פתח דבר

ראשיתו של הליך בבקשה לביצוע שטר שהגיש התובע ביום 30.12.09 במסגרת תיק הוצל"פ מס' 09-06391-09-9 (לשכת הוצל"פ עפולה), בגין שיק שמספרו 5007142, ע"ס 30,551 ₪, ז.פ. 30.12.02 המשוך מחשבונה של הנתבעת (להלן: "המועצה" או "הנתבעת") לפקודתו של הצד השלישי, מר בשיר עבד אלראזק (להלן: "הנפרע" או "הצד השלישי"), כמוטב, עם ציון הכיתוב "למוטב בלבד". השיק חולל מהנימוק "חשבון מוגבל", על-פי הנטען, במועד הנקוב בו, קרי ביום 30.12.02.

הנתבעת הגישה התנגדות על מלוא סכום השטר, במסגרתה טענה כי יש לדחות את הבקשה לביצוע השטר, בעיקר, בשל שיהוי ניכר בהגשתה ביום האחרון בו מסתיימת תקופת ההתיישנות. ההתנגדות נתמכה בתצהירו של מר כריים ואיל, מי ששימש כגזבר המועצה במועדים הרלוונטיים לתביעה דנן.

ברשות בית המשפט שיגרה הנתבעת הודעה לצד שלישי ובגדרה טענה, בין היתר, כי על הצד השלישי לשפותה בגין כל סכום בו תחויב לשלם לתובע, וזאת לאור פירעון תמורת השטר לצד השלישי במסגרת הסדר חוב שנערך בין האחרון לבין המועצה ביום 05.06.2006.

גרסת המועצה

המועצה טוענת, כי יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי חמור, קיצוני ובלתי סביר בהגשתה, אשר גרם לה נזק ראייתי כבד ופגע קשות ביכולתה להתגונן מפני התובענה, בעיקר לאור חוסר האפשרות להביא לעדות את הגזברים שכיהנו במועצה במועדים הרלוונטיים לתובענה, וזאת בשל הזמן הרב שחלף מאז הנפקת השטר ועד מועד הגשתו לביצוע. כעולה מן השטר, זמן פירעונו הוא 30.12.02 ואילו השטר הוגש לביצוע רק ביום 30.12.09, שבע שנים ויום אחד לאחר מועד הפירעון הנקוב בו. נטען, כי התובע בחר לשבת בחיבוק ידיים למעלה משבע שנים מבלי שפנה למועצה, טרם ביצוע השטר, בדרישה לקבלת תמורת השטר ואף לא טרח לדרוש את פירעונו מהנפרע על פי השטר, קרי הצד השלישי, או מחלפן הכספים אשר ממנו, לפי הנטען, קיבל את השיק. טענתו של התובע, כי סמך על הבטחותיהם של נציגי המועצה שניתנו לו במהלך השנים לפירעון ערך השטר, דינה להידחות במיוחד שהתובע לא טרח להזמין את נציגי המועצה למתן עדות באופן הפועל לרעתו.

עוד טוענת המועצה, כי השטר נמסר ביום 30.12.02 לצד השלישי, כחלק מסדרה של ארבעה שיקים שלא כובדו, כ"א ע"ס 30,551 (ובסה"כ 122,204 ₪), וזאת בתמורה לעבודות תכנון שביצע האחרון עבור המועצה. לטענתה, היא שילמה את סכום השטר לנפרע - הצד השלישי - במסגרת הסדר סילוק חובות שנחתם ביניהם ביום 5.6.2006, ובגדרו נכלל, בין היתר, פירעון ארבעת השיקים האמורים. מנגד, התחייב הצד השלישי להפסיק או לא לפתוח בהליכי הוצאה לפועל כנגד המועצה בתמורה לקבלת הכספים הכלולים בהסדר הנ"ל. נטען כי המועצה עמדה בחלקה בכתב ההסכמה ושילמה לצד השלישי ביום 05.10.2006 את הכספים שעליהם הוסכם בגדר ההסדר הנ"ל ע"ס 119,666 ₪ (לאחר ניכוי מס הכנסה), כעולה מכרטסת הנה"ח של הצד השלישי אצל המועצה (נ/1).

נטען, כי אין ולא היה בין המועצה לבין התובע כל עסקת יסוד ואין המדובר בצדדים קרובים. מה גם, שככל הנראה, השטר הועבר לתובע לאחר שכבר חולל בחוסר פירעון. משכך, המועצה אינה חייבת בתשלום ערכו של השטר לתובע הואיל והוא נפרע על ידה לטובת הצד השלישי.

המועצה טוענת, כי התובע לא עמד בתנאי "האחיזה כשורה בשטר", כאמור בסעיפים 28 ו- 29 לפקודת השטרות והם : נטילה או סיחור לפני חילול השטר, תום לב, תמורה בעד ערך והשטר שלם ותקין עפ"י מראהו. לפיכך, רשאית המועצה לטעון כלפיו את כל טענות ההגנה העומדות לה כנגד הנפרע, ובכלל זה טענת פירעון השטר הנתבע והעדר כישלון תמורה לאור תשלום ערך השטר לצד השלישי לאחר חילולו, כאמור. לאור זאת, הגנתה של המועצה, לפיה פרעה את השטר הנתבע כחלק מהסדר סילוק חובותיה כלפי הנפרע, תעמוד בתוקפה גם מול התובע.

באשר לתנאי הראשון, למעט עדותו היחידה, לא הציג התובע ראיות להוכחת מועד נטילת השטר ואף לא מועד הפקדתו בחשבונו בבנק ולא זימן לעדות את חלפן הכספים שממנו נטל את השטר. באשר לתנאי השני, התובע לא הניח תשתית ראייתית מספקת המוכיחה מתן ערך בגין השטר, למעט טענה סתמית להחלפת שיקים שהיו ברשותו והקדמת מועד פירעונם בקבלת השיק נשוא התובענה. באשר לתנאי השלישי, על פני השטר בוצעו שני תיקונים בכתב יד והם: הוספת המילה 'לפקודת' בכתב יד לפני שם הנפרע במקום הכיתוב המקורי "שלמו ל- ", וכן ביטול הכיתוב 'למוטב בלבד' שתכליתו ביטול ההגבלה על סחירות השטר. תיקונים אלה בוצעו מבלי שהתווספו אליהם צמד החתימות של ראש המעוצה והגזבר וכן חותמת המועצה, כמתחייב עפ"י דין. בנסיבות אלו, מדובר בשטר שלא הוסב כהלכה, ומשכך אין התובע כנסב נהנה ממעמד של "אוחז כשורה", משום שהוא נטל את השיק כשהוא לא שלם ותקין על פי מראהו. באשר לתנאי הרביעי, נטען כי נטילת השטר ע"י התובע כאשר אינו תקין על פניו, מהווה חוסר תום לב.

לסיום, טוענת המועצה כי במידה וימצא בית המשפט מקום לחייבה בתשלום כלשהוא לתובע, הרי שיש להורות לצד השלישי על שיפויה המלא לאחר שהוכח על ידה, כי השטר הנתבע נכלל בהסדר סילוק חובות שנכרת בינה לבין הצד השלישי, כאמור, וכי בהתאם להוראות ההסדר הנ"ל התחייב הצד השלישי להשיב למועצה כל סכום שקיבל במידה ויופר ההסדר על ידו.

