פסק-דין

התובעים נתנו לנתבעת שירותיים משפטיים לגביית ארנונה מחייבים. הנתבעת עברה לשיטה של גבייה מנהלית של הארנונה, והפסיקה את עבודתם של התובעים גם בתיקים בהם הוגשו תביעות לבימ"ש ונפתחו תיקי הוצל"פ בהם פעלו התובעים. כתוצאה מהפסקה זו, תובעים התובעים את שכרם טרחתם מאת הנתבעת.

כללי:

בעלי הדין:

1. התובעים הם עורכי דין במקצועם, ולהם שותפות במשרד עו"ד ששמו "פז – ממן משרד עורכי דין".

2. הנתבעת היא מועצה אזורית אשר הוקמה על פי פקודת המועצות המקומיות [ נוסח חדש] ועל פי צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958 (להלן-"צו המועצות האזוריות").

מערכת היחסים בין הצדדים:

3. בשנת 1998 ועד לסוף שנת 1999 היה התובע 1 היועץ המשפטי של הנתבעת. החוזה האחרון בין התובע 1 לבין הנתבעת נחתם בשנת 1999, והיה בתוקף מתחילת שנת 1999 ועד לסוף שנת 1999. הסעיפים הרלוונטיים לענייננו מחוזה זה הם כדלקמן:

"א. השירות:

1. ...

5. השירותים המקצועיים שינתנו למועצה ע"י היועץ המשפטי יכללו ניסוח חוזים, הסכמים וחוקי עזר, ניסוח מכתבי התראה (ההדגשה שלי - י.ז.) ומסמכים משפטיים אחרים, כולל מערכת יחסים עם חברות, עמותות, חברות בת של המועצה, וכן טיפול משפטי ברישוי עסקים (ההדגשה במקור - י.ז.). הכנת חוות דעת והופעות בבתי משפט מטעם המועצה למעט הופעות בבית המשפט העליון וטיפול בענייני ארנונה.

6. ייצוג בבית המשפט העליון יעשה עפ"י הסכם נפרד ע"פ תעריף מינימלי של לשכת עו"ד וכן תביעות ארנונה, מיסים ואגרות.

ב. התמורה

1. בגין מתן השירותים כמפורט לעיל, תשלם המועצה שכר ריטיינר חודשי ליועץ המשפטי בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ.

2. שכר הטרחה ישולם אחת לשלושה חודשים.

3. שכ"ט שייפסק ע"י בתי המשפט לזכות המועצה בהליכים שבהם ייצג היועץ המשפטי את המועצה, יהיה שייך ליועץ המשפטי, ייגבה ע"י היועץ המשפטי מן הצד שכנגד ויהיה בנוסף לתמורה הנזכרת בסעיף 1 לעיל. (ההדגשה שלי - י.ז.)

1. אי תחולת יחסי עובד ומעביד:

.....

1. תקופת ההסכם:

תוקפו של הסכם זה הינו מיום 1.1.99 ועד ליום 31.12.99.

והוא יבוא לקיצו בתום 30 יום, מיום קבלת הודעה בכתב ע"י מי מהצדדים."

חוזה זה נערך ונחתם כאשר מר דמתי היה ראש המועצה של הנתבעת 1 וגזבר המועצה היה מר שלמה כפרי.

4. בשנת 2000 החל מר דוד טוביאנה לכהן כראש מועצה של הנתבעת, והוא ביקש להחליף את היועץ המשפטי של הנתבעת. לכן פנתה הנתבעת לעו"ד אחר על מנת שיתן לה יעוץ משפטי שוטף. הנתבעת לא העבירה לעו"ד החדש את כל השירות המשפטי שהיה כלול בחוזה עם התובע 1 לשנת 1999, והשאירה את הטיפול בענייני גביית חובות ארנונה בידי התובע 1. מאחר והנתבעת חדלה לקבל ייעוץ משפטי שוטף מהתובע 1, הסכימו התובע 1 והנתבעת שעבור כל מכתב התראה תשלם הנתבעת לתובע סכום מסוים, אך שכר הטרחה עבור גביית הארנונה יהיה כמו בחוזה משנת 1999. מחומר הראיות עולה ששכר הטרחה עליו הסכימו הצדדים בגין כל מכתב התראה היה בסך 200 ₪ + מע"מ, כאשר בפועל הנתבעת הייתה גובה שכר טרחה זה מהחייבים ומעבירה אותו לתובעים.

5. בשנת 2000 הצטרף התובע 2 כשותף למשרד התובע 1, ומאז פעלו בשותפות. הנתבעת ידעה על כך, ואת מירב הקשר עם משרדם של התובעים מאז שנת 2000 ואילך ניהלה באמצעות התובע 2. עובדה גם עולה מהמסמכים הרבים אותם הגישו הנתבעים לתיק בית המשפט.

6. בשנת 2002 הגיש התובע 1 לבית משפט השלום ברמלה תביעה כנגד הנתבעת לתשלום שכ"ט בגין ייצוג משפטי שייצג אותה בבית המשפט העליון (תיק אז' 1420/02). בתביעה זו טען התובע 1 שבגין הייצוג המשפטי זכאי הוא לשכר טרחה בשיעור 7.5% מסכום התביעה, על פי התעריף המינימלי של לשכת עורכי הדין, בהתאם לסעיף א(6) לחוזה משנת 1999, וזאת בנוסף לשכר הטרחה שפסק בית המשפט העליון, לו הוא זכאי לפי סעיף ב(3) לחוזה משנת 1999. בפסק הדין בתיק 1420/02 שניתן ביום 27.8.06 קבעתי שבקשר לייצוג משפטי ותביעות ארנונה זכאי התובע הן לשכה"ט שפסק בית המשפט והן לשכ"ט בשיעור 7.5% מסכום כל תביעה. במהלך שנת 2005 הודיעה הנתבעת לתובעים על הקפאה זמנית בעבודת הגביה, וכחודש לאחר מתן פסק הדין בתיק הנ"ל הודיעה הנתבעת לתובעים שההפסקה הזמנית הפכה להיות קבועה.

7. במהלך כל הטיפול בגביית החובות דאגו התובעים לעדכן את הנתבעת באמצעות מר אפרים מנצור, מנהל מחלקת הגביה בנתבעת, על כל צעד ושעל בטיפול המשפטי, לרבות שליחת מכתבי התראה, הגשת תביעות, פתיחת תיקי הוצל"פ, כספים שהתקבלו וכו'. מהראיות עולה שמר מנצור שלט בהליכי הגבייה ביד רמה, ועל התובעים היה לקבל ממנו אישור לכל פעולה שהיו עושים, הן משלוח מכתבי התראה, הן הגשת תביעות, הן פתיחת הליכי הוצל"פ והן נקיטת הליכים בהוצל"פ, לרבות מימושי עיקולים. התובעים היו שולחים למר מנצור דרישות לתשלום שכ"ט ולהחזר אגרות ששילמו מכיסם, ולא פעם גבתה הנתבעת שכ"ט עבור התובעים מחייבים שהגיעו למשרדיה להסדר חוב בעקבות עבודת התובעים, או נטלה שכ"ט זה על עצמה. לגבי האגרות, מעולם לא החזירה הנתבעת אגרות ששילמו עבורה התובעים בבית המשפט ובהוצל"פ, ולא פעם הורתה לתובעים לקזז את סכומי האגרות שהייתה חייבת להם מתקבולים שהגיעו מתיקי ההוצל"פ. ניתן לומר שבעקבות הדיווחים השוטפים של התובעים היה בידי מר מנצור מידע מדויק כמעט בזמן אמת על הנעשה בכל תיק מבחינת הליכי הגביה והמצב הכספי בכל תיק של כל חייב.

8. בשנת 2005 החליטה הנתבעת לעבור מגבייה משפטית באמצעות הגשת תביעות והוצל"פ לגבייה מנהלית. לאור זאת הורתה הנתבעת לתובעים להקפיא את הטיפול המשפטי בכל תיקי החייבים שמסרה לטיפולם, לרבות תביעות ותיקי הוצל"פ. התובעים מילאו אחר הנחיית הנתבעת, והקפיאו את הטיפול בהליכים אלו. בשנת 2006, לאחר מתן פסק הדין בתיק אז' 1420/02 הורתה הנתבעת לתובעים להקפיא לחלוטין את הטיפול בכל תיקי החייבים שמסרה לטיפולם, הן טיפול בתביעות שהיו בבית המשפט והן טיפול בתיקי הוצל"פ שהיו בהליכי גבייה, ולקחה אליה את טיפול בתיקים אלו, גם בתיקים בהם היה תלוי שכר טרחתם של התובעים בהליכי הגבייה, ביצעה בהם פעולות גביה, ובכך קטפה את פירות עבודתם של התובעים ומנעה מהתובעים לפעול לקבל את שכר טרחתם. הנתבעת החזירה לתובעים 45 תיקים בהם לא צלחה הגביה המנהלית.

9. לאחר שהתובעים נוכחו לדעת שההקפאה הפכה לסופית, ואינם יכולים להמשיך בהליכי הגבייה ולקבל את שכר טרחתם, פנו אל הנתבעת בדרישה לתשלום שכר טרחתם, תוך הגשת נתונים מפורטים לגבי כל תיק ותיק. הנתבעת החלה לדרוש מהתובעים נתונים מנתונים שונים, למרות שבידי הנתבעת היו כל הנתונים הדרושים לצורך אימות הדו"חות של התובעים. על מנת לאמת נתוני התובעים היה על הנתבעת אך ורק לפתוח את מחשב מחלקת הגביה ולבדוק נתוני החשבונות בכל תיק של כל חייב עבורו דרשו התובעים את שכר הטרחה. במקום לבצע פעולה פשוטה ומתבקשת זו, החלה הנתבעת להריץ את התובעים ב"לך ושוב", ותוך כדי כך החזירה להם להמשך טיפול 45 תיקים שהליכי הגביה המנהלית לא הועילו בהם.

10. משנוכחו התובעים לדעת שאין בכוונת הנתבעת לשלם להם את שכר טרחתם, הגישו ביום 11.2.10 את תביעתם כנגד הנתבעת לבית המשפט על הסך 646,254.47 ₪ + מע"מ. התובעים הוסיפו בפתיח לכתב התביעה שסכום התביעה הוא לפני שערוך על פי סעיפים 38ג-ד ו-39.

11. מחישוב סכומי האגרה ששילמו התובעים עולה שהם שילמו אגרה על הסך 646,254.47 ₪. על כן הסכום המירבי של התביעה בו ידון בית המשפט הוא הסך 646,254.47 ₪ בלבד. על התובעים היה לחשב את סכום התביעה, כולל מע"מ וכולל שיערוך נכון ליום הגשת התביעה, ועל סכום זה היה עליהם לשלם אגרת המשפט.

טענות הצדדים:

12. בסעיף 38 לכתב התביעה סיכמו התובעים את תביעתם מהנתבעת כדלקמן:

• 74,770 ₪ בגין מכתבי התראה, משוערך ליום הגשת התביעה;
• 90,010.96 ₪ בגין שכ"ט בתיקים בהם הסתיים הטיפול במתן פסק דין ע"י בימ"ש ובית המשפט פסק בהם שכ"ט עו"ד, משוערך ליום הגשת התביעה;
• 311,434 ₪ בגין שכ"ט שנפסק בהוצל"פ לגבי תיקים בהם נפתחו תיקי הוצל"פ, חלק מהתיקים לאחר ביצוע פעולות מבצעיות בהוצל"פ;
• סך 101,258 ₪ בגין הוצאות ואגרות (ללא שיערוך);
• 200,063 ₪ בתוספת מע"מ בגין תוספת 7.5% מסכום הקרן על פי החוזה משנת 1999 (ללא שיערוך).

