תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.

התובעת והתאונה

1. התובעת, ילידת 10/12/1950 (כבת 62) נפגעה בתאונת דרכים שארעה ב-10/6/08 (התאונה).
2. התובעת נסעה במונית בה נהג נתבע 1. הנהג נכנס לצומת מבלי שנתן זכות קדימה לרכב אחד וכתוצאה מכך נפגעה התובעת פגיעות קשות למדי בראש, בחזה, בכתף ובגב. כנגד הנהג הוגש כתב אישום פלילי וב-15/7/10 הוא הורשע ונגזר דינו (ת.ד. 1442/08).

חבות הנתבעת לפצות את התובעת

1. הנתבעת 2, מבטחת המונית, מכירה באירוע התאונה ובמעורבות התובעת (עובדות שנקבעו במשפט הפלילי). עם זאת, לא הכירה בחובתה לפצות את התובעת שכן לא הוצג רשיון נהיגה בר תוקף של הנהג.
2. במועד ההוכחות הציגה התובעת תעודת עובד ציבור המעידה כי ביום התאונה החזיק הנהג ברשיון נהיגה בר תוקף [ת/1], ולפיכך נמצא כי התובעת הוכיחה את חובתה של הנתבעת לפצותה.

נזקי התובעת - הנכות הרפואית

1. התובעת נפגעה בראש ובגוף, וסבלה משברים בכתף, בצלעות ובאחת מחוליות הגב. התובעת פונתה לבית-חולים סורוקה, אושפזה למשך 14 יום ובהמשך עברה ניתוח בכתפה (ב-26/8/09). הצדדים הסכימו על מינויו של ד"ר דוד הנדל, אורטופד, כמומחה מטעם בית-המשפט. ד"ר הנדל מצא כי התובעת סובלת ממגבלת תנועה קשה ומכאב כרוני בכתף ימין; כי מפרק הכתף לא שוחזר; וכי יש עיוות ניכר במבנה בית-החזה עקב תזוזה של השברים.
2. ד"ר הנדל העריך את נכותה הצמיתה של התובעת בשיעור של 39.35% בהתאם לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1965 (התקנות) על פי הפירוט הבא:

• 25% בשל מגבלה קשה בתנועות כתף ימין (תקנה 41(4)(ג) לתקנות);
• 10% בשל העיוות בבית-החזה ((תקנה 8(1)(ב) לתקנות);
• 10% בשל צלקת בולטת, רגישה ומכערת בכתף, שאינה בעלת מאפיינים תפקודיים (תקנה 75 (1)(ב) לתקנות).

1. ד"ר הנדל ציין כי התובעת סבלה מנכויות זמניות כדלקמן: 100% למשך כארבעה חודשים וחצי (עד 31/10/08), 50% למשך חודשיים (עד 31/12/08) ו-40% למשך חודשיים נוספים (עד 28/2/09). לאחר מועד זה סבלה מנכות תפקודית צמיתה של 32.5%.

