רקע

עסקינן בתביעה לפיצויים בגין נזקים אשר נגרמו לתובע ביום 26.08.09, שעה שעבד אצל הנתבעת 1.

אין מחלוקת באשר לעובדת פגיעתו של התובע וכי פגיעה זו אירעה במהלך עבודתו אצל הנתבעת 1.

המחלוקת היא בשאלה האם אירוע התאונה מהווה תאונת דרכים אם לאו, היינו האם יש לדון בו על פי הוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק פלת"ד") או שמא על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש],תשכ"ח-1968.

לאור שאלת החבות כאמור, הוריתי על פיצול הדיון כך שראשית תידון סיווג התאונה, אם על פי חוק הפלת"ד או על פי פקודת הנזיקין, ולאחר הכרעה בשאלה זו, תידון שאלת הנזק.

בתיק נשמעו עדים והוגשו סיכומים. סיכומי הנתבעת 1 הוגשו, באיחור ניכר, בסוף חודש דצמבר 2012 וכעת ניתן להכריע בשאלת סיווג התאונה.

גרסאות הצדדים והראיות

גרסת התובע

על פי הנטען, ביום 26.08.09 נשלח התובע על ידי הנתבעת 1 לפרוק עמודי חשמל ממשאית באזור מעגן מיכאל. במהלך עבודתו זו, נמחצה ידו של התובע בין עמודי החשמל לקבינת המשאית עליה הועמסו העמודים.

בתצהירו, טען התובע כי נתבקש לעזור לפרוק עמודי חשמל ממשאית. הפריקה נעשתה יחד עם נהג המשאית באמצעות מנוף המותקן במשאית כחלק ממנה. נהג המשאית הפעיל את המנוף באמצעות שלט, כאשר הוא עומד על הקרקע. התובע, עמד בתוך ארגז המשאית וחיבר את זוגות העמודים, אשר מחוברים זה לזה באמצעות חוט ברזל, אל זרוע המנוף. נהג המשאית הפעיל את המנוף והרים את זוגות עמודי החשמל, התובע תמך בעמודים החוצה מהארגז על מנת למנוע פגיעה במשאית.

בשלב מסוים, כאשר כיוון זוג עמודים החוצה מהארגז, סטתה לפתע זרוע המנוף והסיטה את העמודים לעברו של התובע ואלו מחצו את ידו בין העמודים לתא הנהג של המשאית.

לטענת התובע, נפגע בידו כתוצאה מסטיית זרוע המנוף בשעה שהמשאית היתה מונעת והמנוף הופעל באמצעות הכוח המכני של המשאית. לדידו נסיבות המקרה עולות בקנה אחד עם הגדרת המונח תאונת דרכים בחוק הפלת"ד ולכן יש לדון בתביעה לפי חוק זה.

בעדותו מסר התובע גרסה זהה לגרסה בכתב התביעה ובטופס קבלת טיפול של נפגע עבודה (בל 250):

"ש.        מתי קרתה התאונה.

ת.        לקראת סוף יום העבודה, בערך בשעה 15:30 ; 15:45.

ש.        מה עשית בדיוק.

ת.        עליתי על ארגז המשאית, קשרתי את זרוע המנוף לזוג העמודים.

           הזוג היה מחובר ביניהם עם חוט ברזל.

ש.        איזה עמודים.

ת.        עמודי חשמל ארוכים של 15 מ' .

ש.        חיברת את הזרוע של המנוף לעמודים.

ת.        כן, ומכוון אותם שלא יפגעו בצידי המשאית, ומכוון אותם לבחוץ

ש.        כשהוא הוריד אותם היה מישהו מהעובדים.

ת.        לא. הוא הניח אותם שוכבים.

ש.        איפה החזקת את העמודים שכיוונתם אותם.

ת.        מהתחתית של העמודים.

ש.        זוהר חדיד אומר בתצהירו, שהיה קלקר שנתקע בין שני עמודים.

ת. היו הרבה דברים ארגז המשאית. היה קלקר אבל זה לא קשור לעמודים.