סך כל תביעת התובעים מהנתבעת מגיע לסך 777,536.9 ₪. בקיזוז הסך 131,282.43 ₪ אותו מציינים התובעים בתביעתם, תביעת התובעים מגיעה לסך 646,254.47 ₪, כפי הנקוב ברישא בפתיח לכתב התביעה.

13. טוענים התובעים שעל הנתבעת לשלם להם את סכום התביעה מהנימוקים כדלקמן:

1. בתקופת ההקפאה המשיכה הנתבעת בהליכי גביה וקטפה את פירות עבודתם של התובעים;
2. החלטת הנתבעת להפסיק את עבודתם של התובעים הייתה חסרת תום לב ושרירותית, ומנעה מהתובעים לגבות את שכר טרחתם מהחייבים;
3. הנתבעת קיבלה פירוט מלא לגבי כל תיק ותיק, ובגין חובות שהסתיים הטיפול בהם לאחר משלוח מכתב התראה שילמה הנתבעת לתובעים את הסך 200 ₪ + מע"מ;
4. לא הייתה מחלוקת בין הצדדים לגבי תשלום שכר טרחתם של התובעים, והמחלוקת היחידה הייתה האם זכאים התובעים לקבל מהנתבעת שכ"ט בשיעור 7.5% מכל תביעה בתוספת מע"מ;
5. התובעים שילמו אגרות והוצאות בהליכים המשפטיים ובהליכי הוצל"פ עבור הנתבעת, אך הנתבעת לא השיבה להם את כל סכומי האגרות ששילמו עבורה;
6. העבודה עבור הנתבעת חייבה התובעים להחזיק כוח אדם נוסף במשרדם;
7. התובעת עדכנה את מנהל מחלקת הגבייה בנתבעת באופן שוטף על התנהלות הליכי הגביה, והוא זה שנתן לה הוראות פרטניות בכל עת כיצד לנהוג בכל תיק ובאילו הליכים משפטיים והליכי הוצל"פ לנקוט;
8. מאז תום החוזה משנת 1999 המשיכה הנתבעת את הקשר עם התובעים לטיפול בתביעות הארנונה על פי ההסכם משנת 1997 ומבלי ששונו תנאי העסקתם של התובעים כנציגי הנתבעת בטיפול זה.

14. בכתב ההגנה טענה הנתבעת שיש לדחות את תביעת התובעים מהסיבות כדלקמן:

1. פסק הדין בתביעה בתיק אז' 1420/02 יצר מעשה בית-דין, השתק פלוגתא, השתק עילה ומניעות;
2. בתיק אז' 1420/02 לא עתרו התובעים לפיצול סעדים, וממילא בית המשפט לא התיר להם לפצל את סעדיהם;
3. התביעה שבפנינו התיישנה, כולה אות מקצתה;
4. התובעים מחזיקים בסך 131,282.43 ₪ מזה שנים, וכספים אלו לא הועברו לנתבעת עד היום. התובעים כיועצים משפטיים של הנתבעת יודעים היטב שאת כספים אלו יש להעביר לקופת המועצה;
5. לא היה הסכם חתום כדין ע"י הנתבעת, ודי בכך כדי לדחות את טענות התובעים, כאילו הפסקת ההתקשרות עמם הייתה שלא כדין. בהעדר הסכם כדין, חייבת הייתה הנתבעת להפסיק את ההתקשרות עם התובעים ואין להם אלא להלין על עצמם;
6. אין התובעים יכולים להסתמך על הסכמי שכ"ט מן העבר;
7. אין יריבות בינה לבין התובע 2;
8. הדרישה לתשלום הסך 236 ₪ עבור כל מכתב התראה היא דרישה נטולת יסוד;
9. אין כל בסיס לדרישה לתשלום שכ"ט בשיעור 7.5% מסכום כל תביעה ותביעה;
10. על התובעים היה להסדיר את שכר טרחתם עם התובעים, וכך היה נהוג. הנתבעת לא הייתה מעורבת בקביעת שכר טרחתם של התובעים, ולא הכתיבה לתובעים את גובה שכר טרחתם. שכר הטרחה היה מתשלומים בפועל ששילמו החייבים, ומקום שבו לא עלה בידי התובעים לגבות כספים מהחייבים, אין התובעים זכאים כל שכ"ט שהוא;
11. הנתבעת אינה בת ערובה של התובעים עקב שירות לקוי ורשלני שנתנו התובעים לנתבעת, עת ישבו התובעים בעצלתיים ולא עשו מאומה;
12. ביטול ההתקשרות עם התובעים נעשתה משיקולים מערכתיים;
13. לא נחתם הסכם עם התובעים, והדין אוסר כל קיומו של חוזה שלא נחתם כדין ע"י הרשות המקומית.

15. בכתב התשובה טענו התובעים שיש לדחות את טענות הנתבעת מהסיבות כדלקמן:

1. התביעה בתיק אז' 1420/02 התייחסה לטיפול משפטי שהחל בשנים 1996 ו-1998, ואילו התביעה שבפנינו מתייחסת לתיקים שהחלו משנת 2002, שהמחלוקת לגבי שכר הטרחה בהם החלה רק בשנת 2006. כך שיש לדחות את טענת ההתיישנות ואת טענת הבקשה להיתר לפיצול סעדים;
2. הכספים המוחזקים ע"י התובעים קוזזו בהסכמת הנתבעת מחוב הנתבעת לתובעים, במיוחד לאור העובדה שהנתבעת לא הוציאה מקופתה כל סכום שהוא עבור הוצאות משפטיות בגין הגשת התביעות ותיקי ההוצל"פ כנגד החייבים, והתובעים שילמו תחילה הוצאות אלו מכיסם, ולאחר קבלת תקבולים מהחייבים, בהסכמת הנתבעת, השתמשה בכספים אלו לצורך מימון הוצאות המשפט שהיה על הנתבעת לשאת בהם;
3. באשר לעניין שכר הטרחה, טענות הנתבעת מהוות טענות עובדתיות סותרות. העובדה שהנתבעת טוענת שפסה"ד בתיק אז' 1420/02 מהווה מעשה בית דין והשתק פלוגתא ועל התובעים היה לבקש בתיק אז' 1420/02 היתר לפיצול סעדים, מוכיחה שאכן גרסת התובעים היא הנכונה;
4. יש יריבות בין התובע 2 לבין הנתבעת, לאור העובדה שהנתבעת לא התנגדה להתנהלות מול השותפות, וכמעט כל התנהלות הנתבעת הייתה מול התובע 2;
5. לגבי מכתבי ההתראה, לאחר שהנתבעת הפסיקה את הסכם הריטיינר עם התובעים, היה צורך למצוא הסדר לשכ"ט למשלוח מכתבי ההתראה. לכן הסכימו הצדדים שבגין כל מכתב התראה תשלם הנתבעת לתובעים את הסך 200 ₪ + מע"מ;
6. יש לדחות את טענת הנתבעת לגבי שכ"ט בשיעור 7.5% מסכום כל תביעה ותביעה.

העדויות:

16. מטעם התובעת העידו שני התובעים. בנוסף לעדויות התובעים הגישו התובעים תצהיר גילוי מסמכים אליו צורפו שלושה קלסרים של מסמכים, אשר יש בהם מידע רב ערך על התנהלות הצדדים במהלך כל תקופת ההתקשרות ביניהם. התובעים גם צירפו תצהיר תשובה לשאלון, בו תיארו את תצהיר גילוי המסמכים על שלושת הקלסרים המהווים חלק בלתי נפרד ממנו "תיק מוצגים ראשוני". בנוסף, בהתאם לבקשת הנתבעת, צירפו התובעים 7 קלסרים נוספים של מסמכים אודות התיקים בהם טיפלו התובעים עבור הנתבעת. אמנם שבעת התיקים הוגשו לדרישת הנתבעת, אך משהוגשו והוכנסו לתיק בית המשפט - מהווים הם חלק מחומר הראיות, כך שיהיה בפני בית המשפט מירב התיעוד על מערכת היחסים שבין הצדדים.

17. התובע 2 הגיש תצהיר עדות ראשית, ונחקר על תצהירו. מעדותו עולה שהקשר בין התובעים לבין הנתבעת היה באמצעותו ובאמצעות מר מנצור, מנהל מחלקת הגביה בנתבעת. התובעים היו מקבלים הוראות ממר מנצור מתי לשלוח מכתבי התראה, מתי להגיש תביעה כנגד כל חייב, מתי לפתוח תיק הוצל"פ כנגד כל חייב, מתי לממש עיקולים כנגד כל חייב ומתי להפסיק הליכי גבייה כנגד כל חייב. מר מנצור היה מעורב בכל פעולת גביה כנגד כל חייב. כאשר היו מגיעים להסדרים עם חייבים, היה מר מנצור דואג לגבות את שכר טרחתם של התובעים מהחייבים, ומעבירו לתובעים. לעתים הנתבעת נטלה על עצמה לשלם את שכר הטרחה של התובעים בלי לגבות את שכר הטרחה מהחייבים. במקרה שהנתבעת הייתה גובה את שכר הטרחה מהחייבים, היה מר מנצור לוקח מהחייבים שיקים עבור שכר טרחת התובעים ומעבירם לתובעים. כאשר היו חייבים שסירבו לשלם שכ"ט של התובעים, היה מורה מר מנצור לתובעים לפתוח תיק הוצל"פ או להמשיך בהליכי הוצל"פ לגביית שכר הטרחה. התובע 2 היה מעביר למר מנצור באופן שוטף פירוט מדויק על הליכי הגבייה ועל הסכומים שהתקבלו אצל התובעים מהחייבים. הנתבעת לא שילמה עבור אגרות התביעה ואגרות ההוצל"פ, למרות דרישת התובעים להחזיר להם סכומים אלו, לאחר ששילמו אותם עבור הנתבעת. מר מנצור נתן לתובעים הוראות להשתמש בכספים שהתקבלו מחייבים עבור הנתבעת להחזר סכומי האגרות ששילמו, ולהשתמש בסכומים אלו גם לתשלום אגרות משפט ואגרות הוצל"פ לתיקים עתידיים.

עדותו של התובע נתמכת תמיכה של ממש במסמכים אותם צירפו התובעים לתיק בית המשפט, ויש לקבל עדותו ככתבה וכלשונה.

18. התובע 1 הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר חקירה שכנגד. מעדותו של התובע 1 עולה שהוא זה שהגיע להסכם עם הנתבעת להמשך פעילות הגבייה עבור הנתבעת, בהמשך לחוזה שהיה בתוקף בשנת 1999. לדבריו, הבסיס לשירותי הגביה היה החוזה שהיה בתוקף בשנת 1999. מאחר ושכר הטרחה עבור מכתבי ההתראה היה כלול בשכר טרחת הריטיינר, והחל משנת 2000 התובעים אינם מקבלים שכ"ט זה, סיכם עם גזבר הנתבעת בהסכמת ראש המועצה שעבור כל מכתב התראה יקבלו התובעים את הסך 200 ₪ + מע"מ. עדותו זו נתמכת במסמכים שצורפו לתצהיר גילוי המסמכים, בהם נראה בבירור שכאשר הטיפול בחוב של חייב הסתיים במשלוח מכתב התראה, דאג מר מנצור להעביר לתובעים שכ"ט בסך 200 ₪ +מע"מ, גם אם מר מנצור גבה סכום זה מהחייב.

