרשת לרעת מי שנמנע מהבאתם. "אי הבאתו של עד רלוונטי מעורר, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו, וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה הנגדית". עוד נקבע כי: "אי הזמנה להעיד יוצרת הנחה שאילו הובאו היתה עדותם סותרת את גרסת המשיבה". וכן: "אי הבאתו של עד רלוונטי יוצרת הנחה לרעת הצד שהיה אמור להזמינו" (ע"א 27/91 קבלו נ' ק. שמעון, עבודות מתכת בע"מ, פ"ד מ"ט (1) 450 (1995), 457; ע"א 2275/90 לימה חב' ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מ"ז (2) 605 (1993); ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מ"ה (4) 651 (1991), 658).

החזקות וההנחות הנ"ל קיימות גם לגבי הנתבעים, שלא העידו כלל, שכן גם אם חובת ההוכחה על התובעים, עדיין הנתבעים נמנעו מלהביא עדים מטעמם, וכנראה שלא בכדי. מה עוד שהוכחת חלק מהטענות הייתה בידיעתם ובשליטתם הבלעדית. ברור שבדרך זו גם נמנעו הנתבעים מחשיפתם לחקירות נגדיות.

1. התיישנות – עילות התביעה הנטענות על ידי התובעים הן הפרת התחייבויות של הנתבעים, הטעייה, חוסר תום לב, התרשלות, התעשרות שלא כדין על חשבון התובעים בכך שלא סיפקו לתלמידים את התארים המגיעים להם, אי רישום התלמידים או משיכת רישומי התלמידים מבלי הצדקה ומבלי ליידע את התובעים ואת התלמידים. חלק מהטענות נטענו בעלמא בלבד, כמו עשיית עושר ולא במשפט, התעשרות שלא כדין, התרשלות וכו', מבלי שפורטו יסודות עילות אלו ובלי קשר לתובענה זו, כשהן שייכות יותר לעילות שיכולות להיות לתלמידים ולא למכללה. מרוץ ההתיישנות של עילות התביעה מתחיל, לכל המאוחר, במועד שבו היו התלמידים זכאים לקבל את התואר מהאוניברסיטה ולא קיבלו אותו. לצורך העניין, אני מוכן למנות את תקופת ההתיישנות החל משנה לאחר סיום הלימודים, מועד שכבר היה ברור שהתלמידים לא קיבלו את התעודות. גם בורהאן עצמו אמר בחקירתו במשטרה שבן מנחם אמר לו שקודם האוניברסיטה מעבירה לתלמיד את אישור הזכאות לתואר ואחרי שנה מגיעה הדיפלומה (הודעת בורהאן במשטרה מיום 15.9.03, מוצג נ/5, עמ' 5, שו' 127-126).

לגרסת התובעים, התלמידים בהם מדובר סיימו את לימודיהם בחודשים מאי-יוני 1998 (BA לתלמידי קבוצות א'-ב', MA לתלמידי קבוצה ג'). משכך, הגשת התביעה בתאריך 11.2.2010, כ- 12 שנה לאחר המועד בו היו התלמידים זכאים לקבלת תעודות התארים, וכ- 11 שנה לאחר המועד שבו סביר היה שכבר יקבלו אותן, נעשתה לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות.

1. לטענת התובעים, נודע להם רק בעקבות חקירת המשטרה בשנת 2003 על טענות האוניברסיטה ביחס לאי-זכאות התלמידים בשלושת הקבוצות א'-ג', ועל כן יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד חקירת המשטרה, ומשכך לא חלפה תקופת ההתיישנות בעת שהגישו תביעתם בשנת 2010. איני מקבל טענה זו. התובעים ידעו שהתלמידים לא קיבלו התעודות מהאוניברסיטה כבר במאי-יוני 98', ובוודאי במאי-יוני 99', שנה שלמה לאחר סיום הלימודים.