ש.        לא היה מצב שהוא נתקע וצריך היה להוציאו.

ת.        לא.

ש.        המפעיל לא הפסיק את הפעולה של המנוף כדי שתוציא משהו.

ת.         לא, לא היה כזה דבר, אחרי שאני נפגעתי הוא הפסיק את המנוע של המשאית.

ש.     אתה היית צריך להחזיק את העמודים מלמטה ולהרים אותם מעל ארגז המשאית. היה דופן למשאית.

ת.        כן, יש דופן ויש גדרות בצדדים.

ש.        כאשר הוא צריך להוריד, הוא צריך להרים מעל דופן המשאית.

ת.        כן, הוא צריך להרים מעל הצדדים.

ש.        הארגז לא פתוח מאחור.

ת.        הוא מרים את העמודים ומוריד אותם דרך צידי המשאית.

ש.        אתה צריך לעזור להרים את העמודים מעל הדפנות.

ת.        אני מכוון בהנחיה של זוהר, כדי לא לפגוע בצידי המשאית.

ש.        אתה מחזיק פיזית או מגביה את העמודים.

ת.  הוא מסתכל ורואה בצדדים, ואני מכוון שלא יפגעו תוך כדי הרמה. אני נוגע בעמודים כדי שלא יגעו. העמודים תלויים ויכולים להסתובב לכן אני מחזיק אותם."

(ראו פרוטוקול, עמ' 3 ש' 23 עד עמ' 4 ש' 21)

אבי התובע, מר חאדר נאטור, היה ראש צוות העובדים מטעם הנתבעת ביום התאונה. לדברי האב, לא ראה כיצד קרתה התאונה, אך שמע את בנו צועק, מתוך ארגז המשאית. כאשר הסתובב לשמע צעקתו של בנו, הבחין כי זוג עמודים הקרובים לזרוע המנוף מונפים באוויר. רק כאשר פינה את בנו לבית החולים סיפר לו בנו על אופן התרחשות התאונה (ראו סעיפים 3-4 לתצהיר האב).

בעדותו ציין האב כי אינו זוכר האם עמד כשגבו או פניו אל עבר המשאית, אך בכל מקרה הדגיש כי לא ראה כיצד ארעה התאונה (ראו פרוטוקול, עמ' 9 ש' 22-29).

אמנם, כפי שטוענת הנתבעת 2, קיימת סתירה מסוימת בגרסת האב בנוגע לשאלת העיתוי בו שמע מבנו את נסיבות הפציעה, אולם אין המדובר בסתירה מהותית, ודאי לא כזו שיש בה כדי להשליך על מהימנות האב. יתרה מכך, התרשמתי מעדות האב כי מוסר הוא את פרטי האירוע כהווייתם וכי לא ניסה להגזים או לשפר באופן כלשהו את מצב הראיות. כך, בין היתר, בכך שלא ניסה לטעון כי ראה את פרטי האירוע, אלא הודה כי מן המקום בו עמד, לא יכול היה לראות מה בדיוק אירע, אלא לשמוע את בנו בלבד.

בהמשך, העיד האב כי התאונה ארעה בסמוך לסיום יום העבודה וכי בשלב בו התרחשה התאונה, עמלו אנשי הצוות על התקנת עמוד עשירי. לדבריו, במהלך כל עבודת הפריקה ולשם הפעלת המנוף, פעל מנוע המשאית (ראו עמ' 10 ש' 6-9 ובהמשך בעמ' 13 ש' 6-7, ש' 16-25).

עיון במסמכים מלמד כי בגיליון חדר המיון נרשמה מפי התובע גרסה דומה לזו שנמסרה בהליך זה וכך גם באישור המעביד, הנתבעת 1, אשר ניתן לביטוח הלאומי ואשר נחתם גם בידי המעביד.

גרסת הנתבעת 1

הנתבעת 1 טענה בכתב הגנתה כי התובע נהג בפזיזות ובניגוד להוראות הממונים.

הנתבעת 1 לא הביאה עדים מטעמה.