התובע 1 העיד כי לגבי חוב שהועבר לתביעה, חל ההסדר שהיה בחוזה משנת 1999, דהיינו שהנתבעת תשלם את הסך 7.5% + מע"מ מכל תביעה, ובנוסף את סכומי האגרות. כל סכום שכ"ט שייפסק בבימ"ש ובהוצל"פ יהיה שייך לתובעים. דבריו אלו של התובע 2 נתמכים בעדותו של מר שלמה כפרי, גזבר התובעת, למעט שכ"ט בשיעור 7.5% מכל תביעה, שקיימת מחלוקת ביניהם, מחלוקת בה עלי להכריע.

התובע 1 העיד שאינו בקי בכל פרטי הטיפול בכל תיק ותיק, וכי בכך בקי התובע 2. כן עלה מחקירתו הנגדית של התובע 1 שלאחרונה סובל מבעיות ראייה ואינו יכול לקרוא מסמכים. את עניין זה ניסה ב"כ הנתבעת לנצל, אך לא עלה בידו לבלבל את התובע 1 למרות אי יכולת התובע 1 לקרוא מסמכים בעת החקירה הנגדית.

עדותו של התובע 1 עולה בקנה אחד עם המסמכים שהוגשו לתיק, עם עדותו של מר כפרי בנוגע לתשלום שכ"ט, למעט שכ"ט בשיעור 7.5%, כפי שציינתי לעיל. לאור כל האמור לעיל, יש לקבל עדותו של התובע 1 ככתבה וכלשונה.

19. מטעם הנתבעת העידו הכלכלן יהורם מאי, גזבר הנתבעת מר שלמה כפרי, ומנהל מחלקת הגביה במועצה מר שלמה מנצור.

20. מהחקירות הנגדיות של מר כפרי ומר מנצור עולה שבמשך תקופת עבודתם של התובעים עם הנתבעת הייתה גב' רחל אלבוחר מנהלת החשבונות של הנתבעת, ולמעשה הייתה כפופה למר כפרי וממונה על מר מנצור. מר מנצור העיד בעדותו שהוא קיבל הוראות מגב' אלבוחר כיצד לנהוג עם התובעים, וכל ההתכתבות בינו לבין הנתבעים הייתה בהנחייתה. לאור דברים אלו, היה אך טבעי שהנתבעת תגיש את תצהירה של גב' אלבוחר, ותזמן את גב' אלבוחר כעדה מטעמה. הנתבעת לא עשתה כן, ודבר זה פועל לרעתה, שכן הלכה פסוקה היא שבעל דין לא יימנע מלהביא לבית המשפט שהיא לטובתו, ואם לא הביאה, משמע שעדות זו אינה פועלת לטובתו. לאור זאת, לא מן הנמנע שהנתבעת פנתה לגב' אלבוחר ליתן תצהיר דוגמת התצהירים עליהם חתמו מר כפרי ומר מנצור, אך היא סירבה, מכיוון שהאמור בתצהיר שביקשו ממנה לחתום אינו אמת.

בנוסף, בידי הנתבעת מצוי מידע רב ערך לתביעה זו בתיקי החייבים ובחשבונות החייבים בנתבעת. הנתבעת נמנעה מלהגיש חשבונות אלו, וגם עניין זה פועל כנגדה.

לעניין אי המצאת ראיה לבית משפט שיש בה לסייע לענייניו של בעל דין שאינו מביאה לבית המשפט ראה: ע"א 465/88 בנק למימון וסחר נ' מתתיהו פ"ד מה(4) 651, 658; ע"א 55/89 קופל נ. טלקאר פ"ד מד(4) 595, 602; ע"א 27/91 שמעון קבלו נ. ק' שמעון קבלנות מתכת בע"מ ואח' פ"ד מט(1), 450; ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ. רוזנברג ואח' פ"ד מז(2), 605, 614; ע"א 369/99 ארדמן נ. חברת פרוייקט אורנים בע"מ ואח' פ"ד נח(2), 385

21. מר שלמה מאי הגיש חוות דעת כלכלית בה חיווה דעתו שלא ניתן לדעת מה שכה"ט שיש לשלם לתובעים. מחקירתו הנגדית של מר מאי עולה כדלקמן:

1. הכין את חוות דעתו על פי נתונים שהעביר אליו ב"כ הנתבעת. הנתונים היו טבלאות שהעבירו התובעים לנתבעת, ללא המכתבים אליהם צורפו טבלאות אלו;
2. לא דיבר עם פקיד מפקידי הנתבעת, לרבות לא עם מר כפרי ולא עם מר מנצור, על מנת לקבל מהם נתונים אודות עבודתם של התובעים;
3. לא בדק את נתוני החייבים בספרי הנתבעת, למרות שבספרי הנתבעת יש מידע מדויק ורב ערך על נושא חוות דעתו;
4. כל המסמכים שהגישו הצדדים ושהיו על הדוכן בעת שמיעת העדויות, לרבות 4 ארגזים של חומר משפטי שהגישו הצדדים, מהם 3 ארגזים ובהם 11 קלסרים גדולים ועבים של מסמכים שהגישו הצדדים. שאלתי את המומחה האם כל המסמכים הנמצאים על הדוכן היו בפניו, ותשובתו הייתה שלילית, ואמר שהמסמכים שעמדו בפניו היו בכמות נמוכה ביותר ביחס לחומר המצוי בבית המשפט;
5. מעדותו של העד עולה שלמעשה לא הייתה לו תמונה ברורה מהמסמכים שהוצגו בפניו, ואיכשהו ניסה לבנות תמונה מסוימת מהמידע החלקי ביותר שהוצג בפניו.

לאור כל האמור לעיל, אין בידי לקבל את חוות דעתו של מר מאי.

22. מר כפרי הגיש תצהיר עדות ראשית, ובו ירד לפרטים שונים של התביעה, לרבות האשמות חמורות כלפי התובעים. מחקירתו הנגדית התברר כי הוא זה שסיכם עם התובע את תנאי המשך הפעילות של גביית החובות, ואת כל שאר הפרטים קיבל באופן כללי ממר מנצור, ואין לו ידיעה אישית על ההתנהלות היומיומית שהייתה בין מר מנצור לבין התובעים. כאשר ב"כ התובעים חקר את מר כפרי על העניינים עליהם הצהיר בתצהירו, התנגד ב"כ הנתבעת וטען שהדברים אינם ידועים למר כפרי מידיעה אישית, ויש לשאול על כך את מר מנצור. בהחלטה בעמ' 136 לפרוטוקול המוקלט בעניין התנגדותו של ב"כ הנתבעת לחקירתו של מר כפרי החלטתי כדלקמן:

"כאשר בית המשפט שמע מלכתחילה את תשובתו של העד שהוא אינו בקיא בפרטים אלא נתן תצהירו על סמך מידע שקיבל ממר אפי מנצור, מנהל מחלקת הגביה, די השתוממתי מדוע חתם מר כפרי על תצהיר כפי שהוא חתם. אך משחתם מר כפרי על התצהיר כפי שהוא כתוב, זכאי עו"ד זיילר לחקור העד על כל מה שכתוב בתצהיר."

משהמשיך מר כפרי להשיב שוב ושוב שהכתוב בתצהיר קיבל ממר מנצור, שאלתי את מר כפרי בעניין זה, ולהלן האמור בסעיף 137 לפרוטוקול המוקלט שורות 10 - 21:

"ש: מה ביקשתם?

ת: מחלקת הגביה ביקשה תמציא זה, תמציא זה, תמציא זה.

ש: אתה יודע מה ביקשו?

ת: אני עונה לך באופן כללי, כתבנו את זה בתצהיר.

כב' השופט: הוא שואל אותך שאלה, מה אתה יודע באופן אישי ולא מה

שמסרו לך?

ת: לא, באופן אישי לא התעסקתי בזה.

כב' השופט: השאלה מה אתה יודע באופן אישי שעליו הצהרת בתצהיר, הרי

אתה כגזבר לא מתעסק בדברים הקטנים?

ת: נכון.

כב' השופט: אז בשביל מה נתת את התצהיר? אם אתה לא יודע שום דבר

מבחינה אישית, למה נתת את התצהיר?

ת: כנראה בדרך כלל צריך לתת תצהירים, לא?" (ההדגשה שלי -

י.ז.)

כמדומני שתשובתו האחרונה של מר כפרי אומרת הכל, ויש בה כדי לפגוע במהימנות עדותו.

יחד עם זאת, הדברים שמצויים בתחום ידיעתו של מר כפרי מסייעים לתובעים. מר כפרי הודה שאכן הסכים עם התובע 1 על כך שהתובע 1 ימשיך ליתן לתובעת שירות גביית חובות, בגין מכתבי התראה יקבל התובע 1 שכ"ט אם כי לא זכר את גובה שכה"ט, על הנתבעת היה לשלם את כל ההוצאות המשפטיות בגין הליכי הגבייה לרבות אגרות משפט ואגרות הוצל"פ. לעניין שכ"ט בשיעור 7.5% מסכום כל תביעה העיד מר כפרי שסכום זה לא הוסכם, כפי שלא הוסכם בחוזה משנת 1999.

מעדותו של מר כפרי עולה שבדברים שבתחום ידיעתו הוא מהלך על הגבול הדק שבין הרצון לומר אמת לבין הרצון שלא לפגוע בנתבעת. את נושא ההסכם שבינו הנתבעת לבין התובע 1 לעניין המשך גביית החובות לא זכר היטב, ודוגמה לכך הוא גובה שכה"ט בגין מכתבי התראה. מר כפרי העיד שההסכמה הייתה לתשלום שכ"ט בסך 80 עד 100 ₪ בגין כל מכתב התראה, כאשר מהמסמכים אותם הגישו התובעים עולה שבזמן אמת דאגה הנתבעת שישולם לתובעים שכ"ט בסך 200 ₪ + מע"מ בגין כל מכתב התראה. כן העיד מר כפרי שלמרות שהנתבעת החליטה לעבור לגבייה מנהלית, היה על הנתבעת לאפשר לתובעים לסיים את הליכי הגבייה בתיקים בהם הוגשו תביעות או נפתחו הליכי הוצל"פ, על מנת שיוכלו לגבות את שכר הטרחה שנקבע בבית המשפט ובהוצל"פ על פי המוסכם.

לאור כל האמור לעיל, בכל מחלוקת שבין עדות מר כפרי לבין עדויות התובעים, מעדיף אני את עדויות התובעים.

23. מר מנצור הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר חקירה שכנגד. תצהירו של מר מנצור דומה לתצהירו של מר כפרי. חקירתו הנגדית של מר מנצור הביאה לקריסת האמור בתצהירו, לקריסת הטענות העובדתיות של הנתבעת ולהפרכת כל ההאשמות שהאשימה הנתבעת את התובעים. אין בידי לקבל עדותו של מר מנצור, מהסיבות כדלקמן:

1. מהמסמכים אותם הגישו התובעים עולה שמר מנצור ידע בזמן אמת על הנעשה בכל תיק ותיק, וקיבל מהתובע 2 דיווח שוטף על הנעשה בתיקים, ונתן לתובע 2 הוראות כיצד לפעול בכל תיק ותיק ומתי וכיצד לסגור כל תיק ותיק;
2. בעת המו"מ בין הצדדים לאחר דרישת התובעים לשכ"ט לא בדק את ספרי הנתבעת, על מנת לבדוק מה הם הנתונים שיש לנתבעת, ועל פיהם לנהל בתום לב את המו"מ עם התובעים;
3. מר מנצור דאג שישולם לתובעים שכר הטרחה עבור מכתבי ההתראה בתיקים שלא הוגשה בהם לבית המשפט, ואת שכר הטרחה שנפסק בביהמ"ש ובהוצל"פ במקרה של הסדר עם החייבים;
4. את המידע על הסך 131,282 ₪ קיבל מר מנצור מהתובעים, וחזר בו מהטענה שהנתבעים "העלימו" כספים מהנתבעת;
5. בתיקים שטען בהם לחוסר מעש של התובעים התברר שהוא זה שנתן לתובעים הוראה להפסיק את הליכי הגביה;
6. במהלך כל עדותו של מר מנצור הדריך אותו ב"כ הנתבעת באמצעות התנגדויות לכאורה, ועל כל הערתי לב"כ הנתבעת פעם אחר פעם. בכך פגע ב"כ הנתבעת במהימנותו של מר מנצור פגיעה של ממש.