העובדה שהתלמידים לא קיבלו את התעודות בגין לימודי ה- BA שלהם (קבוצות א'-ב') ולימודי ה- MA שלהם (קבוצה ג'), הייתה צריכה להעלות חששות בלבו של בורהאן. בורהאן העיד בתצהירו שהמכללה זוהתה עמו וכי הוא זה שאירגן את קבוצות הלימוד וגבה את שכר הלימוד מהתלמידים. היה על בורהאן לדאוג לכך שהתלמידים שלמדו במסגרת המכללה יקבלו את כל המגיע להם, לרבות את תעודת הדיפלומה עצמה. טענת התובעים כי הדבר שהיה בראש מעיינם של התלמידים היה קבלת אישור הזכאות והעלאת הדרגה והשכר על ידי משרד החינוך והם הסתפקו בכך, ולכן גם המכללה לא התעקשה על קבלת התעודות, אינה יכולה להיות נימוק ל"ויתור" כביכול על קבלת התעודות מהאוניברסיטה. בורהאן והמכללה אינם יכולים להתנער מאחריותם כלפי התלמידים, שלמצער עולה כדי עצימת עיניים. עניינם של התלמידים הוא אחד ועניינם של התובעים, כאחראים, הוא שונה. בורהאן גייס את התלמידים והם למדו במסגרת המכללה. התובעים ראו שלמרות שהתלמידים סיימו את הלימודים הם לא קיבלו את התעודות, והיה עליהם לפעול מול הנתבעים ולבדוק מדוע לא התקבלו התארים. שני המכתבים ששלח בורהאן לבן מנחם בעניין זה היו רק בחודש מאי 2003 (נספחים י"ז1, י"ז2 לתצהיר בורהאן), כפי הנראה לאחר שהחלו להגיע אליו פניות התלמידים בעקבות חקירת המשטרה. לו היו התובעים פועלים ובודקים הדברים באופן רציני מול הנתבעים במועד, היו יכולים לדעת עוד באותה תקופה שקיימת בעיה מבחינת האוניברסיטה ביחס לתלמידי קבוצות אלו. לו רק היו פונים לאוניברסיטה בשאלה מדוע התלמידים אינם מקבלים התעודות, הייתה האוניברסיטה עונה להם כבר אז שהיא אינה מכירה בתארים וכל שאר טענותיה בעניין.

אפשר, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, שאולי בורהאן ידע שיש בעיה בשיטת הלימוד מרחוק ולכן העדיף שלא לשאול ועצם את עיניו, שהרי משרד החינוך הכיר בתחילה באישורים, התלמידים קיבלו את הדרגות שרצו והכל הלך כביכול למישרין, אף שהתעודות עצמן לא התקבלו. ואולם עצימת עיניים זו הייתה למעשה כהטמנת הראש בחול. תפקיד המנהל הוא לבדוק מדוע תלמידיו לא קיבלו תעודות במשך שנה שלמה אחרי סיום לימודיהם. הן בשל תפקידו כמנהל, הן כחובתו כלפי התלמידים, גם אם הם עצמם, כטענתו, לא העלו זאת. אי קבלת התעודות מהאוניברסיטה היה דבר בולט וברור שלא נסתר מעין.

מועד התחלת מרוץ ההתיישנות הוא אפוא המועד שבו יכלו התובעים לדעת מה קורה ומדוע לא נשלחו התעודות, דהיינו שנה לאחר סיום הלימודים – מאי-יוני 1999, ולא מהמועד בו החלה המשטרה בחקירותיה. משכך התיישנה התביעה במועד בו הוגשה.

באשר לטענה בדבר הפרסומים בתקשורת על החקירה המשטרתית, לרבות החקירה עצמה, הנתבעים לא היו אחראים לפרסומים שנעשו או למועד תחילת החקירה, שהסתיימה בלא כלום.