גרסת הצד השלישי

הצד השלישי מצטרף לטענת המועצה לעניין קיומו של שיהוי ניכר בהגשת התובענה (9 שנים ביחס לצד השלישי) באופן המצדיק את דחייתה. הגשת השטר לביצוע במועד בו הוא הוגש גורמת נזק ראייתי לנתבעת ולצד השלישי ומונע מהם הצגת אסמכתאות לטענותיהם, מחמת הזמן הרב שעבר ממועד פירעונו של השטר, כפי שנקוב בו. התובע בחר להגיש את השיק לביצוע סמוך לחלוף תקופת ההתיישנות מבלי שנתן כל הסבר המניח את הדעת לשיהוי זה. כן במשך כל התקופה שבין חילול ההמחאה ובין מועד פתיחת תיק ההוצל"פ לא פנה התובע לצד השלישי ולא דרש את פירעונה של ההמחאה. לפיכך, יש לפרש את מחדלו של התובע כוויתור על זכויותיו, ולהורות על דחיית התובענה העיקרית, וכפועל יוצא מכך דחיית ההודעה לצד שלישי.

לגופו של עניין נטען, כי השטר נמסר לצד השלישי ע"י המועצה, כחלק מסדרה של שיקים, בתמורה לעבודות תכנון שביצע עבורה במסגרת ההתקשרות ביניהם. לטענתו, השיק נמסר לחלפן כספים ובתמורה קיבל את שיוויו בכסף. בהמשך חזר בו הצד השלישי מטענה זו, והעיד בפניי כי בשל חלוף הזמן הרב ממועד הנפקת השיק, הוא אינו יכול לזכור את פרטי הוצאת השיק ומסירתו.

הצד השלישי דוחה את טענת המועצה, כי סכום השטר נכלל בהסדר סילוק החוב שנכרת בינו לבין המועצה, ואף טוען כי הרישום בכרטסת הנה"ח שצירפה המועצה (נ/1) אינו תומך בטענה זו, משלא נמצאה בה הפניה מפורשת לשיק נשוא הדיון. כפועל יוצא מכך, לא עלה בידי המועצה להוכיח תשלום תמורה בעד השטר שבמחלוקת. לטענתו, ההסדר מתייחס לחובות המועצה כלפי החברה שבבעלותו של הצד השלישי, ואילו השטר נשוא התובענה ניתן לו בתמורה לעבודה שביצע עבור המועצה בהיותו אדם פרטי ובטרם התאגד בחברה בע"מ. עוד נטען, כי הסכם סילוק החובות אינו מייחס כל חובת השבה מפורשת לצד השלישי, וכן נעדר כל תניה לתשלום הכספים בכפוף להשבת ההמחאות שחוללו, לידי המועצה.

באשר לתביעה גופה, נטען כי דינה להידחות משלא השכיל התובע להוכיח את טענותיו, לרבות מועד נטיל השיק, הפקדתו והסבתו לחלפן הכספים. בהקשר זה, עדותו של התובע הינה עדות בעל דין יחידה שאין לה סיוע בראיות. עוד נטען, כי אין מקום ליתן אימון בתובע שגרסתו העובדתית באשר לנסיבות קבלת השיק לידיו, הותאמה באופן מלא לגרסה העובדתית שנשמעה מפיו של הנפרע בטרם צורף כצד שלישי בתיק ושימש כעד הגנה מטעם המועצה.

עוד טוען הצד השלישי, כי אין לקבל את טענת התובע אודות הסתמכותו על הבטחותיהם של נציגי המעוצה לפירעון השיק נשוא הדיון, שכן הלה נמנע מלהזמין לעדות נציגים אלה, אף שטענת השיהוי הועלתה ע"י המועצה כבר מתחילתו של ההליך. פגם דיוני זה אף דבק בהתנהלות המועצה אשר נמנעה גם היא מהבאת הגזבר שכיהן בתקופה הרלוונטית להנפקת השטר על מנת להעיד על השינויים שנעשו על פני השטר, וכן הגזבר שכהן במעוצה במועד כריתת הסדר סילוק החוב עם הצד השלישי.

הצד השלישי מצטרף גם לטענות המועצה לעניין אי התקיימותם של התנאים המעניקים לתובע מעמד של "אוחז כשורה" בשטר נשוא התובענה. בהתייחס לתנאי הראשון, נטען כי גרסתו של התובע בנושא זה לוקה בחוסר סבירות, שכן התובע טוען להחלפת השיקים שהיו ברשותו בשיק נשוא התובענה שמועדו דחוי, תחת קבלת שווי השיקים במזומנים. לעניין התנאי השני שעניינו תום לב בעת נטילת השטר, נטען כי התובע עצם את עיניו שעה שהסכין ליטול לידיו שיק שעל פניו נערכו שינויים ביחס להגבלת הסחירות. באשר לתנאי השלישי הנוגע למראהו של השטר כשלם ותקין, נטען כי השינויים שנעשו בשטר ללא החתימות המתאימות של הגורמים הרלוונטיים במועצה הופכים את השטר לבלתי סחיר. שומה היה על התובע לפנות למעוצה בטרם נטל את השיק לידיו על מנת לאשר את התיקונים הללו.

גרסת התובע

התובע פירט בתצהיר עדותו הראשית את נסיבות קבלת השיק לידיו, בציינו כי השיק נתקבל מחלפן כספים מנצרת בשם שפיק נסייר (להלן: "החלפן"), בתמורה לשיקים דחויים שהיו ברשותו ואשר הוחלפו בשיק נשוא הדיון שמועד פירעונו קרוב יותר ממועד פירעונם של השיקים שהיו בידיו. לטענתו, השיק שקיבל מן החלפן חולל אף שהשיקים שניתנו לחלפן תחתיו, נפרעו. תימוכין לגרסתו של התובע באשר לדרך קבלת השטר, ניתן למצוא בעדות שמסר הצד השלישי בטרם צורף להליך כבעל דין, ולפיה העביר הצד השלישי את השיק לחלפן הכספים ותמורתו קיבל מזומנים.

נטען כי התובע פנה אל אנשי המועצה והגזבר מטעמה ואלה הבטיחו לו כי תמורת השיק תשולם לו. התובע הסתמך על הבטחות אלו ונמנע מלהגיש את השיק לביצוע בלשכת ההוצל"פ במועד מוקדם יותר, ואף לא השיבו לחלפן ולא דרש ממנו את פירעונו.

לטענתו, הואיל ועסקינן בתביעה שטרית ובשים לב לגרסת המועצה בדבר העדר כישלון תמורה, נטל ההוכחה בתיק דנן מוטל על כתפי המועצה שמחשבונה נמשך השיק נשוא המחלוקת, והיא לא עמדה בנטל זה. כמו כן, על שכמי המועצה מוטלת החובה להביא את חלפן הכספים למתן עדות להוכחת טענתה, כי השיק נמסר לתובע לאחר חילולו באי פירעון. בדומה לכך, מוטלת עליה חובת זימון עובדי המועצה להוכחת טענת השיהוי, במיוחד שמדובר בעדים אשר מצויים בשליטתה.