24. הנתבעת טענה שאין לה גישה לתיקי ההוצל"פ ואינה יכולה לקבל מהם מידע. ניתנה הוראה להוצל"פ ליתן לב"כ הנתבעת את כל המידע המצוי בתיקי ההוצאה לפועל. ב"כ הנתבעת הגיש לבית המשפט קלסר ובו מסמכים שקיבל מההוצל"פ. מהקלסר אותו הגיש ב"כ הנתבעת עולה שהגיש לתיק בית המשפט מסמכים נבחרים מתיקי ההוצל"פ ולא את כל המסמכים שקיבל או שהיה יכול לקבל מההוצל"פ, על מנת שבית המשפט יקבל תמונה מלאה ואובייקטיבית על שנעשה בתיקים אלו. גישה זו תואמת את גישת הנתבעת בכך שלא הצהירה על כל המסמכים המצויים בידיה או שהיו מצויים בידיה והם נוגעים לעניין הנדון, גם לא על תדפיסים של החשבונות המצויים בידיה של החייבים שאת עניינם העבירה לטיפול התובעים. למעשה הנתבעת נקטה בשיטה שהתובעים יוכיחו את תביעתם, אך התעלמה מההלכה שמחדל בעל דין בהבאת עדות לבית משפט שיכול היה להביאה לבימ"ש פועלת כנגדו.

25. לאור תוצאות החקירות הנגדיות והאמור לעיל אין לי אלא להביע תמיהה האם האמור בתצהירי העדות הראשית הם אכן דברי העדים עצמם, וזאת למרות שהעדים חתומים על תצהירים אלו.

הסיכומים:

26. לאחר תום פרשת הראיות, ולאחר מספר ארכות שביקשו הצדדים, הגישו הצדדים את סיכומיהם.

דיון ומסקנות:

הוצאת מסמכים מתיק בית המשפט:

27. במהלך הדיונים, ובמיוחד בישיבות ההוכחות, היו על הדוכן כל המסמכים שהגישו הצדדים, לרבות 10 קלסרים של מסמכים אותם הגישו התובעים. מתוכם 3 קלסרים בהם היו המסמכים שצורפו לתצהיר גילוי המסמכים, ו-7 קלסרים של מסמכים אשר הוגשו לבית המשפט ולב"כ הנתבעת לפי בקשתו החד משמעית של ב"כ הנתבעת.

28. בישיבת יום 6.2.13 עתר ב"כ הנתבעת להוציא את המסמכים הנ"ל מתיק בית המשפט ובקשתו נדחתה. ראה לעניין זה עמ' 252 ו-253 לפרוטוקול המוקלט. למרות דחיית הבקשה הגישה הנתבעת לאחר סיום ההוכחות בקשה להוציא מתיק בית המשפט את המסמכים שהגישו התובעים לבית המשפט. טענתו של ב"כ הנתבעת הייתה שבהחלטה להגשת תצהירי עדות ראשית קבעתי שעל הצדדים להגיש תיקי מוצגים, וכל מסמך שלא יוגש לבית המשפט לא תותר הגשתו, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו.

29. סבור אני שדין הבקשה להידחות, מהסיבות כדלקמן:

1. הבקשה נדונה בישיבת ההוכחות ונדחתה;
2. המסמכים שצורפו לתיק בית המשפט כחלק מתיק המוצגים, מהווים גם תיק מוצגים, כפי שמבהירים התובעים בתצהיריהם;
3. שבעת הקלסרים האחרים שהוגשו לבית המשפט, הוגשו לאור בקשתו המפורשת של ב"כ הנתבעת. מאחר וכך, המסמכים מהווים חלק מחומר הראיות שהוגש לבית המשפט. אין הנתבעת יכולה לדרוש להציג מסמכים אלו, ולאחר מכן לדרוש להוציאם מתיק בית המשפט;
4. העדים נחקרו על המסמכים אותם מבקש ב"כ הנתבעת להוציא מתיק בית המשפט. את הבקשה היה על ב"כ הנתבעת להגיש עם הגשת המסמכים מיד עם הגשתם לבית המשפט. מששתק ב"כ הנתבעת במשך כל המשפט, משמע שהסכים שמסמכים אלו יהיו חלק מחומר הראיות בתיק. יש לזכור שמסמכים אלו היו גלויים לעין כל בכל מהלך המשפט וגם נסרקו למערכת נט המשפט;
5. האמור לעיל מהווה טעם מיוחד מדוע יש להשאיר המסמכים בתיק בית המשפט;
6. הגשת הבקשה נעשתה בחוסר תום לב מובהק, בהתחשב בעובדה שדווקא הנתבעת היא זו שהייתה צריכה מעוניינת בגילוי האמת והוכחת טענותיה על סמך המסמכים. גם המועד בו הוגשה בקשה זו מעיד על חוסר תום הלב של הנתבעת בהגשת בקשה זו;
7. הבקשה הוגשה רק לאחר שב"כ הנתבעת נוכח לדעת שכל האמור בתצהירי העדות הראשית מטעם הנתבעת הופרך באמצעות המסמכים הנ"ל. למעשה בבקשה זו מבקשת הנתבעת לבטל בדיעבד את כל תוצאות החקירות הנגדיות של עדי ההגנה. עיתוי הגשת הבקשה מצביע על חוסר תום לב מצד הנתבעת ועל איבוד עשתונותיה לאור תוצאות החקירות הנגדיות של עדיה.

30. לאור האמור לעיל, דוחה אני את בקשה זו של הנתבעת, וכל המסמכים שהגישו התובעים מהווים חלק מחומר הראיות בתיק. בקשה זו תילקח בחשבון בעת פסיקת ההוצאות בסופו של יום.

ההסכם שבין הצדדים:

31. לעניין ההסכם שבין התובעים לבין הנתבעת לאחת תום שנת 1999 הצהיר התובע 1 כדלקמן:

"2. במשך כ-12 שנים ועד לפברואר 2000 כיהנתי כיועץ משפטי של הנתבעת.

• 1. למרות הפסקת כהונתי כיועץ משפטי, הנתבעת המשיכה להיזקק לשירות משרדי בכל הקשור עם תביעות נגד חייבי ארנונה למועצה.
  2. לא נחתם הסכם נוסף לגבי המשך הטיפול בתביעות ארנונה, והקשר לגבי תביעות ארנונה נמשך בהתאם לסעיפים 5 ו-6 להסכם ההתקשרות משנת 1999. העתק ההסכם מצ"ב לתצהיר זה כנספח 1.
  3. אוסיף ואפנה בהקשר זה גם לסעיפים 24-28 לתצהירי זה להלן, בהם אני מפרט את האופן שבו המשיכו הצדדים לקיים בפועל את ההסכם בשנים 2000 ועד מתן ההוראה על ידי המועצה להפסקת הפעילות בשנת 2005.
  4. המועצה מצידה, מעולם לא חלקה מהלך אותה תקופה על כך שהקשר שלה עם משרדנו לשם ביצוע הליכי גביה נמשך במהלך שנים אלו. מעבר לעבודה השוטפת שבוצעה, ובכלל זה הפניית תיקים, דיווח על טיפול בהם העברת כספים שנגבו למועצה, וגביית שכר הטרחה למשרד. אוסיף אפנה בעניין זה, כדוגמא בלבד, למכתבו של ראש המועצה, מר דוד טוביאנה, מיום 11 בפברואר 2003, המציין כי "מאחר וטרם התקבלה כל החלטה בעניין חב' הגבייה, יש להמשיך בטיפול המשפטי שהיה עד כה באמצעות משרד עו"ד פז-ממן". ראה נספח ד/58 לתיק המוצגים הראשוני.
  5. בהתאם לסעיף 5 להסכם ההתקשרות הייתה על המשרד החובה לכתוב מכתבי דרישה ושירותים שונים אחרים, כמפורט בסעיף עצמו.
  6. לאחר הפסקת ההתקשרות כיועץ משפטי המשיכה הנתבעת לבקש שירותי משרדי לשם גביית חובות ארנונה מתושבי המועצה. על כן, משהופסק הקשר כיועץ משפטי היוו מכתבי ההתראה בעניין ארנונה טיפול מיוחד, שעל המזמינה אותו חלה חובת התשלום בגינו.
  7. בהתאם לנוהג הקשר לגבי מכתב התראה, סוכם עם הנתבעת כי בגין תביעות אשר הסתיימו בשליחת מכתבי התראה בלבד, בהן החייבים הגיעו להסדר תשלום ללא תביעה, יקבל המשרד סך של 200 ₪ + מע"מ – ראה מוצגים א'1 - א' 220, ד/3, ד/32, ד/38, ד/186, ד/221 לתיק המוצגים. תשלומים אלו בוצעו בפועל למשרד עבור מכתבי התראה מרובים שנשלחו על ידו עבור המועצה במהלך התקופה 2000 עד 2005.
  8. כמו כן הוסכם כי ככל שיהיה צורך בטיפול משפטי לאור סירוב החייבים להגיע להסדר בעקבות מכתבי ההתראה, שכ"ט שייקבע ע"י בית המשפט או לשכת ההוצל"פ יהווה גם בגין שליחת מכתבי ההתראה.
  9. בנוסף לכך, הוסכם כי הנתבעת תשלם את השכר המינימאלי לגבי תביעות ארנונה, הקבוע בסעיף 11(12) לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימאלי המומלץ), התש"ס-2000:

"מיסים, ארנונות והיטלים (להוציא מס הכנסה), עריכת ערעור או ערר כולל הופעה לפני ועדת ערר – 7.5%." ...

32. כאמור לעיל, התובע 1 נחקר חקירה שכנגד על תצהירו זה, ודבריו אלו לא נסתרו. דבריו אלו של התובע 1 זכו לתמיכה הן מתצהיר גילוי המסמכים שהתובעים ציינו שהוא תיק מוצגים ראשוני, הן בעדותו של מר כפרי, והן בחקירתו הנגדית של מר מנצור, שלאחר נסיונות התחמקות רבים, נאלץ להודות שאכן דאג לתשלום הסך 200 ₪ + מע"מ בגין כל מכתב, ובכל הסדר דאג לתשלום שכ"ט שנפסק לטובת התובעים בבית המשפט ובהוצל"פ.

33. המחלוקת היחידה שבין התובעים לבין הנתבעת הוא לגבי הסך של 7.5% מסכום כל תביעה. הפרשנות של הוראות החוזה משנת 1999 ניתנה בשנת 2006 בפסה"ד בתיק אז' 1420/02, פרשנות אשר אושרה ע"י ערכאת הערעור בשנת 2007. בזמן אמת, בתחילת שנת 2000, הצדדים לא חשבו להיכנס להסכם מיוחד לגבי ה-7.5% הנ"ל, אלא החילו את הוראות החוזה משנת 1999 על המשך פעילות הגביה של החובות ע"י התובעים. הפרט היחיד שנעשה בו שינוי הוא שכ"ט עבור מכתבי ההתראה, שמאחר ששירות זה היה כלול בתשלום הריטיינר אשר נפסק.