בסיכומיה, טענה הנתבעת כי אין מחלוקת על כך שהתאונה אירעה שעה שהתובע עמד על המשאית, בבעלות הנתבעת 1, אשר מבוטחת היתה אצל הנתבעת 2. לטענת הנתבעת 1, אף אם אין המדובר בתאונת דרכים, אזי דין התביעה להידחות על הסף.

גרסת הנתבעת 2

לטענת הנתבעת 2 אין המדובר בתאונת דרכים.

בכתב ההגנה נטען כי מנוע הרכב דמם והמנוף כלל לא פעל כאשר נפגע התובע ועל כן, אין המדובר בתאונת דרכים.

בסיכומיה, טענה הנתבעת כי התאונה אירעה שעה שמפסק החירום של המנוף היה לחוץ כדי למנוע פעולת המנוף, זאת לאחר שהתובע עלה על ארגז המשאית כדי לשחרר קלקר אשר היה תפוס בין העמודים. לטענת הנתבעת 2, כאשר שחרר התובע את הקלקר, נמחצה ידו בין העמודים, ללא קשר למנוף ובניגוד לטענת התובע כי האירוע ארע תוך כדי העבודה. מאחר שמפסק החירום היה לחוץ, הרי שידו של התובע נמחצה כתוצאה מפעולה רשלנית שלו עצמו ולא כתוצאה מפעולת המנוף. הנתבעת 2 טוענת כי נסיבות התאונה המתוארות לעיל אינן עולות כדי הגדרת המונח תאונת דרכים לפי חוק הפלת"ד ולפיכך המדובר בתאונת עבודה. ככל שייקבע כי המדובר בתאונת עבודה הרי שיש לדחות את התביעה כלפי הנתבעת 2 ולחייב את הנתבעת 1 ואת התובע שבשל רשלנותו ארעה התאונה.

הנתבעת זמנה לעדות מטעמה את נהג המשאית, מר זוהר חדיד, אשר מסר בתצהירו, כי התאונה אירעה שעה שהתובע עלה על המשאית על מנת לשחרר קלקר מים אשר נתקע בין עמודי החשמל אשר היו על המשאית. קודם לעלייתו על המשאית, הפסיק מר חדיד את פעולת המנוף באמצעות מפסק החירום. לדברי מר חדיד, בניסיון לחלץ את מיכל המים, נפגע התובע מאחד העמודים. התובע הכחיש את הטענה לגבי חילוץ קלקר המים, הגם שלא הכחיש כי על המשאית היה קלקר.

בעדותו בבית המשפט מסר מר חדיד כי עמד בסמוך למשאית בזמן האירוע (ראו עמ' 14 ש' 8-17).

לשאלה האם פעל מנוע המשאית, השיב כך:

"ש. אתה זוכר מה היה מצב המנוע של המשאית בזמן התאונה.

ת.        מצב דולק, כדי להפעיל את המנוף צריך להשאיר מנוע פועל.

ש.        יתכן ואמרת לחוקר כי המנוע היה כבוי ולא פעל.

ת.        אין מצב. המנוע פועל.

ש.        אני אומר לך שאתה אמרת לו שהמנוע לא פעל.

ת.      אין מצב לכבות מנוע, כי אז אי אפשר לעבוד על המנוף. המנוע פעל. בשביל מה להגיד לו ? הרי אני אומר לך עכשיו שהמנוע פעל."

(ראו פרוטוקול, עמ' 15 ש' 7-13)

יוצא כי קיימת סתירה בין האמור בכתב ההגנה לבין האמור בתצהיר ובעדותו של מר חדיד בבית המשפט ובסופו של דבר, עולה כי מנוע המשאית פעל, זאת על מנת לאפשר את פעולת פריקת הצינורות באמצעות המנוף. עם זאת, טען מר חדיד כי המנוף עצמו לא פעל בעת שנפגע התובע, שכן הפסיק את פעילותו, באמצעות מפסק החירום, על מנת שהתובע יעלה למשאית לחלץ את הקלקר שנתקע בין העמודים ופגיעת התובע כלל אינה קשורה לפעולת המנוף.

