אקדמות מלין

1. התובע, יליד 26/12/1957, נפגע ביום 16/10/2008 בתאונת עבודה ,במהלך עבודתו כאח מוסמך בחדר ניתוח בבית חולים הלל יפה בחדרה (להלן: "בית החולים"), שהוא בבעלות הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת").

תביעתו דנא, היא לתשלום הפיצויים המגיעים לו בגין נזקי הגוף, אשר נגרמו לו עקב התאונה.

2. התאונה קרתה ביום 16/10/2008 שעה 14:00 או בסמוך לכך, תוך כדי העברת חולה מנותח באחד מחדרי הניתוח של הנתבעת, משולחן הניתוחים למיטת האשפוז, העברה שבוצעה על-ידי ארבעה אנשים: שניים מהצוות הרפואי – רופא מרדים ורופא מנתח, ד"ר מוחמד ג'בארין, ושניים מהצוות הסיעודי – התובע, ואח מוסמך אחר . ההעברה בוצעה באמצעות סדין וללא שימוש בכלי עזר, קרש או גלגלת. במהלך העברת החולה כאמור, נפגע התובע בכתף שמאל (להלן: "התאונה").

3. כתוצאה מהתאונה, נגרם לתובע קרע מלא של שריר הסובסקפולריס (subscapularis) (להלן: "הקרע בשריר"). ביום 18/11/2008, הוא עבר ניתוח, בבית החולים, לשם תיקון הקרע בשריר. לאחר מכן, הוא ביצע פיזיותרפיה ממושכת. הקרע בשריר לא חובר. בהמשך, הרופאים המליצו לתובע על ניתוח חוזר לתיקון הקרע.

4. המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") הכיר בתאונה כתאונת עבודה. ועדה רפואית מטעם המל"ל קבעה לתובע דרגת נכות רפואית יציבה בשיעור 20%, החל מיום 01/12/2009 בגין פציעה בשריר הכתף בצורה ניכרת, לפי סעיף 42 (1) (ד) (2) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) (התוספת), תשט"ז – 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"). וכן הוועדה הרפואית דנן הגדילה את הנכות הרפואית האמורה ל-25% ,בהתאם לסמכותה לפי תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי.

5. המל"ל שילם לתובע דמי פגיעה. וכן ,שילם ומשלם המל"ל לתובע גמלת נכות מעבודה (נ/3). תגמולי המל"ל ששולמו ומשולמים לתובע, בגין התאונה, ולאחר שערוך להיום, מגיעים לסך של 957,208 ₪.

6. מומחה רפואי מטעם בית-המשפט, ד"ר גבריאל מוזס, מומחה לכירורגיה אורתופדית וכירורגית כתף ומפרק (להלן: "המומחה") בדק את התובע וערך (ביום 16/02/2012) חוות-דעת בכתב , עליה נחקר בחקירת שתי וערב (להלן: "חוות-הדעת"). המומחה קבע בחוות-דעתו, כי לתובע נותרה נכות רפואית יציבה, בגין התאונה, בשיעור 15%, לפי סעיף 41 (4) (ב) לתקנות הביטוח הלאומי.

טענות התובע

7. התובע טוען, כי הנתבעת, מעבידתו, אחראית לתאונה ולנזקיו. בסופו של יום, הוא מבסס את עילת תביעתו על עוולת הרשלנות, כהגדרתה בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח – 1968 (להלן: "הפקודה") (ראו -סעיף 17 לכתב הסיכומים).

8. אליבא דתובע, הנתבעת התרשלה כלפיו וגרמה לתאונה ולנזקיו הנתבעים. רשלנותה של הנתבעת התבטאה במעשים או במחדלים, כדלקמן:

א. לא הנהיגה בבית החולים שיטת עבודה בטוחה ובטיחותית ולא דאגה

לקיומה;

ב. לא הדריכה את התובע ולא הזהירה אותו מפני הסכנות הכרוכות בעבודתו והצפויות לו; לא פיקחה בצורה נאותה על עבודתו של התובע בדרך המגינה על בטחונו ושלומו;

ג. לא העסיקה, בחדרי ניתוח, כוח אדם מספיק ומקצועי לצורך העברת חולים מנותחים משולחן הניתוחים למיטת האשפוז ,בגמר הניתוחים;

ד. לא סיפקה לתובע כלי עבודה מתאימים לצורך העברת חולים מנותחים בחדרי ניתוח;

ה. לא נהגה כפי שמעביד סביר ואחראי היה נוהג בנסיבות העניין.

9. התובע טוען לפיצויים במספר פרטי נזק כדלקמן:

נזק מיוחד

א. הפסד השתכרות - 40,000 ₪.