סיוע למסקנה זו יש בטענת הנתבעת בסעיף 2 לכתב ההגנה שפסה"ד בתיק אז' 1429/02 מהווה מעשה בי"ד, השתק פלוגתא השתק עילה ומניעות, וכן שהתובעים לא עתרו בתיק אז' 1420/02 לפיצול סעדים. טענות אלו מלמדות שהנתבעת סבורה שהתביעה נוכחית של התובעים מבוססת על ההסכם משנת 1999 שתוקפו הוארך ע"י הצדדים, בשינוי אחד של מכתבי ההתראה. הכפירה של הנתבעת בכתב ההגנה בקיומו של הסכם בין הצדדים היא במסגרת טענות עובדתיות סותרות, האסורה על פי תקנות סדר הדין האזרחי.

כפירת הנתבעת בזכות התובעים לשכ"ט בשיעור 7.5% מסכום כל תביעה הייתה גם בתיק אז' 1420/02 הנ"ל. בפסה"ד בתיק אז' 1420/02 נקבע שעל פי ההסכם משנת 1999, זכאי התובע 1 לשכ"ט שנפסק בבימ"ש ובהוצל"פ וגם ל-7.5% סכום התביעה. כפירת הנתבעת ברכיב זה של שכה"ט הוא המשך לעמדתה בתיק אז' 1420/02.

34. אשר על כן, קובע אני שאכן קיים הסכם בין הצדדים, בהתאם לאמור בתצהירו של התובע 1 ובחקירתו הנגדית.

טענת אי חוקיות - המישור הנורטיבי:

35. טוענת הנתבעת שאם נכרת חוזה בין הצדדים, החוזה נכרת שלא כדין. הנתבעת לא פירטה בכתב ההגנה על מה נסמכת טענת אי החוקיות. רק בסיכומיה הבהירה הנתבעת שכוונתה לכך שהחוזה אינו ממלא אחר הוראות סעיף 232 לצו המועצות האזוריות.

36. סעיף 232 לצו המועצות האזוריות קובע כדלקמן:

"(א) למועצה תהא חותמת.

(ב) חותמת המועצה תהא שמורה בידי ראש המועצה; ברשותו אפשר שתונח למשמרת אצל מזכיר המועצה או אצל עובד אחר, שימונה לכך על ידי המועצה.

(ג) חוזה או מסמך אחר שלא הוטבעה עליו חותמת המועצה, לא יחייב את המועצה פרט למקרים שלגביהם נקבעה בצו זה הוראה אחרת.

(ד) אין להטביע את חותמת המועצה על כל חוזה או מסמך מחייב אחר של המועצה אלא בפני ראש המועצה ואחד מאלה: חבר מועצה או המזכיר או עובד אחר שהורשה על ידי המועצה; וכל אחד משניהם יחתום את שמו על החוזה או על המסמך האחר, לראיה שבפניו נחתם.

מיום 5.8.1997

צו (מס' 2) תשנ"ז-1997

ק"ת תשנ"ז מס' 5845 מיום 5.8.1997 עמ' 1028

137. 232.

סעיף זה מקביל לסעיף 203(א) לפקודת העיריות הקובע כדלקמן:

"חוזה, כתב התחייבות, הסדר פשרה המוגש לבית משפט או לבית דין על מנת לקבל תוקף של פסק דין או תעודה אחרת מסוג שקבע השר בתקנות ושיש בהם התחייבות כספית מטעם העיריה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והגזבר; לא היתה בהם התחייבות כספית כאמור, לא יחייבו את העיריה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והמזכיר, ובאין מזכיר – עובד אחר של העיריה הממלא את תפקיד המזכיר לפי החלטת המועצה."

37. בעבר נתנו בתי המשפט תוקף מלא להוראות סעיפים אלו. תפנית בעניין זה נעשתה בע"א 6704/04 בית הרכב בע"מ נ. עיריית ירושלים [פורסם בנבו, 22.1.2009] (להלן-"פס"ד בית הרכב"). בעניין זה תבעה עיריית ירושלים מאת חב' בית הרכב השבה של דמי שכירות שניכתה ממנה במשך תקופת זמן מסוימת. דהיינו, לא מדובר בתביעה לקיום חיוב חוזי בגין תמורה שניתנה, אלא על השבה של קיזוז סכומים שנטען לגביהם שקוזזו שלא כדין. בפסה"ד קבעה כב' השופטת נאור כדלקמן:

1. חוזה שרשות מקומית צד לו נתון למשטר של "דואליות נורמטיבית", בו עליו למלא אחר דיני החוזים ואחר דיני המשפט המנהלי. סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 (להלן-"חוק החוזים חלק כללי") קובע כי "חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם הייתה צורה מסוימת תנאי לתקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים", ובכך מאפשר לצד לחוזה להתכחש מטעמים פורמליסטיים-צורניים להתחייבות חוזית שנטל על עצמו, אם צורה מסוימת היא תנאי לתוקפו של חוזה על פי חוק. בחוזה עם רשות מקומית יש דרישה חוקית לצורה מסוימת של חוזה, ואי קיום הדרישה הצורנית שולל את תוקף ההסכם;
2. תכלית דרישת הצורה בחוזה שרשות מקומיות צד לו היא הבטחת שימוש זהיר ומבוקר בכספי הציבור. מטרתה ליצור מערכת בקרה שתוודא שהגוף הציבורי המתקשר בעסקה במשפט האזרחי נהג בזהירות ראויה ובחן את העסקה כראוי. מקור הדרישה הוא באינטרס הציבורי והיא מבקשת להבטיח את חוקיות פעולות הרשות המקומית;
3. דרישה הצורה באה לא לתת יד לקיומו של חוזה שנעשה תוך תרגיל של הערמה על הוראות הדין;
4. כאשר חוזה לא ממלא אחרת דרישות הצורה הקבועות בחוק, מדובר בחוזה בטל, אשר לגביו חלות הוראות סעיפים 30 ו-31 לחוק החוזים חלק כללי;
5. בהפעלת שיקולי הצדק המנויים בסעיפים 30 ו-31 הנ"ל על בית המשפט לבחון את תום ליבם של הצדדים, האשם של כל אחד מהצדדים, והאינטרס הציבורי בדרישת הצורה של החוזה, האם בהתנהגות הרשות המקומית יש השתק או מניעות, ויש לשקול את אינטרס ההסתמכות של הצד השני לחוזה, ומצד שני יש ליתן משקל לאינטרס הציבורי בדבר שלטון החוק וחוקיות המינהל;
6. אחד המבחנים החשובים בהחלטת בית המשפט לעניין תוצאות החוזה הבלתי חוקי הוא דרגת הביצוע של החוזה הבלתי חוקי.

כב' השופט ארבל הסכימה עם פסק דינה של כב' השופטת נאור, אך מצאה לנכון להוסיף את ההערה הבאה:

"אני רואה חשיבות עליונה למנוע אפשרות שהעירייה כרשות מנהלית תעשה שימוש בסעיף 203 לפקודת העיריות באופן המקנה לה חומת מגן, מעין חסינות מפני הצורך לשקול את התנהגותה ולכלכל את צעדיה על ידי שיינתן לה פטור מוחלט מחובת ההשבה..."

38. ב-רע"א 5210/08 עו"ד זרח רוזנבלום נ. מועצה מקומית חבל מודיעין [פורסם בנבו, 10.12.2010] (להלן-"פס"ד רוזנבלום") דן ביהמ"ש העליון בחוזה שבין עו"ד רוזנבלום לבין המשיבה, שהיא הנתבעת במקרה שבפנינו. במקרה של פס"ד רוזנבלום הגיע עו"ד רוזנבלום להסכם עם המועצה למתן ייצוג משפטי, אך לא נחתם חוזה בכתב על ייצוג זה. משלא שילמה המועצה את שכרו של עו"ד רוזנבלום. תבע את שכרו בבית המשפט. דהיינו בפסק דין זה אין תביעה להשבה, אלא תביעה לפסיקה פוזיטיבית של שכ"ט ותביעה לתשלום פיצויים על הפסקת התקשרות ללא הודעה מוקדמת.

את פסק הדין העיקרי בהליך זה נתן כב' השופט דנציגר, אשר חזר על מטרות דרישת הצורה של החוזה עם רשויות מקומיות כפי שקבעה כב' השופטת נאור בפס"ד בית הרכב. כב' השופט דנציגר קבע בפסה"ד כדלקמן:

