1. התובע, יליד הגיש תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף אשר נגרמו לו לטענתו שעה בה עבד אצל הנתבעת 1 בעבודות קצבות.

התאונה ארעה ביום 1.10.07, שעה בה אצבעו של התובע נתקעה במכונה לחיתוך/ טחינת בשר. כתוצאה מכך נקטע הגליל המרוחק של אצבע 2 בידו השמאלית והמוסד לביטוח לאומי הכיר בנכותו כתוצאה מכך בשעור של 10%. (להלן: "התאונה").

2. אין מחלוקת כי התובע היה עובד של הנתבעת 1 בעת התרחשותה של התאונה.

הנתבעת 1 לא הגישה כתב הגנה וכב' הרשם אוחיון נתן כנגדה פסק דין בהעדר הגנה עוד ביום 19.10.10, על סך של 50,000 ₪ בתוספת הוצאות.

ההליכים המשיכו ביחס לנתבעת 2 אשר התובע עמד על אחריותה.

3. ביום 21.9.11 נשמעו ראיות ללא הגשת תצהירי עדות ראשית, והצדדים הגישו סיכומי טענותיהם בכתב. מטעם התובע העיד התובע עצמו וכן בן אחיו. מצד הנתבעת 2 העיד מנהלה.

4. אין מחלוקת כי המעבידה הישירה של התובע הייתה הנתבעת 2. התובע מסביר כי החל לעבוד אצל הנתבעת 2 כשבוע לפני התרחשותה של התאונה. אין מחלקות בין הצדדים כי הייתה המעבידה הישירה של. אין גם מחלוקת כי הנתבעת 1 שכרה את מקום ניהול העסק מן הנתבעת. הנתבעת 2 מנהלת עסק לממכר מזון ששמו ש"שוק פייסל" כאשר בחדר המצוי בתוך מתחם העסק שלה, מצוי עסקה של הנתבעת 1, לממכר בשר.

5. התובע טוען באמצעות בא כוחו כי הנתבעת 2 חבה חובת זהירות כלפי התובע בשל ארבעה טעמים שונים –

א. לנתבעת 2 אינטרס כלכלי משותף עם הנתבעת 1.

ב. הנתבעת 2 קיבלה על עצמה לשאת בחובת זהירות כלפי עובדי הנתבעת 1.

ג. לנתבעת 2 והשליטה והחזקה במושכר.

ד. הנתבעת 2 גילתה מעורבות בניהול עסקה של הנתבעת 1.

אבחן כל אחת מטיעוניו אלו של התובע.

6. אינטרס כלכלי משותף.

התובע טוען באמצעות בא כוחו כי סעיף 14 להסכם השכירות מחייב את הנתבעת 1 לשמור על ניקיון המושכר ולעשות הכל על מנת לנהל את העסק ברמת שירות גבוה ולפעול תמיד לקידום והגברת המכירות.

מר יונס נשאל על כך והשיב כי זה "סעיף נורמלי", הוא נמצא במתחם של שוק פייסל, אם אנשים יוצאים בחוץ והוא לא נותן שירות טוב ללקוחות ואנשים מתחילים לדבר, אומרים שוק פייסל ולא במקום של הבשר. אף אחד לא מכיר את חמו, מכירים שוק פייסל... כשאנשים מלכלכים, מלכלכים, על שוק פיסל. (פרוטוקול עמ' 8 ש' 1-5).

ההסבר ברי והגיוני. אכן יש לנתבעת 2 אינטרס כי הנתבעת 1 תנהל את ענייניה כלפי הלקוחות ברמת שירות גבוה ותקדם את מכירותיה. שני הצדדים נהנים מכל לקוח שמגיע. שני הצדדים נפגעים מכל לקוח שמגיע למתחם ומקבל שירות לא טוב.

שתי הנתבעות שותפות לאינטרס שלקוחות שתיהן יהיו מרוצים ויוגברו והמכירות של שתיהן. אולם, איני מוצאת כי יש בכך כדי להטיל חובת זהירות של הנתבעת 2 כלפי עובדי הנתבעת 1 ישנם עסקים רבים שיש להם אינטרסים משותפים דומים וכל עוד כל עוד עובד בעסק שלו ולא מבצע עבודה משותפת עם העסק האחר, לעניות דעתי אין די בכך על מנת להפוך את בעלי העסק האחד לחבי חובת זהירות כלפי עובדי העסק האחר.

7. הנתבעת 2 קיבלה על עצמה לשאת בחובת זהירות כלפי עובדי הנתבעת 1.

התובע, באמצעות בא כוחו סומך טענתו זו על סעיף 17 להסכם השכירות בין הנתבעות, על פיו הנתבעת 1 מתחייבת לבטח את עובדיה בביטוח מתאים.

