בפני תובענה כספית במסגרתה טוען התובע, בעלים של מגרש 2203 בחלקה 13 בגוש 8016 (להלן:"הקרקע") באבן יהודה, כי הנתבעת שבתחומה מצויה הקרקע, נהגה כלפיו באופן לא תקין ובלתי חוקי במעשיה ומחדליה, גבתה ממנו מיסים והיטלים באופן לא חוקי, פגעה בזכויותיו ובקניינו והסבה לו נזקים והפסדים כספיים רבים.

רקע

1. על פי הנטען בכתב התביעה, בשנת 1950 סללה המדינה כביש עורקי הקרוי רח' העצמאות (להלן:"הכביש") שחיבר את אבן יהודה לכביש הישן חיפה - ת"א. בשל היותו כביש עורקי, הוא מומן ונסלל ע"י המדינה כשהוא עובר וגובל בכל החלק המערבי של הקרקע ובחזית המבנה שבנוי עליה. בתחילת שנות ה-70 רכשו הוריו של התובע ואחרים את הקרקע, אותה ירש התובע בסמוך לפטירת אמו. בהמשך בנה התובע מבנה על הקרקע המשמש לתעשייה ומלאכה זעירה (להלן: "המבנה").
2. ביום 31.10.07 מכר התובע את המבנה והקרקע תמורת סך של 7,337,100 ₪.
3. התובע מלין על חיובים שהוטלו על ידי הנתבעת ובהם: היטלי כבישים שנגבו שלוש פעמים ביחס לאותו כביש, גבייה שלא כדין של מיסי ארנונה בשנים 2006 ו-2007, גביית היטל תאורה וסלילת מדרכה ובנוסף דורש התובע פיצוי בגין אילוצו למכור את הבניין והמגרש בהפסד ובגין הנזקים הכספיים שנגרמו לו, כולל פיצוי בגין לשון הרע, עגמת נפש וכו'.

תמצית טענות הצדדים

טענות התובע

התובע טוען, כי הנתבעת תבעה ממנו במהלך השנים לשלם היטלים ומיסי ארנונה ללא כל בסיס חוקי. במסגרת הליכים אלה, היא עיקלה את המגרש ואת חשבונותיו בבנק ובכך חסמה את מקורות המימון לסיום הבנייה והכשילה אותו מלהשכיר את הבניין לשוכרים שהתחייבו לשכור אותו מייד עם סיום בנייתו. מצבו הכלכלי הורע והוא נאלץ למכור את המגרש והבניין באופן מיידי ובהפסד עצום.