הנזק

1. מעבר לנדרש, הן לאור הקביעה שחלה התיישנות על התביעה, הן לאור הקביעה לגופה שהתובעים גם לא הוכיחו את זכאותם של תלמידי קבוצות א'-ג' לתארים הנטענים על ידם, לרבות נושא אישורי הזכאות שלא הוכחו לגבי כל התלמידים, התובעים לא הוכיחו גם את הנזק הנטען על ידם. יש לזכור כי אין מדובר בענייננו בתביעת התלמידים נגד האוניברסיטה, אלא בטענת התובעים שאי מתן התעודות ואי הכרת האוניברסיטה בלימודים של תלמידים אלו הובילה לחקירת המשטרה, שגרמה בסופו של דבר לקריסת המכללה. על התובעים הנטל להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין החקירה או בין הפרסומים אודות החקירה לקריסת המכללה, כפי שהם טוענים, ובהמשך, מהו הנזק שנגרם, אם נגרם, בשל כך.
2. קריסת המכללה – התובעים לא הוכיחו שחקירת המשטרה בשנת 2003, או הפרסומים על חקירה זו, הם שהביאו לקריסת המכללה, כטענתם. גם לא אי מתן התארים או שלילת ההכרה בהם.
3. בורהאן כתב בתצהירו כי בכל שנות פעילותה של המכללה, לפני, במהלך, ואחרי התקופה שהתקיימו הלימודים של האוניברסיטה במכללה, התקיימו במכללה גם לימודי תעודה וקורסים שונים כמו לימודי פסיכומטרי, שפות, מחשבים, מזכירות ועוד. לטענתו, מאז פרוץ הפרשה בשנת 2003 החלה מגמת ירידה במכללה, פחות תלמידים נרשמו ללימודים בה, עד שבשנת 2005 הפסיקה המכללה להיות כדאית והפעילות במסגרתה הופסקה "משום שיצא לה שם רע של מכללה של זיופים וכדומה". עוד כתב בתצהירו כי לפני פרוץ הפרשה בשנת 2003 היה מצב המכללה טוב ביותר והיו לה רווחים נאים, ואילו החל מפרוץ הפרשה בשנת 2003 חלה תפנית, החלה הידרדרות והמכללה החלה לצבור הפסדים. טענתו זו של בורהאן לא הוכחה. בורהאן לא תמך את טענותיו בראיות. התובעים לא פרטו ולא הראו אילו קורסים אחרים התקיימו במכללה לפני ועובר לפרסומים בדבר חקירת המשטרה, מלבד הלימודים של האוניברסיטה, מה היה היקפם, כמה תלמידים למדו בכל אחד מהם, מה ההכנסות שהיו מהם וכדו'. התובעים גם לא הוכיחו שבעקבות הפרסומים ירד היקף הרישום של תלמידים בקורסים השונים במכללה, או כי ירד מספר הקורסים שנלמדו במכללה, או שתלמידים כלשהם עזבו את הלימודים או לא רצו להירשם ללימודים במכללה מהטעמים להם טוענים התובעים. התובעים גם לא הוכיחו כי גורמים אחרים לא רצו יותר לעבוד עם המכללה, כטענתם. גם אמירתו של בורהאן בתצהירו כי שיתוף הפעולה עם אוניברסיטת אלאהליה מירדן ירד מהפרק בשל התעוררות הפרשה בשנת 2003, לא הוכחה. בורהאן לא הביא כל ראיה להוכיח כי המכללה קרסה בגלל החקירה או בגלל הפרסומים על חקירת המשטרה, או בגלל סיבה אחרת.

בהקשר זה יוער, כי בחקירתו של בורהאן מיום 1.3.04 בבית המשפט המחוזי בחיפה במסגרת ע.ש. 938/02, אמר בורהאן כי במועד אותו דיון כבר לא הייתה פעילות כלשהי במכללה, וכי הפעילות במכללה הופסקה מיולי 2003 (פרוטוקול הדיון בע.ש. 938/02 (נ/6), בעמ' 8, שו' 26-15). לפי תצלומי הכתבות שצרף בורהאן לתצהירו (נספחים י"ח 2-1), הפרסומים הראשונים בעיתונות על חקירת המשטרה היו רק באמצע חודש ספטמבר 2003. מכאן עולה שהמכללה הפסיקה את פעילותה עוד לפני שהתפרסמו הפרסומים בעיתונות אודות הפרשה, דבר השומט את הקרקע מטענתו בעניין זה.

1. בורהאן כתב בתצהירו כי המכללה נפתחה בשנת 1995. הלימודים של האוניברסיטה החלו בתחילת שנת 1997. בשנת 2001 הסתיימו לימודי האוניברסיטה במסגרת המכללה. האוניברסיטה הייתה רשאית לסיים הלימודים באמצעות המכללה בכל עת, שכן לא היה כל הסכם בינה ובין המכללה שאסר עליה לעשות כן. לא הוכח כי סגירת המכללה בשנת 2005 הייתה בשל הפרסומים בעתונות, שהיו שנתיים קודם לכן. סגירת המכללה הייתה יכולה להיות בשל אי כדאיות כלכלית בעקבות העדר מספר מספיק של תלמידים לאחר שהאוניברסיטה סיימה את הלימודים במכללה בשיטת הלימוד מרחוק. בורהאן גם לא הוכיח דבר בעניין הקורסים האחרים שנלמדו במכללה, כמותם, אופיים ומספר התלמידים בהם, לפני התחלת הלימודים באוניברסיטה ואחריהם.
2. התובעים לא הוכיחו קיומו של קשר סיבתי בין סגירת המכללה ובין החקירה המשטרתית בשנת 2003 או אי מתן התעודות וההכרה בתלמידים או הפרסומים על החקירה, וכי הם שגרמו לקריסת המכללה. גם הפגיעה שנטענה במוניטין של המכללה, נטענה בעלמא ללא כל הוכחה.
3. הנזק הכספי למכללה – טענות המכללה בדבר הנזקים הכספיים שנגרמו לה מתבססים על חוות דעתו של רואה החשבון של המכללה באותה תקופה, רו"ח נור גזמאוי, שצורפה לתצהירו של בורהאן (נספח כ"א לתצהיר בורהאן ת/1).