לשאלת נסיבות הפגיעה של התובע, השיב כך:

"ש.        פאדי באיזה שלב הוא עלה למשאית.

ת.        היה על המשאית מיכל מים לשתיה, קלקר, כשרצינו להרים את העמודים והוא רצה לחלץ את הקלקר, והוא עלה לחלך.

ש.        התחלתם להרים את העמודים, כשהרמתם את העמודים, ראית שהקלקר נלכד בין העמודים.

ת.        כן.

ש.        אתה עמדת למטה וראית את הקלקר לכוד בין העמודים.

ת.        הם לא עלו בכלל, הם נשארו על המשאית."

(ראו פרוטוקול, עמ' 15 ש' 27 עד עמ' 16 ש' 14).

"ש.        באיזה גובה היו העמודים שהוא ניסה להוציא את הקלקר.

ת.        הם היו על תחתית המשאית.

ש.        הקלקר היה לכוד בין העמודים.

ת.        כן.

ש.        אתה אומר שהתחלתם להרים, נוכחת שקלקר תפוס שם, מה עשית.

ת.        החזרתם אותם למקום.

ש.        הקלקר היה תפוס בין שני עמודים.

ת.        כן.

ש.        למה התחלת להרים את שני העמודים.

ת.        התחלתי להרים את כל העמודים, היו יותר משניים אולי 4. רציתי להוריד ולהמשיך את יום העבודה שלי."

(ראו עמ' 17 ש' 4-14)

 "ש. אחרי שפאדי צעק שהיד שלו נמעכה, הרמתי את העמודים כדי שהוא יחלץ את היד.

ת.        לא הרמתי את העמודים. המנוף לא עבד בכלל. העמודים היו קשורים למנוף."

(ראו עמ' 19 ש' 3-4)

כלומר, בתחילה, מוסר העד חדיד כי החל להעלות את העמודים באמצעות המנוף, אך מיד בהמשך, טוען כי העמודים כלל לא הועלו מן המשאית, אלא נותרו בה. ועוד בהמשך, טוען, שוב, כי החל להעלות את העמודים אך הוריד אותם לאחר שהבחין כי הקלקר תקוע ביניהם. לאחר מכן, טוען כי רצה להוריד את העמודים ולהמשיך ביום העבודה שלו ובהמשך מתברר כי העמודים היו כבר קשורים למנוף. גרסתו בנקודה זו אינה עקבית ולא ברור אם טוען כי הוריד את העמודים או כי התכוון להורידם, אם היו העמודים קשורים למנוף, האם החלה כבר פעולת פריקתם מן המשאית ובכלל, גרסתו של מר חדיד אינה אחידה.

מה בדיוק היה תפקידו של התובע באותה סיטואציה? גם בשאלה זו לא ניתן מענה עקבי על ידי מר חדיד:

"לשאלת בית המשפט

ש.        מי עוזר לך לראות שהצינורות שאתה מרים בסדר משהו לא אמור לתמוך בהם.

ת.        לא, אף אחד, זה מסוכן, אני לא מסכים שאף אחד יהיה על המשאית. זה מסוכן.

העד ממשיך

ש.        אני אומר לך שפאדי היה על המשאית הוא היה קושר את העמודים והוא גם החזיק את קצה העמודים כדי שלא יפגעו בקצה המשאית.

ת.        לא נכון, אם אני צריך אני קושר בחבל ומושך מרחוק.

ש.        אני אומר לך שהמעביד נתן אישור בל 250 (צורף לתצהיר התובע),

ת.        זה הוא אומר, הוא יכול להגיד מה שהוא רוצה.

ש.        למה לא אמרת בתצהירך שפאדי בכלל לא היה אמור להיות על המשאית בזמן הורדת העמודים.

ת.        הוא לא אמור להיות על המשאית. אם אני מוריד משהו מהמשאית, יש לו זכות לקשור ולרדת, אחרי שהוא יורד אני מפעיל את המנוף, כך עבדתי מאז ומעולם זו שיטת העבודה בחברה הזאת."