ב. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה - 20,000 ₪.

ג. עזרת צד ג' - 25,000 ₪.

ד. הוצאות נסיעה, לרבות הוצאות מיטיבים - 15,000 ₪.

נזק כללי

ה. הפסד השתכרות וזכויות סוציאליות.

ו. הוצאות רפואיות, סיעוד, ניידות ועזרת צד ג'.

ז. נזק לא ממוני.

טענות הנתבעת

10. הנתבעת מכחישה, מנגד, את טענותיו המהותיות של התובע שביסוד עילת התביעה, הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק ושיעור הפיצויים הנתבעים.

11. אליבא דנתבעת, התאונה קרתה בנסיבות אחרות מאלו הנטענות על-ידי התובע. היא לא התרשלה, לא במעשה ולא במחדל, כלפי התובע ולא גרמה לתאונה ולנזקיו הנתבעים. המדובר בתאונה בלתי נמנעת. התובע הפר את נהלי העבודה, שנקבעו על-ידה והידועים לו היטב. לחילופין, התאונה קרתה בגין אשמו הבלעדי של התובע. התובע לא נהג כפי שעובד סביר היה נוהג בנסיבות העניין. הוא פעל בניגוד לכללי הזהירות והבטיחות שנקבעו על-ידי הנתבעת.

12. באשר לנזקיו הנתבעים והמוכחשים כשלעצמם, ממשיכה הנתבעת וטוענת, כי מדובר בנזקים מופרכים, מוגזמים וללא כל יסוד עובדתי או משפטי. אין קשר סיבתי בין התאונה לנזקים הנתבעים. מכל מקום, יש להטיל אשם תורם מכריע על התובע בגין התאונה. התובע לא הקטין את נזקיו. לבסוף, טוענת הנתבעת, כי מסכום הפיצויים שייפסקו לתובע, אם בכלל, יש לנכות כל סכום או טובת הנאה שקיבל התובע, או זכאי הוא לקבל מכל מיטיב, לרבות המל"ל.

מסכת הראיות

13. שלושה עדים היו לתביעה: ד"ר מוחמד ג'בארין, העובד ככירורג בכיר במחלקה כירורגית א' בבית-החולים (להלן: "ד"ר ג'בארין"), התובע, והגב' שאדיה חאטר, אשתו של התובע. התובע ואשתו הקדימו והגישו תצהירי עדות ראשית (ת/1, ו-ת/2, והכל בהתאמה).

14. הגב' נירה זוט, אחות אחראית חדר ניתוח בבית-החולים (להלן: "נירה"), העידה להגנה. היא הקדימה והגישה תצהיר עדות ראשית (נ/4). וכן, הוגשו מטעם ההגנה שלושה מוצגים נוספים: נ/1 – הנוהל, נ/2 – שרטוט התובע לזירת התאונה; ו-נ/3 – חוות דעת אקטוארית.

דיון

שאלת האחריות – התאונה

התובע

15. התובע העיד, בכתב ובעל-פה, באשר לתאונה ונסיבותיה כדלקמן:

"במועד התאונה, עבדתי בחדר הניתוחים, ובתום הניתוח ותוך כדי העברת חולה כבד באמצעות הסדין משולחן הניתוחים למיטה, משקלו לא התחלק שווה בשווה בין ארבעת אנשי הצוות ונטה לצדי, ועל מנת למנוע נפילתו החזקתי אותו חזק יותר, וכתוצאה מכך הרגשתי כאב חזק ומתיחה בכתף שמאל".

(ת/1, ס' 9; עמ' 8, ש' 23).

16. במהלך חקירתו שתי וערב, העיד התובע ואישר, כי ביום 12/10/1981 הוא התחיל את עבודתו בבית-החולים. בשנת 1989, הוא התחיל לעבוד כאח מוסמך בחדרי הניתוח של בית-החולים. הוא עובד ותיק מאוד בבית החולים: 30 שנה בבית-החולים ו-20 שנה בחדרי ניתוח. במהלך עבודתו בחדרי ניתוח, הוא העביר אלפי חולים מנותחים משולחן הניתוחים למיטת האשפוז, ובכלל זה מנותחים ילדים, קשישים וכבדי משקל. הוא בקיא מאוד בנוהל ההעברה של חולים מנותחים משולחן הניתוחים למיטת האשפוז, לאחר סיום הניתוח. ההעברה מתבצעת על-ידי צוות הכולל ארבעה אנשים: רופא מרדים מחזיק ואוחז בראשו של החולה המנותח, איש צוות אחר מחזיק ואוחז ברגליים של החולה המנותח, ועוד שני אנשי צוות מחזיקים ואוחזים בחולה בשני צדיו, אנשי הצוות מרימים את החולה המנותח באמצעות סדין משולחן הניתוחים ומעבירים אותו למיטת האשפוז, המוצמדת לשולחן הניתוחים (עמ' 9 – עמ' 14, ש' 18-1). במקרים מסוימים, נעזרים בקרש (ת/1 – צירוף א'), או בגלגלת (ת/1 – צירוף ב') לביצוע ההעברה. רוב ההעברות מתבצעות באמצעות סדין (עמ' 13, ש' 31). הקרש והגלגלת הם כלי עזר בלבד (עמ' 14, ש' 18-17).