איני מוצאת שיש בכך כדי להקים חובת זהירות או להעבירה אל כתפי הנתבעת 2. שהרי ראשית בא סעיף זה דווקא להבטיח את חובתה של הנתבעת 1. עוד ניתן להעלות אפשרויות למצבים בהן יכול למשל עובד להחליק או להיפגע בשטח העבודה המצוי בבעלות הנתבעת 2 והיא מבקשת להבטיח לעצמה כי העובד יהיה מבוטח.

איני מוצאת כי יש לראות בסעיף זה נטילת אחריות מטעם הנתבעת 2 על חובת הזהירות של מעביד כלפי עובדי הנתבעת 1.

8. שליטה וחזקה במושכר.

טוען התובע באמצעות בא כוחו כי בסעיף 18 להסכם השכירות נקבע כי "אם השוכר יפר או לא יקיים איזה תנאי או התחייבו הכלולים בהסכם זה... אזי בכל אחד מהמקרים... ייחשב הסכם זה כבטל ומבוטל. "לפיכך הוא טוען כי משהפרה הנתבעת 1 את התחייבויותיה כלפי הנתבעת 2 לבטח את עובדיה, אזי על פי סעיף זה הסכם השכירות בטל. משבטל הסכם השכירות אזי הנתבעת 2 שולטת במושכר ובכל הציוד שבו ומכאן באופן ישיר גם אחראית להתרחשותה של התאונה במסגרתה נפגע התובע מציוד במושכר.

לא אוכל להסכים עם הניתוח המשפטי שמציג התובע. הנתבעות בחרו מטעמיהן הן שלא לעמוד על תניות אלו או אחרות בחוזה ביניהן. הנתבעת 2 בחרה שלא לעמוד על בטלותו של הסכם השכירות ואין הדבר מגנה לתובע זכויות כלשהן בשל כך. הסכם שכירות לא בטל. וגם אם היה מבוטל אזי אין הדבר באופן ישיר מוביל לאחריות הנתבעת 2 לציוד ולפועלו של התובע בציוד.

9. הנתבעת 2 גילתה מעורבות בניהול עסקה של הנתבעת 1.

התובע טוען כי מר יונס ומר פייסל מנהלי הנתבעת 2 היא מתערבים בעבודתו של התובע אצל הנתבעת 1 ומחלקים לו הוראות כיצד לפעול. מסכימה אני כי אם יוכח הדבר אזי אכן יכול וקמה חובת זהירות של הנתבעת 2 כלפי התובע.

לפיכך שאלה זו תבחן ביתר הרחבה.

10. התובע העיד "הילל חמו לקח אותי לעבוד בתוך הסופר. יונס ופייסל היה מתערב בתוך העבודה". (פרוטוקול עמ' 3 ש' 1-2). וכשנשאל במה היה מתערב בעבודה השיב –

"בנקיון. מקפיד אם יש ריח בבשר. כשלקוחות נכסים שלא יתחלקו. לא לטחון פטרוזיליה עם הבשר. קודם ישלמו בקופה ואח"כ לטחון. בע שעה עשרים דקות היה נכנס בודק, מקררים. כל הזמן נכנס ויוצא..." (פרוטוקול עמ' 3 ש' 6-8). בתשובה לשאלה מה פייסל היה עושה, העיד – "תקפיד על נקיון טוב, תחתוך בשר, למה אתה בלי כובע. תקפיד על נקיון טוב, זה חלק מאיתנו". (פרוטוקול עמ' 4 ש' 3-4).

מר יונס הכחיש כי כל רבע שעה עשרים דקות נכנס לחנות הבשר (פרוטוקול עמ' 7 ש' 11). הנתבעת 2 משיבה כי ביחס לטחינת הבשר עם הפטרוזיליה, מדובר בחנות בשר בתוך החנות של הנתבעת 2 ולכן יש קודם לשלם על הפטרוזיליה שרוכשים אצלה ורק לאחר מכן לטחון אותה עם הבשר. ביחס לנקיון דומה כי ההסבר "זה חלק מאתנו" ההסבר המפורט לעיל כי השם של חנות הבשר משפיע על השם של שוק פייסל מספק. גם התובע עצמו מבהיר מדוע יש לנתבעת 2 עניין כי המקום יהיה נקי – "אם נכס לקוח והתחלק בשוק של הבשר, פייסל לא אכפת לו על זה ? הוא צריך להיות אחראי על זה". (פרוטוקול עמ' 3 ש' 26-27).

11. השאלה הינה האם נתן מי מעובדי הנתבעת 2 הוראות מקצועיות או הוראות אחרות של מעביד לתובע.

