1. בקשת המנהל המיוחד לביטול ההליך דנא היא הבקשה שלפני. בדיון שהתקיים בפני ביום 11.4.13 הצטרפו הכנ"ר והנושה העיקרי לבקשה.

2. הבקשה לביטול ההליך נשענת על שני נימוקים, האחד – הנימוק לפיו עיקר החובות של החייבת נוצרו בחוסר תם לב, השני - הנימוק לפיו החייבת לא עומדת בחיובים שהוטלו עליה במסגרת ההליך ובכלל זה אינה משלמת תשלומים חודשיים וצברה פיגורים בסך של כ – 5,500 ₪.

3. ביום 25.4.10 ניתן צו כינוס לנכסי החייבת והושת עליה תשלום חודשי בסך של 700 ש"ח.

מדו"ח המנהל המיוחד עולה כי חובות החייבת (לפי הצהרתה) עומדים על סך של למעלה מ- 9 מליון שקלים ל-8 נושים שונים.

ארבע תביעות חוב בסך כולל של 7,866,057 ₪ הוגשו כש"מתוכן תביעת חוב אחת בסך של 7,412,907 ₪".

תביעת חוב זו הוגשה על ידי הנושה, גב' טורונצ'יק אליזבט (להלן: "הנושה") בגין פסק דין שניתן בהליך שהתקיים בינה לבין החייבת (ת.א 368/98 – כב' השופטת צ'רניאק).

מעיון בדו"ח המנהל המיוחד וכן בפסק הדין שניתן בת.א. 2147/07 (כב' השופטת אבניאלי) ואליו אתייחס בהמשך, עולה כי עניינה של התביעה - ת.א 368/98, היא התנהלות החייבת שעבדה כיועצת השקעות עצמאית ו"מעלה באמונה ובכספיה" של הנושה, ובפסק הדין בת.א. 368/98 נקבע כי הנושה הרימה את הנטל להוכיח שכספה נגזל ממנה על ידי החייבת והחייבת חויבה להשיב לנושה את הכסף שהוצא מחשבונה ללא הרשאה, כ- 2.7 מליון ש"ח.

  החייבת הגישה תביעה לביטול פסק הדין שניתן בת.א. 368/08 ועתרה לקיים משפט חוזר (ת.א 2147/07).

בית משפט של פש"ר איפשר לחייבת להמשיך לנהל את ההליך בת.א. 2147/07 ונקבע (7.2.11) כי הדיון בהכרזת החייבת יידחה עד לאחר מתן פסק דין בת.א. 2147/07.

ביום 19.3.12 ניתן פסק דין בת.א. 2147/07 ובו דחה בית המשפט את התביעה.

בפסק הדין מתייחס בית המשפט לתובענה בת.א. 368/98:

"בית המשפט (בת.א. 368/98 – א.נ.ח) קבע, כי שדמי (החייבת – א.נ.ח) ניצלה את חוסר ההחלטיות של טורונצ'יק (הנושה – א.נ.ח) ואת "תפיסת המציאות המעורערת שלה" (כך לפי עדותה של שדמי) ופיתתה אותה להעביר כספים לישראל בחשבונות שינוהלו על ידה. עוד שכנעה שדמי את טורונצ'יק לתת לה זכויות חתימה בחשבונות וייפוי כוח לניהול חשבונותיה ועסקיה, ואף פיתתה אותה להשקיע לכאורה כספים בחברות בטענות שווא (עמ' 5 לפסק הדין)."

וכך קבע, בין היתר, כי:

"התובעים חזרו בכתבי טענותיהם שוב ושוב על הכינוי "פרה עיוורת". לטענתם, הכינוי ממצה את אופן התרשמותו של בית המשפט מהפרשה כולה. טורונצ'יק, כך סבר בית המשפט, היא אישה מבוגרת שנפלה קורבן למעשי גזל ומרמה שבוצעו על ידי שדמי, לאור חוסר ניסיונה וחוסר בקיאותה בנושאים הכספיים.

ייתכן כי כינויה של טורונצ'יק כ"פרה עיוורת" ("א בלינדה- קו" בלשונה של טורונצי'ק) אינו מדויק במקרה זה, אולם אין בכך כדי להביא להכרעה שונה מזו שהגיע אליה בית המשפט. שדמי הייתה צריכה ליידע את טורונצ'יק בפעולותיה ולבקש את אישורה, בלי קשר לזהותה או לבקיאותה בשפה העברית. חומרת מעשיה של שדמי מתעצמת נוכח ההיכרות רבת השנים בין השתיים, והעובדה ששדמי אישרה, כי במשך שנים סמכה עליה התובעת באופן מלא.

יתרה מזאת, גם אם הייתה התובענה הנוכחית מוגשת כערעור על פסק דינו של בית המשפט, והיה מותר לתובעים להגיש ראיות נוספות, לא היה מקום להתערבות ערכאת הערעור בממצאי הערכאה דלמטה.

כידוע, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בנקל בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, המבוססים על התרשמות ישירה מהעדים. בית המשפט יתערב בעניינים אלה רק במקרים חריגים, בהם מתגלה התעלמות מראיה בעלת משקל מכריע או שגיאה עקרונית בהערכת הראיות ובקביעת העובדות (ראה ע"א 10311/08 כבהא נ' מרכז רפואי הלל יפה (טרם פורסם, 1.8.11)).

