לפני: כבוד השופט יוסף יוספי

הכרעת דין

1. בהתאם לסעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב -1982, הנני מודיע כי החלטתי לזכות את הנאשמת מביצוע העבירה שיוחסה לה בכתב האישום. לנאשמת יוחסה עבירה של העסקה שלא כדין; עבירה על הוראות סעיף 2 (א) (2) לחוק עובדים זרים, תשנ"א – 1991.

2. על פי כתב האישום, בתאריך 15.6.04, במסגרת ביקורת שערכו מפקחי משרד התמ"ת באתר עבודה ברחוב הציונות פינת רחוב התקווה באשדוד (להלן: "האתר"), שם נבנה פרוייקט

"גרנד דימרי", נמצאו 15 עובדים העוסקים בעבודות בנייה. הנאשמת העסיקה את העובדים שלא על פי היתר כדין.

3.          הנאשמת כפרה באישום, ועל כן נשמעו הוכחות בתיק. לאחר קיום מסכת הראיות, סיכמו הצדדים בע"פ.

4. מטעם המאשימה העידו: מר שמעון זיגזג- מפקח במאשימה, מר ירון הלפגוט- מפקח במאשימה, מר ארמונד אסולין- מפקח במאשימה, מר מיכאל קוזלוב- מנהל אתר מטעם חברת י.ח. דמרי, וכן מר ניר ברדה- עובד בנאשמת.

             מטעם הנאשמת לא הובאו עדים.

5. להלן נפרט את התמונה העובדתית כפי שעלתה מן העדויות, תוך התייחסות לעדויות שנשמעו ולראיות שהוגשו.

6. המפקח שמעון זיגזג העיד כי קשה לו לזכור פרטים מן האירוע, מאחר וחלפו 9 שנים מאז. לפי עדותו, היו ראיות לכך שמקבלת היתר ההעסקה, חברת י.ח. דמרי, לא העסיקה את העובדים, וכי מבחינת המאשימה "זו עילה לפתיחת תיק חקירה הן כנגד מקבל ההיתר והן כנגד מי שהעסיק אותם". העד לא זכר איזה פעולות חקירה או אכיפה בוצעו כנגד מקבלת ההיתר, חברת י.ח. דמרי.

כשנשאל מדוע לא חקר עובד של הנאשמת שניהל את העבודה בשטח, ושהיה במקום, השיב כי אכן "רצוי לחקור אותו", והוסיף כי "אנו מביאים בחשבון את הפגיעה בפרנסה של שכירים, שאם נגבה ממנו עדות זה יהווה לחץ מסויים וניגוד אינטרסים מול המעסיק שלו. לפעמים מתוך תחושה אנו מוותרים על חקירה כזו כי אין בה צורך".

כשנשאל מדוע נחקר רק עובד אחד מתוך 15 העובדים הזרים, השיב כי "סביר להניח כי אותו עובד תקשר טוב בעברית והיתר לא". כשנשאל אם מדובר בניחוש, השיב "אמרתי סביר להניח. לזכור אחרי 9 שנים" (כך במקור– י.י).

הנה כי כן, עדות זו לא תרמה רבות לחקר האמת, והסתבר כי העד למעשה אינו זוכר את ההתרחשויות.

7. המפקח ירון הלפגוט העיד כי אינו זוכר דבר מן הפרשה, ורק אישר את המסמכים שערך ואת התמונות שצולמו. עד זה היה ראש צוות ואחראי על החקירה.

כשעומת עם דברי המפקח זיגזג, לפיהם החוקרים לא חקרו נציגים של חברת דמרי כדי לא לפגוע בהם, השיב "נשמע הזוי. לא מקובל. צריכים לעשות חקירות, כל מי שיש ראיה שיש לו קשר או יכול לשפוך אור, כל דרך שצריך להגיע לחקר האמת צריך לעשות".