רו"ח גזמאוי כותב בחוות דעתו כי עד שנת 2000 החברה צברה הפסדים כמפורט להלן: שנת 1997 - הפסד ע"ס 134,248 ₪; שנת 1998 - הפסד ע"ס 108,138 ₪; שנת 1999 - הפסד ע"ס 194,032 ₪; שנת 2000 - הפסד ע"ס 180,655 ₪.

החל משנת 2001 החברה עברה לרווחים כמפורט להלן: שנת 2001 - רווח ע"ס 65,884 ₪; שנת 2002 - רווח ע"ס 146,290 ₪. בשנת 2003 חלה ירידה משמעותית בפעילותה ובהכנסותיה של החברה והיא החלה צוברת הפסדים עד שהפסיקה פעילות בסוף שנת 2005 כמפורט להלן: שנת 2003 - הפסד ע"ס 247,146 ₪; שנת 2004 - הפסד ע"ס 237,340 ₪; שנת 2005 - הפסד ע"ס 74,171 ₪.

רו"ח גזמאוי כותב בחוות דעתו כי מניתוח הפעילות העסקית של החברה ומעברה מהפסדים לרווחים עד לשנת 2002 "ניתן להעריך" כי החברה הייתה ממשיכה לצבור רווחים בעליה משמעותית משנה לשנה.

כן נכתב בחוות הדעת: "במרץ שנת 2003 החלו מגיעים לאנשים שקבלו תארים מאוניברסיטת לינקולן ואשר למדו אצל המכללה כמרכז הפעלה של לינקולן מכתבי הזמנות לחקירה במחלקת הונאה במשטרה ונטען כי אוניברסיטת לינקולן לא מכירה בתארים שהוענקו להם על ידה ובעקבות כך החלו חקירות משטרתיות גם נגד מנהל החברה מר בורהאן אלחאג'. החל משנה זו ובעקבות האירועים הנ"ל חלק התדרדרות משמעותית בפעילות החברה ובהכנסותיה עד להפסקת פעילות מלאה בשנת 2005.

להערכתנו אלמלא האירועים הנ"ל לא מן הנמנע וניתן לקבוע בסבירות גבוהה כי החברה הייתה ממשיכה בפעילותה ורווחיה היו עולים באופן משמעותי מדי שנה בשנה."

רו"ח גזמאוי מסכם את חוות דעתו באומרו כי בהתחשב בהפסדיה ואובדן רווחיה של המכללה החל משנת 2003 ואילך, הוא מעריך את נזקיה של המכללה החל משנה זו בממוצע בסכום של 500,000 ₪ לשנה.

1. רו"ח גזמאוי לא העיד מטעם התובעים. ממילא הוא לא נחקר על חוות דעתו. התובעים טוענים כי לא היה עליהם להביא את רו"ח גזמאוי לעדות מאחר ולא זומן לעדות על ידי הנתבעים. קצת תמוה שהתובעים נתפסים לנימוק פורמלי כדי לא להביא לעדות את העד המרכזי שלהם עליו הם מסתמכים בכל הקשור לנזקים הכספיים שהם טוענים להם. ואולם נתעלמה מהתובעים ההלכה שחוות דעת המצורפת כנספח לתצהיר מהווה עדות שמיעה, ואיננה קבילה לתכנה (ראו רע"א 2750/94 עציוני ובניו בע"מ נ' מוסא אלי (לא פורסם) (7.7.94), סעיף 3).

משצרף בורהאן את חוות דעתו של רו"ח גזמאוי לתצהירו, ולא הגישה בנפרד ובאופן עצמאי כחוו"ד של מומחה, אין היא יכולה להחשב כחוו"ד עצמאית ואיננה יכולה להתקבל. די בכך כדי להשמיט את הקרקע מתחת לטיעוני המכללה על נזקיה, שהתבססו על חוות דעת זו.