וכן, העיד התובע והודה, לעניין בטיחות העברת חולה מנותח משולחן הניתוחים למיטת האשפוז עם סיום הניתוח, כי "אני אמרתי שהגלגלת לא בטיחותית, שיטת הקרש לא בטיחותית לטעמי" (עמ' 14, ש' 20).

17. וכן, הוסיף התובע והעיד, במהלך חקירתו שתי וערב, כי התאונה קרתה בזמן העברת חולה מנותח משולחן הניתוחים למיטת האשפוז. ההעברה התבצעה על-ידי צוות שכלל ארבעה אנשים: שני אנשים מהצוות הרפואי – ד"ר ג'בארין (עד תביעה 1), שאחז בחולה בצדו השמאלי , רופא מרדים שאחז והחזיק בראש החולה, ושניים מהצוות הסיעודי – הוא שאחז והחזיק בחולה בצדו הימני ואיש צוות אחר שאחז והחזיק ברגליים של החולה (עמ' 10, ש' 18-32; עמ' 11 ש' 18-1, וראו – נ/2). המדובר בהעברה רגילה של חולה מנותח (עמ' 12, ש' 26), ו-"כל החולים הם כבדים" (עמ' 11, ש' 19). הוא לא יודע לתאר את החולה המנותח (עמ' 11, ש' 11). החולה היה מונשם ולא זז כלל (עמ' 12, ש' 15-13). הנתבעת קבעה (בשנת 1996) נוהל בכתב לעניין העברת חולה משולחן הניתוחים למיטת האשפוז ,ולאחר מכן למחלקת התאוששות (נ/1) (להלן: "הנוהל"). הוא מכיר היטב את הנוהל, ופועל, מזה זמן, על-פיו. בתחילת עבודתו בחדרי ניתוח בבית-החולים ובמהלך עבודתו שם, הדריכה אותו הנתבעת לעניין שיטת העברת חולים משולחם הניתוחים למיטת האשפוז והסבירה לו את הנוהל לכך (עמ' 9, ש' 27- 32; עמ' 10, ש' 15-1).

18. במקרה דנן, הוא לא אחראי על העברת החולה המנותח. הרופא המנתח הוא אחראי להליך ההעברה (עמ' 13, ש' 23-22). הוא פעל לפי הנוהל (שם, ש' 19). ההעברה באמצעות קרש "ממש עושה בעיות גם לחולים" (עמ' 14, ש' 2-1), והיא "לא אפקטיבית" (שם, ש' 8). הקרש היה זרוק במחסן (עמ' 18, ש' 14). בשנת 2009, הכניס בית-החולים את הגלגלת כאמצעי נוסף לצורך העברת חולים מנותחים משולחן הניתוחים למיטת האשפוז (עמ' 14, ש' 19-11). רק ביום 20/10/2008 הוא ניגש לראשונה לד"ר רוג'ר, לשם קבלת טיפול רפואי (עמ' 15, ש' 18-5).

ד"ר ג'בארין

19. ד"ר ג'בארין העיד, לענייננו-שלנו, כי התאונה אירעה בחדר ניתוח מס' 3 של בית-החולים. הצוות הרפואי בחדר הניתוח כלל שני רופאים מנתחים: ד"ר טרויצה והוא. התובע הינו אח מוסמך בחדר הניתוח. הוא לא זוכר את נסיבות התאונה. לאחר העברת החולה המנותח, התובע התלונן על כאבים בגב ובכתף. הוא השתתף בהעברת החולה. החולה המנותח הועבר משולחן הניתוחים למיטת האשפוז על-ידי צוות שכלל ארבעה אנשים: רופא מרדים, שאחז והחזיק בראש החולה; אחות מוסמכת, שעמדה והחזיקה ברגליים של החולה; הוא שאחז והחזיק בצד החולה; והתובע, שאחז והחזיק בצדו האחר של החולה. בדרך כלל, העברת חולה מנותח משולחן הניתוחים למיטת האשפוז מתבצעת בעזרת סדין או קרש. בשנתיים האחרונות, ההעברה מתבצעת, לרוב, באמצעות גלגלת. במקרה דנן, הוא לא זוכר אם החולה המנותח היה כבד או לא.