כשנשאל מדוע לא הנחה לבצע חקירה של חברת דמרי, השיב כי "בחלוף כל כך הרבה שנים, זה קצת בעייתי". גם כשנשאל מדוע נחקר רק עובד אחד מתוך 15 עובדים, לא היתה לו תשובה ברורה.

כפי שעולה מהאמור לעיל, גם עד זה אינו זוכר את מהלך הדברים, ומלבד אישור מסמכים שערך לא יכל לתרום לחקר האמת.

8. המפקח ארמונד אסולין העיד כי גם הוא אינו זוכר דבר מהמקרה, ורק אישר את רשימת העובדים שערך בזמנו.

עם זאת, המפקח אסולין הוסיף דברים חשובים כמפורט להלן (ההדגשות הוספו- י.י.):

"לאחר בדיקה בשטח, אנחנו בודקים את הנושא הזה במשרד לגבי אותם עובדים האם הם חוקיים או לא וצורת ההעסקה שלהם. תמיד עבדו באופן מסודר עם י.ח. דמרי. היה קשר בין ניר לבין י.ח. דמרי ופרוייקטים נוספים שנבדקו. חלק לקחנו ונרשם וחלק לא. אם זה היה קורה בנתיבות, כנראה שלא היה מוגש כתב אישום כי אנו ידענו שחברת ניר היא קבלן משנה של דמרי.

ש. למה במקרה זה כן הוגש כתב אישום?

ת. אני מדבר בגדול. את המקרה אני לא זוכר. לפי מה שלי זכור, אני יודע על הקשר שהיה בין חברת ניר לחברת דמרי.

ש. מאיפה זכור לך?

ת. הם עבדו יחד בנתיבות וגם בב"ש וגם באשדוד. אם אני לא טועה אז גם בגן יבנה.

חקירה נגדית:

...

ש. היו להם אשרות?

ת. אשרות של דמרי. כולם בלי יוצא מן הכלל.

ש. בעניין שהעדת עליו לגבי הקשר בין חברת ניר לדמרי או מקרים אחרים שמוכרים לך במסגרת התפקיד, במקרים שרואים שיש לעובדים אשרות על שם אותו יזם שהאתר שלו, מבחינתך העובדים הם חוקיים?

ת. בראיה שלי, כן. אם היזם הוא בעל הויזות, אין שום סיבה שלא. במקרים כאלה לא הוגשו כתבי אישום באתרים אחרים.

ש. אחרי שאתה עורך רשימה כזאת ואתה מברר את פרטי העובדים, מבחינתך המשך הטיפול הוא שאין המשך טיפול?

ת. אם הייתי ממשיך הלאה, עזבתי את העבודה אבל אם הייתי ממשיך לטפל, הייתי מגיש לממונה שלי שאין בתיק זה ממצאים לדעתי.

ש. זכורים לך מקרים ספציפיים לגבי מקרים שבהם נבדקו אשרות?

ת. זה המקרה היחידי שאני מכיר שליזם יש היתרים לגבי העובדים, והוגש כתב אישום נגד הקבלן המבצע. בדרך כלל הם טופלו במצבים שבאנו וגילינו עובד זר שלא שייך למעסיק.

ח.ח.

ש. אמרת שלא ידוע לך על מקרה נוסף שהיה קשר בין היזם לבין הקבלן והוגש כתב אישום?

ת. הייתי מפקח, ואם המקרה היה ממשיך הלאה איתי, אני לא חושב שהמקרה היה ממשיך להליך משפטי. זה בראייה שלי. כמו שנסגרו מאות תיקים אחרים.

ש. היו עוד תיקים שהיה קשר כזה בין היזם לבין הקבלן?

ת. כן, היו תיקים כאלה לדעתי".