1. יש מטרה נוספת לדרישת הצורה של חוזה של רשות מקומית והיא הרצון למנוע התדיינות משפטית בנוגע להתחייבויותיה הכספיות של הרשות;
2. על בית המשפט להורות על מתן צו קיום מלא רק באותם המקרים בהם אין בהשבה כדי לעשות צדק עם הצדדים, ובלבד שהתקיימו בתנאים המצטברים הבאים: הצד המתקשר הוא תם לב לחלוטין, בעוד התנהלות הרשות חסרת תום לב או עולה כדי הצגת מצג שווא או התרשלות ...; בחינת תקציבה של הרשות מעלה כי לחיוב הכספי היה קיים מקור תקציבי בתקופה הרלבנטית ואי העמידה בדרישות הצורה הקבועות בסעיף 203 לפקודת העיריות או סעיף 232 לצו אינה יורדת לשורשו של עניין, למשל כאשר נערך הסכם בכתב החתום על ידי גזבר הרשות וראש הרשות, אך ללא חותמת העירייה. העדרו של הסכם בכתב, בדרך כלל, לא ייחשב כפגם שאינו יורד לשרשו של עניין. תנאים מצטברים אלו עולים בקנה אחד עם אמות המידה שהתווה בית המשפט בעניין זגורי ובעניין בית הרכב, ויש בהם כדי להנחות ביתר בהירות את בתי המשפט הדנים בדרך שגרה בתביעות מן הסוג שלפנינו, כמו גם ליצור מידה רבה יותר של וודאות משפטית. קביעה זו נוגעת לתמורה בגין שירותים שסופקו או עבודה שכבר בוצעה, ואין היא חלה כלל במקרים בהם מתבקשת אכיפה של הסכם בלתי חוקי צופה פני עתיד, בהם אין לתת צו קיום, ולו מחמת הטעם כי נותן השירותים או מבצע העבודה לא קיים חיובו כנדרש על פי סעיף 31 לחוק החוזים. רק כאשר נסיבות המקרה מלמדות כי מדובר במקרה כה חריג בו התקיימו התנאים המצטברים הנזכרים לעיל יש להעדיף את עשיית הצדק הפרטני בין הצדדים על פני דרישות הצורה הקבועות בסעיף 232 לצו או הקבועות בהוראות בעלות תכלית זהה. (סעיף 29 לפסה"ד);
3. יהיה כינויה של התביעה אשר יהיה, על השופט הדן בתביעה לזכור בכל עת כי מתן שכר ראוי או מתן צו קיום חיוב כספי פוגעת באותה המידה בתכלית סעיף 232 לצו וסעיף 203 לפקודת העיריות, ופגיעה כאמור ראו שתיעשה רק באותם המקרים בהם שיקולי הצדק הפרטניים מחייבים זאת, ובהתחשב באמות המידה המפורטות לעיל. (סעיף 32 לפסה"ד);
4. הקביעה האם להורות על רשות לקיים באופן חלקי את חיובה הכספי (בין אם חיוב חוזי ובין אם שכר ראוי) תיעשה בשים לב למכלול נסיבות המקרה. במסגרת הפעלת שיקול הדעת יתן בית המשפט את דעתו לתום ליבם של הצדדים ולמידת אשמתם בהתקשרות הבלתי חוקית, להתנהלות הצדדים ולרקע לכריתת ההסכם (כך אין דין הסכם שכריתתו מלווה במתן שוחד כדין הסכם שמחמת רשלנות או מצג שווא של הרשות לא עמד בדרישות הצורה הקבועות בסעיף 232 לצו). מנגד, על בית המשפט לשוות לנגד עיניו את התכלית החברתית שבבסיס סעיף 232 לצו וסעיף 30 לחוק החוזים המבקשת להרתיע צדדים מכריתת חוזה בלתי חוקי, וכן לתכלית הפרטיקולארית של סעיף 232 לצו המבקשת לשמור כספי הציבור ולחייב פיקוח על הוצאתם. אמות המידה שהיתווה בית המשפט בעניין בית הרכב צריך שתשמשנה כמסגרת להפעלת שיקול הדעת כאמור, אך זאת בשים לשוני בן המקרים. (סעיף 34 לפסה"ד);
5. בבחינת נסיבות המקרה, על בית המשפט לעמוד על התנהלות הצדדים ולקבוע: האם נותן השירות או מבצע העבודה היה תם לב, או ידע כי עליו היה לעמוד בדרישות סעיף 232 לצו; האם הרשות פעלה בתום לב , הייתה רשלנית או יצרה מצג שווא כלפי נותן השירות או מבצע העבודה לפיו די היה בהתקשרות כפי שנעשתה כדי לחייבה; האם התמורה החוזית אושרה במסגרת התקציב לתקופה הרלבנטית; האם הפגם שנפל בהתקשרות הינו שולי או מהותי. לאחר בחינות אלו, על בית המשפט לקבוע כיצד יש לאזן בין התוצאה שנראית כתוצאה הצודקת במישור היחסים שבין הצדדים הקונקרטיים לסכסוך לבין התוצאה המתבקשת בשים לב לתכליות הכלליות הנ"ל. בסופו של דבר, על בית המשפט לקבוע על מי מהצדדים לשאת בתוצאות אי העמידה בדרישות סעיף 232 לצו בנסיבות המקרה הקונקרטי. הכרעה זו אינה הכרעה דיכוטומית, וניתן לאזן בין אשמתם של הצדדים, בקביעת הסכום שעל הרשות לשלם, אם בכלל. (סעיף 34 לפסה"ד);
6. באשר לקביעת השכר הראוי או גובה התמורה החלקית שתחויב הרשות לשלם, הציב כב' השופט דנציגר "סימני דרך" הבאים: הכלל הוא שבית המשפט לא יורה לרשות לשלם את התמורה החוזית עליה הוסכם כשכר ראוי או על דרך צו לקיום ההתחייבות. בנוסף, בקביעת הסכום שעל הרשות לשלם, אם בכלל, יש להעדיף אמות מידה אובייקטיביות להערכת שווי העבודה או השירות שנהנתה מהם הרשות, ובכל מקרה בו ניתן השירות או מבצע העבודה אינו תם לב לחלוטין, יש לתת ביטוי לחוסר תום לב זה באמצעות הפחתת הסך בו מוערכים השירות או העבודה באופן אובייקטיבי. יחד עם זאת, כאשר מתברר כי גובה התמורה החוזית נמוך מהשווי האובייקטיבי של השירות או העבודה, יש לבסס את הקביעה באשר ל"שכר הראוי" או באשר לצו הקיום החלקי על גובה התמורה החוזית, ומובן שגם מסך זה יש להפחית על מנת לאזן בין השיקולים הנוגדים. (סעיף 35 לפסה"ד).
7. לעתים תובעים סעד של פיצויים בגין הפרת ההתקשרות החוזית, בבחינת "פיצויי קיום". השאלה האם יינתן סעד של פיצויים על אף שאינו מנוי בסעיף 31 לחוק החוזים, שנויה במחלוקת. מרבית הסוברים שקיימת זכות לסעד של פיצויים, תוחמים עמדתם זו למצב בו הורה בית המשפט על קיום חיוב על פי ההסכם הפסול, והוראה זו הופרה. קשה לדמיין מקרה בו סעד של פיצויים בגין חוזה שנכרת בניגוד לסעיף 232 לצו או סעיף 203 לפקודת העיריות לא יעמוד בסתירה בולטת ומוחלטת לתכלית שבבסיס הדרישות הצורניות שנקבעו בסעיף זה. קשה לדמיין מקרה בו שיקולי הצדק היחסי בין הצדדים יהוו שיקול נגד שמשקלו כה רב עד כי איזון בין שיקולים אלו לבין השיקולים הכלליים בדבר הצורך בהרתעה מפני התקשרות בחוזים בלתי חוקיים והתכלית הפרטיקולארית של סעיף 232 לצו ושל סעיף 203 לפקודת העיריות יובילו לכלל מסקנה שיש לפסוק פיצויים. (סעיף 36 לפסה"ד)

כב' השופט רובינשטיין הסכים עם פסק דינו של כב' השופט דנציגר, והוסיף כדלקמן:

1. הרשות המנהלית כגוף ציבורי מחויבת להגינות יתירה בהתנהגותה;
2. העמידה על הדרישה הצורנית של חוזה עם הרשות המקומית מטרתה למנוע מדרון חלקלק ולמניפולציות כיצר לב האדם והפוליטיקה. בית המשפט חפץ לנעול ככל האפשר את הדלת בפני צעדים (לעתים ערמומיים) הנובעים מסוג של קרבה אישית ורצון לתגמל את פלוני או אלמוני, או בפני עמימות מכוונת בהסכמה בעל פה כדי שיהיה קל להשיג סכומים גבוהים, ומנגד לא לגרום עוול למי שעשה מלאכתו, גם אם בבירור לא יוכל לצאת מבית המשפט ומלוא חפצו בידו;
3. כאשר לא מתקיימות הדרישות הצורניות הקבועות בחוק לכריתת חוזה, בית המשפט האמון על כספי הציבור, חשדן כלפי מי שפועלים שלא כדין. אך מצד שני, כאשר הרשות שותפה להסדר לא תקין, לא תימלט כליל מתשלום עבור עבודה שבוצעה, שבכך עלול להיגרם עוול, בבחינת - קיבלת עבודה ולא שילמת.

39. בע"א 3005/11 קריסטל מוצרי צריכה בע"מ נ. עיריית באר שבע [פורסם בנבו, 4.6.2013] (להלן-"פס"ד קריסטל") עיריית באר שבע ביקשה לקדם פרויקט ציבורי על שטח המצוי בבעלות פרטית של חברת קריסטל ושל חב' נציבים. לשם כך יזמה תכנית מתאר מקומית מפורטת במסגרתו יעדה את השטח להפקעה. על מנת להסיר את התנגדות חב' קריסטל וחב' נציבים לתוכנית, ניהלו גורמים בכירים בעירייה משא ומתן עם שתי חברות אלו, ונחתם עם חב' קריסטל "הסכם עקרונות" על פיו התחייבה העירייה (בתמורה להסרת ההתנגדות ומסירת המגרש) להפעיל ולנהל במקום חניון מסחרי, ולחלוק ברווחים שיופקו על פי חלקם היחסי בבעלות של הצדדים להסכם. בחלוף השנים הוקם הפרויקט הציבורי, ומדובר במעשה עשוי. עם זאת חוזה מפורט וסופי בין העירייה לבין חב' קריסטל לא נחתם בשום שלב ע"י הגורמים המוסמכים של בעירייה, על אף הוראת סעיף 203 לפקודת העיריות, והחניון שהוקם במגרש מופעל במתכונת של חניון ציבורי פתוח. ביהמ"ש המחוזי לא אכף את החוזה למרות חוסר תום הלב הקיצוני של העירייה, אך מצד שני פסק שעל העירייה לשלם לחב' קריסטל את שווי המגרש. חב' קריסטל הגישה ערעור לבית המשפט העליון. באשר לאכיפת החוזה כתב כב' השופט דנציגר בסעיף 24 לפס"ד כדלקמן:

"כידוע, "צו קיום" או "אכיפה" אינם זהים בכל מקרה ומקרה. אין דינה של אכיפה בחוזה שתוכנו העברת נכס, כדינה של אכיפה של חוזה דוגמת זה שבפנינו, על פיו התחייבה העירייה להפעיל ולנהל במקום חניון מסחרי, ולחלוק ברווחים שיופקו על פי חלקם היחסי בבעלות של הצדדים להסכם. אכיפת החוזה הפסול - שהיא ממילא אפשרות נדירה למדי במישור העקרוני תכבול - בנסיבות אלה את שיקול דעתה של העירייה בעוצמה שאין בכוחו של החוזה הבטל דנן לאצור. להשקפתי, יהיה הדבר מנוגד לתכלית הוראת סעיף 203(א) לפקודת העיריות במידה שאין לקבל. כך סבר בית המשפט המחוזי, בקובעו כי על העירייה מוטל החובה "להתנהל לטובתם של תושביה באופן הנראה לה נכון ומתאים, ו'החיאת' העיר העתיקה בבאר שבע [על ידי הפיכת חניון "בית צעירים "לחניון חינם הפתוח לכל ...] נגזרת מחובתה זו", וכך סבור אף אני. מאותה סיבה בדיוק מסכים אני עם קביעתו של בית המשפט המחוזי כי גם על פיצויי קיום אין להורות כאן. תחשיב פיצויי הקיום שנתבעו על ידי קריסטל מתבסס על ההנחה כי אילו החניון היה מופעל כחניון מסחרי ואילו הפעלתו הייתה מקצועית, הייתה התפוסה בו מלאה והיו מצטברים לקריסטל רווחים מהפעלתו. בצדק ציין בית המשפט המחוזי כי בעניין זה כי "אין בכוחו של החוזה הבטל להטיל על העירייה חובה לשנות מדרכי פעולתה ... ואין ניתן לכפות על העירייה לגבות תשלום עבור חניה מחוץ לחניון, על מנת להעלות את רווחיותו". בהקשר זה מקובלים עלי לחלוטין נימוקיו של בית המשפט המחוזי. סעד פיצוי הקיום מתלכד בנסיבות דנן עם סעד האכיפה, ומשמעות שניהם הינה התערבות בשיקול דעתה של העירייה (או כבילתו) בכל הנוגע לניהול נכסים ציבוריים בתחום שיפוטה, ומהטעמים שפורטו לעיל אין להיעתר לכך."

מדברים אלו ניתן להסיק שאם העירייה אכן הייתה מפעילה במגרש חניון מסחרי, הייתה נטיית בית המשפט לפסוק פיצויי קיום, שכן התנהגות העירייה חסרת תום הלב באופן קיצוני וזועקת לשמיים. על רקע זה ניתן להבין מדוע פסק בית המשפט לחב' קריסטל פיצויים בגובה שווי המגרש, אך לא הורה על העברת הבעלות במגרש על שם העירייה, אלא היפנה אותה למסלול של הפקעת המגרש. לא מן הנמנע הוא שבהליכי הפקעה ייתכן ותקבל החב' קריסטל כספים על פי דיני ההפקעה.

