1. עניינה של העתירה שלפנינו הוראת אגף הנכים של משרד הביטחון (להלן: "המשיב") שמספרה 85.02. העותר טוען כי מן הראוי שתיקבע בטלותה של ההוראה האמורה, ויוחזר לתוקף ההסדר שקדם לה על פי הוראה 85.01.

נושא העתירה

2. הנושא העומד לדיון בהליך שלפנינו הוא הוראות אגף השיקום 85.01 ו-85.02 שעניינן תגמולי מחיה מיוחדים (להלן ובהתאמה: "הוראה 85.01", "הוראה 85.02" ו-"תג"ם"). הוראה 85.02 מיום 1.1.09 החליפה את הוראה 85.01 מיום 1.1.05, ונועדה לחול "...רק על נכים שפנו בבקשה לתגמולי מחיה מיוחדים עד 31.12.08". היא כוללת, בין השאר, את השינויים הרלוונטיים הבאים:

1. ביטול דרגת תג"ם 1 - זכאות לתגמול אשר נקבע בחוק הנכים לגבי נכה נצרך (עד 59% נכות), שניתנה ל"נכה שדרגת נכותו המוכרת עקב 'החמרה' הינה בגובה 35% - 49% נכות ונכותו הכוללת אינה פחותה מ-50% נכות, ואשר אין לו הכנסה כדי מחיה, הניסיונות לשקמו לא הצליחו וקיימת אבחנה רפואית שעקב הפגיעה המוכרת אינו מסוגל לעבוד או להשתכר למחייתו".
2. ביטול דרגת תג"ם 5 – זכאות לתגמול מיוחד המשולם בהתאם למצב המשפחתי שניתנה ל"נכה הזכאי לתגמולים והטבות שדרגת נכותו עד 39%..." אשר "איבד את כושרו להשתכר, אין לו הכנסה כדי מחיה, נעשו ניסיונות לשקמו, ללא הצלחה, וקיימת אבחנה רפואית שהנכה אינו מסוגל לעבוד בעבודה כלשהי בגין הנכות המוכרת או אבחנה פסיכוסוציאלית שהנכות המוכרת בשילוב עם רקע מקצועי ונתונים אישיים אינם מאפשרים לו לעבוד או להשתכר למחייתו".
3. צמצום דרגת תג"ם 6 למקרים של נכים שטרם הגיעו לגיל 50, בעלי דרגות נכות של 20% - 49% שמרביתן פגיעת נפש או פגיעת ראש, כאשר הנכה "איבד את כושרו להשתכר, אין לו הכנסה כדי מחיה, נעשו ניסיונות מוכחים לשקמו, ללא הצלחה, וקיימת אבחנה רפואית שהנכה אינו מסוגל לעבוד בעבודה כלשהי בגין הנכות המוכרת". זאת בעוד שלפי ההסדר שבהוראה 85.01 היו זכאים לתגמולים בדרגה 6 נכים מכל סוג בדרגה של 40% -100% או בעלי פגיעת נפש או פגיעת ראש בדרגת נכות עד 39% שאחוזי נכותם בגין הפגיעה האמורה לפחות 10%.
4. הגדרת הזכאות לתג"ם ברמות 2 ו-6 כנסמכת על אי יכולת לעבוד בעבודה כלשהי מבחינה רפואית, וביטול חלופה לפיה קמה זכאות גם בנסיבות בהן הנכות הרפואית בשילוב עם רקע מקצועי ונתונים אישיים אינם מאפשרים לנכה מציאת עבודה או שיקום.

טענות הצדדים

3. העותר טוען כי מקור הסמכות למתן תג"ם מצוי בסעיף 45(א) לחוק חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: "חוק הנכים") לפיו:

"שר הביטחון רשאי להתקין תקנות בעניינים אלה... (5) בכל עניין אחר אשר לדעת שר הביטחון, עשוי להקל על נכים את קליטתם במערכת חייה הכלכליים של המדינה ואת היאחזותם בה".

נקודת המוצא, על פי הפסיקה, היא שעל המשיב להעמיד את הנכה שנפגע בשירותו במצב קרוב ככל האפשר למצב שקדם לפגיעתו, וכי נפלו פגמים שונים, הן בהליך שקדם לקביעת הוראה 85.02, והן בתוכנה. אשר להליך, שינוי כה דרסטי בקביעת קבוצות הזכאים לתגמולים, וחיוניותם של תגמולים אלו למחייתם (נוכח התנאי בדבר אי קיומה של 'הכנסה כדי מחיה'), חייב איסופה של תשתית עובדתית משמעותית וניהול דיונים מעמיקים בין הגורמים הרלוונטיים בדבר השלכותיה.