הוא לא מכיר את הנוהל. הצוות הרפואי והצוות הסיעודי של חדר הניתוח מסתדרים ביניהם לעניין העברת החולים המנותחים משולחן הניתוחים למיטת האשפוז, לאחר סיום הניתוח (עמ' 4, ש' 18).

נירה

20. נירה העידה, בכתב ובעל-פה ולענייננו, כי החל משנת 1987 היא מכהנת כאחות אחראית חדרי ניתוח בבית-החולים. במהלך כל שנות עבודתה בבית-החולים, היא השתתפה במקרים רבים בהעברת חולים מנותחים משולחן הניתוחים למיטת האשפוז, לאחר הניתוחים. לעניין ההעברה האמורה, קיים הנוהל, שנקבע על-ידי הנתבעת ביום 1 אפריל 1996. הנוהל חל על כל בתי-החולים הממשלתיים במדינה. העברת החולים המנותחים משולחן הניתוחים למיטת האשפוז ,לאחר הניתוחים ,מתבצעת בבית-החולים, בהתאם להוראות הנוהל. בבית-החולים, קיימים שבעה חדרי ניתוח, מתוכם שישה חדרים בשימוש. לכל שני חדרים מוצב קרש העברה שתפקידו לסייע לאנשי הצוות בחדרי הניתוח לשם העברת החולה המנותח משולחן הניתוחים למיטת האשפוז, לאחר הניתוח. הקרש זמין לשימוש, בכל עת, ומידי פעם אנשי הצוות נעזרים בו. בתחילת שנת ,2009 הכניסה הנתבעת לבית-החולים את הגלגלת, כאמצעי נוסף להעברת החולים המנותחים. כאמור, גם לאחר הכנסת הגלגלת, הקרש נשאר ונעשה בו שימוש בעת הצורך.

הן הקרש והן הגלגלת משמשים רק ככלי עזר לשם העברת החולים המנותחים לאחר הניתוח, ואין חובה להשתמש בהם.

במהלך כל שנות עבודה בבית-החולים, השתתפה היא ,אין ספור פעמים ,בהעברת חולים ממיטה למיטה באמצעות סדין וללא צורך בשימוש בקרש או בגלגלת. במקרה דנן, לא היה סניטר בחדר הניתוח. היו שני צוותים: צוות רפואי וצוות סיעודי. תפקיד הסניטר הוא לגלח את החולה ולעזור בהכנסתו לחדר הניתוח. בזמן התאונה, עבדו שני סניטרים בחדרי הניתוח של בית-החולים. שיטת העבודה באמצעות סדין קיימת גם היום בבית-החולים והיא הכי קלה ובטוחה. בתשעים ותשעה אחוזים מהמקרים ,הצוות הסיעודי בחדר הניתוח הוא שמחליט לגבי שיטת העברת החולה המנותח משולחן הניתוחים למיטת האשפוז, לאחר הניתוח, הצוות הרפואי (רופא/ים מנתח/ים ורופא מרדים) מעולם לא התנגד לכך.

הצוות המשתתף בניתוח אחראי על העברתו של החולה המנותח. אין שיטה אחת ויחידה להעברת החולה המנותח. הכל תלוי בנסיבות כל מקרה ומקרה. לגביה, השיטה הכי נוחה היא שיטת ההעברה באמצעות סדין. השיטה הבסיסית היא, שמעבירים את החולה המנותח באמצעות סדין, ואילו הקרש או הגלגלת, הם רק כלי עזר לכך (נ/4, סעיפים 15-3; עמ' 26, ש' 25-17; עמ' 27 עד עמ' 31, ש' 12-2).

מהימנות העדים ומשקל הראיות

21. אומר מיד, כי על-פי התנהגותם של העדים והתרשמותי הישירה מהם, ובשים לב למכלול נסיבות העניין ואותו האמת שהתגלו במשפט, עדותו של התובע, בכל הקשור לנסיבות קרות התאונה, להבדיל מעצם קיומה, עם כל הכבוד והענווה, אינה סבירה ואינה מהימנה בעיניי. בעדות זו מצאתי תמיהות, פרכות וסתירות מהותיות, והכל ללא הסבר סביר ומהימן. במקרה דנן, אין ביכולתי לסמוך על עדותו של התובע ולבסס עליה אחראיות בנזיקין. ראשית, כמבואר, התובע תיאר, הן בכתב התביעה (סעיף 4), והן בתצהיר עדותו הראשית (ת/1, סעיף 9) את התאונה ונסיבותיה. הוא ציין, בין השאר, כי "תוך כדי העברת חולה כבד באמצעות הסדין משולחן הניתוחים למיטה, משקלו לא התחלק שווה בשווה בין ארבעת אנשי הצוות ונטה לצדי ועל מנת למנוע נפילתו החזקתי אותו חזק יותר, וכתוצאה מכך הרגשתי כאב חזק ומתיחה בכתף שמאל" (ת/1, סעיף 9, ההדגשות שלי – ש.ס).