40. ייתכן ופסק דין קריסטל מסמן תחילתו של תהליך בו אמנם בית המשפט יפעיל את הוראות סעיף 203 לפקודת העיריות וסעיף 232 לצו המועצות האזוריות, אך יתן פיצוי לנפגע עקב מעשי הרשות המקומית באופן אחר, מכיוון שיש זיהוי של פעילות של רשויות מקומיות הפועלות בניגוד לסעיף 203 ולהוראות סעיף 232, למרות שהן יודעות חובתן על פי סעיפים אלו, וכשהן נדרשות לשלם עבור הרווח שהפיקו או עבור העבודה שבוצעה עבורן, הן מסתתרות מאחורי סעיפים אלו. דברים אלו תואמים את דברי כב' השופטת ארבל בפס"ד בית הרכב. לעומת זאת, יש מקום לחשש שהביע כב' השופט רובינשטיין בפס"ד רוזנבלום בפני צעדים ערמומיים ונכלוליים של מקורבים לשלטון להשיג טובות הנאה מוגזמות ומופרזות. נראה שבחינת התנהגות הצדדים צריכה לנוע בין שתי הנקודות הקיצוניות שהציבו כב' השופטת ארבל בפס"ד בית הרכב וכב' השופט רובינשטיין בפס"ד רוזנבלום.

41. המקרה בו דן פסק דין זה שונה מהמקרים שתוארו בפסקי הדין הנ"ל של בית המשפט העליון. במקרה שבפנינו מדובר על תוצאות כספיות ממשיות של עבודה שכבר נעשתה, תוצאות מהם נהנתה הנתבעת, ובחלק מתוצאות ממשיות אלו כלול שכר טרחתם של התובעים. כפי שיפורט להלן, סבור אני שנסיבות המקרה הנדון יש בהן כדי להביא להורות על קיום החוזה, פרט לנושא שכ"ט בשיעור 7.5% מסכומי התביעות, שיש להפחית ב-50% את רכיב זה של שכה"ט.

האם מולאו הוראות סעיף 232 לצו המועצות האזוריות:

42. בין התובע 1 והנתבעת נחתם חוזה למתן שירותים משפטיים לשנת 1998 ולשנת 1999. על החוזה לשנת 1999 חתמו יו"ר המועצה והגזבר, מר כפרי. משמע מכך ששניים אלו היו בעלי זכויות החתימה מטעם הנתבעת. לאחר תום שנת 1999, הגיע מר כפרי, אחד החותמים על החוזה לשנת 1999 ואחד ממורשי החתימה של הנתבעת, להסכם עם התובע 1 לפיו התובעים ימשיכו לטפל בענייני הגבייה של הנתבעת על פי אותם תנאים שהיו בחוזה משנת 1999. בשנת 1999 היה שכה"ט עבור מכתבי ההתראה כלול בשכ"ט הריטיינר, על כן הסכימו הצדדים שתמורת כל מכתב התראה תשלם הנתבעת לתובעים את הסך 200 ₪ + מע"מ. הנתבעת תכננה לגבות סכומים אלו מהחייבים ולהעבירם לתובעים.

הסכם זה לא היה על דעתו של מר כפרי בלבד, אלא נעשה בידיעתו ובברכתו של ראש המועצה, שהוא מורשה החתימה השני מטעם המועצה וחותמת המועצה נמצאת באחריותו. עובדה זו אנו למדים ממכתבו של ראש המועצה דוד טוביאנה מיום 11.2.2003 לגב' רחל אלבוחר בעניין חייבי ארנונה, שתוכנו:

"מאחר וטרם התקבלה כל החלטה בענין חב' גביה, יש להמשיך בטיפול המשפטי שהיה עד כה באמצעות משרד עו"ד פז - ממן."

העתק מכתב זה נשלח למר כפרי ולתובעים.

מכתב זה סותר את טענת הנתבעת שמערכת יחסי העבודה הייתה רק בינה לבין התובע 1 ולא בינה לבין התובע 2, שכן מר טוביאנה מתייחס במכתבו לשני התובעים.

42. כל אשר היה חסר בהסכם שבין התובעים לבין הנתבעת הייתה הטבעת החותמת של המועצה על גבי המכתב של ראש המועצה, שכן בידיו נמצאת החותמת של המועצה. לצורך כך יש לבחון את נסיבות העניין שבפנינו מול מטרות המחוקק לצורת החוזה, על פי המפורט בפסיקה;

1. אחת ממטרות הטבעת החותמת היא וודאות משפטית. הנתבעת הודתה שעליה לשלם עבור מכתבי התראה, עבור אגרות והוצאות משפטיות ושכ"ט שנקבע בבית משפט ובהוצל"פ. לכל היותר יש טענה לחוסר וודאות משפטית לענין תשלום שכ"ט בשיעור 7.5% מכל תביעה. גם עניין זה מסתמך על החוזה בשנת 1999, שהמחלוקת לגביו הוכרעה בפסה"ד בתיק אז' 1420/02;
2. עם תחילת כהונתו של מר טוביאנה כראש המועצה הופסקה עבודתו של התובע 1 כיועץ משפטי של הנתבעת, כך שאפשר לומר שהחשש שהביע כב' השופט רובינשטיין בפס"ד רוזנבלום לעניין העדפת מקורבים ותשלום סכומים גבוהים על חשבון הרשות המקומית לא מתקיים במקרה שבפנינו. עניין זה מקבל תמיכה מעדותו של התובע 2 שכל עוד לא פעלו עבור הנתבעת לא דרשו את שכה"ט בשיעור 7.5%, מאחר ומעמדם אצל ראש המועצה היה רעוע, וחששו שדרישה של שכ"ט זה יביא להפסקת קשרי העבודה עם הנתבע;
3. הסכם שכר הטרחה לא היה הסכם חדש בין התובעים לבין הנתבעת, אלא המשכו של הסדר קיים שנקבע כדין בשנת 1999, למעט ההסדר לתשלום עבור מכתבי ההתראה, ששונה עקב כך שהתובעים לא קיבלו את שכר הריטיינר החודשי;
4. ולעניין המקור התקציבי לסכומי התביעה: מפס"ד רוזנבלום (שצורף לתיק ביהמ"ש ע"י ב"כ הנתבעת) עולה שהנתבעת הייתה כוללת בתקציבה סעיף בדבר הוצאות משפטיות. התובעים עבדו משנת 2000 ועד סוף שנת 2005, דהיינו שכרם נפרש על פני 6 שנות תקציב. מר כפרי הודה שאת ההוצאות המשפטיות היה על הנתבעת לשלם. כן הודה מר כפרי שאת שכה"ט עבור מכתבי התראה היה על הנתבעת לשלם, והראיות הראו שהנתבעת שילמה שכ"ט זהה בפועל. כן הודה מר כפרי ששכ"ט שנפסק בבימ"ש ובהוצל"פ עובר לתובעים והם צריכים לגבותו מהחייבים. כך שנותר אך ורק סעיף תקציבי מהותי לעניין שכ"ט בשיעור 7.5% לכל תביעה. לאור הנתונים בפס"ד רוזנבלום, אותו טרח ב"כ הנתבעת להמציא לבית המשפט, נראה שסכומים אלו כלולים בתקציבי 6 השנים בהם פעלו התובעים עבור הנתבעת;
5. מעדות מר כפרי ומעדות מר מנצור עולה שברוב המקרים הייתה הנתבעת גובה מהחייבים את כל הוצאות המשפט, לרבות שכ"ט בגין מכתבי התראה ושכ"ט עו"ד, כך שתשלומים אלו לא הכבידו על תקציב הנתבעת;
6. למעט לעניין תשלום שכ"ט בשיעור 7.5% הנ"ל, פעלו הצדדים על פי ההסכם שביניהם;

43. לאור כל האמור לעיל, נראה שיש להתייחס לעדותו של מר כפרי, גזבר המועצה, ובהמשך למכתבו של ראש המועצה הכתוב על נייר מכתבים של ראש המועצה, כאל אישור בכתב של הסכם שכה"ט שבין הנתבעת לבין התובעים. יש להדגיש שמדובר בגורמים בכירים במועצה המורשים לחתום בשם המועצה על התחייבויות כספיות, ומורשים לחתום על חוזים והתחייבויות כספיות בשם המועצה. נראה שהאמור לעיל עולה בקנה אחד עם דבריו של כב' השופט דנציגר בסעיף 29 לפס"ד רוזנבלום.

לחילופין, יש להורות על קיום החוזה:

44. סעיף 31 לחוק החוזים חלק כללי קובע כדלקמן:

"הוראות סעיפים 19 ו-21 יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על בטלותו של חוזה לפי פרק זה, אולם בבטלות לפי סעיף 30 רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון, לפטור צד מהחובה לפי סעיף 21, כולה או מקצתה, ובמידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה - לחייב את הצד השני בקיום החוב שכנגד, כולו או מקצתו."

45. בפסקי הדין שהובאו לעיל קבע ביהמ"ש העליון כי הוראת סעיף 31 הנ"ל לקיום החוזה תיעשה רק במקרים קיצוניים. כמו שציינתי לעיל, נראה מפס"ד קריסטל שאם העירייה לא הייתה הופכת את המגרש למגרש חניה ללא תשלום עקב רצונה של העירייה "להחיות" את אזור העיר העתיקה, נטיית בית המשפט הייתה לאכוף את מסמך העקרונות הנ"ל. סבור אני שבמקרה שבפנינו התמלאו כל התנאים על מנת שבית המשפט יורה על השבת האגרות ששילמו התובעים עבור הנתבעת ועל חיוב הנתבעת לקיים התחייבויותיה כלפי התובעים, וזאת מהסיבות כדלקמן:

1. התנהגות הנתבעת מגיעה על כדי ההתנהגות אליה התכוונה כב' השופטת ארבל בפס"ד בית הרכב;
2. התובעים מילאו את כל התחייבויותיהם כלפי הנתבעת, והנתבעת הפיקה טובת הנאה מלאה מעבודת התובעים;
3. כל מורשי החתימה מטעם התובעת, ראש המועצה והגזבר מודים בהתקשרות התובעים והנתבעת, לרבות בתנאי החוזה, לרבות אישור בכתב להעסקת התובעים;
4. מר כפרי מודה שעל הנתבעת היה לשלם עבור מכתבי התראה, להשיב תובעים את האגרות והוצאות המשפט ששילמו התובעים עבור הנתבע, וכי היה על הנתבעת לאפשר לתובעים להשלים את הליכי הגביה בתיקים שהועברו לטיפולם, על מנת שיוכלו לגבות את שכר הטרחה שנפסק בבית המשפט ובהוצל"פ, והנתבעת פעלה שלא כהוגן בעת שלקחה מהתובעים את התיקים ולא אפשרה להם להמשיך בהליכי הגביה על מנת לגבות את שכר טרחתם;
5. הנתבעת לקחה מאת התובעים את כל התיקים שהיו בטיפולם, לרבות תיקים שניתנו בהם פסק דין ונפתחו תיקי הוצל"פ. הנתבעת גבתה בתיקים הנ"ל את כל החוב בגבייה מנהלית, והחזירה לתובעים רק 45 תיקים שבהם לה הצליחה לגבות מאומה. משמע מכך שהתובעת שלשלה לכיסה כספים שהיו מגיעים לתובעים;
6. המידע הסלקטיבי שהגישה הנתבעת לבית המשפט;
7. הטעיית הנתבעת את המומחה מטעמה;
8. החקירה הנגדית של עדי הנתבעת ממנה עלה שכמעט רוב האמור בתצהירי העדות הראשית של העדים מטעמה היה לא אמת;
9. אין כל סיבה מדוע לא לאכוף את החוזה שבין הצדדים, דוגמת הסיבה שהייתה בפס"ד קריסטל;
10. קיים מסמך רשמי של ראש המועצה המאשר את העסקתם של התובעים, שתוכנו מקפל בתוכו גם את הסכם שכר הטרחה;
11. אי הבאת גב' אלבוחר להעיד בבית המשפט, עדות אשר הייתה יכולה לשפוך אור רב על התייחסות הנתבעת בזמן אמת למערכת היחסים בין התובעים לבין הנתבעת.

התיישנות:

46. טוענת הנתבעת שתביעת התובעים התיישנה.