1. זאת ועוד, הקביעות שקבע רו"ח גזמאוי בחוות הדעת כי הסיבות לקריסת המכללה הן חקירות המשטרה, אינן בגדר מומחיותו של רו"ח גזמאוי וספק אם ביכולתו לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין האירועים החיצוניים למצבה של המכללה.
2. גם לגופם של דברים, חוות הדעת אינה מבוססת. לבד ממספרים מוחלטים לא נכתב בה על אילו נתונים היא נסמכת, לא צורף אליה כל מסמך, והדברים נאמרו ללא עיגון ותמיכה. יתר על כן, עיון בחוות הדעת מעלה תמיהות. מחוות הדעת עולה שבשנים 2000-1997, השנים בהם התקיימו במכללה הלימודים של האוניברסיטה, היו למכללה דווקא הפסדים גדולים, ורק בשנת 2001 היא עברה לרווח. לא ברור מדוע המכללה נמצאה במצב של הפסד בשנים אלה, בהן הייתה צריכה להיות במצב של רווחים. לא ברור גם על בסיס מה העריך רו"ח גזמאוי את הפסדיה של המכללה בסכום של 500,000 ₪ לשנה, שעה שמתוך 6 השנים עובר לפרסומים אודות חקירת המשטרה (1997 – 2002) הייתה המכללה בהפסד במשך 4 שנים, ואילו בשנים 2000 ו- 2001 בהן הייתה ברווח עמדו רווחיה על סכום של 65,884 ₪ בלבד בשנת 2001 ועל סכום של 146,290 ₪ בלבד בשנת 2002. יתרה מכך, בשנת 2003 הייתה המכללה בהפסד גדול של 250,000 ₪, למרות שחקירת המשטרה התחילה רק בחודשים אפריל-מאי 2003, ובורהאן עצמו נחקר רק בחודש ספטמבר 2003 (תצהיר בורהאן ת/1), כך שההפסד נגרם לכאורה עוד לפני הפרסומים על חקירת המשטרה, שהיו כאמור בספטמבר 2003.

המסקנה העולה מהאמור היא שנזקי המכללה לא הוכחו, הן בהעדר חוו"ד שלא הוגשה כדין ואיננה קבילה לתוכנה והן לגופן של הטענות.

1. הנזק הכספי שנגרם לבורהאן - באשר לאבדן השכר, הואיל ולא הוכח הקשר הסיבתי הנדרש, היינו שקריסת המכללה נבעה מהפרשה דווקא, ממילא לא מגיע לבורהאן פיצוי בגין אבדן שכר מהמכללה. בורהאן גם לא הוכיח שהוא לא מצא או לא יכול היה למצוא עבודה אחרת בגלל הפרשה נושא התובענה. בורהאן לא הראה אם פנה למצוא עבודה, למי פנה, האם מי שפנה אליו סירב להתקשר עמו ולהעסיקו עקב הפרשה וכו'. בורהאן כתב בתצהירו כי אלמלא הייתה המכללה נסגרת היה ממשיך לקבל שכר של כ- 100,000 ₪ בשנה. בורהאן לא צרף לתצהירו תלושי משכורת אלא רק טפסי 106, המתייחסים לשנים 2005-2003 בלבד. לא הראה כמה השתכר קודם, בשנים בהן למדו התלמידים באוניברסיטה במכללת המכללה. גם הפגיעה במוניטין של בורהאן לא הוכחה, ונטענה בעלמא וללא כל ביסוס ראייתי.
2. לאור התוצאה אליה הגענו, מתייתר הצורך לדון בטענות נוספות של הצדדים, ככל שנשארו כאלה, כמו למשל טענת בן מנחם שיש לדחות את התביעה שהוגשה נגדו באופן אישי מאחר שלא היה נציגה של האוניברסיטה, טענה שהייתה נדחית בשל העובדה שנמנע מליתן עדות.

בהערת אגב יוער, לגבי המסמכים שצורפו להודעה על הגשת ראיות ושנכללו בתיק מוצגים מטעם התובעים, כי מסמכים שאינם קבילים להגשה כראיה, מאחר ולא הוגשו כדין על ידי עורכם, אינם יכולים להפוך לקבילים רק בשל כך שהנתבעים לא העידו.

סיכום

1. התביעה נדחית.
2. ברגיל, משנדחית התביעה יש מקום לחייב את התובעים בהוצאות הנתבעים. ואולם במקרה דנן, הנתבעים היקשו במודע על ניהול המשפט ובירור האמת בכך שנמנעו, משיקוליהם הם – ולא משיקולי בית משפט, כטענתם – שלא להעיד איש מטעמם ולא להביא כל ראיות. בעקבות כך נשארו נקודות רבות לוטות בערפל, סתומות, לא ברורות ולא ידועות. אף שהייתה זו זכותם המשפטית לנהל ההליך בדרך זו, איני מוצא מקום לפסוק להם הוצאות ושכ"ט עו"ד (בלי קשר לכך שהוצאותיהם גם לא היו גבוהות בשל אי הבאת עדים על ידם).

כל צד ישא אפוא בהוצאותיו ובהוצאות שכר טרחת עורך דינו.

ניתן היום, י' אדר תשע"ה, 01 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.