הנכות התפקודית

1. ד"ר הנדל העריך כי לתובעת נגרמה נכות רפואית-תפקודית בשיעור 32.5%. עם זאת, מידת הפגיעה בכושר ההשתכרות וההשפעה על התפקוד היום-יומי נקבעות בידי בית-המשפט. הנכות הרפואית מהווה אמנם גורם כבד משקל בהערכת הנכות התפקודית, אולם אולם יש לבחון גם את מכלול הנסיבות המשפיעות על יכולתו של התובע לתפקד ולהשתכר, ובכלל זה, בין השאר, טיב הנכויות ואופיין, גילו של הנפגע, השכלתו, כישוריו והשפעת פגיעותיו על תחום הכשרתו הספציפי (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 [1995]; ע"א 2113/90 אדלר נ' סוכניות דרום בע"מ [1992]; ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [2010].
2. במקרה הנוכחי (הדומה בחלק מנסיבותיו לפרשת גירוגיסיאן) קיימת הצדקה לקבוע כי הפגיעה בכושר השתכרותה של התובעת גבוה מן הנכות הרפואית ולמעשה היא איבדה את כושר התשכרותה כליל. טעם הדבר: מדובר באישה כבת 58, חסרת השכלה, שעבדה עבודה פיזית כמטפלת בקשישים ובמשק בית. התובעת נפגעה פגיעה קשה בכתף ובבית-החזה, לרבות מגבלות תנועה של יד ימין וכאבים, והשפעתן של פגיעות אלו על יכולתה להמשיך ולעבוד עבודה פיזית היא משמעותית ביותר ולמעש, נוכח גילה, שוללת אותה לחלוטין. הואיל ואין באפשרותה לבצע הסבה מקצועית או להתפרנס בתחום עבודה אחר אני מעמיד את הפגיעה בכושר ההשתכרות על 100%. אשר לפגיעה התפקודית ביתר תחומי החיים – משק בית, טיפוח אישי וכו' – כאן לא מצאתי מקום לסטות מן הנכות הרפואית שהוערכה בידי המומחה מטעם בית המשפט ואני מעמידה על 32.5%.

שכרה של התובעת לפני התאונה (כשעבדה)

1. על פי טופס 106 לשנים 2004 ו-2005 שכרה החודשי הממוצע של התובעת כמטפלת בקשישים עמד על 1,584 ₪, ומשוערך להיום: 1,943 ₪. אין חולק כי זהו כושר השתכרותה המרבי של התובעת.

ראשי הנזק

הפסדי שכר לעבר ולעתיד

1. המחלוקת המרכזית בין הצדדים נוגעת לסוגיית השכר שכן באפריל 2005 (כשהיתה בת 55) הפסיקה התובעת לעבוד, לטענתה כדי לעזור בגידול נכדיה, ועד מועד התאונה – למשך כשלוש שנים – לא חזרה לעבוד. על רקע עובדה זו נחלקים הצדדים בשאלה האם יש לפסוק לתובעת הפסדי השתכרות כלשהם?
2. התובעת טוענת כי תכננה לשוב לעבוד, וביום התאונה ממש אף התקשרה למקום עבודה הקודם בנסיון לחפש עבודה. היא מבקשת אפוא שיראו בה כמי שחזרה לשוק העבודה ודורשת הפסדי שכר מלאים מיום התאונה ועד הגיעה לגיל 67, סה"כ כ-210,000 ₪. הנתבעת מתנגדת לדרישה זו וסבורה שהתובעת אינה זכאית להפסדי שכר כלשהם. הנתבעת מדגישה כי התובעת לא עבדה למשך תקופה ארוכה ואין כל ראיה שתתמוך בטענה שרצתה לחזור לעבוד. אף שהוכח שהתובעת צלצלה למקום עבודה הקודם, מדובר בשיחת טלפון קצרה שנמשכה 85 שניות בלבד, ולא הובאה כל ראיה חיצונית לנאמר בה. הנתבעת מפנה למסמכים הרפואיים המעידים כי התובעת סבלה ממחלות רבות עוד טרם התאונה, לרבות אפילפסיה ופגיעות אורטופדיות שונות, וטוענת כי לא סביר שהתובעת היתה שבה לשוק העבודה עם פגיעות מסוג זה.

בחנתי את הראיות השונות ומצאתי לקבל את טענת התובעת בחלקה.

