העניין שבפני, בקשת הנתבע למתן רשות להתגונן בפני התובענה אשר הוגשה כנגדו.

התובענה, תובענה כספית ע"ס 241,775 ₪, בגין יתרת חוב בלתי מסולקת בהלוואה אשר נטל הנתבע, לצורך מימון רכישת נכס מקרקעין. הסכום הנתבע הינו יתרת החוב אשר נותרה לאחר מימוש המקרקעין אשר שועבדו להבטחת החיוב, לפי מצב חשבון אשר צורף לכתב התביעה.

הנתבע הגיש בקשה למחיקת כותרת/ מתן רשות להתגונן; לטענת הנתבע, התובע סירב להצעת רכב מטעם צד ג', במחיר של 204,000 ₪ - הצעה אשר הובאה בשנת 2006, ובידעבד מדובר בתמורה גבוהה וניכרת בהרבה יותר מזאת אשר נתקבלה במסגרת הליכי כינוס – סך 180,000 ₪ אשר נתקבלו בשנת 2008.

הנתבע טוען כי סירובו של התובע לאפשר מכירת הנכס בשנת 2006, היה בלתי סביר בנסיבות העניין, ולפיכך התובע הפר חובתו וגרם לנתבע נזקים כספיים. הנתבע מעריך את הנזק הישיר אשר נגרם לו, בשיעור של 66,700 ₪ (הפער שבין בתמורה אשר ניתן היה לקבל עבור הנכס, מול התמורה בגינה זוכתה ההלוואה לאחר הליכי הכינוס).

באותו שלב, טוען הנתבע, אמורה היתה יתרת ההלוואה לעמוד על הסך של 60,000 ₪ בלבד, ולא שיעור יתרתה כיום, כאשר הפער כולו נובע מקשיות עורפו של התוע, ורצונו הבלתי מתפשר לנקוט בהליכי כינוס אשר מגדילים את יתרת החוב של הנתבע. עוד מלין הנתבע על "עמלת פירעון מוקדם" בה חויב חשבון ההלוואה.

אציין עוד כי הנתבע טען שיש למחוק את הכותרת "בסדר דין מקוצר", שכן לגישתו טען שאין התובענה כשירה להתברר בדרך דיונית זאת, וזאת לאור המחלוקת הקיימת לגבי הסכום הנתבע. אקדים ואציין כי דינה של טענה זאת להידחות במלואה, שכן מחלוקת לגבי הסכום אינה נוגעת לשאלת הכשירות הטכנית של התובענה להתברר בדרך דיונית זאת. אוסיף כי לגופו של עניין, אין תובענה מתאימה יותר מתובענה מסוג זה, על בסיס הסכם הלוואה ודפי חשבון הנערכים תחת הוראות וכללים ברורים, מלהידון בסדר דין מקוצר.

הנתבע נחקר על תצהירו בפני, ביום 13.9.2012. במסגרת עדותו שב הנתבע על טענותיו, והבהיר כי מצא קונה לנכס בתקופה כנטען, ואולם נתקבל בסירובו של התובע. בסיום הדיון אשר נערך בפני, הצדדים הסכימו לנסות ולנהל מו"מ ביניהם לצורך סילוק יתרת החוב, אולם דבר זה לא צלח.

לאחר עיון בטענות הצדדים, סבורני כי מוצדק ליתן רשות להתגונן בפני התובענה, ואולם נסיבות העניין מצדיקות התניית הדבר בתנאים כמפורט בתקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984.

פעמים רבות נפסק, כי על המוסד הבנקאי חלה חובת זהירות מוגברת, במערכת היחסים שלו מול לקוחו (ובמקרה זה, מול הלווה). חובת הזהירות, לגישתי, מתפרשת גם על הליכי מכירת נכס משועבד, ועל התובע להיזהר בטרם דחיית הצעה למימוש נכס משועבד, שכן יכול ודחייתה של הצעה שכזאת, מסבה נזק לנתבע, בניגוד לחובת הזהירות המושגית המוטלת על בעל השעבוד שהינו מוסד בנקאי.

על פי המתואר בבקשה ובעדותו של הנתבע, בשנת 2006 הייתה לו הצעה לרכישת הנכס, כאשר בסופו של תהליך, התובע פעל למימוש הנכס במחיר נמוך יותר, ותוך הסבת הוצאות ניכרות לנתבע; התוצאה הסופית, מצדיקה בחינת אופן הפעלת שיקול דעתו של התובע בעת דחיית ההצעה, שכן התמורה בה זוכה חשבון ההלוואה לא היתה נמוכה באופן מינורי, אלא בשיעור מצטבר הנמוך ביותר מ- 25% מהשיעור שהיה מתקבל לו היתה מתקבלת ההצעה. אוסיף כי שאלת מתן הזכות לפידיון הנכס (התובע טען כי הנתבע מיצה ואיבד את זכותו להעלות טענה זאת כאשר סירב לפדות את הנכס בסך של 180,000 ₪), אינה מעלה ואינה מורידה בהקשר זה; כלום סבור התובע כי נתבע שאינו עומד בהחזרת ההלוואה יוכל לפדות ממקורותיו שלו את הנכס (כל זאת כאשר די היה בסילוק הפיגור כדי למנוע מכירתו)? והאם סבור התובע שיש בכך כדי לאיין סירוב אשר יכול ויתברר כבלתי סביר ואף רשלני, שנתיים קודם לכן?

הפער היחסי הניכר, בין הצעת המכר לתמורה בה זכותה ההלוואה, מצדיק מתן רשות להתגונן, ואולם לא ללא סייג.

הנתבע טוען במסגרת בקשתו, כי סכום ההלוואה שהיה ראוי שייוותר, עמד על סך של כ- 60,000 ולא כפי שנתבע ממנו כעת, סכום העולה מונים רבים על הסך הראוי.

לפיכך, בשים לב לסכום הנטען על ידי הנתבע כסכום שאינו שנוי במחלוקת, ובהתייחס לחלוף הזמן משנת 2006 ועד היום, סבורני כי האיזון הראוי יהא להתנות את מתן הרשות להתגונן בהפקדת עירבון בסך 75,000 ₪ בקופת בית המשפט.

הסכום כאמור יופקד בתוך 45 ימים מהיום, בהיעדר הפקדה הבקשה למתן רשות להתגונן תידחה ויינתן פסק דין על מלוא סכום התובענה.

ת.פ. ליום 4.6.2013.

ניתנה היום, ז' אייר תשע"ג, 17 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.