דא עקא, לא מצאתי זכר, אישור, תימוכין, או סיוע לגרסה זו, בשלל גרסאותיו של התובע ואשר נמסרו בהזדמנויות שונות. התובע העיד, בין השאר, כי רק ביום 20/10/2008 הוא ניגש, לראשונה, לד"ר רוג'ר – אורתופד מומחה שעובד בבית-החולים (להלן: "ד"ר רוג'ר"), לצורך קבלת טיפול רפואי (ת/1, סעיף 12; עמ' 15, ש' 13-7). פלא על כל פלא, התובע, מטעמיו הוא וללא כל הסבר סביר ומהימן , לא הגיש לבית-המשפט את המסמך הרפואי לגבי הטיפול הרפואי האמור.

זאת ועוד, בביקור חוזר אצל ד"ר רוג'ר מיום 27/10/2008 תיאר התובע לד"ר רוג'ר את התאונה ונסיבותיה ודבריו נרשמו.

במסמך הרפואי מיום 27/10/2008, (ת/1, נספח ב'), נרשם, לעניין זה, כי:

"בתאריך 16.10.08 תוך הרמת חולה בחדר ניתוח, חש בכאב עז בכתף שמאל" (להלן: "המסמך הרפואי").

22. שנית, ביום 27/10/2008, ניגש התובע למחלקה למשאבי אנוש של בית-החולים. שם ,הוא נפגש עם סגן מנהלת ענף אחיות, הגב' שירי אריה (להלן: "שירי"). הוא תיאר לשירי את התאונה. שירי מילאה טופס ב/250, בו היא רשמה, בין שאר, את נסיבות קרות התאונה ,ומסרה אותו לתובע. בטופס האמור, תוארה התאונה כדלקמן:

"בזמן העברת חולה משולחן הניתוחים למיטה שלו הרגשתי כאב חזק בכתף ומתיחה".

(ת/1, נספח א').

23. שלישית, בתיעוד הרפואי הרב שצירף התובע לתצהיר עדותו הראשית (ת/1) לא מצאתי זכר או אישור או תימוכין לגרסתו, באשר לתאונה ונסיבותיה, כפי שבאה לידי ביטוי בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית (ת/1).

24. רביעית, גם בהליכים בפני המל"ל תיאר התובע את התאונה ומסר, כי בזמן העברת חולה בחדר ניתוח משולחן הניתוחים למיטת האשפוז הוא הרגיש מתיחה בכתף שמאל (ת/1, נספח יא').

25. חמישית, התובע נבדק על-ידי מומחה רפואי מטעמו, ד"ר לואי מדלג', מומחה לכירורגיה אורתופדית. הוא תיאר למומחה הרפואי את התאונה ונסיבותיה. המומחה הרפואי ערך (ביום 05/02/2010) חוות-דעת בכתב, בה רשם, בין השאר, את תיאור התאונה, כפי שנמסר לו על-ידי התובע, כדלקמן:

"לדברי מר חאטר עת שעבד כאח בחדר ניתוח בי"ח הלל יפה בזמן העברת חולה משולחן הניתוח למיטתו הרגיש כאבים עזים בכתף שמאל".

(ת/1, צירוף י"ב).

וכן, התובע נבדק על-ידי המומחה. התובע תיאר למומחה את התאונה ונסיבותיה והמומחה ערך חוות-דעתו, בה רשם לעניין זה, כדלקמן:

"על-פי דבריו של מר פאוזי חאטר, בתאריך 16.10.08, בעת עבודתו כאח בחדר ניתוח בבית החולים הלל יפה, העביר חולה משולחן הניתוחים למיטתו. חש מכה וכאבים בכתף שמאל". (חוות-הדעת, עמ' 4, פרק – תולדות המחלה, ההדגשות שלי – ש.ס).

26. ודוק וקרא: הן בתיעוד הרפואי הרב, הן במסמכי המל"ל, הן בטופס ב/250 והן בחוות-הדעת הרפואיות של ד"ר מדלג' מזה ושל המומחה מזה, אין זכר, אישור, תימוכין, או סיוע לגרסתו של התובע, כפי שפורטה בכתב התביעה ולעדותו בכתב ובעל-פה.