9. כפי שניתן לראות, עדותו של המפקח אסולין תומכת בגירסת הנאשמת, ועולה ממנה כי לדעתו לא היה מקום להגיש את כתב האישום דנן. עוד עולה מעדותו, כי במקרים דומים לא הוגש כתב אישום, וכי לו הוא היה ממשיך לטפל בתיק, לא היה מוגש כתב האישום דנן.

10. מר מיכאל קוזלוב העיד אף הוא. עד זה היה מנהל האתר מטעם י.ח. דמרי. מעדותו עלה כי הנאשמת שימשה קבלן משנה של היזם דמרי, ובנתה את השלד של הבניין. לנאשמת היה מנהל עבודה מטעמה.

עד זה לא ידע לספר דברים ביחס למעמד של העובדים שהיו באתר ואיזה היתר עבודה היה לכל אחד. עד זה אף העיד כי הוא לא בדק דרכונים של עובדים. כשנשאל אם יכול להיות שעובדים ששייכים לנאשמת מחזיקים באשרות מטעם דמרי, השיב "לא יכול להיות".

הנה כי כן, עד זה לא יכל לתרום דברים נוספים לחקר האמת. למעשה עולה כי עד זה לא היה גורם ניהולי בחברת דמרי, אלא רק שימש בתפקיד טכני באתר הבנייה. בהמשך הכרעת הדין ניגע בנושא זה, מאחר והמשמעות היא שלמעשה המאשימה לא חקרה את חברת דמרי. לו היו נחקרים גורמים ניהוליים בחברת דמרי, יכלו הם להשיב על השאלות החשובות שנותרו ללא מענה, אך הדבר לא נעשה.

11. העד ניר ברדה העיד אף הוא מטעם המאשימה. עד זה עבד בנאשמת, כמו גם שני אחיו.

לפי עדותו, הנאשמת עבדה בשיתוף פעולה עם חברת דמרי באתרים רבים, תוך שהנאשמת מבצעת עבודות בנייה ופיקוח.

כשנשאל "אותם מקרים שבהם עבדתם עם י.ח. דמרי באותה תקופה, זה היה פרוייקטים משותפים?", השיב בחיוב.

עד זה אף הוא לא זכר פרטים שונים לגביהם נשאל, והסביר זאת בחלוף הזמן מאז האירוע.

כפי שניתן לראות, מעדות זו עולה כי שתי החברות המדוברות, הנאשמת וחברת דמרי, ביצעו פרוייקטים רבים תוך שיתוף פעולה. בכך עדות זו מחזקת את עדותו של מפקח אסולין.

12. בזאת נסתיימה מסכת הראיות בתיק. כל צד טען בסיכומיו טענות שונות המסתמכות על מסכת ראיות זו.

המאשימה בסיכומיה טענה, כי הנאשמת היא זו שהנפיקה תלושי שכר לעובדים, וכן כרטיסי עובד. לגבי חלק מהעובדים היו גם הסכמי עבודה עליהם חתומה הנאשמת. בנוסף, הסכם העבודה בין הנאשמת לבין חברת דמרי מלמד שהנאשמת שימשה קבלן משנה של חברת דמרי. לגירסת המאשימה, מדובר בעבירה של יסוד שלילי, המאשימה עמדה בנטל המוטל עליה, הנטל עבר אל הנאשמת וזו לא עמדה בנטל המוטל עליה.

הנאשמת בסיכומיה טענה, כי לחברת דמרי היה היתר כדין להעסקת העובדים, ודי בכך כדי לזכות את הנאשמת. הנאשמת הפנתה אל הכרעת הדין שניתנה ע"י כבוד השופט לובוצקי, שם דובר לטענתה במקרה דומה, ושם זוכתה הנאשמת דנן. הנאשמת הוסיפה כי חלוף הזמן גרם לנזק ראייתי ממש ולעינוי דין.