לגופו של עניין, נטען כי יש לדחות את טענת המועצה בדבר פירעון תמורת השיק לצד השלישי במסגרת הסדר חוב שנערך בשנת 2006, כ- 4 שנים לאחר חילול השיק, כאשר העברת השיק לתובע נעשתה טרם חילולו. התובע מפנה בסיכומיו להלכת גויסקי, ולפיה כאשר סיחור השטר נעשה טרם צמיחת טענת הגנה למושך, אין למושך על פי הדין הנוהג טענת הגנה כלפי האוחז בשטר. טענת המועצה, כי אינה חייבת לשלם את ערך השטר משום שהיא פרעה את תמורתו לצד השלישי לאחר חילולו, אינה חלה למפרע כיוון שהזמן הקובע הינו זמן קבלת השטר לידי התובע, חודש ימים לפני מועד פירעונו.

בהתייחס לטענת המועצה, כי השיק נמסר לתובע לאחר חילולו, מדובר בעדות סברה שאין לקבלה. בנוסף, נטל הוכחת טענה זו נופל על כתפי המועצה, ובנטל זה היא לא עמדה. לעומתה, העיד התובע כי קיבל את השיק לידיו כחודש ימים לפני מועד פירעונו והפקידו בחשבונו, ועדות זו כלל לא נסתרה.

למעלה מן הנדרש, ומבלי לפגוע בטענתו לעניין קיומה של הרחבת חזית אסורה, התייחס התובע בסיכומיו ליתר טענות הצדדים לעניין תנאי אחיזה כשורה והפגם הנטען בביטול הגבלת סיחורו. באשר לטענה, כי ההיסב לתובע היה פגום משלא בוטלה הגבלת סחירות השטר בשל העדר צמד החתימות הדרוש לשם חיוב המועצה, נטען כי ביטול הסחירות של השיק נעשה ע"י ביטול הכיתוב 'למוטב בלבד' והוספת המילה 'לפקודת' בכתב יד, בצירוף חתימתו של גזבר המועצה דאז וחותמת המועצה. לטענתו, נסיבות התיקון מעידות על כוונת הצדדים לבטל את הגבלת הסחירות של השטר, על מנת לאפשר לצד שלישי להעביר את השיק לחלפן הכספים, לבצע עליו ניכיון שיקים ולקבל תמורתו במזומן. בנסיבות אלו, גוברת כוונת הצדדים בדבר ביטול הגבלת הסחירות ואין בפגם החלקי הנוגע להעדרה של חתימה כדי לאיין כוונה זו. לפיכך, השטר היה סחיר ולא הייתה כל מניעה להעבירו לתובע על אף חסרונה של חתימת ראש המועצה.

התובע דוחה את טענת המועצה והצד השלישי כי אינו נהנה ממעמד של "אוחז כשורה בשטר". לטענתו, הוכח כי קיבל את השיק בטרם חולל ובעד ערך. השיק היה שלם ותקין על פי מראהו, השיק לא היה קרוע, על השיק לא היו שרטוטים, מלבד התיקון שנעשה לביטול הגבלת סחירות השטר ושכוונת הצדדים הייתה שהוא יחייב את המועצה. התובע נטל את השטר בתום לב ובמהלך עסקי רגיל, ומשכך מתקיימים כל התנאים לאחיזה כשורה אצל התובע. לחילופין, נטען כי גם אם ייקבע כי התובע אינו "אוחז כשורה" אלא אוחז 'רגיל', משאין כישלון תמורה בעסקת היסוד לאור טענת המועצה בדבר תשלום תמורת השטר לצד השלישי לאחר חילולו, הרי שאין בפיה של המועצה טענת הגנה כלפי הנפרע בקשר לעסקת היסוד ואין עומדת לה טענת הגנה כנגד התובע כאוחז בשטר.

בהתייחס לטענת השיהוי, הבהיר התובע כי סמך על הבטחותיהם של עובדי המועצה כי תשלום השטר יוסדר, ולכן נמנע במשך השנים שעברו מנקיטת הליכים משפטיים וניסה לסיים את הפרשה מחוץ לכותלי ביהמ"ש. פניותיו החוזרות ונשנות אל המועצה מלמדות על עמידתו של התובע על זכותו ורצונו לקבל את תמורת השיק, ולכן לא תעמוד למועצה טענת שיהוי ביודעה על חילול השטר.

דיון ומסקנות

לאחר שקילה ובחינה של מכלול טענות הצדדים ועיון בחומר המונח לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות, ומשכך דין ההודעה לצד ג' להידחות אף היא, כפי שיבואר להלן.

שיהוי

סעיף 96 (א) לפקודת השטרות (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה") קובע, כי "אין להיזקק לתובענה על פי שטר חליפין או שיק או שטר חוב כנגד מי שהוא צד להם ואינו מסב, לאחר שעברו שבע שנים, וכנגד מסב- לאחר שעברו שנתיים, מן הזמן שבו נולדה לראשונה לאוחז באותה שעה עילת התובענה כנגד אותו צד". המחוקק מצא לנכון לתחום את התקופה שלאחריה לא ניתן עוד להגיש תובענה הן על פי הדין הכללי והן על פי דין ספציפי בפקודת השטרות, וזאת על מנת ליצור איזון בין אינטרס הנושה, לבין אינטרס החייב. ההגינות כלפי הנושה מחייבת ליתן לו שהות מספקת להכין את תביעתו כראוי ולתבוע את המגיע לו, וההגינות כלפי החייב מחייבת לקבוע את הזמן בו יהיה חשוף עוד לסכנת תביעה ולא ייאלץ לשמור את ראיותיו, לזמן בלתי מוגבל [ע"א (מח'-ת"א) 1952/04 משה נ' יגני (05.03.2006)].

בענייננו, לא נשמעה מפי הנתבעת או הצד השלישי טענה בדבר התיישנות התובענה שהינה טענה דיונית בלבד, ולא טענה מהותית, שיש בה כדי לבטל את הזכות גופה (ראו סעיף 2 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958). משכך, על-פי הוראות סעיף 3 לחוק הנ"ל, "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". לעומת זאת, עיון בנימוקי ההתנגדות לביצוע שטר מעלה כי המועצה טענה לשיהוי, כטעם לדחיית התובענה, ולכן אין מדובר בהרחבת חזית, כטענת התובע. כך נכתב בהתנגדות לביצוע שטר מיום 7.2.10: "כבר עתה, המבקשת תטען כי מקום לדחות את בקשת הביצוע של הצ'ק הנ"ל מאחר והיא נגועה בשיהוי רב בכך שבקשת ביצוע השטר נשוא ההתנגדות הוגשה ביום האחרון בו מסתיימת תקופת ההתיישנות" (ההדגשה שלי- ש.נ). יתרה מכך, התובע בעצמו התייחס מפורשות לטענה זו בתצהיר עדותו הראשית, וניסה לשכנע מדוע לא חל שיהוי בעניינו (סעיף 5 לתצהיר).