מעבר לכך, ככל שמדובר בשינוי שבסיסו שיקולי תקציב הביטחון, נדרשה בחינת היקף התועלת התקציבית לעומת הנזק שייגרם לצד עיון בחלופות בדבר קיצוץ ביחידות ובפעילויות אחרות, קודם שיוחלט כי המסלול הראוי הוא פגיעה במושפעים מהשינוי בהוראה. משלא ננקטו הפעולות הנדרשות, ולא הוצגו נתונים בנושא, הרי שמדובר בהחלטה הלוקה בשרירות ובחוסר מידתיות.

אשר לתוכן הוראה 85.02, ביטול חלופת הזכאות המתחשבת ברקע הסוציאלי של הנכה יוצרת אפליה בלתי מוצדקת בין נכים, שמשותף להם אובדן הכשירות לעבודת כפיים, ושאין בידם אפשרות מעשית לתעסוקה אלטרנטיבית.

4. המשיב טוען כי אימוצה של הוראה 85.02 הינו פועל יוצא של החלטת הממשלה 4135 משנת 2005, שעניינה קיצוץ בתקציב הביטחון, אשר הורתה שיש "להנחות את שר הביטחון בתאום עם שר האוצר, לפעול לתאום בין הוראת אגף השיקום 85.01 לבין חוק הנכים על פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה וזאת עד 28.2.2006". החלטה זו ניתנה על רקע מצב בעייתי לפיו בעוד שעל פי סעיף 1 לחוק הנכים, נכות מוגבלת ל"איבוד הכושר לפעול... [עקב] מחלה... החמרת מחלה... חבלה", וסעיף 7 לחוק הנכים מגביל את הזכאות לתג"ם ל"נכה שדרגת נכותו אינה פחותה מ-50%". הרחבת גדריה של הוראה 85.01 הובילה לכך שניתן תג"ם שלא כדין גם עבור חוסר יכולת שמקורו סוציאלי, ולבעלי נכות בדרגת נכות נמוכה מזו הקבועה בחוק. הדברים הללו זכו להתייחסויות ביקורתיות בדו"ח מבקר המדינה משנת 2001 ובדו"ח הוועדה לבחינת תקציב הביטחון משנת 2007. לצורך יישום החלטת הממשלה הוקם צוות בין משרדי של משרדי האוצר והביטחון תוך יידוע ותיאום עם העותר בדבר המתרחש בהליך.

לאחר דיונים שנערכו בנושא, שכללו ניתוח הנתונים הידועים בנושא, הוחלט כי עקרונות ההסדר החדש יהיו אי פגיעה באינטרס ההסתמכות של מקבלי התג"ם הקיימים, ויצירת הסדר זמני המאפשר מתן הטבות שלא על פי חוק למקרים המצדיקים זאת, פגועי נפש וראש, הסובלים מקשיים מיוחדים בהשתלבות בשוק העבודה. לצדם, הוצעו חלופות שונות בדבר מימוש החלטת הממשלה. תגמולים במקרים אחרים לא יינתנו עד להסדרה כוללת של הנושא במסגרת חקיקה עתידית (כאשר צפויה התנגדות משרד האוצר לנתינתם) אלא אם יאושרו בידי ועדת חריגים, שמספר הפניות אליה בשנים האחרונות הינו קטן.

לשיטת המשיב, יש לדחות את העתירה על הסף נוכח השיהוי בו לקתה, שכן הוגשה מעל שנה ממועד כניסת הוראה 85.02 לתוקף. מדובר בהחלטה מנהלית סבירה שאין עילה להתערבות בה, המיישמת החלטת ממשלה שעניינה שינוי המדיניות בנוגע לסל ההטבות הניתן לאוכלוסייה מסוימת. משמע, החלטה בדבר סדרי עדיפויות תקציביים המצויה בליבת שיקול הדעת המנהלי.