13. ניתוח של הראיות והעדויות מעלה, כי עסקינן ב – 15 עובדים להם היה היתר העסקה עבור חברת י.ח. דמרי. בשנת 2004 עובדים אלה עבדו באתר של חברת דמרי בפרוייקט ששמו "גרנד דמרי" באשדוד. לעובדים היו חוזי עבודה עם חברת דמרי, למעט כפי הנראה עובד אחד. באתר זה עבדה הנאשמת. המאשימה טענה כי אין מדובר במתכונת של מעסיקים במשותף, אלא שלטענת הנאשמת היא ניהלה את העובדים עבור חברת דמרי.

אכן, במסגרת ההקראה שהתקיימה בבית הדין, טענה הנאשמת כי עסקה בניהול העובדים עבור המזמינה חברת דמרי, אשר החזיקה בהיתרים להעסקת העובדים. עם זאת, לא הוכח בתיק זה הפירוש המדוייק של המונח "ניהול עובדים". בנוסף, במהלך הדיון בתיק, ועוד טרם שמיעת העדויות, טענה הנאשמת טענות נוספות, כמו שהנאשמת היתה בגדר קבלן משנה של חברת דמרי (פרוטוקול עמ' 5 למטה). ואילו במסגרת סיכומיה טענה הנאשמת כי מדובר בפרוייקט משותף (פרוטוקול עמ' 8 שורה 16), ואף הפנתה לעדותו של מר ניר ברדה לפיה היה מדובר בפרוייקט משותף לנאשמת ולחברת דמרי. ואכן, כך העיד מר ניר ברדה.

בבואנו לבחון מה היה מעמדה של הנאשמת בפרוייקט, לא ניתן לדחות את טענתה כי מדובר בפרוייקט משותף. שהרי, האתר הינו של חברת דמרי, שלה היתרים להעסקת העובדים, ושהחזיקה גם מנהל אתר מטעמה, מר קוזלוב. הנאשמת ביצעה עבודות באתר, וגם אם הנפיקה תלושי שכר לעובדים ושילמה להם משכורות, וגם אם הביאה עימה כלי עבודה, אין בכך כדי לגרוע מהאפשרות שאכן מדובר בפרוייקט משותף. יש לזכור כי חברת דמרי החזיקה באתר מנהל אתר, שאינו רק מפקח אלא גם מנהל, כפי שתוארו מלמד.

בנוסף, הוגש לבית הדין דף ראשון מהסכם ההתקשרות בין החברות, וממנו עולה כי מדובר בביצוע עבודת שלד מטעם הנאשמת עבור חברת דמרי.

לית מאן דפליג, כי חברת דמרי נחשבת בנסיבות אלה כמעסיקה של העובדים. לו היו מופרים הוראות הדין ביחס לזכויות העובדים, ניתן וראוי היה להגיש גם כנגדה כתב אישום בנושא. במקרה דנן, לא נטען כי הופרו זכויות עובדים, אלא רק נטען להעסקה ללא היתר כדין. טענה זו אינה שוללת את מעמדה של חברת דמרי כמעסיקה של העובדים. בנסיבות אלה, גם אם נקבע שהנאשמת אף היא נחשבת למעסיקה של אותם עובדים, הרי שעסקינן במעסיקות במשותף. לפיכך, בעת שמדובר בשתי מעסיקות במשותף, יש לקבל את טענת הנאשמת לפיה אין לדרוש כפל היתרים, מה גם שכפל היתרים אינו אפשרי.

14. הצדדים הפנו שניהם אל הכרעת הדין שניתנה ע"י כבוד השופט יצחק לובוצקי במסגרת תיק הע"ז 16499-11-10. באותו מקרה, הנאשמת ביצעה עבודות באתר באשדוד, ונתפסו 12 עובדים לגביהם היה היתר לחברת י.ח. דמרי. בית הדין זיכה את הנאשמים שם מעבירה של העסקה ללא היתר כדין, וקבע כי חברת דמרי היתה הקבלן הראשי, כי הנאשמת הועסקה כקבלן משנה, וכי לפיכך יש לראותן כמעסיקות במשותף. לאור זאת, נפסק שם כי די בקיומו של היתר עבור חברת דמרי כדי להביא לזיכוי הנאשמת.