1. לטענת התובע, הנתבעת דרשה וגבתה ממנו שלוש פעמים היטל כבישים עבור אותו כביש לצורך כיסוי הוצאות סלילתו, חרף העובדה שהכביש נסלל ומומן ע"י המדינה בשנות ה-50. הוא מפרט, כי בתחילה הנתבעת גבתה את ההיטל מהבעלים הראשון עבור החלקה בשלמותה. לטענתו, בתחילת שנות ה-70 רכשו הוריו ואחרים את הקרקע ולאחר רכישה זו, ביום 8.11.76, דרשה הנתבעת וגבתה מהרוכשים היטל כבישים בגין הוצאות סלילת כביש הגישה הנ"ל.
2. הקרקע עברה לבעלותו בסמוך לפטירת אמו ובשנת 1996 הוא ביקש לבנות עליה מבנה למלאכה ולתעשייה קלה. כאשר ביקש היתר בנייה מהוועדה המקומית לתכנון ובנייה של הנתבעת, היא התנתה את מתן ההיתר בכך שהתובע ישלם היטל כבישים בגין הרחבת הכביש הנ"ל והוא שילם סכום זה.
3. לאחר קבלת ההיתר ותחילת הבנייה, ביום 23.5.00, דרשה הנתבעת מהתובע לשלם היטל כבישים בגין סלילת הכביש. התובע התנגד לכך אך טענותיו נדחו ע"י הנתבעת.
4. לטענתו, לאחר שהוא מכר את הבניין והמגרש, התנתה הנתבעת את הסכמתה למתן אישור לטאבו להעברת הזכויות ע"ש הקונים, בכך שהתובע ישלם את "החוב" של היטל הכבישים מיום 15.11.00 בשל הוצאות משנת 1950, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית שצבר. עקב כך, ביום 26.11.07, נאלץ התובע לשלם בפעם השלישית ותחת מחאה את היטל הכבישים הנ"ל בסך של 61,163 ₪. לטענת התובע על הנתבעת להשיב לו סכום זה.
5. עוד טוען התובע, כי הנתבעת הגישה כנגדו תביעה בסד"מ בבימ"ש השלום בהרצליה בת.א. 1188/03, לתשלום סך של 324,384 ₪ שכלל בין היתר חוב בגין היטל הסלילה הנ"ל והיטל ביוב וזאת למרות שלא היתה זכאית לגבות בפעם השלישית. ביום 21.11.01 הגיש התובע ערר על כך לבימ"ש שלום בנתניה (ע.א 198/01) והוחלט כי שיעורו יחושב כטענת התובע, קרי עפ"י הקבוע בחוק. התובע אף הפקיד שיקים בידי ב"כ הנתבעת לתשלומו. התובע מבקש לשלם לו שכ"ט והוצאות שנפסקו לו ע"י בימ"ש השלום בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית עד יום התשלום.
6. לטענת התובע, ביום 21.1.07 ו- 11.9.07 הפעילה הנתבעת נגדו הליכי גבייה מנהליים, בין היתר, גם לצורך גביית היטל הכבישים הנ"ל. מכוחם של הליכים אלה,עיקלה את הקרקע ואת חשבונותיו בבנק וזאת תוך התעלמות מוחלטת מהחלטת בימ"ש השלום בהרצליה.
7. כמו כן טוען התובע, כי בשנת 2004 ובעיצומה של בניית המבנה, דרשה הנתבעת מהתובע לשלם לה מסי ארנונה בשל העובדה שבמשך כחודש ימים החזיקו פולשים במבנה והשחיתו אותו. לאחר שהנתבעת קיבלה את טענות התובע, היא החליטה לבטל את דרישתה והתחייבה כי כל עוד לא יחובר הבניין לרשת החשמל, היא לא תחייבו במיסי ארנונה. כמו כן, התחייבה בפניו כי לא תחייבו במיסי ארנונה אלא לאחר התקנת מערכות כיבוי אש ומערכות הבטיחות וקבלת אישור מכבי אש וכו'. התובע טוען, כי הוא הסתמך על כך ופעל בהתאם להתחייבות זו. הוא מפרט, כי הבניין חובר לחשמל ע"י חברת החשמל רק בשנת 2008 כשנה לאחר שהוא מכר את הזכויות במבנה.
8. עוד מפרט התובע, כי בשנת 2006 דרשה ממנו הנתבעת לשלם לה מסי ארנונה. הוא השיג על כך והנתבעת קיבלה זאת. גם בקשה חלופית שהגיש מטעמי זהירות, לקבלת פטור או הנחה למקרה שהשגתו תדחה לא נדחתה ע"י הנתבעת ולכן גם מטעם זה לא היתה הנתבעת רשאית לחייבו בתשלומי ארנונה. הנתבעת אילצה את התובע לשלם לה שלא כדין ארנונה לשנת 2006 לאחר שביום 21.1.07 הפעילה נגדו הליכי גבייה מנהליים עפ"י פקודת מיסים גבייה. התובע מוסיף ומדגיש כי בשלב זה בנייתו של הבניין טרם הסתיימה והוא לא היה ראוי לשימוש שכן הבנייה נמשכה עד סוף שנת 2009.
9. לטענתו, העיקולים שהטילה הנתבעת על הקרקע ועל חשבונותיו בבנק, חסמו את המימון להמשך הבנייה ושוכרים פוטנציאלים חזרו בהם מכוונתם לשכור את המבנה.
10. התובע טוען כי הנתבעת אילצה אותו לשלם לה שלא כדין מיסי ארנונה לשנת 2007. עקב פנייתו למנהלת הארנונה של הנתבעת, היא הבטיחה לבטל את הדרישה הזו. מטעמי זהירות הוא הגיש על כך השגה ובקשה לפטור. ביום 2.5.07 הודיעה הנתבעת על דחיית ההשגה על הארנונה לשנת 2007 ועל דחיית הבקשה לפטור. התובע הגיש ערר על כך ולטענתו, ועדת הערר לא דנה בכך במשך כ- 3 וחצי שנים והתובע מסביר זאת כקנוניה.
11. לתמיכה בטענותיו מפנה התובע לראיות לפיהן, בשנת 2007 הבניין לא היה גמור. לכן, לטענתו, הנתבעת חייבת להחזיר לו את מיסי הארנונה שגבתה ממנו שלא כדין עבור שנת 2007 בסך של 362,655 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית. הוא הפנה בעניין זה להלכה הפסוקה הקובעת, כי תשלום ארנונה נעשה עפ"י ה"מבחן הפונקציונאלי". לנוכח העובדה כי בשנת 2007 הבנייה היתה בעיצומה והנכס לא היה ראוי לשימוש - הרי שאין לחייבו בתשלום ארנונה.
12. התובע מבקש פיצוי בגין החזר גביה שלא כדין של הוצאות סלילת מדרכה ותאורה. בזיקה לכך הוא טוען כי העיקולים, ההליכים ומעשיה של הנתבעת, אילצו אותו למכור מיד את הנכס בהפסד ניכר. הוא מפרט, כי טרם המכירה, הוא ביקש מהנתבעת, בחודשים אוגוסט וספטמבר 2007, אישור ובו פירוט כל חובותיו המעודכנים. ביום 8.10.07 נעתרה הנתבעת לבקשתו וביום 22.10.07 התחייבה בפניו, כי אם ישלם את כל חובותיו, היא תבטל את העיקולים שהוטלו על הקרקע ועל חשבונות הבנק ותמסור לידיו במועד התשלום אישור לצורך העברת הבעלות על הקרקע בטאבו. התובע טען, כי בהתבסס על כך, הוא ניהל מו"מ עם הקונים ונטל על עצמו התחייבויות מקבילות בהסכם המכר.
13. ביום 30.10.07, יום לפני החתימה על הסכם המכר, פנה התובע לנתבעת כדי לקבל פירוט סופי ומעודכן ביחס לחובותיו והיא מסרה לו את המבוקש, תוך שהבהירה שאם יפרע חובותיו המפורטים היא תמסור לידיו אישור לרשם המקרקעין לצורך העברת הזכויות בבניין ע"ש הרוכשים. ביום 31.10.07 נחתם הסכם המכר והתובע פנה לנתבעת כדי לשלם את חובותיו והוא קיבל שובר מתאים. ביום 26.11.07 הוא שילם את החוב, למורת רוחו, בהמחאה בנקאית וביקש לקבל אישור לרשם המקרקעין. הנתבעת התחייבה להכין את האישור ולמסור אותו לתובע רק לאחר פירעון ההמחאה הבנקאית שמסר לה ולא יאוחר משלושה ימים ממועד התשלום, קרי, עד יום 29.11.07. ביום 28.11.07 הודיעה הנתבעת לתובע, כי לא תמלא אחר התחייבויותיה כלפיו ודרשה ממנו לשלם לה סכום נוסף של 150,900 ₪ עבור היטל תאורה וסלילת מדרכה - עבודות האמורות להתבצע בעתיד. מחמת חשש להפרת הסכם המכר, נאלץ התובע ביום 15.6.08, לשלם גם את הסכום הנוסף הנ"ל. לפיכך דורש התובע, כי הנתבעת תחזיר לו סך של 150,900 ₪ כערכם ביום 15.6.08.
14. התובע טוען בנוסף כי על הנתבעת לפצותו בגין העובדה שנאלץ למכור את הבניין והמגרש בהפסד, ובשל ההפסדים הכספיים שגרמה לו. התובע מפרט, כי למרות העובדה שהוא לא היה חייב לשלם לנתבעת מסי ארנונה לשנת 2006 ולא היה חייב לשלם פעם שלישית היטל כבישים בשל אותה סלילה כמפורט לעיל, הנתבעת נקטה נגדו בהליכי גבייה מנהליים מכוחם הטילה ביום 21.1.07 עיקולים על חשבונותיו בבנק ועל הקרקע באמתלה, שהוא חייב לשלם חוב היטל כבישים שנסלל בשנת 1950 ומסי ארנונה לשנת 2006. בכך, לטענתו, אילצה אותו הנתבעת למכור את הקרקע כדי לשלם לה מיסי ארנונה והיטלים שאינם מגיעים לה וללא כל בסיס חוקי. המכירה היתה באופן מיידי ובהפסד כספי עצום. לטענתו מעשים אלה שיתקו אותו מבחינה כלכלית. העיקולים חסמו את מקורות המימון לסיום הבנייה ובכך נמנעה מהתובע האפשרות להשכיר את המבנה לשוכרים שהתחייבו לשכור אותו עם סיום הבנייה.
15. התובע מוסיף וטוען, כי הנתבעת אף הטילה מורא על פקידי הבנק ומנהלו, זימנה אותם למשרדיה לצורך חקירה ביחס למצבו הכספי של התובע ואילצה אותם למסור לה את כל דפי חשבונות התובע בבנק. גם בנק טפחות שנתן משכנתה למימון הבנייה, שינה לרעה את יחסו לתובע ואיים לממש את זכותו לתפוס את הנכס. התובע טוען, כי נותר ללא מקורות מימון לסיום הבנייה וכך גם ילדיו וקרוביו שמימשו את רכושם ופירט את הנזקים שהסבה לו הטלת העיקולים על המקרקעין ואת העובדה שהנתבעת ניצלה את היותו זקן, חולה ונכה בשיעור 83.9%.
16. במסגרת הטענה לנזק, מפנה התובע לחוו"ד השמאי אמנון נזרי שקבע, כי שווי הקרקע והמבנה עומד על 13,493,750 ₪. התובע טוען, כי בשל הדחיפות הוא נאלץ למכרו במחצית משוויו - בסך של 7,337,100 ₪. תמורה זו לא כיסתה את עלות החומרים לבנייה.
17. עוד מפרט התובע, כי ביום 22.3.08 כחצי שנה לאחר מכירת המגרש, הוא פנה לשמאי נזרי וביקשו ליתן חוו"ד רשמית לצורך הגשתה לביהמ"ש וקביעתו בחוו"ד זו, באשר לשווי הנכס, הינה 3,175,000 $ לא כולל מע"מ. לטענת התובע, חווה"ד הנגדית שהוגשה מטעם הנתבעת ושנכתבה ע"י השמאי דנוס, איננה הגיונית ומגמתית. התובע טוען, כי לאור העובדה שהוא נאלץ למכור ביום 31.10.07 את המגרש והבניין במחיר הפסד תמורת סך של 7,337,100 ₪ הנופל בסך של 6,156,650 מהשווי שהוערך ע"י השמאי נזרי - על הנתבעת לפצותו על הפסדיו בשיעור של ההפרש בין שוויים כפי שהוערכו ע"י השמאי לבין מחיר מכירתם בפועל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.
18. לטענת התובע, הנתבעת צריכה לפצותו בגין הוצאת לשון הרע, שכן במקביל להטלת העיקולים על חשבונותיו ביום 21.1.07, היא אף זימנה את מנהלי הבנק אליה ואילצה אותם למסור לה את דפי חשבונותיו בבנק. בכך לטענתו היא פגעה בשמו הטוב ובאמינותו בעיני פקידי הבנק ובזיקה לכך סירב הבנק להעניק לתובע הלוואות או אשראי בנקאי, וכן ביטל את התחייבותו להעמיד לרשותו הלוואה המובטחת במשכנתה. היחס כלפיו, ע"י הבנקים שונה לרעה וגרם לו לנזק.
19. התובע טוען, כי התעמרות הנתבעת בו גרמה לו לשקוע בחובות כבדים, כך שבנוסף להפסדים שפורטו לעיל, הוא נותר חייב לבנק סך של 1,715,000 ₪. לטענתו, הנתבעת דחתה בגסות את פניותיו והשפילה אותו והוא עמד בפניה בחוסר אונים והיא גרמה לו סבל ועוגמת נפש – הכל, כדי לאלצו לשלם לה סכומי כסף גדולים מבלי שתהיה זכאית לכך. בגין אלה טוען התובע, כי על הנתבעת לפצותו בסכום של 250,000 ₪.

טענות הנתבעת

1. הנתבעת טוענת,כי מדובר בתביעה קנטרנית וטרדנית שכל תכליתה להתעשר על חשבונה. לטענתה, התובע מנסה להשית על המועצה את מחדליו וכישלונותיו העיסקיים. מהעדויות עולה, כי התובע מכר את הנכס משיקוליו הפרטיים ולא עקב העיקול שהוטל עליו. הוא מכר את הנכס לאחר שכשל בבנייתו של הפרויקט. לטענת הנתבעת, לאורך כל הדרך היא נהגה עם התובע לפנים משורת הדין ולא התנתה מתן היתר בניה להקמת מבנה תעשייה ששטחו כ- 3,000 מ"ר, בתשלום היטלים ואגרות, כמקובל בהיקפי בניה כאלה. הסכום המשמעותי הראשון שהתובע חוייב לשלם לנתבעת היה היטל ביוב בשנת 2005 בסך של 240,300 ₪ וזאת שלוש שנים לאחר השלמת שלד הבניין (בשנת 2002) ובפריסה ל- 36 תשלומים על פני 3 שנים החל משנת 2005.
   