ברע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית פורסם במאגרים משפטיים (20.6.10) קבע בית המשפט העליון, כי "חוק ההתיישנות הותיר על כנה את סמכות בית המשפט האזרחי לדחות תביעה מחמת שיהוי גם אם טרם חלפה תקופת ההתיישנות (סעיף 27 סיפא לחוק ההתיישנות). דיני השיהוי במשפט האזרחי, שמקורם בדיני היושר האנגליים, חיים לצד הוראות ההתיישנות שבדין האזרחי, כאשר תקופת ההתיישנות מכח הדין נחשבת "גבול עליון" לחסימת זכות התביעה, ואילו השיהוי מכוח דיני היושר עשוי לחול בתוך תחומי תקופת ההתיישנות ולהביא לקיצורה בנסיבות מסוימות (פרשת תלמוד תורה, פסקה 10). דיני השיהוי במשפט האזרחי מסיטים את נקודת האיזון בין המשקל הניתן לאינטרס התובע לבין המשקל הניתן לאינטרס הנתבע במסגרת ההתיישנות מכח הדין. דיני השיהוי במשפט האזרחי מרחיבים את מחסום הגישה לערכאות בשל מעבר הזמן. השיהוי בדין האזרחי בא למעט מתקופת ההתיישנות הסטטוטורית, והוא מתגבש, בהתקיים תנאים מסוימים, במקום שבו, אפילו הוגשה התובענה בתחומי תקופת ההתיישנות הסטטוטורית, עדיין יש לראות בהגשת התביעה משום שימוש לא נאות בזכות הדיונית בידי התובע, ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע, כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי. לצורך טענת שיהוי בדין האזרחי, נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה, התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמהלך הזמן הנתבע שינה את מצבו לרעה; היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי, שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום לבו של התובע (רע"א 4928/92 עזרא נ' מועצה מקומית תל-מונה, פ"ד מז(5) 94 (1993); ע"א 410/87 עזבון ליברמן נ' יונגר, פ"ד מה(3) 749, 755-756 (1991)). השימוש בטענת השיהוי בדין האזרחי, שנועד לסייג את תקופת ההתיישנות הסטטוטורית, הוא ענין נדיר וחריג ביותר, וייעשה כאשר הדבר מתחייב מטעמים מהותיים של צדק והגינות כלפי הנתבע, משיקולים שבאינטרס ציבורי, ומדאגה לקיום הליך שיפוטי תקין" (פסקה 10 לפסק הדין; ההדגשות שלי- ש.נ).

יסודותיה של טענת השיהוי נדונו באריכות בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז(5) 433, שם נפסק כי נדרשת רמת הוכחה גבוהה מצד הטוען לשיהוי, ובתי משפט יקבלו טענה זו רק במקרים נדירים. על הנתבע הטוען לשיהוי להוכיח, כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או כי במשך הזמן שינה את מצבו לרעה עקב התנהגותו של התובע, ולא כתוצאה של שינוי נסיבות אובייקטיביות. אשר על כן, עליו להוכיח כי התובע הציג מצג ממשי של ויתור על זכותו וכי אירעה פגיעה בציפייה הלגיטימית שלו שלא להיתבע, עד כדי ניצול לרעה של התובע את ההליך השיפוטי (שם, עמ' 447). איחור בהגשת תביעה, כשלעצמו, אינו מעיד על ויתור או מחילת התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין והיא עשויה לעיתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפתרון המחלוקת מחוץ לערכאות. לפיכך, קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע אודות ויתור או מחילה מצידו על זכות התביעה הנתונה לו (שם, 447-448).

יחד עם זאת, נפסק כי גם בהתקיים התנאים האמורים, לבית המשפט מסור שיקול הדעת לקבוע מתי יש להכיר בשיהוי כשיהוי שדינו כדין זניחת הזכות ומתי יש להימנע מכך. במכלול השיקולים שישקול בית המשפט בעניין זה כלולים האינטרסים ההדדיים של הצדדים, היחס בין הנזקים שנגרמו לכל אחד מהם, מהות התביעה והסעד המבוקש על ידי התובע, אינטרס הציבור והדאגה לקיומו של הליך שיפוטי תקין (שם, בעמ' 448-449).

בחזרה לענייננו.

אין חולק, וכפי שהדבר עולה מעיון בהמחאה המקורית (ת/1), זמן פירעונה של ההמחאה נשוא דיוננו הא 30.12.2002, נמשכה ע"י המועצה לפקודת הצד השלישי כנגד עבודות תכנון שביצע האחרון עבור המועצה. ההמחאה הועברה לידיו של התובע אשר זכה למעמד של "ניסב". התובע הגיש את ההמחאה לפירעון, לטענתו, במועד הפירעון הנקוב בה, היינו ביום 30.12.2002, אך היא חוללה בנימוק "חשבון מוגבל". בחלוף 7 שנים, וביום 30.12.2009 שהינו היום האחרון לתום תקופת ההתיישנות, הוגשה ההמחאה לביצוע ע"י התובע בשלכת ההוצל"פ בעפולה.

לאור טענת השיהוי שטענה המועצה במסגרת ההתנגדות לביצוע שטר, מסר התובע בתצהיר את הגרסה אשר מכוחה הוא סבור, כי אין להחיל בעניינו את עקרונות השיהוי כמחסום מפני דיון בתביעה. כך מסר התובע בתצהירו: "באותה תקופה עבדתי בבית זרזיר כמורה בבית ספר תיכון, והכרתי את אנשי המועצה והגזבר שלה והיו לי יחסים טובים איתם, והם הבטיחו לי כי תמורת הצ'יק תשולם לי, בשל כך אני לא פניתי להוצאה לפועל ולא החזרתי את הצ'יק לשפיק נסיר משום שתמיד הובטח לי כי תמורת הצ'יק תשולם. יש לציין כי עו"ד של המועצה ממשפחת מזאריב תמיד ידע אודות הצ'יק וב"כ היה בקשר מתמיד איתו ומעולם לא נטענה שום טענה כנגד אחזקתי בצ'יק" (סעיפים 5 ו- 6 לתצהיר).

בחקירתו הנגדית נשאל התובע אודות הפעולות בהן נקט לאחר חילול ההמחאה, והלה השיב:

"ש. השיק חזר, מה עשית איתו?

ת. ברגע שהשיק חזר, פניתי לא פעם ולא פעמיים למועצה המקומית, לאנשים שאני מכיר במועצה כמו: איברהים הייב, סולטאן הייב, מחמוד מזריב, היה גם מורה בשם עלי הייב וגם פנינו לעו"ד במשפחת מזריב וכל הזמן הבטיחו שישלמו לי, תקופה קשה, יש בחירות. חיכיתי הרבה זמן כי הייתי בטוח שהם ישלמו וכך הם הבטיחו לי. כולם היו מקושרים לראש המועצה שם, מאותה משפחה. אמרו לי תחכה ונשלם לך. היתה באמצע תקופה שראש המועצה התחלף ועלה מישהו ממשפחת גריפאת ואז שוב פעם חזר ראש המועצה הקודם. היו אומרים לי שהוא חדש ושאני אמתין. לקראת הסוף כשהבנתי שיש מועד אחרון להגשת השיק, עוה"ד שלי הגיש אותו להוצל"פ.