המאשימה טענה כי המקרה דנן שונה, מאחר וכאן אין עסקינן במעסיקים במשותף, וכי טענה זו לא נטענה במקרה דנן.

הנאשמת טענה בסיכומיה, כי עסקינן בפרוייקט משותף וכי העובדות זהות, וכי אותה תוצאה היתה מושגת גם לו היה מדובר בניהול העובדים מטעם הנאשמת.

כפי שפורט לעיל, הנאשמת אכן טענה כי מדובר בפרוייקט משותף לה ולחברת דמרי, מה גם שעולה כי עסקינן במעסיקות במשותף.

יש לציין כי לא הוגש ערעור מטעם המאשימה על הכרעת הדין האחרת, והדבר מדבר בעד עצמו. בכל מקרה, זיכוי הנאשמת במקרה דנן אינו מסתמך על אותה הכרעת הדין, וזו מובאת אך כדי ללמד כי הנאשמת וחברת דמרי ביצעו פרוייקטים נוספים במתכונת של פרוייקט משותף ותוך שהן משמשות מעסיקות במשותף. הדבר עלה אף מטענות הנאשמת, וכן מעדותו של המפקח אסולין, כפי שיפורט להלן.

15. כפי שפורט לעיל, המפקח אסולין העיד כי מדובר בשתי חברות שביצעו פרוייקטים נוספים בדרך זו, במתכונת של פרוייקט משותף. לפי עדותו, המאשימה ידעה שהנאשמת הינה קבלן משנה של חברת דמרי, ולגבי אתרים אחרים של שתי חברות אלה לא הוגשו כתבי אישום. ועוד עלה מעדותו, כי גם במקרים שהתייחסו לחברות אחרות שביצעו פרוייקט משותף, נמנעה המאשימה מלהגיש כתבי אישום בנסיבות דומות. עד זה אף העיד כי זה המקרה היחיד שהוא מכיר בו הוגש כתב אישום בנסיבות כאלה.

לפיכך עולה, כי המאשימה בזמנו ידעה שמדובר בשתי חברות שעובדות במתכונת של פרוייקט משותף, ולא הגישה כתבי אישום כנגד הנאשמת בפרוייקטים אחרים, וגם לא הגישה כתבי אישום כנגד חברות אחרות בנסיבות דומות.

16. עוד עלה מן העדויות , כי למעשה המאשימה לא חקרה את חברת דמרי. אמנם, המאשימה חקרה את מר קוזלוב, אך זה שימש בתפקיד טכני כמנהל אתר, ולא היתה לו כל ידיעה ביחס לנושאים כמו היתרי עבודה.

מחדל זה של המאשימה לא אמור לשמש כנגד הנאשמת. לו היתה המאשימה חוקרת את חברת דמרי, יכולה היתה ללמוד אודות נכונות טענותיה של הנאשמת. משלא עשתה כן, יש להחיל את ההלכה הנוגעת לנושא.

בהקשר זה ידועה ההלכה לפיה :

"...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה,שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית

המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך

הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן

במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית

המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה".

ראו: ע"א 548/78 שרון- לוי, פד"י לה (1) 736 ,760 (ההדגשות הוספו – י.י.).

וכן ראו: ע"א 27/91 קבלו- שמעון, פד"י מט (1) 457.

ע"א 3199/93 קראוס- ידיעות אחרונות בע"מ, פד"י מט (2) 843.

יעקב קדמי, על הראיות (מהדורת תשנ"ט ), עמ' 1396 - 1398.

לאור האמור לעיל, יש לקבוע כי ההימנעות מחקירת חברת דמרי צריך שתשמש כנגד המאשימה.