1. לאחר שמיעת עדות התובעת ובחינת הראיות מצאתי כי התובעת הוכיחה כי למרות שסבלה ממחלות שונות שאינן קשורות בתאונה היא היתה בעלת פוטנציאל לשוב לשוק העבודה ולהתפרנס. במועד התאונה הייתה התובעת כבת 58 – גיל שבו אין כל מניעה להשתתף בכוח העבודה – ועיון במסמכים השונים מלמד כי במהלך חייה לא בחלה בעבודות פיזיות (כמטפלת בקשישים וכעובדת משק בית) וזאת תוך שהיא מתגברת על ממגבלות פיזיות שונות (שאליהן מפנה הנתבעת). התובעת הראתה כי התפרנסה במומה, ואין כל ראיה שתעיד כי בתקופה שבה טיפלה בנכדיה הוחמר מצבה. לעניין זה גם לא הוגשה כל חוות דעת לעניין שיעור הנכות שאינו קשור לתאונה או לעניין כושר התאמתה לחזור ולטפל בקשישים, לא כל שכן – לעבודה של משק בית.
2. עם זאת, לא הוכח שהתובעת אכן חיפשה עבודה בפועל, ואין כל ראיה לכך שהיתה מצליחה להשתלב בעבודה. התובעת לא הצביעה על ניסיונות כלשהם לחיפוש עבודה והראיה היחידה שהציגה היא שיחת טלפון קצרה למשרדי המעסיק הקודם ביום התאונה. אלא שתוכן השיחה לא הוכח וגם על-פי גירסתה (שהיא גרסה יחידה של בעל דין) לא דובר בה על הצטרפותה לעבודה, ובלשונה: "במזכירות ענו לי ביקשתי את ורדה שהיתה מנהלת עבודה שלי ואז היא היתה תפוסה, הקו היה תפוס היא אמרה לי לחזור להתקשר ולא התקשרתי כי בדיוק הבת שלי התקשרה ונסעתי אליה. אמרתי לעצמי שאעשה את זה ואתקשר מאוחר יותר" [עמ' 10, 1-4]. כאמור לעיל, אין כל ודאות שהמעסיק היה קולט את התובעת לעבודה או שהיתה משתלבת בעבודה אחרת וכפי שהעידה היא עצמה: "אני התכוננתי לחזור לעבוד, אם יקבלו אותי או לא יקבלו אותי זו שאלה אחרת. אם לא יקבלו אותי יש משק בית ומקומות אחרים, אני חייבת להתפרנס" [עמ' 9, 27-28].
3. נמצא שהתובעת הוכיחה שהיה לה פוטנציאל לשוב לשוק העבודה וכי התאונה מנעה כל אפשרות למימוש פוטנציאל זה. מנגד, לא עבדה למשך שלוש שנים ולא הוכיחה כי אכן היתה צפויה להיקלט בעבודה כלשהי בסמוך לתאונה. בנסיבות אלו מצאתי שיש לפצות את התובעת על אבדן הפוטנציאל התיאורטי לשוב ולהתפרנס, אולם אין מקום לחישוב אקטוארי אלא לפיצוי גלובאלי המתחשב במכלול הנתונים לכאן ולכאן, לרבות חוסר הוודאות לגבי יכולתה להיקלט בשוק העבודה. שקלול מכלול נתונים מצדיק במקרה זה פיצוי בסכום כולל של 100,000 ₪ לעבר ולעתיד (כמחצית החישוב האקטוארי של אבדן השתכרות מלא).