דיון

5. הוראות אגף השיקום והתייחסותן לחוקי הנכים השונים, נדון לאחרונה בפסיקת בית המשפט העליון, שם נאמר כדלקמן:

"המסגרת הנורמטיבית העיקרית המסדירה את זכויותיהם של נכי צה"ל ומשפחות שכולות הם חוק הנכים... וחוק המשפחות... במקביל לזכויות שנקבעו בחוקים אלה, גיבש משרד הביטחון מערכת מקיפה של הטבות שהוסדרה לאורך השנים בנהלים פנימיים, הנושאים את הכותרת 'הוראות אגף', ואין לה עיגון בדין... הוראות האגף מתחלקות בין אלה המעניקות זכויות נוספות לאוכלוסיות הנכים והשארים, לבין אלה הבאות להסדיר את האמור בהוראות המיטיבות... לנכי צה"ל ניתנות איפוא הטבות כספיות משני סוגים: תגמולים מכוח חוק הנכים, ומכוח הוראות אגף השיקום במסגרת התקציב השנתי המאושר לאגף." (עע"מ 7335/10 קצין התגמולים - משרד הבטחון נ' לופו, פסקה יג לפסק דינו של כב' השופט רובינשטיין, ניתן ב-29.12.2013, להלן: "פסק דין לופו").

דברים אלו, נאמרו בהמשך לפסקי דין קודמים בהם הודגש כי מדובר בהטבות הניתנות "... לשיטת המשיב 'לפנים משורת הדין' על פי הוראות פנימיות של אגף השיקום ותקציבו השנתי המאושר בגדר חוקי התקציב" (עע"ם 4539/09 פלוני נ' קצין התגמולים, פסקה 11, ניתן ב-15.11.10), וכי מעמדן נמוך מזה של תקנות הנכים (רע"א 7777/11 משרד הביטחון – קצין התגמולים נ' גולדשטיין, פסקה 19, 22.05.13).

במקרים בהם "...חוק התקציב משמש, הוא עצמו, מקור למדיניות הכרוכה בהוצאות", או אז "ההלכה אינה מכירה בזכותו של היחיד – כזכות מכוח חוק – לקבל כספים מן המדינה..." אלא אם כן מדובר בהפרה של "...איסור הפליה או... איסור שרירות מסוג אחר..." (בג"ץ 2344/98 מכבי שירותי בריאות נ' שר האוצר, פ"ד נד(5) 729, 755).

6. בפסק דין לופו הנ"ל נקבע כי שינוי בהוראות אגף השיקום, אשר יצר אבחנה בהיקף הזכאות הכספית, לשתי קבוצות נכים על פי מועד ההכרה בנכות בטל. זאת, מן הטעם שמועד ההכרה עשוי להיות מקרי, ותלוי בנכונותו של המשיב להכיר באדם כנכה, והצורך של האחרון לנקוט בהליכים שונים במטרה לזכות במעמד האמור. וכדברי בית המשפט העליון:

"טלו מקרה בו שני נכים בדרגת נכות זהה, שנכותם נגרמה באותו זמן ואופן, מגישים תביעה להכרה בנכותם באותו יום – אלא שהאחד הוכר כנכה על-ידי קצין התגמולים מיד לאחר הגשת התביעה, ואילו על האחר נגזר, מטעם כזה או אחר, הליך משפטי ארוך ומייגע שבסופו הוכרה נכותו. התוצאה היא, כי כל אחד מהם יזכה לקבל את ההטבות ממועד ההכרה בנכותו, גם אם בין שני המועדים פער רב שנים, כפי שאירע במקרה דנא. יווצר איפוא פער בין שניהם אף שבבסיס שוים המהּ. משהוראה 80.23 יוצרת הבחנה בין נכי צה"ל בקשר למועד הקובע שממנו תשולמנה הטבות אגף השיקום, מהוה הגבלת תשלום ההטבות ממועד ההכרה בנכות, איפוא, הפליה – גם אם זו אינה מכוונת כשלעצמה. קשה למצוא לכך הצדקה רציונלית.".

כמו כן נפסק בהתייחס לטענות המשיב כי: "שיקול תקציבי, כאמור, אינו בלתי מתקבל על הדעת ועל המציאות, ואולם הוא אינו יכול להסביר שוני, העלול לעלות כדי הפליה, על בסיס אקראי לחלוטין של מועד ההכרה בנכות".

וממילא המשיב: "...לא הראה 'בעובדות ובמספרים', בשני תצהירים שהוגשו מטעמו, כי שיקול תקציבי עדכני עומד בבסיס הוראה 80.23, וכי יש במתן הטבות מכוח הוראות אגף השיקום למפרע ממועד הכולל התחשבות באמת מידה שויונית (ולאו דווקא בהכרח מהמועד הקבוע בחוק הנכים), כדי להקשות משמעותית על אגף השיקום בהתנהלותו בשגרה ובדרגת שיבוש שהדעת אינה סובלת..." (שם, פסקות כו, לב).

