ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט א. בכר) בת.א. 22707/03 מיום 25.1.10. לפיו נדחתה תובענת המערערת איילון חברה לביטוח בע"מ כנגד המשיבות תדיראן בע"מ ותדיראן סוללות בע"מ.

המערערת ביטחה בפוליסה לביטוח אש את החברה לשרותי איכות הסביבה (רמת חובב בע"מ להלן:"החברה") אתר החברה מצוי מדרום לבאר שבע ואוחסנו בו סוללות ליתיום (להלן:"הסוללות"), שהועברו לשם על ידי המשיבות.

לטענת המערערת בכתב התביעה נושא פסק הדין, אחסנו המשיבות באתר חביות בנות 200 ליטר ובהן סוללות פגומות וסדוקות הטבולות בשמן עפ"י נוהל שקבעו המשיבות או מי מטעמן, במבנה ששטחו 1,500 מ"ר (להלן: "מחסן הסוללות").

בתאריך 2.8.98 פרצה שריפה במחסן הסוללות שמקורה בחבית שנארזה אצל המשיבות ונגרמו נזקים כבדים למבנה, לתכולתו ולמתקנים נוספים סמוכים לו.

המערערת נשאה בנזקי החברה בסך 1,006,026 ₪ ומכאן תובענתה כנגד המשיבות מכח סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א – 1981.

בפסק הדין צויינה עובדה כללית שאינה שנויה במחלוקת והיא כי ליתיום רגיש מאוד לנוכחות מים. בבואו של ליתיום במגע עם מים נוצרת תגובה אקזוטרמית חזקה המלווה בהיווצרות תערובת פציצה. כדי למנוע חשיפת הסוללה למים מקובל לאחסן הסוללות הפגומות והסדוקות בחביות מלאות בשמן.

בפסק הדין פורטו מוסכמות ופלוגתאות בתיק כדלקמן:

"8. בסיכומו של יום, וכעולה מסכומי הצדדים, מוסכם כי מהלך האירועים התרחש עובדתית כדלקמן:

בתאריך 2.8.98 בשעה 18:30 לערך, קיבל מר אלי אלגרבלי, שהינו עובד החברה, הודעה מעובד כללי של החברה ששמו לא נמסר, כי שמע רעש וראה חביות שנפלו במחסן סוללות הליתיום שבאתר. חביות אלה הגיעו לאתר לשם סילוקן במהלך חודש יולי 1998 או בסמוך לכך.

בהגיע מר אלגרבלי למחסן יחד עם המלגזן, מר חיים ווהבה, הבחינו השניים כי על רצפת המחסן מפוזרות 6 חביות המכילות סוללות ליתיום. 4 מהן חביות צה"ליות שהיו הפוכות והסוללות נשפכו מהן החוצה (הסוללות הצה"ליות מאוחסנות ללא שמן שכן הן אינן חושפות את הליתיום שבהן לאויר) ושתי חביות השייכות לנתבעות כשהן הפוכות, פתוחות ובסמוך להן כתם שמן על רצפת הבטון של המחסן.

תחילה פנו העובדים לטפל בסוללות הצה"ליות. לשם כך הביאו חביות ריקות ומילאו בהן הסוללות. לאחר שסיימו לאסוף הסוללות הצה"ליות, הועמדו החביות על גבי משטח עץ.

לאחר שסיימו, ייצבו באמצעות מלגזה את חביות הנתבעות על גבי רצפת הבטון, בה בעת או בסמוך לכך, וכ- 40 דקות לערך לאחר נפילת החביות, (לפי דו"ח ועדת החקירה הממלכתית שמונתה לחקור השריפה המהווה חלק בלתי נפרד מחומר הראיות בתיק) החלה אחת החביות לעשן. החבית המעשנת הורחקה מתוך המחסן אל מחוצה לו באמצעות המלגזה. תוך כדי ביצוע פעולה זו העשן הפך סמיך יותר ומיד אח"כ החלו עולים ניצוצות אש מתוך החבית והאש מחבית פרצה לעבר שמשת המלגזה. לשם כיבוי השריפה פיזרו עובדי החברה חול על גבי החבית אך ללא הועיל. האש התגברה והחלו פיצוצים מהחבית שאילצו את הנוכחים במקום ואנשים בסמוך להתרחק מהמחסן.

לאחר כן זאת, האש התפשטה במהירות, כילתה את המחסן וגרמה נזק למבנה, לתכולתו ולמתקנים נוספים סמוכים באתר.

9. מעבר להסכמות אלו הצדדים לא הסכימו על שורת נושאים המחייבת את הכרעת ביהמ"ש כדלקמן:

א. מה הביא לנפילת החביות במחסן?