2. הנתבעת טוענת כי אין כל קשר בין העיקול שהוטל בשנת 2007 לבין מכירת הנכס. לדידה, מדובר בטענת סרק שנועדה לכסות על כישלונו הגדול של התובע בהקמת הפרויקט. מהעדויות עולה, כי אין קשר סיבתי בין כל מעשה ו/או מחדל הנטען כנגד הנתבעת, לבין הנזקים הנטענים על ידי התובע. לא עלה בידי התובע להשלים את הבנייה במשך כשמונה שנים ממועד קבלת היתר הבניה בשנת 1999 ועד למכירת הנכס בחודש אוקטובר 2007. כמו כן לא עלה בידי התובע להשלים את הבנייה במשך 6 שנים תמימות לאחר שהסתיימה בניית שלד הנכס בשנת 2000, והכל טרם הטלת העיקול.
3. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי טופס 4 התקבל כבר ביולי 2003 לאחר שהתובע הצהיר, כי המבנה ראוי לאיכלוס הוא לא הצליח להכשירו באופן שיאפשר השכרתו או מכירתו. מהעדויות עולה, שרוכשת המבנה הכשירה אותו להשכרה תוך פרק זמן קצר והכל תוך 9 חודשים ממועד חתימת החוזה לרכישת הנכס.
4. התובע התרשל באופן רבתי וחמור בהקמת הפרוייקט ובניהולו, דבר שהוביל למכירת הנכס. בעדותו הוא אישר כי לא היה לו ניסיון. לטענת הנתבעת, נזקי התובע נובעים מהתמשכותה הבלתי סבירה של הבנייה.
5. לטענת הנתבעת, הנכס של התובע נמכר במחיר המשקף את שוויו האמיתי בעת המכירה. לטענתה, התובע ביקש למכור את הנכס כבר בשנים 2005-2006 במחיר נמוך מזה שנמכר בשנת 2007. התובע ניסה להסתיר נתון זה. לטענת הנתבעת אי ההתערבות של שלטונות מיסוי מקרקעין בשווי המוצהר ע"י התובע, מהווה ראייה מכרעת ואובייקטיבית לכך ששווי העיסקה המדווח הינו השווי הנכון והראוי. כך גם עולה מחווה"ד של השמאי דנוס מטעם הנתבעת.
6. הנתבעת מפנה לעדות מנהלה של הרוכשת, דוד ביטי, שהעיד כי שווי העיסקה משקף את המחיר שהיו מוכנים לשלם עבור הנכס במצבו ובהשקעה שהיה דרוש להשקיע בו. לכן, טוענת הנתבעת, כשל התובע בהוכחת העובדה כי שווי העיסקה נמוך משווי השוק ולכן המסקנה הינה כי לא נגרם לו כל נזק ממכירת הנכס.
7. עוד היא מוסיפה וטוענת, כי חוו"ד השמאי מטעם התובע (ת/2), לא כללה עסקאות השוואה ומנוגדת לתקן מס' 2 של ועדת שמאי המקרקעין בישראל המחייבת לפחות 3 עסקאות השוואה. השמאי מטעם התובע, נזרי, ערך את חווה"ד (ת/2) לפני מכירת נכס התובע ולאחר המכירה נתן חוו"ד נוספת (ת/3) אולם ברי, כי היה כבול לחוות דעתו הראשונה.
8. באשר לעיקול שהוטל, טוענת הנתבעת, כי הוא הוטל, בין השאר, בגין חובות חלוטים והוא נבע מהחובות הבאים: חוב ארנונה בגין מחצית שנת 2006 (מיום 1.7.06 ואילך, לאחר שניתן פטור של 6 חודשים לשנה זו), חוב סלילת כביש בגין מרכיב בנייה (התובע לא נקט הליך לגבי זה ולכן יש לראותו כחוב סופי וחלוט), אגרות שמירה הוצאות משפטיות.
9. כמו כן טוענת הנתבעת, כי התובע גם לא נקט בהליך משפטי כלשהו לביטול העיקול. תוקפו של צו העיקול הינו למשך 3 חודשים בלבד ולמעשה העיקולים לא "תפסו" דבר. לכן ובהעדר עיקול בתוקף, היה על הבנק של התובע (בנק לאומי) להסיר את העיקול מרישומיו ומשלא עשה כן, על התובע להלין על הבנק שלו ולא על הנתבעת.
10. הנתבעת מציינת, כי רק בחודש אוגוסט 2008 שילם התובע את מלוא חובותיו, לרבות בגין סלילת מדרכה ותאורה וברי כי עד למועד זה המועצה לא היתה צריכה לשלוח הודעה על ביטול כל עיקול.
11. לטענת הנתבעת, העיקול לא מנע כיבוד המחאות של התובע והוראות קבע שלו, זולת אי-כיבוד המחאה לנתבעת שיכול שנבע מהוראת התובע לבנק. היא סבורה, כי התובע התרשל בכך שלא הסדיר את החוב ע"ס 201,000 ₪ נשוא העיקול, שכן התובע היה בעלים של נכס נוסף בכפר תבור, שאפשר קבלת הלוואה כנגד שיעבודו. השמאי דנוס מטעם הנתבעת, העריך את שווי הנכס בכפר תבור בסך 2,188,000 ₪. דרישת התשלום נכון לחודש ינואר 2007 ואשר בגינה הוטלו עיקולים, היתה בסך של כ- 201,000 ₪.
12. באשר לחיובי הארנונה, טוענת הנתבעת, כי התובע והאדריכל מטעמו הצהירו כי הבנייה הושלמה כבר בשנת 2000 וכך גם עולה מההצהרה שמסר בטופס 4 אשר נמסר לו בחודש יולי 2003, ולמרות זאת לא חוייב בארנונה אלא רק מהמחצית השנייה של 2006. הנתבעת הפנתה למכתבו של התובע מיום 30.11.00 אשר בו דרש לחבר את הנכס לקו ביוב והצהיר, כי הקמת המבנה הושלמה.
13. לאלה מצטרפת לטענתה, החלטת בימ"ש מחוזי מרכז מיום 24.7.11 בתיק עמ"נ 11886-09-10, לפיה, הנכס היה מוכן לאיכלוס.
14. מעדות התובע עלה, כי הוא השכיר את הנכס כבר בשנת 2004. לטענת הנתבעת, נכס העומד להשכרה אינו נכס שלא ניתן לשבת בו וכי אי השלמת הבניין לצורכי שוכר עתידי, אינו שולל חיוב בארנונה. השימושים המותרים בנכס של התובע הינם נרחבים לרבות אחסנה. אי חיוב התובע בארנונה מיום 7.7.03 (מועד קבלת טופס 4) ועד ליום 1.7.06 (שלוש שנים) מלמד, כי הנתבעת נהגה עמו לפנים משורת הדין בכך שלא חייבה אותו בארנונה במשך 3 שנים, ממועד קבלת טופס 4, שניתן כבר ביום 7.7.03. הפטור עפ"י חוק הוא למשך 6 חודשים והיה צריך להינתן עד יום 7.1.04. ממועד זה, היה צריך לחייבו בארנונה והוא למעשה זכה בכך שלא חויב בארנונה החל ממועד זה.
15. עוד פירטה הנתבעת, כי בשנת 2004 פנה אליה התובע בבקשה שלא לחייבו בארנונה מאחר וטרם חיבר חשמל לבניין. מכתב גזבר הנתבעת ומנהלת מחלקת הארנונה, עליו מנסה התובע להיבנות, אינו יכול להוות בסיס למתן פטור ואינו מהווה מסמך מחייב.
16. הנתבעת טוענת, כי נכסו של התובע חוייב מחדש ביום 1.1.06 ובעקבות השגה ניתן לו פטור לבניין חדש למשך 6 חודשים. התובע לא השיג ו/או לא נקט בהליכים הקבועים בדין בגין החלטתה של הנתבעת להעניק פטור לחצי שנה בלבד למבנה כבניין ריק. לפיכך החיוב בארנונה בגין המחצית השנייה של 2006 הפך לסופי וחלוט. הנתבעת שלחה לתובע התראות תשלום טרם ביצוע עיקול בגין תקופה זו.
17. באשר לפטור שניתן לרוכשת החדשה של הנכס, הרי שהנתבעת פטרה אותה מארנונה בגין כלל הנכס עד לחודש יולי 2008 וחלקים ממנו, לאחר המועד הנ"ל, בשל עבודות שיפוצים נרחבות ומהותיות שביצעה הרוכשת בבניין ולא בגין היות הנכס בלתי גמור, כטענת התובע, והכל לאחר שהציגה אסמכתאות המעידות על ביצוע העבודות הנ"ל.
18. העיכוב בבירור ערר הארנונה, נובע מהתובע אשר בחר לקדם את הדיון בתיק זה ומנגד לעכב ברור הערר בפני ועדת הערר לארנונה.
19. באשר לחיוב בגין עבודות התקנת מדרכות ותאורה, לטענת הנתבעת, מדובר בדרישת תשלום שלה אשר היוותה תנאי למתן אישור לטאבו לתובע בגין מכירת הנכס. דרישת התשלום הנ"ל נבעה מתכנון וביצוע עבודות חדשות של התקנת מדרכות ועבודות תאורה. במידה והתובע סבר, כי הדרישה נעשתה שלא כדין, היה עליו לנקוט בהליכים הקבועים בחוק. משלא עשה כן - אין לו אלא להלין על עצמו והחיובים הפכו להיות סופיים וחלוטים. דרישות התשלום נעשו עפ"י חוק העזר לאבן יהודה (סלילת רחובות) התשנ"ה.
20. באשר לטענת התובע בדבר גביית היטל כביש ע"ס 61,163 ₪ כנובע מהקמת המבנה, טענה הנתבעת שהתובע מתעלם מהעובדה שדרישת התשלום הינה בגין מרכיב הבנייה בלבד להבדיל מהחיוב בגין הקרקע ומתעלם מהאבחנה בין שיטת גבייה של דמי השתתפות שהיתה נהוגה עד שנות ה-70. שיטת ההיטלים מבוססת על תשלום תעריף קבוע לשטח קרקע ולשטח בנייה. באשר לתשלום בסך של 8,045 ₪ שהתובע נדרש לשלם למועצה ביום 7.12.98 מבהירה הנתבעת, כי הבסיס לדרישה הינו הרחבתו במטר אחד של כביש שהיה קיים קודם לכן ובכל מקרה, בגין מרכיב קרקע בלבד להבדיל ממרכיב הבנייה בגין המבנה שהוקם ע"י התובע שנים לאחר מכן.
21. בזיקה לכך טוענת הנתבעת, כי גם אם שולמו בעבר דמי השתתפות, התובע לא הוכיח כי שולם עבור חלקו בחלקה.
22. באשר לטענת התובע לפיה יש לחייב את הנתבעת בהוצאות משפט בקשר עם תביעה כספית שהגישה הנתבעת נגדו בת.א 1183/03 בבימ"ש השלום בהרצליה, טוענת הנתבעת, כי מדובר בתביעה כספית שהצדדים הגיעו ביחס אליה להסדר פשרה.
23. באשר לטענת התובע בדבר לשון הרע, טוענת הנתבעת כי היא נהגה על פי החוק, ללא משוא פנים, ובהתאם לסמכות שהוקנתה לה עפ"י דין. בנסיבות תיק זה אין בהטלת עיקול משום פירסום כהגדרתו בסעיפים 1 ו-2 לחוק איסור לשון הרע התשכ"ה- 1965. לדידה, גם אם היה מדובר בלשון הרע, אזי עומדת לזכותה הגנת פרסום בתום לב עפ"י סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, שכן מדובר, בין השאר, בעיקול בגין חוב ארנונה שהוטל לאחר אי חיוב בארנונה במשך 3 שנים ובגין חוב סלילת כביש אשר הפך לסופי וחלוט כמפורט לעיל.
24. בסיכום טענותיה, מפנה הנתבעת לחוסר מהימנות שעולה בנקודות מכריעות בעדות התובע וטוענת, כי היא נהגה ללא משוא פנים, בהתאם לסמכות שהוקנתה לה בדין. לפיכך מבוקש לדחות את התביעה ולחייב את התובע בהוצאות המשפט.