7. בעניינו, אין חולק כי אימוצה של הוראה 85.02 אינה תוצאה של בחירת מדיניות עצמאית מטעם המשיב, כי אם מימוש החלטת ממשלה, אשר הורתה לו, ב"רחל בתך הקטנה" לא רק לקצץ בתקציבו, אלא גם התוותה את המסלול לכך - צמצום ההטבות הניתנות מכוח הוראה 85.01, והתאמתן לחוק הנכים. ממשלת ישראל, היא הרשות שנתנה את ההחלטה האמורה, ואין חולק שעשתה כן כדין (בין מכוח סעיף 32 ובין מכוח סעיף 34 לחוק יסוד: הממשלה), כלל אינה צד לדיון שבפני. בנסיבות אלו, שיקול דעתו של המשיב, כלפיו מופנית העתירה, מלכתחילה הוגבל לדרך מימוש החלטת הממשלה האמורה, והימנעות מכך לא הייתה בגדר סמכותו.

אציין, שככל שהיה העותר תוקף ישירות את החלטת הממשלה, ספק רב בעיני האם בית משפט זה היה מוסמך לדון בעתירה, וממילא, היה מקום להעברת הדיון לבית המשפט העליון מכוח הסמכות הקבועה בסעיף 6 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000.

במצב עניינים זה, ממילא אין טעם בהעמדת דרישה למשיב שיציג "עובדות ומספרים" בנושא המשך החלת הוראה 85.01 שהרי לא יהא בכך כדי לשנות מחובתו לקיים את ההוראה שבהחלטת הממשלה. ואכן, לאחר שנבחן הנושא, הגיע המשיב למסקנה כי עליו להמשיך וליישם את הוראה 85.01 ולתת הטבות מכוחה למי שכבר הגיש בקשתו קודם למועד הקובע.

8. יצוין שהכלל האמור עולה בקנה אחד עם עמדת הפסיקה לפיה שינויים במצב הנורמטיבי אינם מוחלים על נכים מוכרים ודרגות הנכות שנקבעו להם נותרות בעינן כל עוד לא השתנה מצבם הבריאותי העובדתי, כאשר בהחלת מבחנים חדשים רק על נכים שעניינם טרם נדון אין משום פגיעה שלא כדין בשוויון (רע"א 7678/98 קצין התגמולים נ' דוקטורי, ניתן ב-20.6.05).

בהקשר זה, יודגש כי בניגוד למקרה שנדון בפסק דין לופו, אין מדובר בענייננו במועד קובע "מקרי" לחלוטין מנקודת מבטו של הנכה, כי אם במועד הגשת התביעה, המצוי מטבע הדברים בשליטתו.

כיוון שכך, איני סבורה כי מדובר במי שנמנים על אותה קבוצת שוויון רלוונטית, או שמדובר במקרים דומים. לאמור בבג"ץ 8487/03 ארגון נכי צה"ל נ' שר הביטחון, פ"ד סב(1) 296, אליו הפנה העותר בסיכומי התשובה, אין השלכה לענייננו שכן, באותו מקרה שימשה לצורך השוואה קבוצת נכי הביטוח הלאומי, ונקבע כי לא נמצאה הצדקה לאפלייתם לרעה של נכי צה"ל במבחני קביעת הנכות (פסקה 23 לפסק הדין), טענה שאינה רלוונטית לדיון בהליך הנוכחי. כמו כן, גם מפסק דין זה עולה שצמצום מבחני הזכאות והתנאים לה, מצויים בגדרי סמכותו של המשיב (פסקות 7-8 לפסק הדין).

אין בהצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון מס' 30) – התשס"ט-2008 (ה"ח הכנסת 261), אליה הפנה העותר בסיכומי התשובה כדי לסייע לו באשר לפירוש החלטת הממשלה משמדובר בהצעת חוק פרטית שאין כל אינדיקציה לקשר בינה לבין מדיניות הממשלה.