ועוד נוסיף, כי לא הוצגה כל מניעה לחקור את חברת דמרי. ונוסיף גם כי חקירת חברת דמרי היתה מתבקשת עד מאוד, מאחר והיא זו שביקשה וקיבלה היתרים ביחס לעובדים, ולו היה מדובר במקרה בו הוציאה את העובדים מתחת אחריותה והעבירה אותם למעסיק אחר, היה מקום לחקור ולדרוש ואף לנקוט בהליכים כנגדה לפי הצורך. ההימנעות מחקירתה של חברת דמרי תומכת לפיכך בגירסת הנאשמת.

17. הנאשמת טענה לנזק ראייתי שנגרם בעקבות חלוף הזמן מיום ביצוע העבירה הנטענת בשנת

2004 ועד להגשת כתב האישום 6 שנים לאחר מכן.

טענה זו יש לקבל. אין זה נהיר מדוע היה צורך להמתין 6 שנים עד להגשת כתב האישום. אמנם, הטענות המקדמיות של הנאשמת בפתח ההליך נדחו, אך אין בכך כדי למנוע את העלאתן בתום מסכת הראיות, לאחר שהתברר כי העדים לא זכרו את פרטי האירוע עקב חלוף הזמן, ולאחר שעלה כי לא היה מקום לעכב את הגשת כתב האישום במשך 6 שנים.

יצויין, כי זיכוי הנאשמת נקבע בהתאם לכל שפורט לעיל, ולא תוך הסתמכות על דוקטרינת הנזק הראייתי; דא עקא, יש לקבל את טענות הנאשמת בנושא זה.

18. המאשימה טענה טענות בהסתמך על כך שעסקינן בעבירה ובה יסוד שלילי. להלן נדון בדין החל בנושא זה, תוך יישומו על המקרה דנן.

נטל השכנוע וחובת הראיה- העקרונות שנקבעו בפסיקה

במקרה דנן מדובר בעבירה אשר לה יסוד שלילי (העסקה ללא היתר). אין ליפול לכלל טעות, ולסבור כי נטל השכנוע במקרה כזה מוטל על כתף הנאשמת.

נטל השכנוע נגזר מהחזקה בדבר חפותו של הנאשם, וככלל מוטל הוא על כתף המאשימה במהלך כל ההליך הפלילי, מתחילתו ועד סופו, למעט מקרים חריגים. 

עקרון יסוד חשוב זה אינו משתנה בעת שמדובר בעבירה ובה יסוד שלילי, כמו במקרה דנן. גם עת דנים בעבירה אשר בה יסוד שלילי, נטל השכנוע היה ונשאר מוטל על התביעה. עם זאת, בעת שמדובר ביסוד שלילי בעבירה, משפיע הדבר על חובת הראיה, וזאת כמפורט להלן; לעניין יסוד שלילי בעבירה, בדרך כלל די בכמות הוכחה מועטה על מנת שהמאשימה תעמוד בחובת הראיה, ואז עוברת חובת הראיה אל כתפי הנאשם. ומהי אותה כמות הוכחה הנדרשת מן המאשימה? הדבר נגזר מן הנסיבות בכללותן, לרבות מן השאלה האם המפתח להפרכת קיומו של היסוד השלילי מצוי בידי הנאשם.

עם זאת, העברת נטל הראיה אל הנאשם אין משמעה כי עליו לשכנע בחפותו. נטל השכנוע עדיין נותר על כתף המאשימה, ובתום ההליך, ככל שיישאר ספק סביר בהתקיימות יסודות העבירה, יזוכה הנאשם.

ראו:

            ד"נ 4/69 יצחק נוימן ובניו חב' לביטוח בע"מ- כהן, פ"ד כ"ו (2) 229.

            יעקב קדמי, על סדר הדין בפלילים (מהדורת 2009), חלק רביעי, 1654.

            רע"פ 6831/09 טורשאן- מדינת ישראל (מיום 18.7.11).