ש. אני אומר לך כעובדה, על פי פק' השטרות ההתיישנות לגבי שיק מוסב הוא שנתיים. על פי הפקודה שיק שאתה לוקח אותו מצד שלישי, מתיישן אחרי שנתיים. למה חיכית?

ת. אין לי מושג לגבי עניינים משפטיים, אבל אם אדם מכובד או אנשים מכובדים מהמועצה הבטיחו שזה ישולם, לכן חיכיתי מטעם יחסי אנוש.

ש. השיק חזר ביום 30.12.02, האם שלחת מכתב כלשהו למועצה.

ת. כל הפניות היו בע"פ.

ש. מי שהבטיח לך זה המזכיר איברהים הייב, מחמוד מזריב, סולטן הייב, מי עוד?

ת. היה עוד מורה חבר שלי שהיה גם חבר טוב של ראש המועצה והוא התערב, שביקש ושאל מתי והם הבטיחו לו שהשיק ישולם.

ש. היה עוד מורה חבר שלי שהיה גם חבר טוב של ראש המועצה והוא התערב, שביקש ושאל מתי והם הבטיחו לו שהשיק ישולם" (עמוד 24, ש' 23-32 ועמ' 25, ש' 1-7).

אין חולק, כי במשך כ- 7 שנים לא פנה התובע בדרישה בכתב לתשלום החוב לא למועצה, לא לצד השלישי/הנפרע ואף לא לחלפן הכספים שממנו קיבל את ההמחאה, כטענתו. גרסתו של התובע לעניין פניות בע"פ חוזרות ונשנות אל המועצה בדרישה לפירעון ההמחאה, נטענו בעלמא ללא שהונחה תשתית ראייתית לתמיכה בה. עדותו של התובע בהקשר זה, הינה עדות בעל דין יחידה, כמשמעה בסעיף 54 לפקודת הראיות, על כל המשתמע מכך. התובע שידע למסור את פרטיהם של עובדי המועצה, שלפי הנטען, הבטיחו לו כי ההמחאה תשולם לו לאחר חילולה, ואף הסתמך על הבטחותיהם ונמנע משך כ- 7 שנים מלנקוט בהליכים משפטיים לפירעונה של ההמחאה, לא טרח להזמין את עובדי המועצה כדי שיתמכו בגרסתו, על אף שקיימת היכרות ואף יחסי חברות בינו לבין חלקם (ראו עדות התובע בעמ' 23 ש' 10-12), ללא שניתן למחדלו זה של התובע הסבר, לא כל שכן הסבר המניח את הדעת. בנסיבות אלו, יש להחיל את ההלכה הפסוקה בנושא זה, ולפיה הימנעות בעל דין מהבאת ראיות היכולות לתמוך בתביעתו, ללא שניתן לכך הסבר המניח את הדעת, תיזקף לחובתו.

מעבר לאמור יש להוסיף, כי התרשמתי שהתנהגות התובע במרוצת השנים ביחס להמחאה אל מול המועצה לקתה בחוסר תום לב מובהק, שעה שתזמן התובע את מועד הגשת השטר לביצוע בהתאם לשינויים שחלו בתפקידים שנשאו בהם, כך לטענתו, עובדי המועצה שהבטיחו לו את תשלום ההמחאה. אף פניותיו של התובע למועצה בדרישה לפירעון ההמחאה נעשו במועדים שעובדי המועצה הללו כיהנו בתפקידי מפתח, בשים לב לחילופי גברא שהיו במועצה בעקבות הבחירות. נדמה, כי התובע המתין לשעת כושר מתאימה להגשת השטר לביצוע, כאשר עובדי המועצה שהבטיחו לו את פירעון ההמחאה כבר אינם נמנים על עובדיה.

מכל המקובץ לעיל, אני קובעת כי הימנעות התובע מפניה למועצה בנוגע לפירעון ההמחאה מהווה, בנסיבות העניין, משום ויתור על חוב ההמחאה. אין מדובר בהשתהות, שבמהלכה נעשה ניסיון ליישב את הסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט. לא ניתן לומר, כי השיהוי הניכר נדרש לתובע על מנת לנהל מו"מ טרם הגשת התביעה, ובכך להימנע מניהול הליכים משפטיים. למעשה, לא ניתן על ידי התובע כל הסבר המניח את הדעת מדוע המתין זמן כה רב טרם הגשת ההמחאה לביצוע ופתיחת תיק ההוצל"פ. השתהות זו של התובע בהגשת תביעתו יש בה כדי להוות מחילה מצדו על זכות התביעה.

הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח הימנעות התובע משך 7 שנים מפנייה בדרישה לפירעון ההמחאה אל הנפרע וחלפן הכספים שממנו קיבל התובע את ההמחאה, בעיקר שעסקינן בהמחאה שעברה שתי הסבות (מצד ג' לחלפן הכספים; מחלפן הכספים לתובע) בטרם נמסרה לידיו של התובע, כאשר התובע נמנע מלתמוך בראיות את גרסתו בקשר לשרשרת ההסבה וההחלפה של השיקים בינו לבין חלפן הכספים, חרף טענתו שחלפן הכספים מוכר לו באופן אישי והוא אף סומך עליו (עמ' 24, ש' 8-11).

כידוע, עילת התביעה השטרית באה לעולם בעת הצגת השיק לפירעון וחילולו, שכן "חילול השיק הוא המקים את זכות התביעה על-פיו, ולפיכך, אם הוגש לבנק כעבור מספר שבועות, תקום העילה בתאריך האחרון (אם חולל), וגם מרוץ ההתיישנות יתחיל רק מאז (ע"א 776/80 בנק ישראל בריטניה נ' עיזבון ולטר נתן, פ"ד לח (3), 645, בעמ' 662-663). חרף חשיבות מועדי הצגת השיק לפירעון וחילולו, נמנע התובע מלצרף ראיות אשר יראו מועדים אלה. התובע נשאל בחקירתו הנגדית על ההפקדה של השיק בחשבונו, אולם הלה העיד כי אין ברשותו כל אסמכתא לעניין זה, כאשר הסיבה לכך הייתה חלוף הזמן הרב, וכלשונו: "ניסיתי להביא איזה הוכחה על ההפקדה ואמרו לי שזה בלתי אפשרי לאור הזמן הרב שחלף" (עמ' 23, ש' 22-24). גם מההמחאה עצמה לא ניתן ללמוד על עצם הפקדתה בחשבונו של התובע, שכן הספרות הרשומות על גבי השיק אינם מספר חשבונו של התובע אלא מספר המסלקה של הבנק (שם, ש' 28). הדברים נכונים אף לעניין מועד חילול ההמחאה, שכן גם בנושא זה לא שמר התובע מסמכים רלוונטיים להוכחת טענותיו. אם אניח, כי התובע הפקיד את ההמחאה במועד הנקוב בה, היינו ביום 30.12.2002, ובמועד זה חוללה ההמחאה, כטענתו, הרי שתביעתו כנגד המסב נמנית ממועד זה ולמשך שנתיים, וכנגד המושך למשך 7 שנים ממועד החילול.