(ראו עמ' 16 ש' 22 עד עמ' 17 ש' 3)

כלומר, מחד, מכחיש מר חדיד, הכחשה נמרצת כי תפקידו של התובע היה לקשור את העמודים וטוען כי קשירת העמודים היתה תפקידו שלו, אך בהמשך טוען בהתכוונו לתובע כי "יש לו זכות לקשור ולרדת". הכחשתו זו אינה עולה בקנה אחד גם עם הודאת הנתבעת 1 בנסיבות הנטענות על ידי התובע, הודאה אשר ניתנה במסגרת טופס אישור המעסיק לביטוח הלאומי, אשר תומכת בטענת התובע כי תפקידו היה להיות על המשאית ולסייע בפריקת הצינורות ואף בהמשך דבריו של מר חדיד, אומר הוא כך:

"ש.        איך אתה זוכר

ת.        כי אני עובד עם העמודים. בד"כ מרימים 4 או 6 ביחד. אני ופאדי או פאדי קושרים אותם.

           אחרי שקשרנו שנינו ירדנו מהמשאית, אז זיהינו את הקלקר שנתקע בעמודים. החגורה שלי קשרה אותם וכשהרמתי קצת, הקלקר נתקע בעמודים, הוא ניסה לשחרר ואמר שזה קשה והלך, לא יודע מה הוא עשה בדיוק בקצה של העמודים. העמודים היו קשורים בחגורה שלי כשהרמתי למנוף, וכשהורדתי למשאית הם מתפזרים."

(ראו עמ' 19 ש' 28 עד עמ' 20 ש' 2)

יוצא כי בסופו של דבר, בוחר מר חדיד לאשר את טענת התובע כי תפקיד התובע היה בין היתר לקשור את הצינורות.

מן האמור לעיל עולה כי גרסתו של מר חדיד, עליה מבוססת הגנת הנתבעת 2, אינה עקבית ומתקשה אני עד מאד ליתן בה אמון.

מנגד, גרסת התובע עקבית, מאז שנמסרה מיד לאחר האירוע ועד לעדותו בבית המשפט. מטבע הדברים, אבי התובע הוא בעל אינטרס בתיק, אולם בין עדותו לבין זו של התובע לא נמצאו סתירות של ממש כאשר הלה לא ניסה לטעון כי היה עד לאירוע אלא מסר בבירור כי לא היה עד לנסיבות ובסופו של דבר, גם מר חדיד אישר חלק מטענותיו של התובע.

יודגש כי גם למר חדיד אינטרס ברור להרחיק עצמו מאחריות כלשהי לאירוע. בהקשר זה יצוין כי אבי התובע טען שיצר קשר עם מר חדיד לאחר דיון ההוכחות הראשון בתיק, על מנת לברר עימו, לטענתו, מדוע הוא אינו מוסר את האמת והלה השיב לו כי הוא חושש לרישיונו (עמ' 10 ש' 12, 31, עמ' 12 ש' 28). טענה זו הוכחשה על ידי מר חדיד, אשר טען כי מסר לאבי התובע שדבריו אמת.

כך או כך, כאמור, מבכרת אנוכי את גרסת התובע, העקבית והנתמכת בראיות נוספות, זאת על פני גרסתו של מר חדיד אשר שב וסתר עצמו בשאלות העובדתיות המרכזיות בתיק.

לאור המפורט לעיל, לאחר שבחנתי את עדויות הצדדים, הגעתי למסקנה כי התובע עסק בקשירת עמודים אל המנוף וסייע, בעודו עומד על המשאית, למר חדיד לכוון את העמודים אל מחוץ למשאית. אין בקביעה זו כדי לקבוע ממצא בשאלה האם התנהלות שכזו בטיחותית או מותרת, אלא אך ורק משום קביעה כי כך התנהלו העניינים, בפועל, ביום התאונה. בשלב מסוים, במהלך פריקת העמודים על ידי המנוף, כאשר התובע עוסק בכיוון העמודים אל מחוץ למשאית, סטתה זרוע המנוף והדפה את העמודים לעבר ידו של התובע אשר נמחצה בין תא הנהג לבין העמודים הקשורים אל המנוף.