47. סבור אני שיש לדחות את טענת ההתיישנות מהסיבות כדלקמן:

1. הנתבעת מודה ששכ"ט שנפסק בבימ"ש ובהוצל"פ יש לשלם מתוך כספי הגבייה. כל עוד לא הסתיימה הגבייה, לא החלה תקופת ההתיישנות;
2. גם התשלום עבור מכתבי ההתראה נעשה כאשר היה ברור לנתבעת מה הייתה השפעת מכתבי ההתראה על הליך הגביה. משלא דיווחה הנתבעת לתובעים על השפעת מכתבי ההתראה לתובעים, לא החלה תקופת ההתיישנות;
3. הנתבעת לא פירטה על איזה סכום חלה תקופת ההתיישנות;
4. הנתבעת לא סתרה את טענות ב"כ התובעים בכתב התשובה לטענת ההתיישנות;
5. מאחר ויש סכום לקיזוז, יש לזקוף את סכום הקיזוז לגבי הסכום שנטענה לגביו טענת התיישנות.

תשלום עבור מכתבי ההתראה:

48. התובעים הגישו פירוט מדויק של מכתבי ההתראה עם העתק מכתבי ההתראה. מר מנצור העיד שאם נכתב במכתב שנשלח אליו העתק ממנו, אזי העתק המכתב הגיע אליו. גם מההתכתבות הענפה שצירפו התובעים לתיק בית המשפט ומהערות מר מנצור על גבי תכתובת זו עולה שאכן העתקי מכתבים אלו הגיעו אליו.

49. מאחר והנתבעת לא הורתה לתובעים להגיש תביעות לבימ"ש בהמשך למכתבי התראה אלו, משמע מכך שהנתבעת הפיקה את מירב התועלת ממכתבים אלו. על כן, על הנתבעת לשלם את מלוא סכום התביעה על תביעה זו, דהיינו את הסך 74,770 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה (11.2.10) ועד ליום התשלום בפועל.

השבת אגרות והוצאות:

50. מר כפרי הסכים שעל הנתבעת היה לשאת בתשלום הוצאות המשפט, אגרות בימ"ש ואגרות בהוצל"פ. בתשלום הוצאות אלו למעשה מימנו התובעים את הנתבעת. לאור התנהגות הנתבעת שתוארה לעיל אין כל סיבה מדוע שלא להשיב לתובעים את ההוצאות שהוציאו מכיסם עבור הנתבעת.

51. התובעים הגישו פירוט מלא של הוצאות אלו, והוכיחו הוצאות אלו. על כן זכאים הם לקבל מהנתבעת את הסך 101,258 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה הגשת התביעה (11.2.10) ועד ליום התשלום בפועל.

תשלום שכ"ט שנפסק בבימ"ש ובהוצל"פ ושאלת ההודעה המוקדמת:

52. התובעים הגישו רשימה מפורטת של תיקים בהם ניתנו פסק דין, ושכ"ט שנפסק בהם הגיע לסך 90,010.96 ₪ נכון ליום הגשת התביעה, וכן רשימת תיקים בהם נפתחו הליכי הוצל"פ ונקבע שכ"ט בהוצל"פ בסכום כולל של 311,434.94 ₪, ובסה"כ 401,445.9 ש"ח. בעת שהנתבעת לקחה תיקים אלו וגבתה בגבייה מנהלית את החובות המפורטים בהם, מנעה מאת התובעים את האפשרות לגבות את שכר טרחתם, זאת למרות שידעה ששכר טרחתם של התובעים מותנה בהצלחת הליכי הגבייה. בכך סיכלה התובעת את סיכויי התובעים לקבל את שכר טרחתם, ונהנתה מפירות עבודתם של התובעים בלי לשלם להם כל תמורה שהיא. בכך נהגה הנתבעת בחוסר תום לב קיצוני, במיוחד לאור דבריו של מר כפרי בחקירתו הנגדית, שהיה על הנתבעת לאפשר לתובעים להשלים את הליכי הגביה בתיקים אלו, על מנת שיוכלו לגבות את שכר טרחתם.

53. טענת הנתבעת שיכולה הייתה להפסיק את עבודת התובעים בהודעה מוקדמת אינה נכונה במקרה שבפנינו. הודעה מוקדמת יכולה להינתן בתום לב רק במקרים של עבודה או שירות הצופים את פני העתיד או שהתמורה משולמת עבור כל פעולה שנעשית באותם עבודה או שירות, כגון תשלום שכ"ט עבור הגשת תביעה ועבור על הופעה בבית משפט (חוזה יחס). לעניין זה ראה את ע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ. ידידיה גורן, עו"ד (פורסם בנבו, 12.8.2009). כאשר מדובר על גביית שכ"ט מתוך תקבולי הגבייה חובת תום הלב מחייבת לאפשר לתובעים להשלים את הליכי הגבייה, וכל הפסקת עבודתם של התובעים מהווה הפרת חובת תום הלב והדרך המקובלת הקבועה בסעיף 39 לחוק החוזים חלק כללי. חובה זו עולה מפסק הדין ב-בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע בע"מ נ. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד לה(1) 828, בו קבע ביהמ"ש העליון, בין היתר, כדלקמן:

1) סעיף 39 לחוק החוזים חלק כללי עלול להטיל על בעלי חוזה חובות נוספות, שזכרן אינו בא בחוזה עצמו, אך הן מתבקשות מהצורך להביא להגשמת החוזה בדרך מקובלת ובתום- לב;

2) אין סעיף 39 מבחין בין עניינים מהותיים - שאינם נופלים לתחומו ­לבין עניינים שאינם מהותיים הנופלים לתחומו. הצורך לקיים חוזה בתום-לב מטיל על בעל החוזה חובות נוספות מאלה המפורשות בחוזה, בין חובות לוואי ובין חובות עצמאיות;

3) היעדר הוראה בחוק באשר לתוצאות, הנובעות מאי-קיום החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב, מקורו בעובדה, שתוצאות אלה אינן אחידות אלא הן משתנות לפי ההקשר בו מתעוררת השאלה. יש ותוצאות אי-קיום החובה הן בתשלום פיצויים או במתן אכיפה, ויש והתוצאה היא בשלילת הפיצויים או האכיפה; לעיתים התוצאה היא מתן כוח לצד האחר לעשות פעולות, שאחרת היו נחשבות כהפרת ההסכם, ולעיתים התוצאה היא, שהפעולה, שבוצעה תוך הפרת החובה, אינה משתכללת ואינה תופסת.

54. כפי שאמרנו לעיל, הנתבעת לקחה מהתובעים את התיקים בהם היו פסקי דין ונפתחו תיקי הוצל"פ וגבתה את החובות בהם, למעט 45 תיקים בהם לא הצליחה לגבות כל סכום שהוא והחזירה אותם לתובעים. ממחדלי הנתבעת בהבאת ראיות שפורטו לעיל, מתוצאות החקירה הנגדית ומהעובדה שהתובעת גבתה את החובות בתיקים הנ"ל בגבייה מנהלית, ניתן להסיק שהתובעת נהנתה מתוצאות עבודתם של התובעים וגבתה את שכר טרחתם של התובעים, ועל כן עליה להשיבם להם. ואם לא גבתה את שכר טרחתם, הרי מנעה מהם לגבות את שכר טרחתם, ובכך הפרה את חובת תום הלב המוטלת עליה, ועליה לשלם לתובעים פיצויים בגובה שכה"ט שנפסק בבית המשפט ובהוצל"פ.

55. כאמור, לאור התנהגות הנתבעת שתוארה לעיל, יש לחייב את הנתבעת להשיב לתובעים את מלוא הסכומים שגבתה בתיקים המפורטים ברשימה שהגישו התובעים. ואם מדובר בתשלום פיצויים על הפרת החוזה, סבור אני שזה אחד המקרים הקיצוניים עליו מדבר כב' השופט דנציגר בסעיף 36 לפס"ד רוזנבלום.

56. טוענת הנתבעת שמאחר והתובעים טענו שהייתה להם גביה בשיעור 80% מהחובות של החייבים, יש לפסוק להם אך ורק 80% מהחובות. סבור אני שיש לדחות טענה זו, שכן עצם העובדה שהנתבעת גבתה את החובות בגבייה מנהלית ולא החזירה תיקים אלו לתובעים, משמע שבתיקים אלו הייתה גבייה בשיעור 100%, ועל כן עליה לשלם לתובעים את שכר טרחתם בשיעור 100%.

57. עצם הודאתה של הנתבעת שהתובעים הצליחו לגבות 80% מהחובות, שומטת את הבסיס לטענת הנתבעת שהתובעים התרשלו בגביית החובות. גביה של 80% מהחובות היא גביה מוצלחת ביותר, ומעידה על כך שהתובעים עבדו בשקידה ראויה ולא רק בשקידה סבירה.

58. כפי שציינתי לעיל, המקרה שבפנינו שונה מהמקרים שתוארו בפסקי הדין הנ"ל של בית המשפט העליון, שכן במקרה שבפנינו מדובר על תוצאות כספיות ממשיות מהם נהנתה הנתבעת, ובחלק מתוצאות ממשיות אלו כלול שכר טרחתם של התובעים.

59. אשר על כן, על הנתבעת לשלם לתובעים את הסך 401,445.9 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

שכ"ט בשיעור 7.5% מכל סכום תביעה:

60. התובע 1 והנתבעת הסכימו ששכ"ט שיקבלו התובעים בגין גביית החובות יהיה על פי החוזה משנת 1999. החוזה משנת 1999 כלל גם תשלום שכ"ט בשיעור 7.5% מסכום כל תביעה שתוגש לבית המשפט, ללא כל קשר לתוצאות. מתיק אז' 1420/02 עולה שהייתה קיימת מחלוקת פרשנית לעניין זה בין הצדדים, מחלוקת שהוכרעה בפסק הדין מחודש אוגוסט 2006. בנסיבות אלו ייתכן ויש משמעות לחתימה על חוזה על פי סעיף 232 לצו המועצות האזוריות. חשובה לעניין זה עדות התובע 2 שהתובעים לא דרשו סכום זה משום שחששו שברגע שידרשו דרישה זו, מיד תיפסק עבודתם על הנתבעת. בנסיבות אלו, ורק לעניין רכיב זה של התביעה, יש לקחת את אמת המידה שנקבעה בפס"ד רוזנבלום ולפסוק לתובעים 50% מרכיב זה של שכה"ט.

61. התובעים הגישו רשימה מדויקת של התיקים בגינם תובעים רכיב זה של תביעתם בסך 200,063 ₪. לאחר הפחתה של 50% מסכום זה, זכאים התובעים לסך 100,031.5 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

הסכומים שעל הנתבעת לשלם לתובעים:

62. הסכומים אותם פסקתי לתובעים, נכון ליום הגשת התביעה, הינם כדלקמן:

- שכ"ט עבור מכתבי התראה 74,770 ₪

- השבת אגרות והוצאות 101,258 ₪

- שכ"ט בבימ"ש ובהוצל"פ 401,445.9 ₪

- עבור שכ"ט קבוע 100,031.5 ₪

-----------------------------------

סה"כ 677,505.4 ₪

קיזוז 131,282.43 ₪

----------------------------------

יתרה לתשלום 546,222.97 ₪

סוף דבר:

לאור כל האמור לעיל, על הנתבעת לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, כדלקמן:

1. את הסך 546,222.97 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה (11.2.10) ועד ליום התשלום בפועל;
2. את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל;
3. שכ"ט עו"ד בסך 60,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ד אב תשע"ג, 31 יולי 2013, בהעדר הצדדים.