לפני: כבוד השופט יוסף יוספי

החלטה

1. בפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה להשפט בגין שלושה קנסות, שהוטלו על המבקש ביום 21/10/09 לאחר ביקורת שבוצעה על ידי המשיבה ביום 10/9/08.

הקנסות הוטלו בהתאם לסעיף 8 (א) לחוק העבירות המינהליות, תשמ"ו – 1985 (להלן:"חוק העבירות המינהליות"). הקנסות, בסך כולל של 25,000 ₪, הוטלו בגין העסקת שני עובדים ללא היתר, מבלי להחזיק את חוזי העבודה במקום העבודה ומבלי למסור לעובדים פירוט על שכרם.

במסגרת מסכת הראיות נחקר המבקש על האמור בתצהירו, והצדדים הגישו סיכומיהם.

2. לטענת המבקש, מחמת תקלה שאיננה תלויה במבקש ושאיננה בשליטתו, הודעות הקנס הגיעו לידיו של המבקש לאחר חודשיים תמימים מיום הטלת הקנסות, ולכן נבצר ממנו לעמוד במועדים החוקיים להגשת בקשה לביטול הקנסות או בקשה להשפט. למבקש טענות מהותיות, אשר יש בהן כדי להביא לביטול הקנסות.

המבקש הינו בעליו של משק מספר 20 במושב תלמים, בו התגורר בעבר לרבות במועד הביקורת שנערכה ביום 10/9/08. ואולם, במהלך חודש 8/09 עבר המבקש להתגורר בבית שבנה באשקלון, וזה היה מענו מאז. הקנסות נשלחו אל משקו של המבקש ולא אל מענו אשר באשקלון.

מכיוון שהמבקש אינו מתגורר עוד במושב, הודעות הקנס נותרו מונחות בתיבת הדואר. כל אותה עת היה המבקש טרוד בהעברת ביתו לעיר אשקלון, ורק כעבור למעלה מחודשיים יצר הדוור קשר עם המבקש, והודיע לו כי דואר רשום ממתין לו בתיבת הדואר. לפיכך, נסע המבקש למושב תלמים, הוציא את דבר הדואר הרשום, וקיבל לידיו את הקנסות רק ביום 22/12/09.

לטענת המבקש, המשיבה שגתה שעה ששלחה את הודעות הקנס למענו הקודם של המבקש, ולא אל מענו הנוכחי באשקלון; ובשל תקלה זו, קיבל המבקש לידיו את הודעות הקנס באיחור ניכר, ולאחר חלוף המועד להגשת בקשה להשפט.

בנוסף, טען המבקש כי במועד הרלבנטי עסק הוא בגידולים חקלאיים במשק אשר במושב תלמים, ולצורך עבודות אלו קיבל היתר כדין להעסיק את העובדים הזרים נשוא הודעות הקנס. ביום הביקורת סייעו לו אותם עובדים בהנחת צינורות בגינה בבית שבנה באשקלון במשך שעתיים, והכל כמחווה של רצון טוב. כל עבודתם של העובדים נשוא הקנסות התנהלה במשקו של המבקש במושב תלמים לפי היתר כדין, שם מוחזקים כל חוזי העבודה והמסמכים הרלוונטיים, לרבות תלושי שכר.

לכן, מבוקש ליתן למבקש רשות להשפט על הקנסות, כדי שטענותיו כבדות המשקל יישמעו ויוכרעו בפני בית הדין, והוא מאמין שהוא יזוכה בדין.

3. לטענת המשיבה, הודעות הקנס נשלחו לכתובת המבקש במושב תלמים, אותה מסר לחוקרים, שהיא אף מענו הרשום במירשם האוכלוסין כפי שהוא עצמו מודה.

המבקש לא הפריך את חזקת ההמצאה.

המבקש לא הצביע על טעמים יוצאי דופן ומיוחדים, אשר הביאו למצב בו לא הוגשה במועד הבקשה להשפט.

האחריות למצב אליו נקלע המבקש רובצת לפתחו, שכן המבקש קיבל לידיו את הודעות הקנס במועד, אך נמנע מלפנות למשיבה במועד בבקשה להשפט.