אדגיש, כי משמעותה המעשית של עמדת העותר, הן באשר לפרשנות הזכות לשוויון, והן באשר לזכות הוטו שלטענתו ניתנה לו ב"הבטחה מנהלית", היא שלילה מוחלטת של האפשרות לצמצום כלשהו של ההטבות שהוענקו מלכתחילה שלא בהסתמך על זכויות שבדין הקיים, בבחינת "גולם הקם על יוצרו" ואת זאת ודאי שלא ניתן לקבל. מעבר לכך, אציין כי טענות העותר בכתב העתירה ומפי בא כוחו בדיון בעל פה מיום 19.10.10 (פרו' ע' ש' 12-16), לפיהן כוונת החלטת הממשלה הייתה לעיגון הוראה 85.01 בחוק, הועלו תוך התעלמות מוחלטת מכך שהדברים נאמרו תחת הכותרת הכוללת בדבר "הפחתות בתקציב הביטחון" (סעיף 77 לעתירה), ומבלי לצרף עותק שלם של ההחלטה האמורה.

דומה שהדברים נועדו להעלים מבית המשפט את מהותה האמתית של העתירה וההחלטה כלפיה היא מופנית, על הקשיים שהדבר מעורר באשר לסמכות לדון, ולהגדיל את סיכויי העותר לקבלת צו ביניים. התנהלות מעין זו, מצדיקה דחיית העתירה עקב אי עמידת העותר בדרישת הסף לניקיון כפיים (השווה: בג"ץ 906/14 פלוני נ' עיריית ירושלים, פסקה 17, ניתן ב-10.3.14).

9. העותר מעלה טענות שונות בדבר ההשלכות הקשות הכרוכות בצמצום היקף התגמולים לו יהיו זכאים הנכים בעתיד, באופן המונע מהם "שמירה על רמת חיים מינימלית", ושתוצאתם תהיה כי "ייאלצו הוא ובני משפחתו להתדרדר לרעב או למחסור ועוני". הוא מוסיף ומפנה לנתונים סטטיסטיים שונים שלדעתו מלמדים על כך שהתועלת התקציבית מצמצום מעגל הזכאים מוגבלת, ביחס להשלכות האמורות, באופן בו מדיניות ראויה היא כי הוראת האגף 85.01 תעוגן בחקיקה העתידית לבוא. איני רואה כיצד טענות כלליות מסוג זה מקימות עילה משפטית, לחיוב המשיב לחרוג מסמכויותיו.

בנושא קרוב, צמצום הטבות כספיות שונות באמצעות תיקוני חוק שונים במסגרת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת 2003), התשס"ג-2003, קבע בית המשפט העליון כי טענות מסוג זה יש לבחון בראי הזכות לכבוד, המעוגנת בסעיף 2 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בהיבט של הזכות לקיום מינימאלי לאינדיבידואל מסוים, ולא בהקשר לכותרת כללית תחתיה ניתנות הטבות אלו או אחרות. בהקשר זה, נקבע, כי:

"במסגרת השלב הראשון של הבחינה החוקתית... הנטל על העותרים להראות שעל אף מכלול השירותים חיים בארצנו אנשים שכבודם נפגע מפני שתנאי הקיום החומריים שלהם אינם מספיקים. בנטל זה לא עמדו העותרים. הפחתה – ולו הפחתה גדולה – בשיעור גמלאות הבטחת הכנסה אינה מלמדת כשלעצמה על פגיעה בכבוד. אכן, אין ספק שיהיה בהפחתת הגמלאות כדי להכביד עוד על חייהם, הקשים ממילא, של הזכאים להבטחת הכנסה. המדינה מניחה כי הכבדה זו תמריץ אנשים להשתלב במעגל העבודה, תצמצם את פרקי הזמן שבהם אנשים מקבלים הבטחת הכנסה, ולאורך זמן תבטיח רווחה גדולה יותר לציבור כולו ועלייה ברמת חייהם של העניים מתוכו. בד בבד היא מתחייבת כי יתר מערכות התמיכה יספקו את התנאים המתחייבים להבטחת הכבוד. גם הנחות אלה אין בכוחנו לבחון באופן ערטילאי ומופשט. הבחינה היא לעולם קונקרטית ותוצאתית. אכן, לחובתה של המדינה שלא לפגוע בכבוד האדם ולהגן עליו לא צמוד לו 'תג מחיר' קבוע ואחיד שאותו בכוחו של בית המשפט לחשוף. הוא אינו מאופיין במנגנון מסוים של גמלאות שעל יצירתו נדרש בית המשפט להורות. הזכות לכבוד, ואף הזכות לקיום בכבוד, אינה הזכות לגמלה חודשית בסכום מסוים. זו הזכות לכך שבהינתן כל מערכות התמיכה והסיוע יישמר – בבחינה תוצאתית – כבודו של האדם... נמצא כי כבודו של האדם במדינת ישראל תלוי במכלול תנאי חייו, כפי שהם משתקפים ממצבה של החברה ומערכי היסוד המנחים אותה. כבוד האדם נפגע אם אותו אדם מבקש לקיים חיי אנוש בחברה שלה הוא משתייך אך מוצא כי דלו אמצעיו ותש כוחו לעשות כן. אדם שכזה זכאי כי המדינה תפעל כדי להגן על כבודו. אם תימצא המדינה מפרה, למרות מכלול אמצעי התמיכה שהיא מפעילה, את חובתה זו – בין בחקיקה (שאינה עומדת בתנאי פסקת ההגבלה) ובין במעשה שלטוני אחר (שאינו מקיים את כללי המשפט המינהלי) – זכאי אותו אדם אף לציווי מבית המשפט, שיורה למדינה לעמוד בחובתה ולספק לו את האמצעים הדרושים לצורך קיומו בכבוד. ציווי שכזה עשוי לחול על מקרה בודד או על סוג של מקרים דומים, הכול לפי העניין והנסיבות. כדי שיתאפשר לבית המשפט לתת אותו, יש להניח לפניו תשתית עובדתית מלאה שממנה יהיה ניתן להסיק את הפגיעה בכבוד. כך ייזקק בית המשפט לפירוט המבוסס בתיעוד מתאים, של מקורות ההכנסה ושל ההוצאות השוטפות והקבועות שבהן אותו אדם נושא" (בג"ץ 366/03 עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי נ' שר האוצר, פ"ד ס(3) 464, 484-486).