מכאן שלא רק שמנוע המשאית פעל, כפי שאף הודה מר חדיד, אלא גם המנוף פעל וכתוצאה מן השימוש המכני ברכב, נפגע התובע.

האם בנסיבות האירוע, מדובר בתאונת דרכים?

בחינת הגדרת החוק מלמדת כי יש להשיב לכך בחיוב.

הנשיא דאז ברק בע"א 8061/95 עוזר נ. אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532 התווה את "תורת השלבים" ובהתאם לכך, יש לבחון, ראש וראשון, את ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים:

"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה"

אחר זאת, יש לבחון את החזקות המרבות והממעטות, המפורטות בהמשך:

"...יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי;"

ראשית, לרישא של ההגדרה. לשם כך, יש לבחון את השאלה לאור הגדרת "שימוש ברכב מנועי" הקבועה, אף היא, בחוק:

"שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד"

 (ההדגשות שלי – ר.ג.מ.).

עיון בהגדרה, אל מול נסיבות המקרה, מלמד כי ההגדרה הבסיסית של השימוש ברכב מנועי אינה מתקיימת במקרה הנדון.

במצב דברים זה, יש לבחון האם מתקיימת אחת החזקות המרבות שבהגדרת "תאונת דרכים" כאמור, ובמקרה דנן, זו הרלוונטית היא "מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב".

לאחר שקיבלתי את טענת התובע כי מנוע הרכב פעל וכך גם המנוף המופעל על ידו וכתוצאה מתזוזת המנוף, נפגעה ידו, אזי המדובר במאורע שנגרם עקב ניצול הכח המכני של הרכב, כאמור בחזקה המרבה. הגם שהטענה לא הועלתה על ידי הנתבעת, אוסיף ואומר כי למרות שניתן לטעון כי הפעולה שבוצעה היא פעולת פריקה וטעינה, אזי משעה שהפריקה והטעינה בוצעו באמצעות הכח המכני של הרכב, גוברת, כפי שנקבע לא פעם, החזקה המרבה על זו הממעטת.

ההגדרה האמורה מתייחסת לפעולות המנצלות את כוחו המכני של הרכב וכך בענייננו, אך יש לוודא כי קיים קשר סיבתי בין הכוח המכני של הרכב לבין אירוע התאונה עצמו ועוד יש לברר האם פעל הרכב בהתאם לייעודו אם לאו.

נסיבות האירוע מצביעות על כך שקיים אותו קשר סיבתי נדרש. אין לומר כי גורם אחר גרם לפגיעת ידו של התובע, אשר על פי נסיבות האירוע, נמחצה בין הצינורות לבין הרכב, לאחר שהמנוף הרים את הצינורות על מנת להורידם ארצה מן המשאית ואף לא הועלתה טענה שכזו. לא הועלתה כל טענה כי הרכב פעל שלא בהתאם לייעודו וברי, מן העדויות כולן, כי הרכב פעל לצורך ייעודו, כאשר הופעל המנוף המותקן על גב המשאית.

משכך, מתקבלת טענת התובע כי יש לדון באירוע הנזק על פי חוק הפלת"ד והתוצאה היא כי התביעה, ככל שהיא נוגעת לנתבעת 1, נדחית.

הנתבעת 2 תישא בהוצאות ובשכ"ט עו"ד של הנתבעת 1 בסך 2,500 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

הוצאות ושכר טרחת ב"כ התובעת בגין בירור החבות ייפסקו במסגרת פסק הדין הסופי בתיק.

בהעדר נכות, יודיעו הצדדים, בתוך 30 יום מהיום, האם הגיעו להסכמה ביניהם לסיום התיק, לחילופין– האם יסכימו למתן פסק דין לפי סעיף 4(ג) לפלת"ד.

תזכורת פנימית בהתאם.

ניתן היום, ‏ב' אדר תשע"ג, ‏12 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.