דיון והכרעה

טענות התובע נשענות על שני אדנים. מחד גיסא, ישנן הטענות שהוא חוייב בתשלומי מיסי ארנונה והיטלים שונים ומאידך גיסא, ישנן הטענות לפיהן חיובים והעיקול שהוטל בגינם, הובילו לכך שהתובע נאלץ למכור את הקרקע בהפסד ניכר וכתוצאה מכך נגרמו לו נזקים כספיים ואחרים שהם למעשה השלכות של מעשי הנתבעת. אדון בטענות לפי סידרן.

גביית היטל כבישים ביתר

1. התובע טוען, כי הנתבעת חייבה אותו בשלושה מועדים שונים בגין היטל כבישים שכבר שולם במקור ע"י הבעלים הראשון של הקרקע. לתמיכה בטענותיו הפנה התובע לאישור הנתבעת מיום 8.11.76 (ת/4 נספח ג') ממנו עולה, כי "ציון כהן ואחרים" שילמו עבור הקרקע היטל סלילת כביש ביום 13.6.74 בסך של 3,635.30 ל"י. וכן הפנה לקבלת התשלום ( ת/4 נספח ב').
2. מתצהירו (ת/4 עמ' 3) עולה, כי בשנת 1996 הוא ביקש היתר לבנות על הקרקע בניין למלאכה ולתעשייה קלה, וכאשר פנה לועדה המקומית לתכנון ובנייה "שרונים" הוא נדרש לשלם בגין הרחבת כביש הגישה סך של 8,545 ₪ אותו הוא שילם ביום 7.12.98 (ת/4 נספחים ח-ט).
3. ביום 23.5.00 נדרש התובע לשלם בגין "היטל כביש אספלט עפ"י היתר בנייה שהתקבל משרונים" סך של 27,935 ₪ (ת/4 נספח ד'). הוא התנגד לכך, ופנה לנתבעת ביום 15.11.00 ובמועדים נוספים (ת/4 נספחים ט"ז, י"ז י"ח, י"ט, כ) ושילם זאת ביום 22.11.07 (ת/4 נספח ו').
4. התובע טען שמייד לאחר מכירת הבניין והמגרש, התנתה הנתבעת את הסכמתה למתן אישור לטאבו לצורך העברת הזכויות ע"ש הקונים, בכך שהתובע ישלם את "החוב" של היטל הכבישים מיום 15.11.00 (ת/4 נספח ד) בשל הוצאות משנת 1950 של סלילת הכביש הנ"ל, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית שצבר. עקב כך נאלץ התובע לשלם תחת מחאה את היטל הכבישים הנ"ל בסך של 61,163 ₪ (ת/4 נספחים ו, ז).
5. מראיות הנתבעת באשר לתשלום של 8,045 ₪ שהתובע נדרש לשלם ביום 7.12.98 עולה, כי הבסיס לדרישה היה הרחבת כביש שהיה קיים קודם לכן במטר אחד ובגין מרכיב הקרקע. כך עולה ממכתבה של הנתבעת לתובע מיום 21.2.01 (מוצג 27 לסיכומיה), במסגרתו פירטה בפניו את החיובים.
6. באשר לגביית היטל הכביש, טענה הנתבעת שהדרישה הינה בגין מרכיב הבנייה בלבד להבדיל מחיוב בגין הקרקע. עניין זה נלמד מהודעת התאמת החשבון מיום 23.5.00 ע"ס 27,935 ₪, שפורטה לעיל (נ/15 נספח 14). דרישתה של הנתבעת מעוגנת מבחינה חוקית, שכן חוק העזר לאבן יהודה (סלילת רחובות) התשנ"ה - 1995 (להלן:"חוק העזר" מוצג 24 לסיכומי הנתבעת), קובע כי, אם נוספה בנייה לנכס, יחוייב בעליו בהיטל בעד הבנייה גם אם מדובר בבנייה שנוספה לאחר התחלת סלילת הדרך או השלמתה.
7. מהנתונים עולה, כי בפועל התובע שילם פעמיים בגין היטל הכביש. בפעם הראשונה הוא שילם סכום של 8,045 ₪ בגין הרחבת הכביש, ובפעם השנייה הוא שילם ביום 26.11.07 (ת/4 נספח ו') סכום של 61,163 ₪ בגין "כביש ומדרכות". מהראיות הוברר, כי מדובר בחוב שהתובע צבר בשל בניית המבנה על המקרקעין שבבעלותו. כך עולה גם ממכתבה של ב"כ הנתבעת לתובע מיום 21.2.01 (נ/15 נספח 27). לאחר שבחנתי את הנתונים, סבורני כי דין טענות התובע הנוגעות לגביית היטל כבישים להידחות. הראיות שהובאו אינן תומכות בטענתו לפיה מדובר בחיוב שהבעלים הראשונים של הקרקע חוייבו בו ועל כן מדובר בחיוב כפול ומשולש. הבהרות הנתבעת שנמסרו לתובע במועד לאחר פניותיו, הבהירו היטב את הסיבה בגינה נגבו ממנו היטלים אלה בשל סיבות שונות ולגבייה זו יש תימוכין בחוק. מעיון בסעיף 6(ב)(2)(ג) לחוק העזר עולה, כי ניתן לחייב בעל נכס בהיטל, במידה ונוספה לנכס, אחרי התחלת הסלילה או השלמתה, תוספת בנייה.
8. אין מחלוקת שבוצעה בקרקע בנייה לאחר סלילת הכביש, ועפ"י חוק העזר, בדין גבתה הנתבעת מהתובע את היטל הכביש. אעיר, כי במידה והתובע לא השלים עם חיוב זה, היה עליו לפנות ולנקוט בהליכים המנהליים על מנת לתקוף את דרישת הנתבעת. משלא עשה כן, סבורני שאין זה המקום המתאים להכרעה בסוגיה זו.
9. אעיר, כי מחלוקת זו נדונה במסגרת התביעה שהגישה הנתבעת כנגד התובע ביום 13.3.03 בבימ"ש השלום הרצליה בת.א. 1188/03. במסגרת זו, דרשה בין היתר, לחייבו בתשלום בגין היטל כביש. עיקר התובענה היה היטל הביוב. ביום 16.7.03 ניתן פסק דין על-פי בקשה שהגישה הנתבעת למחיקת התביעה, בשל העובדה שהחוב הוסדר (ת/14 נספחים כ"א- כ"ד). התובע טען, כי בקשה זו לא היתה על דעתו והפנה לכך שהגיש בנושא ערר לבימ"ש השלום בנתניה בע"א 198/01. עיון בהודעת הערעור, מעלה כי התובע ערער על היטל הביוב, שלא קשור לענייננו (ת/14 נספח כ"ה).