הדין החל

       4. ההגיון העומד בבסיס חוק העבירות המינהליות הוא הסבת הליכים פליליים להליכים מינהליים, במטרה לשפר דרכי אכיפה ולהקל על התביעה ועל בתי המשפט, וכן לאפשר לאדם שהושת עליו קנס, לשלמו בלא שתירשם לחובתו הרשעה בפלילים.

             ראה:

  בג"צ 5537/91 אפרתי- עו"ד אוסטפלד ואח', פד"י מו (3) 501, 509-508.

בג"צ 2126/99 דה הס- עיריית תל אביב-יפו, פד"י נד (1) 468, 479.

5.         סעיף 8 (ג) לחוק העבירות המינהליות, שכותרתו "הטלת קנס מינהלי קצוב", קובע בהאי לישנא:

"הנקנס רשאי להודיע בכתב למי שהטיל את הקנס, כי ברצונו להשפט על עבירה; ההודעה תומצא תוך שלושים ימים לאחר שהומצאה לו ההודעה על הטלת הקנס המינהלי; הודיע כאמור, יחולו הוראות סעיפים 13 ו-14" (ההדגשות שלי – י.י).

סעיף 8א לחוק העבירות המינהליות , שכותרתו "ביטול קנס מינהלי", קובע כדלקמן: 

"(א) הומצאה לנקנס הודעה לפי סעיף 8 רשאי הוא להגיש לתובע, שהיועץ המשפטי לממשלה הסמיכו לענין סעיף זה (להלן - התובע המוסמך) בקשה לביטול ההודעה בתוך 30 ימים מיום שהומצאה לו; נוכח התובע המוסמך כי התקיימה אחת מהעילות המפורטות להלן, רשאי הוא לבטל את ההודעה:

            (1) העבירה לא נעברה או שהיא לא נעברה בידי הנקנס;

            (2) בנסיבות המקרה אין ענין לציבור בהמשך ההליכים.

...

         (ד) הגשת בקשה לביטול הודעה אינה דוחה את המועד לתשלום הקנס.

(ה) מי שהגיש בקשה לביטול הודעה, כאמור בסעיף זה, אינו רשאי להודיע על רצונו להשפט לפני שהתובע המוסמך המציא לו החלטתו; דחה התובע המוסמך את הבקשה לביטול ההודעה רשאי מגיש הבקשה להודיע כי ברצונו להשפט על העבירה בתוך 30 ימים ממועד המצאת ההחלטה.

(ו) התובע המוסמך רשאי לדון בבקשה שהוגשה לאחר המועד האמור בסעיף קטן (א) אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה" (ההדגשות שלי- י.י) .

מכאן, שהסמכות לדון בביטול הקנס נתונה לתובע המוסמך, ולו בלבד, ואין בית הדין מוסמך להתערב בכך.

6. באשר לבקשה להשפט - סעיף 13 (ב) לחוק העבירות המינהליות מקנה סמכות לבית המשפט או לבית הדין לדון בבקשה להשפט, אף אם הוגשה באיחור. סעיף זה קובע כדלקמן:

"בית המשפט רשאי, מנימוקים שיירשמו, לקיים את המשפט גם אם הודעת מקבל ההודעה לפי סעיפים 8 או 9 כי ברצונו להשפט ניתנה באיחור".

  הלכה פסוקה היא כי -

"בתי המשפט נוטים להיענות לבקשות להארכת מועד מקום שנדרשת הוכחתו של "טעם מיוחד", כאשר האיחור נגרם בעטיין של נסיבות חיצוניות שאינן בשליטת בעל הדין, ואולם כאשר טעמי האיחור נעוצים בבעל הדין עצמו או בבא כוחו, נקבע כי אין צידוק להאריך את המועד שהוחמץ".

ראה:

ב"ש 1638/85 ע"א 64/85 בנק צפון אמריקה בע"מ- עומר גלבוע חברה לבנין ועבודות עפר בע"מ, פ"ד מ (1) 57, 62.

  בפרשת סיוון תכשיטים בע"מ נקבע כדלהלן:

"אמת המידה אשר ראוי שתנחה את בתי הדין בבואם להכריע בבקשה להארכת מועד להגשת בקשה להשפט, היא זו של 'טעם מוצדק או סביר לאיחור' ".

