התביעה יסודה בנזקים שנגרמו לרכב התובעת בתאונה נשוא התביעה. עובדות המקרה אינן שנויות במחלוקת; המחלוקת היא בעיקרה, ביחס לזכותה של התובעת להגיש תביעתה. הצדדים הגיעו להסכמה כי השאלה האמורה תוכרע כשאלה מקדמית, על יסוד סיכומיהם, ולשאלה זו בלבד, מתייחסת החלטה זו.

אלו הן העובדות הדרושות. התובעת היא חברה להשכרת רכבים, ובבעלותה רכב מסוג ניסן, הוא הרכב נשוא התביעה (להלן: "הרכב השכור"). הרכב הנ"ל הושכר על ידי התובעת לנתבע 1. במועד התאונה חנה הרכב השכור בחניה מוסדרת, ולידו חנתה משאית שבבעלות הנתבע 2 ומבוטחת אצל הנתבעת 3. הנתבע 1 נהג במשאית, ותוך כדי ניסיון לצאת מהחנייה, פגעה המשאית ברכב השכור, והסבה לו נזק.

התובעת הגישה תביעתה נגד הנתבע 1, מי שנהג במשאית הפוגעת, נגד הנתבע 2, בעל המשאית, ונגד הנתבעת 3, מבטחת המשאית.

הנתבעים טוענים כי דין התביעה נגדם להידחות על הסף, מאחר ובהתאם לחוזה השכירות בין התובעת לנתבע 1, לא רשאית התובעת לתבוע את הנתבע 1 בגין הנזקים שנגרמו לרכב השכור, ובמקרה של תאונה, חלה עליו רק חובת תשלום השתתפות עצמית, ולא מעבר לכך. בנסיבות אלו, ובהיעדר חבות של המזיק (הנתבע 1, נהג המשאית) כלפי צד ג' (הניזוק, התובעת), אין גם כל חבות ביטוחית של מבטחת המזיק (נתבעת 3) כלפי הניזוק, היא התובעת. ובאשר לנתבע 2, הוא בעל המשאית הפוגעת, ואין בכך כדי להטיל עליו חבות בגין הנזקים שגרמה המשאית לרכב התובעת.

התובעת טוענת שאין כל קשר בין הפטור החוזי בינה ובין הנתבע 1, פטור שיסודו בהסכם להשכרת הרכב, ובין חבותה הביטוחית של הנתבעת 3 כמבטחת המשאית הפוגעת, לפצות את התובעת בגין הנזקים שגרמה המשאית לרכבה.

בדיון המקדמי שנתקיים, ביקשה התובעת למחוק את התביעה נגד הנתבע 1, ולהותיר את התביעה נגד הנתבעים האחרים.

הדין עם התובעת. נסיבות התאונה הן חריגות, אך העובדה ששוכר הרכב הניזוק הוא גם מי שנהג ברכב המזיק, אינה יכולה לשחרר את מבטחת הרכב המזיק מחבותה הביטוחית. ניתן לומר שיש לראות בנתבע 1 כבעל שני כובעים. בכובעו האחד, הוא שוכר הרכב הניזוק ובכובעו האחר הוא נהג הרכב המזיק. היחסים בין התובעת לנתבע 1, מתייחסים רק לנתבע 1 כשוכר הרכב הניזוק, ויחסים אלו מוסדרים בהסכם השכירות בין הצדדים. במסגרת הסכם זה הוסכם שהתובעת אינה רשאית לתבוע את הנתבע 1 על הנזקים שנגרמו לרכב השכור, למעט תשלום דמי השתתפות עצמית. ואולם היחסים בין התובעת לנתבע 1 בכובעו כנהג הרכב הפוגע, אינם כפופים ואינם מוסדרים בהסכם השכירות, ובכובעו זה, הנתבע 1 אינו אלא צד ג' שגרם נזק לרכב התובעת. לפיכך, בהיותו נהג הרכב הפוגע, מבוטחת נהיגתו בפוליסת הביטוח שהוציאה הנתבעת 3, ומכוח פוליסה זו, ובהתאם להוראות סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, הנתבעת 3 אחראית ישירות גם כלפי הצד השלישי, היא התובעת, ועליה לפצות את הצד השלישי על הנזקים שנגרמו לו.

כך מתחייב מהגיונם של דברים, וכך, אם יש צורך, עולה גם מהסכם השכירות בין התובעת לנתבע 1. הסכם השכירות צורף לכתב התביעה, ובהתאם לאמור בו הוא מתייחס ל"רכב" כהגדרתו בהסכם. ה"רכב" הוא הרכב שהתובעת השכירה לנתבע 1 (סעיף 1 להסכם). ממילא הוראות ההסכם, המסדירות את חבויות הצדדים בקשר עם השימוש ב"רכב", מתייחסות לשימוש הנתבע 1 ברכב השכור, ולא בכל רכב אחר. הרכב השכור ניזוק בעודו בחנייה. הנזק נגרם כתוצאה מהשימוש שהנתבע 1 עשה במשאית, לא ברכב השכור, ולשימוש זה אין כל התייחסות בהסכם בין התובעת לנתבע 1.

לפיכך, ולאחר שהנתבעת 3 ביטחה את המשאית הפוגעת בביטוח צד ג', עליה לפצות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לרכבה, לפי ובהתאם לאחריותו של נהג המשאית כלפיה. הזהות הפרסונאלית שיש בין נהג המשאית לשוכר רכב התובעת, אינה אלא זהות מקרית, ואין בה כדי לשחרר את הנתבעת 3 מחבותה הביטוחית.

אשר לנתבע 1, בהתאם לבקשת התובעת תימחק התביעה נגדו. הצדדים לא מיקדו טענותיהם לעניין חבותו של הנתבע 2, ולפיכך, בשלב זה, איני מורה על מחיקת התביעה נגדו.

לאור האמור, טענתם המקדמית של הנתבעים, נדחית.

הצדדים יודיעו, אם לאור החלטה זו, עלה בידיהם להגיע להסדר בתיק, או שיש צורך לקבוע דיון לשמיעת ראיות. ההודעה תינתן בתוך 15 יום.

תז"פ ליום 20.09.12.

המזכירות מתבקשת לשלוח לצדדים עותק החלטה זו.

ניתנה היום, ט' אלול תשע"ב, 27 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.