קל להיווכח, כי גרסתו של התובע ועדותו ,בכתב ובעל פה, לעניין נסיבות קרות התאונה, להבדיל מעצם התאונה, באו לעולם רק לצרכי המשפט, ועל כך יש להצטער רבות.

27. שישית, עד התביעה, ד"ר ג'בארין, שהיה עד-ראייה לתאונה, לא אישר, באופן פוזיטיבי, את גרסת התובע לעניין נסיבות קרות התאונה, להבדיל מקיומה.

28. שביעית, מנגד, עדותה של נירה הייתה, ככלל, סבירה ומהימה. בעדות זו לא מצאתי סתירות מהותיות כלשהן. עדות זו ראויה למלוא המשקל הראייתי.

29. שמינית, התובע נמנע ,מדעת, מהזמנה לעדות של עדי-ראייה לתאונה, וכוונתי היא לד"ר טרויצה, המנתח האחראי, ואיש הצוות הסיעודי האחר שהשתתף בהעברת החולה משולחן הניתוחים למיטת האשפוז.

אין להכביר מילים, כי עדים אלה יכלו היו לתרום עד למאוד לחשיפת האמת ולעשיית הצדק. התובע, נמנע מדעת מהזמנתם לבית-המשפט. בנקל ניתן לאתר עדים אלה.

וכן, התובע, נמנע מדעת וללא כל הסבר סביר ומהימן, להציג לבית-המשפט מסמכים קרדינליים, וכוונתי היא למסמכי בית-החולים המתעדים את מהלך הניתוח, פרטי צוות הניתוח והאירועים שקרו במהלך הניתוח בו קרתה התאונה.

במחדליו אלה, מחזק התובע למעשה את גרסת ההגנה וראיותיה.

30. תשיעית, עדותו של התובע לעניין נסיבות קרות התאונה, להבדיל מקיומה, הינה עדות יחידה במשפט אזרחי. כמבואר, עדות זו אינה מהימנה בעיניי, מה עוד, שאין לה סיוע.

במקרה דנן, אין ביכולתי לסמוך על עדות זו ולבסס עליה אחריות בנזיקין (סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971).

הפן המשטי – עוולת הרשלנות

31. עוולת הרשלנות מוסדרת, מבחינה נורמטיבית, בסימן ד' לפרק ג' לפקודה. סעיף 35 לפקודה, המגדיר את עוולת הרשלנות, קובע, כי:

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח-יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולת עושה עוולה".

סעיף 36 לפקודה מסדיר את חובת הזהירות וקובע, כי:

"החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף".

32. שלושה יסודות לעוולת הרשלנות: קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) על המזיק כלפי הניזוק; הפרתה של חובת הזהירות, קרי – התרשלות; ונזק. (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית-שמש, פ"ד לז(1), 113, 122 (1982)).

וכן ובנוסף, המזיק-המעוול יחוב בנזיקין, אם גרם לנזק באשמו (סעיף 64

לפקודה).

כידוע, פסק-הדין Donoghue v. Stevenson [1932] A.C. 562 האנגלי קבע, בשנת 1932 ולראשונה, את יסודותיה של עוולת הרשלנות. מאז ועד ימינו אלה, עוברת עוולה זו "מוטציה". היא "לובשת צורה ופושטת צורה חליפית, מתכווצת ומתרחבת ואינה יודעת מנוח". (י' גלעד "על 'הנחות עבודה' אינטואיציה שיפוטית ורציונליות בקביעת גדרי האחריות ברשלנות", משפטים כ"ו 295, 296 (התשנ"ו). בהלכה הפסוקה, קיימות גישות שונות באשר למידותיה ומלבושיה המשפטיים של האחריות ברשלנות, במיוחד הכלים להוכחת תנאי היסוד לאחריות (ההתרשלות וחובת הזהירות) ומרכיביהם. (ראו- ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3), 757, 768 (1983); 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 113, 130-129 (1985); ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3), 45, 66 (1994); ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם מיום 23.2.1995; ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום פ"ד נח(3), 385, 408 (2004); ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל מיום 19.3.2007; ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל פ"ד מז(1), 802, 809 (1993); ע"א 9313/08 אופנברג נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל-אביב-יפו, מיום 7.9.2011; ת"א (ת"א) 2271/04 עזבון המנוחה תמיר ברז ז"ל נ' ביתילי בע"מ ,מיום 7.4.2010).