מיסי ארנונה שנגבו ביחס לשנים 2006 ו-2007

1. הבסיס להכרעה בסוגיית הארנונה בענייננו, כפי שעולה מטענות הצדדים, נעוץ, בעיקרו של דבר, במועד בו הסתיימה הבנייה. התובע פירט בתצהירו (ת/4 עמ' 9), כי בשנת 2004 דרשה ממנו הנתבעת שישלם את מיסי הארנונה. הוא התנגד לכך והנתבעת קיבלה את טענותיו וביטלה את הדרישה וכן מסרה לתובע ביום 19.10.04 התחייבות בכתב לפיה היא לא תחייב אותו בתשלום מיסי ארנונה אלא לאחר חיבור הבניין לרשת החשמל (ת/4 נספח ל'). כמו כן התובע הצהיר, כי הבניין חובר לחשמל ביום 17.4.08 (ת/4 נספחים לב-1, לב-2). עוד הוא מפרט, כי הנתבעת גם התחייבה שלא לחייבו בארנונה אלא לאחר השלמת כל הבנייה כולה וסיומם של התקנת מערכות הבטיחות בבניין, מערכות כיבוי אש, חיבור לרשת המים וכו'. הוא צירף אישורים ביחס לחיבורים אלה התקפים לשנים 2008 ו- 2009.
2. התובע טוען, כי בניגוד להתחייבויות שפורטו לעיל, בתחילת שנת 2006 שלחה אליו הנתבעת דרישה לתשלום מיסי הארנונה. התובע השיג על כך (ת/4 נספח ל"ח) והשגתו התקבלה, כך שניתן לו פטור למשך חצי שנה מתשלום הארנונה. הגב' קרן יפרח (ע"ה 6), המשמשת כעוזרת גזבר הנתבעת, הצהירה (נ/15 פיסקה 51 לתצהיר), כי לתובע ניתן פטור מתשלום ארנונה בהיות המבנה "בניין ריק" למשך חצי שנה ולפנים משורת הדין ולא הוגשה מצידו כל השגה על כך, למרות שנשלחה אליו הודעת דרישה. עוד עלה מעדותה, כי הנתבעת הקלה עם התובע בכך שהחל ממועד קבלת טופס 4 מאמצע שנת 2003 עד ליוני ,2006 בוטלו חיובי הארנונה של התובע (עמ' 108 לפרוט' ש' 9-14).
3. הוגשו מספר ראיות מהן ניתן ללמוד על מצבו של הנכס מבחינת שלבי הבנייה בו הוא היה מצוי בזמנים שונים. התובע שלח ביום 30.11.00 מכתב לנתבעת באשר להנחת קו ביוב ופירט, כי "הקמת המבנה הושלמה" (נ/2). במסגרת הפנייה לקבל טופס 4 מיום 25.8.02, הצהיר אדריכל הבניין דן וינטראוב, על גמר בניית המבנה וביום 27.5.03 הגיש טופס 3 – בקשה לחיבור מבנה ראוי לחשמל מים וטלפון (נ/17). עודד דואק (ע"ה 1) מהנדס הוועדה המקומית לתכנון ובנייה שרונים, הגיש תע"צ (נ/7) במסגרתה ציין, כי בד"כ הבניינים מתאכלסים מיד או בסמוך לקבלת טופס 4 שבמסגרתו המצהירים מציינים במפורש כי הבנייה הסתיימה. יוער, כי הנתבעת הגישה גם תצלומי הנכס ועליו שילוט המציע את המבנה להשכרה, וטענה כי צילומים אלה הם משנת 2004 ומעידים על סיום בניית המבנה (נ/15 נספח 18). התובע אישר תצלומים אלה והעיד, כי כבר בשנת 2004 הוא פירסם את הנכס להשכרה ואף פנו אליו שני אנשים שפלשו למבנה ולאחר חודשיים לערך הם פינו את המקום ופיצו אותו בגין כך (עמ' 29 לפרוט'). התובע צירף לתצהירו חשבוניות בגין עבודות בניין שנותר לעשות במבנה בשנת 2006 (ת/4 נספחים מ"ו- נ"א) אבל מעיון בחשבוניות לא ניתן ללמוד על מצב המבנה. בחשבוניות מצויינות עבודות כלליות כגון אינסטלציה ויציקת רצפה ולא ניתן ללמוד מכך על גודל השטח בו נדרשו העבודות ויכול שמדובר בעבודות השלמת מינוריות באזורים מסוימים במבנה.
4. רו"ח שלומי צבי סמנכ"ל כספים של חברת חלבין תעשיות קוסמטיקה בע"מ, הצהיר (ת/9), כי במהלך חודש יוני 2006 הוא פנה לתובע וביקש לשכור את המבנה שבבעלותו. הוא פירט שסיור במבנה העלה, כי הבניין לא גמור וכדבריו"במרתף לא היתה רצפה, לא היו מתקני בטיחות וכיבוי אש, לא היה מיזוג, לא היתה אינסטלציה הדרושה לנו של מים וביוב". עוד הצהיר, כי הוא פנה לתובע וביקש ממנו לסיים את עבודות הבנייה והאחרון הודיע, כי הוא מתכוון לקבל הלוואה מהבנק לצורך זה. בסופו של דבר התובע עידכנם בחודש ינואר 2007, כי הוא לא יוכל להשלים את הבנייה בשל קשיי מימון ולכן הוא החליט להפסיק את המו"מ לשכירות. בעדותו הוא העיד כי לצורך השלמת הבנייה וההתאמות לשוכר נדרשו כ- 4 מיליון ₪ לפחות (עמ' 12 לפרוט').
5. בנוסף], זומן לעדות יעקב בראון סמנכ"ל חברת שינדלר נחושתן מעליות בע"מ, שהעיד כי בשנת 2006 הוא בירר בנוגע לשכירת המבנה של התובע ותיאר את המבנה כ"גמור מבחינה חיצונית, ללא חלוקה בפנים" (עמ' 21 לפרוט').
6. מהנתונים שפורטו לעיל מתברר, כי יש סתירות בעמדות שהציג התובע. מחד, טוען התובע כי המבנה לא היה מוכן בשנת 2006 ועתר לקבלת פטור שניתן לו למשך חצי שנה, קרי עד חודש יוני 2006. מאידך, הוא נסמך על אישור שניתן לו בשנת 2004 לפיו עד המועד בו יחובר הבניין למערכת החשמל לא תגבה ממנו ארנונה. בעניין זה אינני רואה עין בעין עם התובע. אינני יכול לקבל את הטענה לפיה יש לראות אישור זה כאישור פורמלי הפוטר אותו מתשלום ארנונה באופן גורף. לדידי, לא מדובר בהבטחה מינהלית מחייבת, שהתנאים לקיומה הותוו בבג"צ 2470/11 יש"ע הירוקה נ' ראש הממשלה, תק- על 2001(4) 919 בעמ' 930, שם נקבע כדלקמן:

"על מנת שהבטחתה של רשות תטיל עליה חובה משפטית לקיים את האמור בה, נדרש כי יתמלאו מספר תנאים: על נותן ההבטחה להיות בעל סמכות לתיתה; היתה לו כוונה להקנות לה תוקף משפטי; הוא בעל יכולת למלא אחריה; ואין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה (ראו למשל: בג"ץ 135/75 סאי-טקס נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ל(1) 673, 676 (1975); בג"ץ 585/01 קלכמן נ' ראש המטה הכללי, פ"ד נח(1) 694, 706-707 (2003); בג"ץ 9634/08 מועצה אזורית חוף השרון נ' שר הפנים, פסקה 28 ([פורסם בנבו], 5.10.2009)). אכן, האינטרס הציבורי בדבר חופש פעולתה של הרשות מורה כי זו לא תיתפס על כל אמירה והתבטאות אלא רק על כאלה שנאמרו מתוך כוונה הדדית כי יוקנה להן תוקף משפטי מחייב (בג"ץ 4915/00 רשת חברת תקשורת והפקות (1992) בע"מ נ' ממשלת ישראל, פ"ד נד(5) 451, 478-477 (2000)). מכלל זה ומן הרציונאל בדבר אי כבילת הרשות לאמירות שכל כולן רק "הצהרת כוונות כללית" (בג"ץ 3978/06 מימוני נ' צה"ל ([פורסם בנבו], 29.6.2008)), נגזר אחד מתנאי היסוד לשכלולה של הבטחה שלטונית – כי זו תהיה ברורה ומפורשת וכי תפרוס במדויק את טיב ההתחייבות ואת היקפה (בג"ץ 8013/10 המועצה האזורית אשכול נ' ראש הממשלה, פסקה 6 ([פורסם בנבו], 8.8.2011)).

1. מן הכלל אל הפרט: המסמך עליו מסתמך התובע (ת/4 נספח ל') הינו שדר פקסימיליה שנכתב בכתב יד בשנת 2004 ומעלה על הכתב סיכום שיחה טלפונית עם התובע לפיה בוטל החיוב בארנונה למועד זה. הרישום לפיו "עם החיבור לרשת החשמל תחויב בהתאם", אינו יכול להוות בסיס לפטור גורף וממושך. סבורני, כי מתן פרשנות רחבה לאישור לא פורמלי זה, לפיה ניתן לו פטור מארנונה לשנת 2004, כטענת התובע, אינה ראויה ובוודאי שאינה מהווה הבטחה שלטונית מחייבת.
2. לאלה מצטרפים הנתונים מהם עולה כי בשנים 2002 ו-2003 הודיע התובע לנתבעת, כי הבניין מוכן ונציג מטעמו הצהיר כך במסגרת טופס 4. הובאו גם נתונים לפיהם כבר בשנת 2004 השכיר התובע את הנכס, אמנם לפרק זמן קצר, אבל הדבר מעיד על כך שניתן היה לעשות שימוש בנכס.
3. לצד זה, הביא התובע ראיות, לפיהן בניית הנכס לא הושלמה בשנת 2006. לאור הסתירות הראייתיות בנתונים שהובאו, מצאתי שאין מקום להיענות לדרישת התובע ביחס לארנונה ששולמה על ידו במחצית שנת 2006. פטור מארנונה ניתן רק למשך חצי שנה והתובע לא הרים את הנטל להוכחת טענתו לפיה המבנה לא היה מוכן במועד שחויב לשלם. בשולי הדברים אעיר, כי אין לקבל את טענת הנתבעת לפיה בימ"ש זה נעדר סמכות לדון בתביעה בסוגיית הארנונה מאחר והסמכות נתונה לועדת הערר לארנונה.
4. חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 אינו חוסם את דרכו של בעל נכס לנקוט בהליך משפטי רגיל, ברשות בית המשפט, בגין כל טענה שיכול היה להעלות על דרך השגה על פי חוק הערר. סוגיה זו נדונה בבר"ע 2824/91 עיריית חיפה נ' לנסיונל חברת ישראלית לביטוח בע"מ (לא פורסם) וכן ברע"א 7669/96 עיריית נהריה נ' קזס, פד"י נב (2), עמ' 214 , שם נקבע בעמ' 219:

"בית-משפט זה הביע את דעתו כי יש מקום להוסיף ולהרחיב בדרך של חקיקה את זכות ההשגה, הערר והערעור מעבר לתחומים שהותוו בסעיף 3 לחוק הרשויות 'כדי לאפשר השגה, ערר וערעור בכל מקרה של חיוב בארנונה ולא רק במקרים הספציפיים שהוגדרו במיוחד בשלוש פסקאותיו של סעיף 3 הנ"ל' (בג"ץ 351/88 טית בית בע"מ נ' עיריית פתח-תקוה [4], בעמ' 446). בד בבד פסק בית-משפט זה כי 'אין בחוק הנ"ל [חוק הרשויות - י' ג'] הוראה החוסמת דרך הפניה בתביעה רגילה כאשר הדיון בפני בית המשפט הרגיל כולל בין היתר את הטענה של התרשלות של הרשות המקומית, ענין הראוי לבירור לגופו... (פרשת עיריית חיפה)".

1. המצב שונה באשר לטענה בדבר ארנונה שנגבתה מהתובע בשנת 2007. עם פתיחת המשפט בתיק זה ובישיבת קדם המשפט הראשונה שהתקיימה ביום 13.4.10, קבעתי כי מאחר ובכתב התביעה קיימות עילות הנדונות בפני ועדת ערר לענייני ארנונה, הרי שיש להמתין להכרעת הוועדה. מהראיות שהוגשו לעיוני עולה כי הליכים אלה התעכבו והתמשכו, בין היתר, בעקבות טענות פסלות שהעלה התובע ונדחו ע"י בימ"ש זה בהחלטה מיום 24.7.11 במסגרת עמ"נ 11886-09-10 (נספח י' לסיכומי הנתבעת). אעיר, כי מעיון בהחלטה, עולה שאותם הליכים עניינם הארנונה שנדרש התובע לשלם בשנת 2007.
2. התובע הגיש בקשה לפטור והשגה על החיוב בארנונה לשנת 2007 ביום 16.2.07 (ת/4 נספחים פ"ז ו-פ"ח) והן נדחו ע"י הנתבעת ביום 2.5.07. במכתב שכתבה הגב' מיכל קנטור, מנהלת הארנונה, ההנמקה לדחייה היתה שהוצא לבניין טופס 4 ואין כל מניעה לבצע חיבור לחשמל לבניין וכן נכתב שאי-שימוש בבניין אינו מהווה עילה למתן פטור (ת/4 נספחים פ"ט ו- צ'). התובע הגיש על כך ערר ביום 27.5.07 ( ת/4 נספח צ"א), ובמסגרת טענותיו הוא מפרט את העובדה שהנתבעת לא השיבה לערר כחוק וכן מלין על התנהלות ועדת הערר עד כדי כך שהליכי הערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי נמצאים בדיון בפני ביהמ"ש העליון (עמ' 5 לסיכומי התביעה ועמ' 11 לסיכומי ההגנה).
3. כאמור לעיל, טענות התובע במישור חיובו בארנונה לשנת 2007, התבררו בפני ועדת ערר לענייני ארנונה כללית שליד המועצה המקומית אבן יהודה. מדובר בהליך תלוי ועומד ולכן אין מקום לדון בכך גם במסגרת התובענה דנן. לפיכך דין טענת התובע במישור החיוב בארנונה לשנת 2007 - להידחות.
4. אעיר, כי התובע ניסה להסתמך על פטור מארנונה שניתן לרוכשת הקרקע ולטעון כי העובדה שפטרו אותה מארנונה בשנים 2007-2009 מעידה שהבנייה לא הושלמה. לדידי, העובדה שניתן פטור אינה משליכה על חובות התובע. מעיון בתכתובת (ת/4 נספחים ל"ה- ל"ז) עולה, כי הפטור ניתן בשל עבודות שיפוץ ואין לפני נתונים באשר להיקף השיפוצים.

גביית היטל התקנת תאורה וסלילת מדרכה

1. התובע טוען, כי הנתבעת דרשה ממנו לשלם את חובותיו כתנאי למתן אישור לטאבו. ולכן ביום 26.11.07 הוא שילם לנתבעת את חובו בהמחאה בנקאית על בסיס פירוט ושובר שניתן לו (ת/4 נספח ק"ז-1).

ביום 28.11.07, כאשר ביקש התובע מהנתבעת את האישור המובטח, היא הודיעה לו כי עליו לשלם לה סכום נוסף בסך של 150,900 ₪ בגין היטל תאורה וסלילת מדרכה עבודות האמורות להתבצע בעתיד. לטענתו, בלית ברירה, הוא שילם סכום זה ביום 15.6.08. לטענתו, מדובר בדרישה שלא הופנתה אליו קודם לכן ומדובר ברשלנות של הנתבעת ולכן הוא דורש את השבת הכספים. הנתבעת פירטה כי דרישת התשלום נבעה מתכנון וביצוע עבודות חדשות (נ/15 נספח 21). לטענתה, היא אישרה תקציב לצורך העבודות הללו ביום 10.7.07 (נ/15 נספח 22) וצו התחלת העבודה ניתן לקבלן ביום 8.10.07 (נ/15 נספח 23). כל הפעולות הללו נעשו לפני חתימת הסכם המכר שנחתם ביום 31.10.07 והן נעשו על פי חוק העזר העירוני.

1. הנתבעת הפנתה לתצהירו של בני כרמי ( נ/8), ששימש כמפקח מטעם הנתבעת וניהל את פרויקט הפיתוח של אזור התעשייה, בין היתר, בכל הנוגע לסלילת כבישים, מדרכות תאורה וניקוז. כרמי הפנה בתצהירו לתוכנית תאורה מעודכנת מיום 18.8.07 על רקע תוכנית הכבישים החדשה וכן הפנה לתוכנית לסלילת כבישים, מדרכות וניקוז מיום 20.8.07 שנמסרו לביצוע (נספחים א ו-ב לתצהירו). כמו כן, הפנתה הנתבעת לעדותה של קנטור שהסבירה כי אישור לטאבו הינו אישור שעובר הליך במספר מחלקות של הנתבעת, כולל במחלקת הנדסה ולכן לא ניתן להתחייב שאישור כזה יונפק באותו יום או יום לאחר מכן. העדה הסבירה כי האישור ניתן ממחלקת הגבייה מייד עם התשלום, אלא אם יש ממצאים חדשים (עמ' 104 לפרוט'). בנוסף היא אמרה, כי במהלך הבדיקה לאישור לטאבו הודיעה מחלקת ההנדסה שהתחילו עבודות של סלילת מדרכה ולכן יש חיוב חדש.
2. מהנתונים עולה, כי מבחינה כרונולוגית, במועד בו פנה התובע לקבל את האישור לטאבו ופורטו בפניו החיובים הנזקפים לחובתו, היו בידי הנתבעת הנתונים בדבר החיוב בגין היטל התקנת תאורה וסלילת מדרכה. אני סבור כי בעת בה רשות מתבקשת להפיק אישור פורמאלי לטאבו עליה לספק את הנתונים המדויקים ביחס לחיוב ובכלל, זו דרישה בסיסית מבחינת התנהגות ראויה של הרשות. קיימים מקרים בהם מתן אינפורמציה שגויה, יכול להיחשב בגדר רשלנות וכאשר מדובר במצג שווא ארוך טווח - עשוי הדבר להביא לכדי השבת הכספים לאזרח המלין על כך. אולם לנוכח העובדה שטעות זו אירעה בהפרש זמנים כל כך קצר בו עודכן התובע בדבר החיוב הנוסף ומאחר והחיוב מוצדק כשלעצמו, לא מצאתי כי תיקון לאחר זמן כה קצר, עולה כדי רשלנות מצד הנתבעת. לכן אין מקום להיעתר לבקשת התובע להשיב לו את הכספים ששילם בגין היטלים אלה.

פיצוי בגין אילוץ למכור את הבניין והמגרש בהפסד ונזקים

1. התובע טוען, כי הנתבעת חייבה אותו לשלם היטלים ומיסים ועיקלה את המגרש ואת חשבונותיו בבנק וחסמה את מקורות המימון לסיום הבנייה כך שהוא אולץ בסופו של דבר למכור את המגרש והבניין באופן מיידי ובהפסד עצום.
2. הנתבעת טוענת, כי התובע נקלע למצוקה כלכלית שנבעה מהתנהלותו בפרויקט הבנייה, כך שבסופו של יום, הוא מכר את הנכס משיקוליו האישיים ולא בשל אילוץ שנבע מעיקול שהטילה הנתבעת.
3. מהנתונים עולה, כי ביום 17.12.06 שלחה הנתבעת דרישת תשלום לתובע ע"ס 201,801 ₪ (נ/15 נספח 32). ביום 29.5.07 שלחה הנתבעת לתובע מכתב התראה ביחס לחובו לנתבעת ע"ס 420,784 ₪ (ת/4 נספח כ"ז).