דנ"פ 8612/00 ברגר- היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נה (5) 439.

נטל השכנוע וחובת הראיה- מן הכלל אל הפרט

          כפי שפורט לעיל, נטל השכנוע נותר כל העת על כתף המאשימה. האם חובת הראיה עברה אל הנאשמת במקרה דנן? מן הראיות עולה כי התשובה הינה שלילית. הנאשמת טענה טענות שונות להגנתה, ומסתבר כי המאשימה לא חקרה ודרשה במטרה לבדוק טענות אלה. כפי שפורט לעיל, חברת דמרי למעשה לא נחקרה על ידי המאשימה. אין ספק כי חברת דמרי שימשה גורם חשוב שהיה חיוני לחקור אותו. שהרי, עסקינן בחצרים של חברת דמרי ובפרוייקט של חברת דמרי בו היה לה מנהל אתר מטעמה. לפיכך, לא ניתן לדחות את טענות הנאשמת מבלי לחקור את חברת דמרי.

בנוסף, מתוך 15 עובדים שעבדו באתר נחקר רק עובד אחד, ולא הוצגה כל סיבה לכך שהאחרים לא נחקרו. חקירת העובדים יכלה לשפוך אור על הקשר בינם לבין שתי החברות המדוברות, דמרי והנאשמת.

לפיכך, בסיכומו של דבר יש לקבוע כי המאשימה לא עמדה בנטל השכנוע המוטל עליה. עולה כי המאשימה לא שכנעה כלל בדבר קיום יסודות העבירה הנטענת.

19. המאשימה טענה כי הנאשמת לא טרחה להעיד עדים מטעמה, וכי נציג הנאשמת לא העיד.

בהקשר זה יש לקבל את טענת הנאשמת; מאחר ומר ניר ברדה, עובד הנאשמת, העיד בבית הדין. נכון הוא כי מר ברדה העיד בתור עד המאשימה, אך אין בכך כדי לקבוע כי נציג הנאשמת לא העיד.

20. כפי שפורט לעיל, עולה כי הנאשמת וחברת דמרי היו בבחינת מעסיקות במשותף של העובדים. אם נבחן את חוק עובדים זרים ואת תכליתו, עולה כי אין מניעה להכיר במתכונת כזו בנסיבות דנן.

בפרשת בראשי נקבע כמפורט להלן:

"תכליתו של חוק עובדים זרים, הינה להבטיח תנאי עבודה אשר ישמרו את זכויותיהם הבסיסיות של העובדים הזרים, אשר הינם מגזר של עובדים חלש ביותר בחברה הישראלית, אשר זקוק להגנה מיוחדת מצד המחוקק. ההצדקה לקביעת נורמות פליליות בחוק, נוצרה על רקע מציאות בה היו נשללות זכויותיהם הבסיסיות של העובדים הזרים על ידי מעסיקיהם. תכלית נוספת העומדת בבסיס החוק, הינה התמודדות עם תופעת העסקת עובדים זרים ללא היתר, כאשר תכלית זו כוללת בתוכה הן את הצורך בהקטנת מימדי האבטלה בארץ, והן את הצורך באכיפה ופיקוח על העסקת העובדים הזרים, וזאת על מנת לדאוג לכך שזכויותיהם תשמרנה. מתוקף כך, מטיל החוק סנקציות פליליות על מעבידים אשר מפירים את הוראותיו, כאשר אחריות זו מוטלת בנוסף למעביד גם על מעסיק בפועל, קבלני כח אדם ונושא משרה בתאגיד".

ראו:

ע"פ (ארצי) 23809-02-11 מדינת ישראל – זלמן בראשי ואחיו בע"מ (מיום 24.1.12, עמ' 8 סעיף 17).