ב. מה היתה הסיבה שהביאה לבעירת החבית הספציפית?

ג. ככל שיקבע הגורם שהביא לבעירת החבית יש עדיין לבחון מי אחראי להיווצרות הגורם שהביא לשריפה?

ד. מה ייעודה של החברה – האם לאחסן פסולת של גורמים המפנים אליה פסולת רעילה וחומרים מסוכנים, או שהיא רוכשת בפסולת קניין והופכת אותו לרכושה על כל המשתמע מכך לרבות לעניין בדיקתו עם קבלתו, הטיפול בו, איחסונו, נקיטת האמצעים ההכרחיים למניעת נזק מאותם חומרים הן לסביבה הקרובה – המחסן והאתר – והן לאוכלוסיה ולסביבה בסמיכות לאתר העלולים להיפגע מחומרים אלה.

ה. ככל שקיימת חבות כלשהי לנתבעות או למי מהן, האם קיימת חבות תורמת מצד החברה באשר לאופן ביצוע האחסנה והטיפול בחביות כמו גם בכל הקשור עם אופן הטיפול בשריפה שפרצה והאמצעים אותם הפעילה בעת הטיפול בשריפה. האם היו אלה אמצעים הראויים בנסיבות והאם לא היה מקום להכין אמצעים ראויים יותר על מנת להתכונן לשריפה מסוג זה?".

בשאלה מה הביא לנפילת החביות נקבע בפסק הדין כי:

"לא רק שאין כל הוכחה לסיבת נפילת החביות המצויה לפתח התובעת, סביר יותר להניח כי אלה לא נפלו מסיבה כימית דווקא, אלא בין בשל פגם במשטח העץ עליו הונחו ובין בשל טעות אנוש בסידורן, כאשר צויין כי כבר ארעו בעבר ארועי נפילת חביות בחברה.

לסיכום נקודה זו יצויין, כי גם ועדת החקירה שהוקמה כאמור בעקבות השריפה לא הצליחה לקבוע מסמרות באשר לסיבת נפילת החביות".

בשאלה מה גרם לחבית הספציפית לבעור נקבע בפסק הדין כי:

"ניתן לצמצם הסיבות לפרוץ השריפה ולומר בדרגת ודאות גבוהה כי היא נבעה בשל אינטראקציה שנוצרה בין הליתיום שנשפך והוחזר אל החבית לבין מים/אדי מים. האם האינטראקציה ביניהם היתה בתוך החבית או מחוץ לחבית וכיצד הגיעו המים/אדי המים לפגוש את הליתיום על כך ביתר פירוט להלן".

בשאלה היכן פגשו המים/אדי המים את הליתיום ומי אחראי להימצאותם שם נקבע בפסק הדין כי:

"שתי האפשרויות היחידות האפשריות בנסיבות למפגש שבין ליתיום למים/לחות גבוהה ויצירת האינטראקציה ביניהם אינן מוכחות. בהיות הצורך בהוכחת מקור המים/לחות ציר מרכזי עליו נשענת התובענה, ובהעדר הוכחה כאמור, יש לדחות התביעה.

כאן המקום לציין, כי גם ועדת החקירה הממשלתית שהוקמה לבחינת האירוע לא הצליחה להגיע למסקנה ברורה באשר למכאניזם שהביא להתלקחות".

עוד נקבע בפסק הדין כי:

"כל נסיונות התובעת להוכיח התרשלות הנתבעות, באופן הטיפול בחביות והימצאות מים בהן באופן שיוכיח חבותן במאזן ההסתברויות אינם עולים יפה. לא באופן ישיר על ידן וגם לא על דרך העברת נטל הראיה מכח סעיף 41 לפקודת הנזיקין (הדבר מדבר בעדו), או סעיף 39 לפקודת הנזיקין (העברת הנטל במקרה של אש)".

לא מכח "הדבר מדבר בעדו" מאחר והחביות עברו לשליטת החברה שהיתה צריכה לבדוק אותם ולא עשתה כן, כמו גם מאחר ואין לומר שסביר יותר להניח שהנתבעות התרשלו על סמך חומר הראיות בתיק משלא (ר' לעניין זה פס"ד של המשנה לנשיאה כב' הש' ריבלין ברע"א 9250/05 עמידר נ' בן יעיש (11.4.06) שם קובע כך:

שלושה הם התנאים להפעלת הכלל הנדון: הראשון, כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מהן הנסיבות שהביאו לאירוע הנזק: השני, כי הנזק נגרם על ידי נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע; והשלישי כי אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה.