ביום 21.1.07 הטילה הנתבעת עיקול על חשבונו של התובע בבנק לאומי בגין חוב בסך של 201,801 ₪ (ת/4 נספח כו ). ביום 11.9.07 שלחה הנתבעת לתובע דרישה לתשלום חוב בסך של 568,136.70 ₪ (ת/4 נספח כ"ט).

1. התובע פנה לנתבעת ביום 25.1.07 ובמועדים נוספים (ת/4 נספחים נ"ט –ס"ו) במחאה על כך, ונענה ביום 25.1.07, כי עליו להסדיר את חובו מייד (ת/4 נספח ס"ז). התובע כתב לנתבעת ביום 21.11.07, כי הסדיר התשלום ופנה במספר מועדים להסרת העיקול (ת/4 נספחים פ'- פ"ד). בנק לאומי, שאצלו הוטל העיקול, עידכן את התובע ביום 22.8.08 כי העיקול עדין בתוקף (ת/4 נספח פ"ד-2).התובע טען כי הנתבעת זייפה מסמך מיום 14.5.07 בו הורתה לכאורה לבנק לבטל את העיקול מיום 21.1.07 (ת/4 נספח קמ"א), שכן חותמת ה"נתקבל" של הבנק על גביו היא מיום 4.9.08. אעיר כי הנתבעת הפנתה בעניין זה לעדותה של יפרח שהסבירה שמכתב זה הופק באופן אוטומטי בחודש מאי 2007 ע"י המערכת ובמועד זה העיקול כבר לא היה תקף. לאחר שהתובע התקשר בשנת 2008, הופק עבורו המכתב שנושא את התאריך הנ"ל וזאת לאחר שהוא שילם את מלוא חובותיו (עמ' 104 לפרוט'). עוד הפנה התובע לכך שהוא מסר לנתבעת שיקים דחויים בגין היטל ביוב והם לא כובדו ע"י הבנק בשל העיקולים (ת/4 נספחים ע"ז- ע"ט1). הנתבעת טענה, כי העיקול נבע מחובות חלוטים בגין ארנונה למחצית שנת 2006 ובגין חוב סלילת כביש בגין מרכיב הבנייה.
2. התובע עומת בעדותו עם העובדה שידע על דרישת התשלום של המועצה מיום 17.12.06 (עמ' 33 לפרוט'). הוא הסביר שפנה ביחס לכך לגב' קנטור שלא השיבה לו ולאחר מכן קיבל את מכתב הנתבעת מינואר 2007 בחודש מרץ אותה שנה ובו נכתב שטענותיו לגבי העיקול נדחות. הוא אישר, כי לא פעל לביטול העיקול למרות שלא היה צריך לעשות כן (עמ' 34 לפרוט'). הוא אישר כי גם קיבל את מכתבה של ב"כ הנתבעת מיום 27.2.07 בו נדרש לשלם את היטל הביוב עליו הוסכם וכי עליו לפרוע חוב זה ללא קשר לעיקול בגין חובות אחרים (נ/2). הוא גם הסביר, כי לא נקט בהליכים לביטול העיקול מאחר ולא היה בקו הבריאות (עמ' 35 לפרוט').
3. הנתבעת טענה כי תוקפם של העיקולים הוא למשך 90 יום עפ"י סעיף 7 לפקודת המיסים גבייה והפנתה את האחריות לבנק לאומי, הבנק בו מנהל התובע את עסקיו, שלא דאג להסיר את העיקולים לאחר חלוף התקופה. הנתבעת גם מפנה לכך שרק בשנת 2008 פרע התובע את מלוא חובותיו, כולל החוב בגין סלילת מדרכה והיטל תאורה (ת/4 נספח ק"ט), כך שעד למועד זה הנתבעת לא היתה צריכה לשלוח הודעה על ביטול העיקול.
4. הנתבעת זימנה עת גדעון ניסן בנקאי מבנק טפחות, אליו פנה התובע לצורך קבלת הלוואה בשנת 2007. בקשת התובע להלוואה נדחתה ביום 10.10.07 (ת/4 נספח ע"ו). בעדותו הסביר ניסן, כי ההחלטה בעניין מתן הלוואה ללקוח, מבוססת על מספר פרמטרים אולם בקשה להלוואה לא תדחה בשל עיקולים כבסיס נפרד (עמ' 61 לפרוט'). אדגיש, כי ניסן גם שלל את טענת התובע לפיה בנק טפחות שינה את התייחסותו אליו לשלילה (ראה תצהיר התובע ת/4 עמ' 24) והעיד, כי מצבו של התובע לא היה בכי רע (עמ' 62 לפרוט'). הוא גם העיד, כי תשלומי המשכנתא של התובע עבור הלוואה משנת 2001 שלהבטחת פרעונה מושכן נכס שבבעלותו בכפר תבור (עמ' 64 לפרוט'), כובדו למעט תשלום אחד שחזר ולאחר מכן כובד (עמ' 63 לפרוט').
   
   אעיר בהקשר זה, כי עדותה של עדת התביעה גב' נאווה לייזר המשמשת כפקידה עסקית בבנק לאומי, לא סייעה בהבנת המאטריה הבנקאית והסטטוס בחשבון התובע על רקע העיקול שהוטל. כל שעלה מעדותה הוא, כי תשלומי המשכנתא להם התחייב התובע, כובדו והשיקים היחידים שהוחזרו היו שיקים שניתנו כתשלום לנתבעת (ת/4 נספח קמ"א 1, עמ' 57 לפרוט').
5. אם נסכם את הנתונים שפורטו עד כה, עולה איפוא שהנתבעת הטילה עיקול על חשבון הבנק של התובע בבנק לאומי, הוא לא פעל על-פי דין לביטול עיקול זה, למעט מספר תכתובות עם הנתבעת במסגרתם ביקש את הסרתו של העיקול ובסופו של יום, מעדות הבנקאי ניסן, שאת עדותו ביכרתי על פני עדותה של לייזר, עולה כי מצבו של התובע בבנק היה תקין כך שהוא אף עמד בהתחייבויות תשלום ההלוואה שלווה מבנק טפחות.
6. התובע טען כי הבנק שנתן לו הלוואה על בסיס שיעבוד הנכס נושא התובענה, חזר בו מההלוואה שנתן ועמד להכריז עליו כלקוח מוגבל (עמ' 9 לסיכומי התביעה). הוא אף הפנה לעדות לייזר. יגעתי, ולא מצאתי תימוכין לכך. התובע לא צירף מסמך המבטל את מתן ההלוואה ואף לייזר טענה כי התובע המשיך לשלם עבור ההלוואות שנטל מבנק לאומי ( עמ' 58 לפרוט').
7. התובע טוען כי בשל העיקול שהוטל, השוכרים הפוטנציאליים נרתעו מלהתקשר עמו והפנה לעדותו של שלומי צבי. מעיון בעדותו של צבי סמנכ"ל חלאבין שיצר קשר עם התובע מתוך כוונה לשכור המבנה של התובע בשנת 2006, עולה כי עסקת השכירות לא יצאה לפועל היות והמו"מ עלה על שירטון בינואר 2007 בשל העובדה שנדרש להשקיע כסף בבניין לצורך התאמות והתובע לא היה ערוך לכך (ת/4 נספח נ"ד). אדגיש, כי צבי לא ציין דבר ביחס לעיקול שהוטל על הנכס. גם העד בראון שהתעניין בשנת 2006 בקשר לשכירת המבנה העיד, כי בסופו של דבר חברת שינדלר מעליות לא שכרה את המבנה מאחר והמבנה לא התאים להם שכן לא היתה חלוקה פנימית (עמ' 21 לפרוט'). גם עד זה לא העיד שהחליט שלא לשכור את המבנה בשל מצבו הכלכלי של התובע ועל רקע העיקול שהוטל על חשבונו. למען השלמת התמונה אעיר כי מבחינת המועדים, העיקול הוטל בינואר 2007 בעוד השוכרים הפוטנציאלים התעניינו בשנת 2006 ולכן המסקנה המתבקשת הינה, כי טענת התובע לפיה העיקול מנע את השכרת המבנה נדחית.
   הוכח כי בבעלות התובע מצוי נכס בכפר תבור. גם אם מצבו הכלכלי הנטען היה בכי רע, והעיקול הצר את צעדיו, יכול היה התובע לפרוע את חובותיו תוך שעבוד הנכס הנוסף שבבעלותו. אך במקום זאת בחר התובע לשקוט על שמריו ולא לפעול לביטול העיקול. בנקודה זו אעיר כי הראיות שצירף התובע בתמיכה לטענתו לפיה הוא נאלץ לפדות ביטוחי חיים ונטל הלוואות - הן דלות ביותר. כל שהוצג היו שני אישורים על פדיון ביטוח וקופ"ג (ת/4 נספחים מ"א- מ"ד) ואישורים על הפקדתם המסתכמות לערך ב- 250,000 ₪.
8. הנתבעת טענה כי נזקיו הכלכליים הנטענים של התובע, נבעו מכך שהוא התעכב בבניית הבניין בשל היותו חסר ניסיון והחל משנת 2000, שאז הושלמה בניית שלד המבנה, ועד לשנת 2007 שאז הוטל העיקול, הוא לא הצליח להשלים את הבנייה. דברים אלה אכן עלו מעדות התובע שתיאר את קצב הבנייה האיטי ובשל חשיבות הדברים אצטט מדבריו כדלקמן (עמ' 28 לפרוט' ש' 19-25):

" בשנת 2000 היה שלד בלי החלק העליון, רק בשנת 2002 היה שלד סגור עם פיר למעלית ומדרגות. ב-2006 יצקתי רצפת מרתף לפני כן בנינו פירים למים, לחשמל, לכיבוי אש ותקשורת, בנינו בתי שימוש, ביצענו עטיפה של זכוכית ואלומיניום במשך כמעט שנה. ביצענו ריצוף של קומת הקרקע. התקנו הכנות למעלית, התקנו הכנות לממ"דים. היה עניין של חברת חשמל שחזרה בהם ממה שרצו מלכתחילה והיה צריך לחצוב ולחפור מתחת לבסיס של הבניין. היה צריך להקים אבנים משתלבות סביב הבניין, היה צריך לבנות את גדרות הבניין. אלה היו העבודות.