הפגיעה הנגרמת בעקבות שיהוי קיצוני תוארה על ידי כבוד השופט ע' רוזן בת"א 6965/07 רמ- נגב בע"מ נ' רחמים (22.3.11) אשר פסק, כי עיכוב בהגשת תביעה רגילה פוגע בראש וראשונה בתובע, אשר נטל הבאת הראיה עליו, בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה. לא כך בענייננו, שעה שעסקינן בתובענה שטרית, והנטל ברוב המקרים על המתגונן כנגד בקשת הביצוע להוכיח טענות הגנתו, מאחר והאוחז בשטר נהנה בדרך כלל מחזקת התמורה ותום הלב. כל שיהוי במקרה של נקיטת הליכים, פוגע פגיעה בלתי הפיכה במושך לתקופה ארוכה אחרת, לשמור את כל ראיותיו ביחס לכל שטר שבוטל או שחזר מבלי שנפרע. אם השיקולים שינחו את ביהמ"ש הם שיקולי צדק ואינטרס הציבור, הרי מסירת כתב התביעה לידיהם, סמוך להגשתו הן לצורך ניהול התביעה ביתר יעילות ועל מנת שלא "תיעלמנה" ראיות, והן של ביהמ"ש עצמו שדרכו ומטרתו לדון בתביעות בנות זמננו ולא תביעות שעברה חלפה לגביהן תקופת ההתיישנות.

למקרא עדויות הצדדים, ניכר כי כל בעלי הדין לא הביאו ראיות בכתב לתמיכה בטענותיהם בשל הזמן הרב שעבר ממועד מסירת השיק, חילולו לבין מועד הגשתו לביצוע, כאשר חוסר היכולת להביא ראיות קיימת גם לאחר פנייה לבנקים לקבלת אישורים נדרשים לניהול ההגנה או התביעה, ומהווה מחסום מפני ניהול התיק, כדבעי. מקרה הנדון, הינו אחד המקרים שבהם יש מקום לדחייתה של התביעה מחמת שיהוי חמור בהגשתה הנעדר כל הסבר המניח את הדעת.

אני סבורה, כי במשך הזמן הרב שחלף בין מועד החילול של ההמחאה למועד הגשתה לביצוע, שינו המועצה והצד השלישי את מצבם לרעה עקב התנהגותו של התובע אשר השתכללה לכדי זניחת התביעה. המועצה והצד השלישי כרתו ביניהם הסדר לסילוק חובות בשנת 2006, כארבע שנים לאחר מועד פירעון ההמחאה, ובגדרו כללו את תשלום ערך ההמחאה נשוא התובענה, תוך הסתמכות על כך שהמועצה בפרט לא תהא חשופה עוד לתביעה בגין ההמחאה שנותרה בידי התובע במשך שנים. יתרה מכך, במרוצת השנים היו חלופי גברא במועצה, וקיים היום קושי רב באיתור עדים רלוונטיים וזימונם למתן עדות בבית המשפט, כפי שהעיד על כך גזבר המועצה: "מטבע הדברים גזבר שסיים תפקידו לפני יותר מ-8 שנים והשני 3 שנים, מאוד קשה למועצה להביאם לעדות למרות שהיינו מאוד רוצים" (עמ' 13, ש' 16-18).

הדברים אף נכונים ביחס לצד השלישי שגם הוא איבד את היכולת להגן על טענותיו ולאתר מסמכים רלוונטיים להוכחת טענותיו בשל הזמן שחלף. הצד השלישי אף הוא שינה את מצבו לרעה בעקבות התנהגותו של התובע שלא דרש ממנו את פירעון השיק בזמן סביר לאחר חילולו (ראו עדותו של הצד השלישי בעמ' 17, ש' 19-32; בעמ' 19 ש' 23-27). כזכור, תקופת ההתיישנות של תביעה כנגד הנפרע מסתיימת בחלוף שנתיים ממועד חילול השיק. משכך, אין לצפות כי הצד השלישי יישמר את ראיותיו כדי להתגונן מפני אוחז בשטר לתקופה של 9 שנים העולה בהרבה על תקופת ההתיישנות החוקית. פגיעה נוספת בו, נגרמת כתוצאה מאיבוד היכולת להתגונן מפני תביעת מושך השטר במסגרת ההודעה לצד ג'.

אני סבורה, כי באיזון בין הפגיעה במועצה ובצד השלישי אשר יכולתם להתגונן מפני תביעתו של האוחז בשטר בשל הזמן שחלף והמסמכים שכבר אינם, נפגעה קשות, לבין השמירה על זכותו החוקתית של התובע לפנות לערכאות ולהגיש תביעתו, בנסיבות העניין שלפני, זכותם של המועצה והצד השלישית גוברת. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה כי אף התובע בעצמו לא שמר מסמכים הרלוונטיים להוכחת תביעתו, כפי שהוא בעצמו אישר בעדותו בפניי.

על יסוד כל המקובץ לעיל, סבורה אני כי דין התביעה להידחות מחמת שיהוי ניכר בהגשתה, שעה ששיהוי זה אינו נתמך בנימוק ענייני ומשכנע. שוכנעתי כי נגרם לנתבעת ולצד השלישי נזק העולה על הנזק שעלול להיגרם לתובע עקב דחיית תביעתו, שכן אין לצפות שנפרע המעביר את המחאה בהסבה לצד שלישי (מהצד השלישי לחלפן הכספים- ומחלפן הכספים לתובע), כאשר ברגיל תקופת ההתיישנות של תביעה כנגדו עומדת לאוחז בשטר שהוסב לתקופה מקוצרת של שנתיים, ישמור את ראיותיו ויזכור את כל פרטי הגנתו והנסיבות האופפות את מסירת השיק למשך תקופה של 9 שנים. כמו כן, שוכנעתי כי נזק זהה נגרם למועצה עקב השיהוי החמור בהגשת התביעה כנגדה שכלכלה את צעדיה תוך הסתמכות על כך שאינה חשופה לתביעה בגין ההמחאה אגב כריתת הסדר סילוק החובות עם הצד השלישי. נזקה של המועצה מתעצם לאור טענתו של התובע, כי סמך על הבטחות בכירים מהמועצה שהתחלפו עם השנים במהלך תקופת ההתיישנות, כי יקבל את תמורת השיק שחולל, כאשר טענה זו מהווה חוסר תום לב משווע מצדו של התובע שקשר את זכותו לפירעון השיק בזהות הגורם שכיהן כראש המועצה, מזכיר המועצה וגזברה. לדידי, הימנעות התובע מנקיטת הליכים בתוך זמן סביר ממועד חילול השטר יוצרת יתרון דיוני ומהותי לטובת התובע אשר ידע על הכוונה להגיש את השטר לביצוע והמתין להזדמנות הראויה לעשות זאת, על פני המועצה והצד השלישי, אשר מחמת חלוף הזמן הרב ממועד הפירעון הנקוב על השטר לבין מועד הגשת הבקשה לביצוע שטר, לא שמרו את ראיותיהם, יתרון שמצא לו ביטוי באיבוד היכולת לנהל הגנתם מפני התובענה, כדבעי.