באשר להעברת הנטל במקרה של שריפה, קובע סעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] כדלקמן:

בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופס המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה.

כאמור לעיל, לא הוכח כי הנתבעות הבעירו את האש מחד או שהיו אחראיות על הבערתו, וכאשר הנתבעות אינן תופסות המקרקעין מהם יצאה האש, אין גם מקום להעברת נטל הראיה אליהן.

מעבר לכך אין לשכוח, כי החברה היתה רשאית לעשות כל שעולה על רוחה בהנחיות אותן הוציאה למסלקי הפסולת למיניהם לאבטחת הגעת המטען המסולק באופן בטוח, אך לא עשתה לצורך כך בנסיבות דבר. היא קיבלה את החביות כמות שהן, לא בדקה תכולתן, והעבירה אותן למחסן כמות שהן.

בפועל החברה קיבלה לבעלותה את החביות כמות שהן ודאגה לאחסנן בלבד מבלי שטרחה לבדוק את תוכנן כפי המתחייב בנסיבות דומות במקרה של רוכש טובין על פי סעיף 13 לחוק המכר, תשכ"ח – 1968 המחייב את הקונה לבדוק הממכר קודם קבלתו לידיו ולהודיע דבר אי התאמה מיידית למוכר לפי סעיף 14 לו לאחר הבדיקה או לאחר מציאת אי ההתאמה. במקביל אישרה החברה את קבלת החביות במצב תקין (נספחים ב16 – ב/23 לתצהיר מר בבאי). משכך תתקשה החברה עד למאוד לטעון להעברת הנטל אל הנתבעות. להיפך, בנוקטה שיטת טיפול זו יכול ויטען כי החברה אף מושתקת מלטעון שהנתבעות לא נהגו כשורה ועליה לפנות תחילה אל עצמה קודם שתפנה טרוניה כאמור כלפי אחרים.

מהטעמים דלעיל, דין התביעה דחיה בהעדר הוכחה כדין".

בערעורה משיגה המערערת על הקביעה לפיה: "קיימות כביכול שתי אפשרויות לפרוץ השריפה". לטעמה קביעה זו היא בבחינת תרתי דסתרי. שכן במסגרת פסק הדין גופו נשללה אפשרות אחת ונקבע, כהכרעה עובדתית כי האפשרות לפיה השריפה פרצה כתוצאה מלחות גבוהה לא הוכחה. לפיכך, טוענת המערערת, היה על בית המשפט לקבוע כי "האפשרות היחידה שנותרה, על פי מאזן ההסתברות, הינה הימצאות מים בתוך החבית, אשר הובילה לריאקציה הפיצוצית, ובאחריות המשיבות".

המערערת שבה ומסבירה בכתבי טענותיה לערעור כי: "הטעות המרכזית בפסק הדין הינה בעצם הקביעה כי במאזן ההסתברויות סביר יותר בעיני בית המשפט כי הגורם לפרוץ השריפה אינו בשל הימצאות מים בתוך החבית אלא בשל מקום מים חיצוני, דהיינו מים בהם נעשה שימוש על ידי עובד מבוטחת המערערת, או אדי מים שבאויר – בשל הלחות ששררה באותה עת. או בשל הקירבה לבריכת נוזלים סמוכה... אלא שקביעות אלה בדבר מים ממקור חיצוני (שימוש במים במהלך האירוע; או אדי המים שבאויר אשר גרמו לעלית הלחות במחסן הסוללות) שהובילו לשריפה, נדחו כאמור בעדויות, הן בחוות הדעת והן בפסק הדין גופו, ולא ברור אפוא על סמך אילו "תחושות" נקבע כי סביר יותר להניח כי הגורם לפרוץ השריפה הינו בשל מקור מים חיצוני".

המערערת מפנה לפסק הדין ומבארת כי בית משפט קמא הנכבד עצמו קבע בגוף פסק הדין כי:

"טענת המשיבות לפי גורם כלשהו עשה שימוש במים במהלך האירוע לא הוכחה, כך "אפשרות נוספת היתה כי מישהו מהחברה ניסה לסלק את השמן על הרצפה באמצעות התזת מים, שכן, רק הסבר שכזה יסביר מדוע החלה החבית לבעור לאחר 40 דקות ולא מיד לאחר הנפילה. אפשרות שכזו לא הוכחה". יצויין כי בדו"ח החקירה הממלכתית לא נמצאה ולו עדות אחת המלמדת על שימוש במים במהלך האירוע.