עזרת הזולת

1. התובעת טוענת כי לאחר התאונה שכרה עזרה בשכר בסכום של 320 ₪ לחודש למשך שנה וחצי, וגם היום היא נזקקת לעזרת הזולת, חלקה בתשלום וחלקה בעזרת בני משפחה. על בסיס נתונים אלו היא מבקשת כי יפסק לה פיצוי בסך 148,500 ₪ לעבר ו-537,000 ₪ לעתיד. הנתבעת מציינת כי לא הוכח שהתובעת שילמה סכום כלשהו בעבר, כי סכומי הנזק מופרזים וכי ממילא נוכח גילה ומגבלותיה היתה התובעת צפוי לקבל עזרת צד שלישי גם ללא קשר לתאונה.
2. בחינת הראיות מלמדת כי התובעת היתה מאושפזת כ-14 יום, ולאחר מכן היתה באי-כושר מלא למשך כארבעה חודשים וחצי, וסבלה מנכויות גבוהות גם בהמשך. סביר כי למשך תקופת האישפוז ואי הכושר היתה זקוקה לעזרה מוגברת, בוודאי נוכח העובדה שמדובר בפגיעה משמעותית ביד ימין. עם זאת, לא הוצגה כל ראיה שתתמוך בטענה כי הוציאה סכומי כסף בפועל, ועל כן היא זכאית לעזרת בני משפחה בלבד. נוכח תקופת אי-הכושר הממושכת, טיב הפגיעה ומשך הזמן הרב שחלף מהתאונה ושבו נזקקה לעזרה; ובהתחשב בכך שמדובר בראש נזק מיוחד; מוערך הפיצוי בראש נזק זה לעבר בסכום של 30,000 ₪.
3. אשר לעתיד: נוכח מאפייני הפגיעה, שכוללים מגבלת תנועה וכאב בכתף ימין, סביר שהתובעת נזקקת לעזרה מסויימת כבר היום, וצורך זה ילך ויתגבר עם השנים וככל שגילה יתקדם, שכן השפעת הפגיעה ביד הימנית תהא בעלת השפעה גדולה יותר. עם זאת, ככל שתתבגר תזדקק התובעת לעזרה כלשהי ממילא, בוודאי נוכח בעיות בריאות אחרות שהיא סובלת מהן. איזון הנתונים השונים, לרבות שיעור הנכות, מאפייני הפגיעה, העובדה שלא הוכח שכיום התובעת נעזרת בעזרה בשכר, והסבירות כי בעתיד תזדקק לעזרה שכזו, אך חלקה יזקף לפגיעות אחרות שאינן קשורות לתאונה, מצדיק פיצוי גלובאלי של 150,000 ₪ (ממוצע של 750 ₪ עד סוף תוחלת החיים).

סה"כ בראש נזק זה של עזרת הזולת – 180,000 ₪.

הוצאות רפואיות

1. סביר שתאונה כה קשה תחייב הוצאות מסוימות, בוודאי נוכח ממצאי המומחה כי התובעת נזקקת לתרופות נוגדות כאב באופן קבוע. בגין הוצאות אלו שכוללות, בין השאר, השתתפות עצמית בביקורי רופאים ותרופות וטיפולי כאב נפסק סכום גלובאלי של 15,000 ₪ לעבר ולעתיד.

נסיעות וניידות

1. התובעת מבקשת סכום של 189,000 ₪. אלא שלא הוכח כי היא נדרשת לנסיעות מוגברות בעקבות התאונה ואין פגיעה בגפיים תחתונות שתצדיק פיצוי בגין ניידות. התובעת טוענת כי היא מתקשה לנסוע בתחבורה ציבורית צפופה ולכן נזקקת למוניות, אולם טענה זו לא הוכחה ואעיר כי גם בתאונה נפגעה כשנסעה במונית. הפיצוי בראש נזק זה מוערך ב-5,000 ₪.

כאב וסבל

1. בהתאם לדין הפיצוי בראש נזק זה הוא 60,449 ₪ (כמוסכם בין הצדדים).

סיכום וניכויים

1. סה"כ מוערכים נזקי התובעת בסכום של 360,449 ₪. מסכום זה יש לנכות תשלום תכוף בסך 22,500 ₪ כשהוא משוערך (הצמדה וריבית, מיום התשלום ועד ליום תשלום הפיצוי לתובעת).

סוף דבר

1. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 360,449 ₪ בניכוי התשלום התכוף כאמור לעיל. לסכום הפיצוי יש להוסיף שכ"ט כדין בתוספת מע"מ (שכן התובעת העידה כי אינה מנכה מס תשומות) והוצאות משפט בסך 5,000 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום, ולאחר מכן ישאו הפרשי ריבית והצמדה עד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ו חשון תשע"ג, 11 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.