לפי גישה אחת, המבחן לקיום חובת הזהירות הוא מבחן הצפיות, ויש להבחין בין חובת זהירות מושגית לחובת זהירות קונקרטית. לפי הגישה האחרת, קיומה של חובת הזהירות נבחן כמקשה אחת, באמצעות מבחן הקרבה (Proximity) או הרעות (Neighborhood) בין המזיק לניזוק, בנוסף לבחינה האם הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות נורמטיבית על המזיק. ויודגש: חרף ההבדלים בין הגישות דנן, משלבות שתיהן שיקולי מדיניות בעיצובה של חובת הזהירות הנורמטיבית על המזיק.

33. חובת הזהירות המושגית נבחנת על-פי השאלה, אם סוג המזיקים אליו משתייך המזיק הקונקרטי חב חבות זהירות כלפי סוג הניזוקים אליו משתייך הניזוק הקונקרטי בגין סוג הנזק שהתרחש. כלומר האם היה על המזיק לצפות את הנזק. המבחן הינו מבחן הצפיות. קרי, האם נתבע סביר היה צריך לצפות את התרחשות הנזק.

34. כאשר בית-המשפט בוחן האם קיימת חובת זהירות קונקרטית, עולה השאלה האם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש הלכה למעשה.

הנידון דידן

35. אכן ובענייננו-שלנו, חבה המעבידה (הנתבעת) חובת זהירות מושגית וקונקרטית, כלפי התובע. מעביד נושא בחובת זהירות לעובדיו. (ע"א 547/67 גולדנברג נ' איזיק, פ"ד כב' (2), 405, 410 (1968). המעביד נושא בחובה לנקוט כלפי עובדו בזהירות סבירה למען בטחונו ושלומו. (ע"א 8263/98 צים חברת השיט הישראלית בע"מ נ' מויאל, פ"ד נה(3), 666, 670 (2003). דין זהה נמצא ב- common law.

(ראו: J. Munkman, Employer's Liability At Common Law, 6^th ed. London (1996), 27-94, Charlesworth & percy, On Negligence, 9^th ed. London (1997), pp. 762-808; R.A. Buckley – The Modern Law of Negligence, 2^nd ed, Butterworths (1993), pp 266-276).

בעניין זה, נפסק בע"א 707/97 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה (2) 209, 211- 212 (1988), כי:

"הלכה פסוקה היא, כי המעביד חב חובת זהירות לעובדיו, ותוכנה של חובה זו היא, בין השאר, בדאגה לשיטת עבודה מתאימה ופיקוח יעיל: ע"א 171/56. חובתו של המעביד היא כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה. עליו לרכז פיקוח ולוודא ביצוע".

(וראו- ע"א 2425/97 עירית קרית מוצקין נ' דביר, פ"ד נג(3), 172, 177 (1999); ע"א 8216/99 עיזבון המנוח סמיון פרידמן ז"ל נ' נ. רפפורט ,מיום 6.6.2001).

36. מעביד חייב להדריך את עובדו, להזהירו בפני סכנות הכרוכות בעבודתו והצפויות לו ולפקח על עבודתו בדרך המגינה את בטחונו ושלומו של העובד. חוסר אזהרה, פיקוח והדרכה מתאימה, כשזו מתחייבת, מהווה רשלנות מצד המעביד. חובת הזהירות של המעביד טומנת בחובה, בין היתר, אספקת ציוד תקין ונאות לעובד. (ראו- ע"א 864/64 בית חרושת "אלבר" בע"מ נ' גולדמן, פ"ד יט(1) 371, 376-377) (1965); ע"א 250/64 לוגסי נ' חברת שק"ם בע"מ, פ"ד יט (1), 30, 32 (1965); ע"א 54/64 פרץ נ' קרן קיימת לישראל, פ"ד יח(3), 387, 394 (1964); ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה פ"ד מב (1), 415, 420 (1988); ע"א 5850/10 חברת צפרון בע"מ נ' עזבון המנוח יבגני גולובין מיום 15.4.2012

Sutherland [2002] EWCA Civ 76, [2002] 2 All E.R.L ; Hatton v.; Goodyear Great Britain Ltd. v. Coxall [2002] EWCA Civ. 1010 ).