בהמשך הוא פירט בעדותו שקצב הבנייה האיטי הוביל לכך שגם מכבי האש שינו עמדתם במהלך הבנייה וזה גרם לעריכת שינויים במבנה (עמ' 31-32 לפרוט').

באשר למצב הנכס ולכוונותיו של התובע למכור אותו עוד קודם להסתבכותו הכלכלית הנטענת, העידה הנתבעת את עו"ד רמי נויסל שסייע לתובע בנושא הארנונה בשנת 2004. עד זה העיד כי ניסה לסייע בידי התובע במהלך השנים 2005 ו-2006 למכור את הנכס, דבר שלא יצא אל הפועל מאחר והיתה חסרה חנייה בנכס (עמ' 76 לפרוט'). לא מצאתי מקום לייחס משקל של ממש לשאר עדותו של העד, למעט לנושא ניסיון מכירת הנכס במועדים שפורטו לעיל.

1. כעת נותר לבחון האם הנכס נמכר במחיר הפסד כפי שטוען התובע. דוד ביטי מנהלה של חברת בניין אבן יהודה בע"מ שרכשה את הנכס ביום 31.10.07 הצהיר (ת/7) כי לאחר הרכישה, החברה ביצעה פעולות רבות להשלמת הבנייה. הוא העיד כי הרכישה בוצעה בסך של 1,850,000 דולר, סכום המשקף את השווי הראוי נוכח ההשקעה שנדרשה לצורך סיום בניית המבנה, בשיעור של כמיליון דולר. מהעדות עלה כי החברה בה עובד העד, עוסקת בהשכרת מבנים ויש לה ניסיון להעריך את שווים של נכסים מהסוג הזה (עמ' 96 לפרוט'). ביטי העיד, כי במידה ולתובע היתה נזילות כספית הוא יכול היה להשלים את בניית המבנה ויכול היה למכור את הנכס במחיר גבוה יותר.
2. התובע פירט, כי לצורך מכירת הנכס הוא פנה לשמאי המקרקעין אמנון נזרי שביקר בנכס ביום 16.8.07 וקבע בחוו"ד מיום 26.8.07 (ת/2, מוצג קמ"ג לתצהיר התובע) כי שווי הנכס הינו 3,175,000 דולר , לא כולל מע"מ. צויין כי ההערכה הינה לפי שער חליפין של 4.25 ₪ לדולר. לאחר המכר, פנה התובע לנזרי וביקשו לערוך חוו"ד עדכנית לצורך הגשתה לביהמ"ש וביום 31.3.08 ניתנה חווה"ד השנייה של נזרי (ת/3, מוצג קמ"ד לתצהיר התובע). חוות דעת זו נערכה עפ"י השוואה לעסקאות אחרות, בין היתר, והערכת השווי נותרה כפי שהיתה בחווה"ד הראשונה (ת/2).
3. מעדותו של נזרי עלה, כי הוא ערך את חווה"ד הראשונה מבלי לכלול בה שלוש עסקאות השוואה כפי שמורה תקן מס' 2 של מועצת שמאי המקרקעין (עמ' 15 לפרוט'). אך אמר כי מדובר בתקן ממליץ שאינו מחייב, אם כי עדיף לפעול בהתאם לתקן (עמ' 19 לפרוט'). הוא העיד בהמשך, כי ערך השוואה לשווי שוק של נכסים המצויים באזורי תעשייה סמוכים ודומים במיקומם ובאופיים (עמ' 17 לפרוט'). בחווה"ד השנייה, ההשוואה היתה לעסקה שבוצעה בחלקה שהייעוד בה מסחרי ששוויה גבוה משווי של נכס לתעשייה שהוא ייעוד הנכס נושא התובענה (עמ' 18 לפרוט').
   
4. בהמשך נשאל נזרי האם העובדה שמס שבח אישר ולא התערב בשווי העיסקה מהווה אינדיקציה שזה אכן השווי הנכון, הוא שלל זאת (עמ' 16 לפרוט') וכאשר נשאל האם מס שבח היה צריך להתערב בשומה הוא השיב (עמ' 17 לפרוט') "אני לא אומר לגבי זה שום דבר. מס שבח מתייחס גם לנסיבות המכירה, לא תמיד שווי שוק הוא ראה וקדש, הוא בוחן את סבירות העסקה ולא אם השווי הוא שווי שוק. בוחן את העסקה בהתאם לנסיבות ביצועה". סבורני, כי אי התערבות שלטונות מיסוי מקרקעין מעידה על כך שהעסקה בוצעה בשווי נכון וראוי. סעיף 78 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ומכירה), תשכ"ג- 1963, קובע כי הצהרת מוכר במקרקעין לצורך מס שבח נחשבת כ"שומה עצמית" וההצהרה מצויה בפיקוח המנהל.
5. מטעם הנתבעת הוגשה חווה"ד של השמאי יובל דנוס מיום 17.4.11 (נ/9 ) שביקר בנכס ביום 22.3.11 וביום 30.3.11 וקבע כי הוא מעריך את שווי הנכס בכללותו למועד הקובע, קרי מועד מכירת הנכס ביום 31.10.07, בסך של 1,820,000 דולר כך שהמחיר בו נמכר הנכס בסך של 1,850,000 ביטא נכון את מחיר השוק ואת שווי השוק התואם לנכס. כמו כן הוגשה חוו"ד של דנוס מיום 17.4.11 באשר לנכס שבבעלות התובע המצוי בכפר תבור (נ/10). דנוס העיד בתחילת עדותו כי יש חשיבות למיקום הנכס המוערך בכל הקשור לגישה לכבישים ראשיים (עמ' 85 לפרוט'). בהמשך עדותו כאשר שב ונשאל על כך הוא התחמק וטען, כי רח' העצמאות הגובל בנכס, אינו כביש ראשי ושלל הבדלים בשווי בין נכס הממוקם ברחוב זה לבין נכס הממוקם ברחוב אחר (עמ' 89 לפרוט'). בהמשך עדותו עומת דנוס עם נתוני ההשוואה של נכסים אחרים והתרשמתי מתשובותיו שהיו אי אלו אי-דיוקים בחווה"ד והתעלמות מנתונים כגון קירבה לכבישים ראשיים, ותק מבנים וחזות המבנה. אי-דיוקים אלה מעמידות בספק את קביעותיו (עמ' 91-93 לפרוט').
6. סבורני, כי לא ניתן להסתמך באופן מוחלט על חוו"ד השמאים שהוגשו, שכן מעדותם עלה כי כל אחד מהם התעלם מנתונים שהיו חשובים לצורך הערכת השווי וביכר לציין נתונים שיובילו לתוצאה הרצויה מבחינתו בנוגע לקביעת שווי הנכס, בהתאם לצד מטעמו הוזמנה חווה"ד. לכן אני קובע, כי לא הוכח שהנתבעת במעשיה הנטענים גרמה לתובע למכור את הקרקע בהפסד ולכן טענותיו ביחס לפיצוי בהקשר זה נדחות.
7. בשולי הדברים אציין כי דין טענת התובע כי על הנתבעת לפצותו בגין הוצאת לשון הרע, להדחות אף היא. על מנת שהודעה בדבר עיקול תחשב אסורה על פי חוק איסור לשון הרע, יש לראות האם בפרסום ההודעה יש לענות על רכיבי העוולה לרבות הפרסום.

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), קובע, כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו.

1. יוצא איפוא, שניתן לראות בהוצאת צווי עיקול שפורסמו ביחס לאדם מסויים, המציגים אותו כמי שאינו משלם את חובותיו באופן שלא היה מנוס אלא להטיל עיקול על רכושו, כמהווים פרסום לשון הרע נגדו משום שהם עלולים לפגוע בשמו הטוב, להשפילו ולעשותו מטרה לבוז או ללעג [ראו עמדה דומה בפסק דינו של כב' השופט חגי ברנר בתא (ת"א) 22407/08‏ ‏ רונית הרפז זיו נ' בטוח לאומי-סניף רמת-גן ([פורסם בנבו] 7.10.09)].
2. אולם לצד אלה, עומדת לנתבעת ההגנה לפי סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") הקובע כדלקמן:

"פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור".

הרציונאל הוא שמדובר בפרסום של צו שהוצא כדין ע"י רשות שיפוטית שפעלה מכח הסמכות שהייתה מסורה לה כחוק. לכן יש לראות אפוא בפרסום של צו עיקול כפרסום שנעשה מכח חובה משפטית.

סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבעת עבור הוצאותיה ושכ"ט עורכי-דינה סכום כולל של 80,000 ₪ כולל מע"מ.

סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ו כסלו תשע"ג, 10 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.