וממשיך שם בית הדין הארצי, מפרט את השיקולים השונים, ומסכם:

"על-מנת להיעתר לבקשה להארכת המועד להגשת בקשה להשפט, על בית-הדין לדון בעניין על-פי כלל נסיבותיו המיוחדות ולהשתכנע כי קיימת סיבה סבירה - הצדק ראוי - להגשת הבקשה באיחור או כי קיים טעם אשר בגינו מוצדק לאפשר את הגשת הבקשה חרף האיחור בהגשתה. אין ספק, כי מדובר בטעמים בעלי משקל משמעותי, שהרי אין הכוונה כי ייפתח פתח בו כל דיכפין ייטה וייכנס. נשוב ונדגיש, "המסלול המינהלי" הינו דרך המלך - בבחינת הכלל העולה מתכליתו של חוק העבירות המינהליות ואילו "המסלול הפלילי" ומתן ארכה להגשת בקשה להשפט הינם בבחינת היוצא מן הכלל".

ראה :

עפ"א (ארצי) 14/05 סיוון תכשיטים בע"מ- מדינת ישראל (ניתן ביום 12.3.06).

מן הכלל אל הפרט

7. לאחר עיון בבקשה, בתגובה, בתצהירו של המבקש ובעדותו, וכן בטענות הצדדים במסגרת סיכומיהם, ובשים לב להלכה הפסוקה שפורטה לעיל, הנני קובע כי דין הבקשה להדחות, מן הנימוקים שיפורטו להלן.

8. כפי שפורט לעיל, בהתאם להלכה הפסוקה, המבקש היה צריך לפרט את הסיבות אשר מנעו ממנו להגיש את בקשתו במסגרת המועד הקבוע בחוק, והיה עליו להציג הצדק ראוי לאיחור.

דא עקא, שהמבקש העלה טענות כלליות אשר לא נתמכו במסמכים מתאימים. למעשה, לא סתר המבקש את טענת המאשימה בכל הנוגע לכך שהודעות הקנס נשלחו על ידה למבקש על פי הכתובת אשר היתה רשומה במירשם האוכלוסין במועדים הרלוונטיים, קרי משק 20 במושב תלמים.

לא זו אף זו, בשני המועדים בהם נחקר המבקש על ידי חוקרי התמ"ת, בתאריכים 10/9/08 ו- 5/10/08, מסר הוא לחוקריו את פרטיו האישיים ובין השאר את כתובתו, משק 20 מושב תלמים, אליה נשלחו הודעות הקנס.

גם במסגרת ההליך דנן, הודה המבקש כי כתובתו הרשומה במירשם האוכלוסין הינה משק 20 במושב תלמים. במסגרת עדותו בבית הדין התובע אף הסביר כי אינו משנה את כתובתו זו, מאחר ואם יעשה כן הוא יאבד זכויות כחבר מושב.

מכל האמור לעיל עולה, כי המאשימה המציאה את הודעות הקנס לכתובת המבקש הרשומה במירשם האוכלוסין.

9. כמו כן, אין לקבל את טענת המבקש, לפיה הסיבה למחדלו נעוצה בדוור ובנוהל חלוקת הדואר במושב.

המבקש צירף לבקשה מכתב מהדוור כדי לתמוך בטענותיו.

מעיון במכתב של הדוור עולה, כי אין בו כדי להועיל לעמדת המבקש, אלא נהפוך הוא. במסגרת המכתב מצויין, כי בכל יום מגיע דואר למושב, וכי הוא מחולק עוד באותו יום לתאי הדואר, קרי לתושבים על פי כתובותיהם, וכי במידה וישנם מכתבים רשומים הנמען מקבל הודעה באותו היום עם תאריך ההגעה של המכתב. ועוד נכתב שם, כי ישנם מצבים שהנמען מגיע לקבל את המכתב לאחר מכן. דא עקא, לא נכתב שם שבמצבים אלה הנמען קיבל את ההודעה באיחור, אלא עולה שהנמען מקבל באותו יום את ההודעה, ולעיתים הוא מגיע לקחת את דבר הדואר לאחר מכן.

דהיינו, לפי תוכן המכתב, המבקש קיבל הודעה על דבר הדואר עוד באותו היום, אך מסיבותיו הוא הלך לדרוש אותו במועד מאוחר יותר.