די בקבלת טענת השיהוי כדי להביא לדחיית התביעה.

דיון בתביעה לגופה ויתר טענות הצדדים

בבחינת למעלה מן הנדרש, אתייחס לתביעה גופה ואדון ביתר טענות הצדדים, ובכלל זה סוגיית האחיזה כשורה בהתאם להוראות סעיפים 28 ו-29 לפקודת השטרות והתנאים שנקבעו שם.

הלכה היא, כי אף אם ביום פירעון השיקים או לאחר סיחורם נפל בהם פגם מחמת הפרת החוזה בין המושך לנפרע, הרי הזמן הקובע לידיעה על פגם שנפל בשטר הוא השעה בה סוחר השטר. אם אותה שעה לא הייתה זכות הקניין של המסחר פגומה, לא ניתן לחייב את האוחז בידיעה על הפגם שעדיין לא נוצר. בהלכת גויסקי (ע"א 333/61) שאליה הפנו הצדדים בסיכומים נפסק כדלקמן: "כאשר מסר פלוני הקונה לאלמוני המוכר סכום כסף בתור דמי-קדימה בקשר להזמנת סחורה, כסף זה כספו הוא ואיש לא יטיל ספק בכך כי הרשות בידו לעשות בו כטוב בעיניו, גם אם עדיין לא מסר את הנמכר, והוא הדין במסמך סחיר שהוא שווה כסף; באין תניה האוסרת על סיחורו של המסמך או מתנה לו תנאים, רשאי המוכר לסחר את המסמך, ואם סיחרו, לא הפר חובה כלפי הקונה. לכן לא היתה זכות הקנין של המַחר פגומה, וידיעת הנעבר כי המסמך ניתן למעביר בתוך חלק המחיר של סחורה שהתחייב לספק בעתיד, אינה מעלה ואינה מורידה... היוצא מכאן, שאם הפר המוכר לאחר מכן, היינו, לאחר שסיחר את השטר, את חוזהו עם הקונה ולא סיפק את הנמכר או שהתמורה נכשלה מטעם אחר, הקונה חייב לפרוע את השטר לאוחז-הנעבר, ובלבד שיהא אוחז בעד ערך, ואם נתן הנעבר ערך למוכר- המַחר, דינו כדין אוחז בעד ערך גם כלפי הקונה, בהתאם לסעיף 26(ב) לפקודת השטרות. טענת-ההגנה שעלתה לקונה, עקב כשלון התמורה, רק לאחר הסיחור, אינה משמשת לו במקרה זה מענה לתביעה הנעבר. כאשר הוא, הנעבר התובע, נטל את השטר מידי המוכר, ופגם נולד לאחר מכן, אין מייחסים את הפגימה למפרע, כי הרי המועד בו נטל התובע-האוחז את השטר קובע ובאותו זמן- כאשר החוזה היה עוד "פתוח" לביצוע וזמן ביצועו לא הגיע- לא היתה מניעה לסיחור השטר ולנטילתו. כן אין יסוד לטענה, כי דין נטילת שטר בידיעה שהוא ניתן למעביר על יסוד חוזה שטרם בוצע, הוא דין נטילה שלא בתום-לב. התחייבות המעביר-הקונה לספק את הנמכר בעתיד שהיא אמנם בבחינת "תמורה מעותדת" (executory consideration) עדיין עמדה אותה שעה בתקפה והתמורה לא נכשלה. משהוברר, כי רשאי המוכר לעשות בשטר שקיבל בתור דמי קדימה כטוב בעיניו, שוב אין לומר, כי נטילתו מידי המוכר אגב ידיעת קורותיו לא נעשתה ביושר-לב, כמשמעותו בסעיף 91 לפקודת השטרות. נוהג הסוחרים אינו פוסל סיחור של שטר מפני האפשרות שהערך שניתן בעבורו אולי ייכשל בעתיד, אם לא נכשל בהווה בפועל במעמד הסיחור".

נכון הוא, כי על הלכת גויסקי נמתחה ביקורת בפסקי דין שונים, אולם הדיון בה הושאר בצריך עיון והיא לפי שעה ההלכה המחייבת. נפסק, כי: "שונה המצב, אם השיק סוחר בעד ערך לפני כישלון התמורה, שאז עובר לנסב קניין ללא פגם, אפילו ידע שהשיק הוצא נגד תמורה עתידית (כגון הבטחה לספק סחורה). משקיבל הנפרע על חשבון הסחורה אותה הבטיח לספק 'דמי קדימה' (הוא השיק), אין כל מניעה, שיסחר את השיק בקניין שלם ללא פגם. זמן הסיחור לעומת מועד הכישלון הוא איפוא קריטי לגבי אוחז בעד ערך (להבדיל מאוחז כשורה). אפילו סוחר לו השטר לא בעד ערך בפועל אלא בעד הבטחה מחייבת, מקנה לו מעמדו זה (עקב הסיחור שקדם לכישלון התמורה) זכות תביעה נגד המושך, אף על פי שלזה האחרון הגנה טובה נגד הנפרע: סעיף 26(ג) לפקודת השטרות..; הטעם לכך הוא, ששטר הוא שווה כסף, והוא נמסר לנפרע (בדוגמא דלעיל), לא כדי שיהיה מוחזק במשמרתו אלא על מנת שינצלו כרצונו" (ע"א 665/83 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' אליהו בן עליזה (1984)).

ולענייננו.

האם עומד התובע בתנאים הקבועים בסעיף 28(א) לפקודה, שבהתקיימותם הוא זכאי למעמד של אחז כשורה, והם: (א) נעשה אוחז בשטר לפני שעבר זמנו; (ב) לא הייתה לאוחז כל ידיעה שהשטר חולל לפני כן (אם אומנם חולל); (ג) המחזיק נטל את השטר בתום לב ובעד ערך; (ג) בעת סיחור השטר למחזיק לא הייתה לו כל ידיעה שזכות קניינו של המסחר פגומה. בנסיבות המקרה שלפנינו, חזקת "האחיזה כשורה בשטר" המתוארת לעיל הופרכה על ידי המועצה, ומשכך עובר נטל הראיה לתובע, כאמור בסעיף 29(ב) לפקודה.

בנקרה הנדון, לא הוכח כי התובע נעשה אוחז בשטר לפני שעבר זמנו וכי לא הייתה לו כאוחז כל ידיעה שהשטר חולל לפני כן (אם אומנם חולל). התובע העיד בפניי, כי הוא נטל את ההמחאה נשוא הדיון אגב החלפתה בשיקים דחויים שקיבל עקב עסקה למכירת רכב. עוד מסר התובע, כי פנה לחלפן הכספים והחליף את השיקים שהיו ברשותו עם השיק מושא ההליך שמועד פירעונו היה מוקדם בהשוואה לשיקים שמסר תחתיו לחלפן הכספים. גרסתו של התובע בעניין נסיבות נטילת השיק והתמורה בגינו, הינה עדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע בראיות חיצוניות. התובע נמנע מלתמוך גרסה זו בעדות בעל-פה אחרת, כגון עדותו של חלפן הכספים, הצגת מסמכים אודות עסקת רכישת הרכב, או אסמכתא כגון קבלה מחלפן הכספים המעידה על ביצוע החלפת השיקים, כטענת התובע. התובע אף אישר בפניי כי בינו לבין הצד השלישי אין היכרות קודמת (עמ' 23, ש' 13-17). התובע נשאל מתי נטל את השיק לידיו והשיב כי קיבל את ההמחאה כחודש ימים לפני מועד פירעונו (שם, ש' 18-19). עת נשאל על מועד הפקדת ההמחאה בחשבונו בבנק, התחמק התובע בעדותו ממתן תשובה בעניין זה והעיד כי לאור הזמן הרב שחלף אין בידיו ראיות לכך, לא ראיות שנשמרו על ידו באופן עצמאי ואף לא ראיות שניתן להפיקן מהבנק (שם, ש' 18-32).