37. המעביד חייב, איפוא, לנקוט אמצעי זהירות מתחייבים, לפי נסיבות העניין, במטרה להרחיק כל סכנה אפשרית אשר ניתן לצפותה וככל שהעבודה מסוכנת יותר, עליו לנקוט אמצעי זהירות מוגברים. ידיעת העובד את טיב הסכנה הכרוכה בעבודתו והצפויה לו, כשלעצמה, אינה משחררת את המעביד מלנקוט אמצעי זהירות סבירים להבטחת עובדו, להרחיק את הסכנות הכרוכות בעבודה או להגן על העובד מפניהן. (ע"א 422/62 בראושטיין נ' שותפות רפיח את דן אפרים, פ"ד יז(1), 589, 592 (1963); Wilson v. Tyneside Window Cleaning Co (1958) 2All E.R 265)

38. כאן נשאלת השאלה, האם הנתבעת התרשלה כלפי התובע וגרמה לתאונה ולנזקים הנתבעים. תשובתי ,ללא היסוס, היא בשלילה. התובע לא הוכיח כדין, כי הנתבעת התרשלה כלפיו וגרמה, באשמה, לתאונה ולנזקים הנתבעים. טענותיו של התובע, לעניין זה ועם כל הכבוד והענווה, בעלמא הן. בפניי, הוכח כדין, כי הנתבעת הנהיגה בבית-החולים שיטת עבודה בטוחה, תקינה, תקנית ואף דאגה לקיומה, הלכה למעשה. שיטת העברת חולים מנותחים בחדר הניתוח, משולחן הניתוחים למיטת האשפוז לאחר הניתוח, בהתאם לנוהל, אינה חורגת מסטנדרט ההתנהגות הסבירה, וזאת בהתחשב במכלול נסיבות העניין. למצער, לא הוכח בפניי, כי הנתבעת לא נהגה כפי שמעביד סביר ואחראי היה נוהג או היה נמנע מלנהוג בנסיבות העניין.

39. זאת ועוד, תקינותה ובטיחותה של שיטת העברת חולה מנותח, בחדר הניתוח, משולחן הניתוחים למיטת האשפוז לאחר הניתוח, הינה עניין שבמומחיות. בפניי, לא מונחת חוות-דעת של מומחה לבטיחות בעבודה, לא כל שכן חוות-דעת כזו הקובעת ,כי שיטת ההעברה בהתאם לנוהל אינה בטוחה, תקנית, תקינה או בטיחותית.

ויודגש: שדרוש כלי-העזר המשמשים את צוות חדר הניתוח (הצוות הרפואי והצוות הסיעודי), לשם העברת חולים משולחן הניתוחים למיטת האשפוז, מקרש לגלגלת, אינו מוכיחה כלל, כי שיטת העבודה הקודמת, לא הייתה בטוחה, תקנית, תקינה ובטיחותית.

לדידי, העקרון המנחה בשיטת העבודה של העברת חולה מנותח משולחן הניתוחים למיטת האשפוז, לאחר הניתוח, הוא בראש ובראשונה טובתו של החולה ולאו דווקא נוחותם של אנשי הצוות בחדר הניתוח והמופקדים על ביצוע ההעברה.

40. זאת ועוד, התובע הינו אח מוסמך בחדרי הניתוח של בית- החולים. הוא עובד ותיק ומנוסה מאוד בעבודתו. הוא עבד בחדרי הניתוח של בית-החולים מעל 20 שנה. הוא מכיר היטב את הנוהל בדבר העברת חולים מנותחים משולחם הניתוחים למיטת האשפוז. הוא השתתף ,באין ספור פעמים, בהעברות מעין דא. התאונה קרתה במהלך העברה רגילה. לא הייתה מניעה כלשהי, שהתובע גם ייעזר בקרש לצורך ביצוע ההעברה. הנתבעת הדריכה את התובע היטב וכדין והזהירה אותו מפני הסכנות הכרוכות בעבודתו והצפויות לו (עמ' 9, ש' 25-32; עמ' 10 ש' 9-1), והכל בניגוד מוחלט לגרסתו ועדותו של התובע לעניין זה.

הנתבעת פיקחה על עבודתו של התובע בדרך המגנה על בטחונו ושלומו, ואף סיפקה לו כלי העזר המתאימים לצורך ביצוע עבודתו.

המדובר בעבודה שגרתית. במקרה דנן, לא היה אירוע חריג ומיוחד. במקרה דנן, נקטה הנתבעת אמצעי זהירות המתחייבים לפי נסיבות העניין, במטרה להרחיק כל סכנה אפשרית אשר ניתן לצפותה. המדובר בעבודה רגילה ושגרתית ואינה מסוכנת. בעבודה זו, אין סיכונים בלתי רגילים. התאונה אירעה בגלל ביש מזל וחוסר תשומת לב של התובע.

שאר טענות הצדדים

41. מסקנתי דנן, מייתרת ,למעשה, את הדיון בשאר טענותיהם של הצדדים, ובכלל זה שאלת הנזק ושיעור הפיצויים.

התוצאה

42. התוצאה היא, אפוא, כי אני דוחה בזה את התביעה.

מטעמי צדק, אין צו להוצאות.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ב אלול תשע"ג, 28 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.