עוד יצויין, כי מכתבו של הדוור היה כללי ולא התייחס באופן פרטני למקרה דנן, וגם עקב כך ממילא לא היה בו כדי לתמוך בגירסת המבקש, גם לו היה תוכנו שונה.

ועוד נוסיף, כי המבקש בחר מסיבותיו הוא שלא להביא לעדות את הדוור, וגם בכך יש כדי לשמש כנגדו.

בהקשר זה ידועה ההלכה לפיה :

"...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים

בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו,

ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר

סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל

זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים,

וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-

הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה".

ראה:

ע"א 548/78 שרון- לוי פד"י לה (1) 736 ,760 (ההדגשות הוספו- י.י.).

וכן ראה :

ע"א 2273/90 לימה בע"מ- רוזנברג, פד"י מז (2) 605, 615.

ע"א 27/91 קבלו- שמעון, פד"י מט (1) 457.

ע"א 50/89 קופל- טלקאר, פד"י מד (4) 603.

ע"א 3199/93 קראוס- ידיעות אחרונות בע"מ, פד"י מט (2) 843.

יעקב קדמי, על הראיות (מהדורת תשנ"ט ), עמ' 1396 - 1398.

במקרה דנן, עדותו של הדוור היתה חיונית מבחינתו של המבקש; היות וטענתו המרכזית בבקשה היתה כי הדוור חתם על דבר הדואר הרשום ביום 9/11/09 והניחו בתיבת הדואר השייכת למבקש, וכי רק כעבור למעלה מחודשיים יצר עם המבקש קשר כדי לעדכנו כי דואר רשום ממתין לו. טענה זו של המבקש מנוגדת למעשה לאמור במכתבו של הדוור, ובכל מקרה היה עליו להביא לעדות את הדוור כדי להוכיח את טענתו.

למרות זאת, המבקש לא הביא את הדוור לעדות, ולא מסר כל הסבר למחדלו זה.

10. במסגרת סיכומיו, טען המבקש כי מעולם לא טען שאיננו חתום על אישור מסירת דבר הדואר הרשום. דא עקא, הדבר מנוגד לאמור בבקשתו נשוא ההחלטה דנן, שם טען כי "הדוור חתם על דבר הדואר הרשום והניחו בתיבת הדואר השייכת למשקו של המבקש". וגם בכך יש כדי להחליש את גירסתו של המבקש.

11. מכל האמור לעיל עולה, כי המבקש לא הציג הסבר סביר או מוצדק לאי הגשתה במועד של בקשה להשפט.

מהתמונה שנפרשה בפני בית הדין עולה, כי המשיבה ביצעה מסירה כדין של הודעות הקנס; בכך ששלחה אותן לכתובתו של המבקש כפי שהופיעה במירשם האוכלוסין במועד הרלוונטי, כתובת אותה מסר המבקש בעצמו לחוקר המשיבה.

עוד עולה, כי המבקש מודה כי הודעות הקנס שוגרו למענו הרשום במירשם האוכלוסין, והוא אף הסביר כי לא שינה את מענו הרשום ביודעין ובכוונת מכוון.

בנסיבות העניין, אין למבקש אלא להלין על עצמו, על כך שלא עידכן את כתובתו בזמן אמת כשעבר לביתו החדש. לכל הפחות, אם אכן נכונה גירסת המבקש, היה עליו לדעת כי דברי הדואר משוגרים למענו הרשום, וכי עליו החובה לוודא כי יגיעו לידיו. שהרי, כיצד יכלה המשיבה לדעת כי המבקש אינו שוכן במענו הרשום?

לפיכך, יש לקבוע כי האיחור בהגשת הבקשה לא נגרם בעטיין של נסיבות חיצוניות שאינן בשליטת בעל הדין, אלא נהפוך הוא; טעמי האיחור נעוצים במבקש עצמו.

לאור זאת, אין צידוק להאריך את המועד שהוחמץ.

אחרית דבר

12. דין הבקשה להדחות.

13. החלטה זו תשוגר לצדדים בדואר רשום.

ניתנה היום, כ"ז שבט תשע"ד, (28 ינואר 2014), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.