התובע עצמו עמיד כי הילל חמו הוא אשר קיבל אותו לעבודה (פרוטוקול עמ' 3 ש' 1). הוא מעיד הילל חמו לא היה במקום העבודה אך אמא שלו הייתה יושבת בקופה וכי אמא של הילל חמו היא אשר אמרה לו מתי ללכת מהעבודה (פרוטוקול 3 ש' 14-15).

12. התובע לא העיד כל הוראה ביחס לאופן ביצוע העבודה למעט שמירה על נקיון שנתן לו יונס. הוא העיד כי פייסל אמר לו "תחתוך בשר". ביחס לפייסל העיד יונס כי בשנת 2003 היה לו אירוע ומאז לא עבד עד כשנה לפני מועד מתן העדות. כך שעל פי עדותו לא עבד באותה העת.

13. התובע ביקש לתמוך עדותו בעדות בן אחיו, מר אחמד בדר אשר העיד כי היה מגיע לקחת את דודו, התובע מהעבודה והיה מחכה לו שיסיים במשך כרבע שעה עשרים דקות כל פעם (פרוטוקול עמ' 4 ש' 13-14). עדותו רחבה באופן משמעותי מעדותו של התובע ביחס להוראות שקיבל התובע מיונס, היא מכילה הוראות רבות אשר התובע לא העיד ביחס אליהן או אף עומדות בסתירה לעדותו של התובע.

לדוגמא, מר בדר העיד "כל פעם כשבאתי ראיתי את יונס נכנס, נותן לו סידור עבודה...אני רואה שהוא נותן סידור עבודה לעומר במקום. שאלתי את הדוד שלי, אמר לי זה נותן סידור עבודה, זה המנהל עלי" (פרוטוקול עמ' 4 ש' 26-28). כאמור אין עדות זו תואמת את עדותו של התובע עצמו שהעיד שמי שאמר לו מתי ללכת זו דווקא אמא של הילל. עוד יש לציין כי כשהתובע נשאל מה היה אומר יונס, לא הזכיר כלל וכלל נושא של סידור עבודה. ניתן גם לציין כי מר בדר העיד כי היה רואה מה שקורה בתוך חנות הבשר ועל סמך זה יכול להעיד בדבר היות יונס מנהל את עבודת התובע. אולם, כאשר נשאל האם מלבד התובע היה אדם נוסף עובד שם, השיב כי לא היה אף עובד חוץ ממנו והוא היה לבד (פרוטוקול עמ' 5 שורה 18). נשאל גם האם ראה מישהו יושב ליד הקופה ואמר כי לא ראה אם יש מישהו והדגיש כי התובע עבד לבד בחנות (פרוטוקול עמוד 5 שורות 16 עד 23). עדות זו עומדת בסתירה לעדותו של התובע אשר העיד כי יחד עמו הייתה אמו של הילל אשר ישבה ליד הקופה. כאשר נשאל העד ישירות מי לקח את הכסף אמר, הקופאית לקחה את הכסף ואז נשאל על ידי ביהמ"ש מדוע עד כה בכל הפעמים שנשאל לא סיפר על הקופאית אמר, "אני משיב. זה מה שיש לי לומר" (פרוטוקול עמ'6).

מוצאת אני כי עדותו של העד עומר איננה סבירה ואין הוא יכול להעיד על אשר יתנהל בחנות הבשר. אציין כי גם על פי עדותו שלו הגיע למקום שלוש ארבע פעמים , חיכה מחוץ לחנות אולי רבע שעה וגם ללא הסתירות לכאורה בעדותו אינני מוצאת כי שהה די זמן במקום, היה די מעורב ויכל לראות את אשר התרחש.

14. נוכח כל האמור לעיל, אינני מוצאת כי התקיימו בין התובע לבין הנתבעת 2 יחסים המקימים חובת זהירות של הנתבעת מושגית וקונקרטית כלפי אופן ביצוע עבודת התובע, קרי, האם ננקטו אמצעי זהירות מספיקים לעבודה עם מטחנת הבשר.

15. לפיכך, הנני מורה על דחיית התביעה.

התובע ישלם לנתבעת 2 הוצאות משפט בסך 3,000 ₪.

אין מחלוקת כי הנתבעת 2 זכאית לגבות הוצאותיה. מבלי לגרוע מהאמור לעיל, הנתבעת 2

מופנית לשקול צעדיה לעניין זה.

הסכום ישולם תוך 30 יום שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום המצאת פסה"ד ועד התשלום המלא בפועל.

אין חיוב ביתרת אגרה נוכח העובדה כי התביעה התקבלה בחלקה כנגד הנתבעת 1.

ניתן היום, י"ט אלול תשע"ב, 06 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.