הנה כי כן, התובע לא הביא ראיה שמכוחה ניתן לקבוע כי הוא נעשה אוחז בשטר לפני שעבר זמנו (קרי לפני 30.12.02), זאת משלא טרח לשמור ראיותיו במהלך הזמן שחלף ממועד חילול ההמחאה.

התובע אף כשל בלהוכיח כי הוא נטל את השטר בתום לב ובעד ערך. בנקודה זו, אין בפניי אלא עדותו של התובע עצמו אשר לא נתמכה בראיות כלשהן. התובע אשר העיד, כי הוא קיבל את השיק מחלפן כספים מנצרת המוכר לו אישית ובו הוא נותן את אמונו, לא טרח להביא את החלפן למתן עדות על מנת להראות את מועד סיחור השיקים לידיו, במיוחד שתאריכים אלה לא נרשמו על גבו של השיק. עדות התובע ביחס לנסיבות נטילת ההמחאה לידיו, מועד הפקדתה בחשבונו בבנק, מועד חילולה והתמורה בגינה, נשארה בגדר עדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע בראיות כלשהן. התובע אף לא ידע לומר באם השיקים שהעביר לחלפן הכספים כנגד השיק נשוא הדיון, נפרעו. יתרה מכך, הימנעות התובע מפנייה אל החלפן בדרישה לפירעון השיק שחולל הפכה את הפנייה אל המועצה לתשלום ערך ההמחאה לקלה ונוחה יותר (עמ' 25, ש' 8-15). התובע אף לא טרח לאחר חילול השיק מלפנות אל חלפן הכספים על מנת לקבל בחזרה לידיו את השיקים המקוריים. תחת זאת, המתין 7 שנים כדי שהמועצה תפרע את השיק תוך הסתמכות על הבטחת נציגיה, מבלי שנקט בהליכים משפטיים נגד חלפן הכספים, הצד השלישי או המועצה (עמ' 26, ש' 10-19). גרסה כזו לוקה בחוסר היגיון פנימי, ובנסיבות העניין, היא אף בלתי סבירה. אוסיף ואומר, כי התובע אף לא מימש את תביעתו מיד לאחר שבכירי המועצה התחלפו ולא כיהנו עוד בתפקידיהם, דבר האומר דרשני.

הנה כי כן, לא הוכח כי התובע נטל את השיק בתום לב ובעד ערך.

לא שוכנעתי, כי על פני השטר נפל פגם שהיה בו כדי להטיל את החובה על התובע לבדוק את הסרת הגבלת הסחירות בשטר ואת רצונה של המועצה, כמושך השטר, לפרוע אותו. נכון הוא, כי מדובר בשיק שבמקור סיחורו הוגבל על ידי הכיתוב "למוטב בלבד". יחד עם זאת, עיון בשיק המקורי (ת/1), מעלה כי הכיתוב המודפס "למוטב בלבד" סומן בקו מבטל ולידו נמצאת חתימה. בעין בלתי מזוינת ניתן להבחין, כי חתימה זו זהה לחתימה המופיעה במקום המיועד לחתימתו של גזבר המועצה המופיעה בתחתית השיק. המועצה לא טענה, וממילא לא הוכיחה, כי הגזבר אינו חתום על השטר. עוד במקום המילה המודפסת "שלמו ל" נרשמה בכתב יד המילה "לפקודת" ולצידה נוספה חתימה הנחזית כחתימתו של גזבר המועצה. השיק עצמו, חתום הן על ידי הגזבר של המועצה והן על ידי ראש המועצה ואליו התווספה החותמת של המועצה. במצב שכזה, לא ניתן לצפות מאדם שנוטל לידיו שיק זה, בהסבה, יחזור למועצה ויברר עוד לפני נטילת השיק לידיו, כי עומדת היא בחובתה לפרוע את השיק. משכך, אני קובעת כי מתקיים בענייננו התנאי השלישי להוראת סעיף 28(א) לפקודה, ולפיו בעת סיחור השטר למחזיק לא הייתה לו כל ידיעה שזכות קניינו של המסחר פגומה.

חרף האמור, עמידתו של התובע באחד מהתנאים הנ"ל, אין בה כדי להושיע לו בתביעתו.

על יסוד האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבעת השכילה להפריך את החזקה בדבר האחיזה כשורה בשטר. התובע לא הוכיח את הנסיבות האופפות את נטיל השיק לידיו, מועד קבלתו, מועד הפקדתו בחשבונו בבנק ומועד חילולו. משכך, לא נתקיימו המאפיינים הקבועים בסעיף 28 לפקודת השטרות אשר יש בהם כדי להעיד על אחיזתו כשורה בשטר הנתבע. מנגד, הוכיחה המועצה את טענתה, לפיה חובותיה כלפי הצד השלישי שולמו במסגרת הסדר החוב בינה לבין הצד השלישי מתאריך 5.6.06. טענה זו נתמכה בכרטסת הנה"ח ועדות גזבר המועצה שנתן את ההסברים הדרושים לאמור בה, וממנה עולה כי הנתבעת לא נותרה חייבת לצד השלישי וכי במסגרת הסדר סילוק החובות ויתר הצד השלישי על חלק מחובה של המועצה כלפיו, ומנגד הסכומים שהתחייבה המועצה לשלם לצד השלישי, שולמו זה מכבר על ידה.

סוף דבר

סבורה, אני כי מקרה זה הינו אחד המקרים החריגים שבהם בית המשפט יורה על דחיית התביעה מחמת שיהוי ניכר בהגשתה. למסקנה דומה ניתן להגיע אף לאחר דיון בתביעה לגופה, אחר שהצליחה המועצה לסתור את חזקת 'האחיזה כשורה בשטר' בהתאם להוראות סעיף 28 ו- 29 לפקודה.

על יסוד האמור לעיל, אני מורה על קבלת ההתנגדות ודחיית התביעה העיקרית. לאור דחיית התביעה, נדחית גם ההודעה לצד שלישי.

אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 8,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

אני מחייבת את הנתבעת לשלם לצד שלישי הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

הסכומים האמורים לעיל ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום עד למועד התשלום המלא בפועל.

אני מורה על סגירת תיק ההוצל"פ שמספרו 09-06391-09-9 (לשכת עפולה).

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ' תשרי תשע"ד, 24 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.