במקרה דנן, תבנית ההעסקה הנטענת אינה מנוגדת לתכלית החוק. חברת דמרי, בעלת ההיתרים, לא העבירה את העובדים למעסיק אחר ולא התנתקה מהם. העובדים עבדו באתר של חברת דמרי, בו היה מנהל אתר מטעמה, ולמעשה הנאשמת הצטרפה כמעסיקה נוספת.

לא נטען להפרה של זכויות העובדים, ולא עולה כי היתה הפרה שכזו. המאשימה אפילו לא חקרה את חברת דמרי, וגם בכך יש כדי ללמד כי לא היה חשש להפרה של זכויות העובדים.

לפיכך, אין כל פגיעה בתכלית חוק עובדים זרים.

21. יש מקום להפנות גם אל החזקה שנקבעה בפסיקה, לפיה אם יש לאדם שליטה באתר מסויים, הרי שקמה חזקה לפיה כל מי שעובד שם מועסק על ידו.

וכך נפסק בבית הדין הארצי בפרשת גבריאל אוזן:

"... מוצאים אנו להזכיר בפתח הדברים את ההלכה כפי שיצאה מבית דין זה, לפיה, כאשר העובדים הזרים, שאינם מורשים לעבוד בישראל, נמצאים בשטח השייך או נמצא בשימוש של בעל מקרקעין או מי שמחזיק בהם מכוחו, חזקה היא כי קיים קשר של יחסי עובד מעביד בין אותו מחזיק מקרקעין לבין העובדים, וזאת אלא אם יוכח אחרת (ע"פ עופר יונסוף נ. מדינת ישראל, מיום 30.5.2010 וההפניות שם, להלן- עניין יונסוף, וכן החלטת בית המשפט העליון מפי השופט ג'ובראן ברע"פ 5068/10 עופר יונסוף נ' מדינת ישראל, מיום 18.1.2011). בבואנו ליישם את הנפסק בעניין יונסוף על נסיבות המקרה שלפנינו, תוצאת הדברים הינה כי משנמצאו העובדים הזרים עובדים באתר הנמצא באחריותו של המערער, חזקה היא כי הם עובדיו. על פי הנפסק בעניין יונסוף מדובר בחזקה בדבר העסקה ישירה. מובן הדבר שחזקה זו ניתנת לסתירה. מטבע הדברים, הרשעה בהעסקה ישירה, טעונה אישום בהעסקה ישירה".

ראו:

ע"פ (ארצי) 20422-01-11 אוזן - מדינת ישראל משרד התמ"ת (מיום 4.8.11, פיסקה 19 לפסק הדין).

ומן הכלל אל הפרט; העובדים נשוא כתב האישום נמצאו עובדים באתר השייך לחברת דמרי, בפרוייקט הנבנה על ידי חברת דמרי, אשר אף החזיקה במקום מנהל אתר מטעמה. לפיכך, קמה חזקה כי חברת דמרי היא המעסיקה של עובדים אלה. כמובן כי חזקה זו ניתנת לסתירה, דא עקא שהמאשימה לא פעלה לנסות ולסתור חזקה זו. המאשימה לא חקרה את חברת דמרי, ואפילו את העובדים לא חקרה, למעט אחד.

משכך, הדבר תומך בגירסת הנאשמת; ואז עולה כי לכל היותר הנאשמת וחברת דמרי הינן מעסיקות במשותף של העובדים. בנסיבות אלה, די בהיתר העסקה שהיה לחברת דמרי כדי להביא לזיכוי הנאשמת.

אחרית דבר

22.        לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי הנאשמת וחברת דמרי היו מעסיקות במשותף של העובדים. לפיכך, מאחר ולחברת דמרי היו היתרי העסקה ביחס לעובדים, יש לזכות את הנאשמת.

23.        מכל האמור לעיל עולה כי יש לזכות את הנאשמת, וכך אני מורה.

24.        הכרעת דין זו תשוגר לצדדים בדואר בהתאם לבקשתם.

ניתנה היום, כ"ה אייר תשע"ו, (02 יוני 2016), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.