משמע, טענות מסוג זה, אין מקומן באכסניה של עתירה כוללנית כגון זו של העותר. ממילא, כפי שעולה מדברי המשיב, שלא נסתרו על ידי העותר, קיימת ועדת חריגים הדנה במקרים קונקרטיים הדורשים התייחסות ספציפית לעניינו של נכה זה או אחר. (ראה פרוטוקול דיון מיום 20.1.15 והאמור בעניין זה בסיכומי המשיב).

10. קודם סיום, אציין שהתנהלות המשיב בפרשה אינה מניחה את הדעת. בפסיקה, כבר הובעה הדעה לפיה המשיב אינו יכול ליצור במסגרת החלטות מנהליות, אף אם ניתנות בידי השר, הסדרי תגמולים ופיצוי שאינם נסמכים על הוראת חוק, וכי דינם של הסדרים מסוג זה בטלות מוחלטת (בג"ץ6758/01 ליפשיץ נ' שר הביטחון, פ"ד נט(5) 258, 274-276). דומה שדברים אלו עמדו גם בבסיס עמדת מבקר המדינה בדו"ח משנת 2001 אליו הפנו דברי ההסבר להצעה להחלטת הממשלה (נספח ב' לסיכומי המשיב, סעיף 7). דא עקא, שהמשיב התעלם מהאמור בדו"ח המבקר, ורק בשנת 2005 הכניס לתוקף את הוראה 85.01. משמע, סביר להניח כי לולא החלטת הממשלה המחייבת אותו בכך, שנסמכה על שיקולי תקציב, היו ממשיכות לחול אותן חריגות גם לעתיד (ובפועל, הדבר נעשה רק לאחר שחלף זמן ארוך משמעותית מהמועד שנקבע בהחלטת הממשלה). דברים אלו מעלים תמונה עגומה לפיה המגבלה המוטלת על סמכותו בסעיף 7 לחוק הנכים במאפייני הזכאים לקבלת תג"ם נדמתה בעיני המשיב ויועציו המשפטיים כהמלצה גרידא, שאינה מגבילה או כובלת אותם. התנהלות זו עושה את חקיקת הכנסת פלסתר, היא בבחינת דין "לכשארצה", המותנה ברצונה של הממשלה לקיים ההוראות הללו ולאוכפן על המשיב. אין לאמץ התנהלות שכזו במדינה מתוקנת. מה גם שבהליכים משפטיים אחרים מבקשת המדינה להגן על אי עמידתה בהוראות חוק מהותיות ומחייבות, משיקולי העדר תקציב (לדוגמה: בג"ץ 5989/07 אלו"ט – האגודה הלאומית לילדים אוטיסטים נ' שרת החינוך, ניתן ב-01.03.11).

11. אי לכך ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה את העתירה.

בנסיבות דנן אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ד אייר תשע"ה, 13 מאי 2015, בהעדר הצדדים.