בית המשפט קמא הנכבד התייחס גם לטענת הלחות, וקבע בגוף פסק הדין כי העד מטעם המשיבות המומחה מטעם המשיבות, ובעצם העדים כולם, שוללים את הלחות כמקור לשריפה, כך: "מאידך עד הנתבעות ד"ר בבאי סבור, כי חשיפה של ליתיום ללחות לא בהכרח תגרום לריאקציה. כך גם סבר מומחה הנתבעות פורפ' אורבך כשאמר "אני מניח שליתיום חלק, ליתיום חלק ספק אם יידלק באויר לח מאוד, באויר של קרוב ל- 100% לחות, אני בספק אם ליתיום יידלק באוויר שקרוב ל – 100 אחוז לחות.... מכל מקום נראה כי גם אפשרות זו אינה מוכחת כדבעי".

הנה כי כן, בגוף פסק הדין, שלל בית המשפט הנכבד קמא, עצמו, את הטענה כאילו גורם האירוע נעוץ ממקור מים חיצוני ו/או לחות. לפיכך, ברור, כי קביעתו של בית המשפט הנכבד קמא לפיה "סביר להניח שמים ממקור חיצוני, בין מים בהם שנעשה שימוש ע"י עובדי החברה... ובין אדי המים שבאוויר.... יתכן והיה באלה כדי להביא גם הם לתחילת הבעירה" אין לה כל בסיס, לא בחומר הראיות ולא בפסק הדין גופו.

טעות מרכזית זו, היא שהובילה לקביעה השגויה בפסק הדין לפיה: "מכאן ששתי האפשרויות היחידות האפשריות בנסיבות למפגש שבין ליתיום למים/לחות גבוהה ויצירת האינטראקציה ביניהם אינן מוכחות. בהיות הצורך בהוכחת מקור המים/לחות ציר מרכזי עליו נשענת התובענה, ובהיעדר הוכחה כאמור, יש לדחות התביעה".

כאמור, משעה שבית המשפט קמא הנכבד עצמו שלל תחריש זה (של אדי מים/לחות ושימוש במים במהלך האירוע), הרי שלא ניתן היה להתייחס לתרחיש זו כאל "אפשרות" והיה על בית משפט קמא הנכבד לשלול תרחיש זה, כפי ששלח את יתר התרחישים שנטענו".

עוד נטען על ידי המערערת כי היא הוכיחה את התרשלות המשיבים ושהיה מקום להחלת סעיף 41 לפקודת הנזיקין באשר:

"אפילו לא היתה למשיבות, שליטה על החבית במועד האירוע, הרי שאין חולק כי המשיבות, כמי שהיו אחראיות על אריזת הסוללות בתוך החביות, ובדיקת החביות בטרם הועברו למפעל המבוטחת, זמן קצר לפני האירוע (במהלך חודש יולי) היו בעלות שליטה מלאה במועד ההתרשלות – מועד האריזה והבדיקות הלקויות שבוצעו בחביות בטרם הועברו למפעל המבוטחת. הדברים נכונים שבעתיים שכן המשיבות היו בעלות היכולת הטובה ביותר למנוע את התרחשות הנזק" וערכאה דיונית טעתה כאשר קבעה שהיערכות החברה המבוטחת השפיע השפעה מכרעת על אופן הטיפול באירוע עצמו.

לאחר שעיינו בקפידה בכל החומר אשר נפרש בפני ערכאה דיונית הגענו גם אנו לאותה מסקנה משפטית לפיה אין מקום לייחס למשיבות אחריות לפרוץ השריפה או לנזקיה.

דומה עלינו שדי בעיון מדוקדק בדו"ח הביניים, דו"ח שהמערערת לא התמודדה עם ממצאיו באופן ענייני כדי לבסס את המסקנה שאירוע השריפה נעוץ בסבירות גבוהה יותר דווקא בהתנהגות מבוטחת המערערת מאשר בהתרשלות המשיבים.

בהקשר לכך אנו רואות עין בעין עם קביעת בית המשפט כי דר' בבאי היה הגורם הרלבנטי אצל המשיבות להעיד על הנוהל הקיים אצלן, ובמיוחד נוכח ממצאי דוח הביניים שנקבעו ע"י ועדה אוביקטיבית והרלבנטיים לענייננו שאנו סבורות כי בכל מקרה לא רבץ על המשיבות נטל ראיה כלשהו שהן לא הרימוהו.

הערעור נדחה.

המערערת תשלם למשיבות הוצאות בסך 50,000 ₪ כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

ערבון ככל שהופקד ע"י המערערת יחולט ע"ח ההוצאות.

ניתן היום, י"ד חשון תשע"ג, 30 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.