התובענה שבפניי לא הוגשה אמנם כערעור על פסק דינו של בית המשפט, אולם הרציונאל העומד מאחורי כלל אי ההתערבות בממצאי הערכאה דלמטה - רלוונטי גם לענייננו. בית המשפט שמע באופן ישיר את העדים והגיע למסקנה, כי יש לתת את מלוא המשקל לעדותה של טורונצ'יק ולהעדיפה על פני עדותה של שדמי."

4. מן האמור לעיל עולה כי החלק הארי של החוב בגינו פנתה החייבת להליכים אלה, סך של למעלה מ- 7.4 מליון ₪, נובע ממעשיה לגביהם כבר נקבע כי "מעשי גזל ומרמה" ומשכך אופן יצירת החוב אינה מתיישבת עם תום לב, אלא להפך, תיאור מעשי החייבת שפורט בפסק הדין בת.א. 368/98 עליו לא הוגש ערעור, ולא בוטל בתובענה שהגישה החייבת בת.א. 2147/07, כאמור בפסק דינה של כבוד השופטת ד"ר אבניאלי שאימצה את מסקנות בית המשפט בת.א. 368/98 מתיישב עם חוסר תום לב.

להדגיש כי עקרון תום הלב, הוא אחד מהעקרונות העומדים בבסיס דיני פשיטת הרגל, ו"אין כל הצדקה לתת 'קרש הצלה' לחייב אשר בא לבית המשפט בידיים שאינן נקיות, ואין כל הצדקה לפגוע בנושים כדי לסייע למי שנהג בחוסר הגינות ובחוסר יושר" (רע"א 2282/03 גרינברג נ. כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נח(2) 810, 814.

בין שאר התנאים ההכרחיים בדרך לקבלת הגנת הפקודה הם כי בקשת חייב הפונה להליכי פשיטת רגל תוגש בתום לב, כי אופן יצירת החובות היה בתום לב כתוצאה ממערכת נסיבות אליהן נקלע חייב בתום לב והגיע של חדלות פרעון, בודאי אין לאפשר הגנת ההליכים על מי שחיוביו נוצרו שלא בתום לב כפי שקבע בית המשפט בפסק הדין המתייחס למעשי החייבת, שקבע כי החייבת פעלה שלא כדין בחשבונות הנושה כי "פיתתה אותה (את הנושה-א.נ.ח.) להעביר כספים לישראל בחשבונות שינוהלו על ידה..." וכן כי שכנעה את הנושה "לתת לה זכויות חתימה בחשבונות וייפוי כוח לניהול חשבונותיה ועסקיה, ואף פיתתה אותה להשקיע לכאורה כספים בחברות בטענות שווא", עוד צוין כי החייבת ביצעה "מעשי גזל ומרמה" וכי הנושה "נפלה קורבן" למעשים אלה שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת עם המושג 'תום לב'; דרישת תום הלב היא דרישה מהותית למי שפונה לבקש את הגנת הפקודה ובחינת שאלת תום הלב עוברת כחוט השני לאורך כל ההליך הן בתקופה עובר לכניסה להליכים - הנסיבות בהן נוצרו החובות והן בקשר לתקופה שלאחר הכניסה להליכי פשיטת הרגל, שלב אכיפת חיובי ההליך, כפי שציין בית המשפט העליון בע"א 7994/08 דוד גוטמן נ. כונס הנכסים הרשמי:

"בחינת תום לבו של החייב באשר לאופן היווצרות החובות קודם להליכי פשיטת הרגל... עניינה בהיבטי הצדק וההגינות כלפי הנושים בעצם יצירתם של החובות, כמו גם בבחינת התנהלותו של החייב בשלב הדרדרותו הכלכלית מבחינת העקרונות הכלליים של תקנת הציבור והשמירה על החוק. היבט זה קשור קשר הדוק לעקרון לפיו "בל יצא חוטא נשכר", העובר כחוט השני בכל תחומי המשפט. אדם שיצר את חובותיו בחוסר תום לב, ופגע בכך בנושיו, ואפשר אף עבר על החוק ופגע בתקנת הציבור הכללית, לא ראוי שיזכה ביתרונותיו של הליך פשיטת הרגל, שנועד, בין היתר, לשיקומו הכלכלי-חברתי".

בנסיבות תיק זה בהן מקור החוב העקרי של החייבת נובע ממעשיה כפי שתוארו לעיל ובפסקי הדין הנזכרים - לא ראיתי לאפשר לחייבת לזכות בהגנות שנותן ההליך לחייבים תמי לב, וכפי שציין בית המשפט העליון בע"א 8937/05 בנימין תבין נ. כונס הנכסים הרשמי כי "מאחר שמדובר בבקשה הבאה מטעם החייב, ואשר נועדה להעניק לו הגנה מסויימת, לא יינתן צו מקום בו אותו חייב חסר תום לב, ולו במעט, בין בשלב יצירת החובות, בין בשלב הליכי אכיפת החובות, ובין בעת פנייתו לבית המשפט למתן צו כינוס. אין לאפשר לחייב חסר תום לב להפיק תועלת מהליכי פשיטת הרגל".

לא נעלמו מעיני טענות החייבת בדיון שהתקיים ביום 11.4.13 לפיהן לא הוגש נגדה כתב אישום בשל חוסר ראיות לביצוע מרמה, אך בלי להכריע בטענות אלה, ממילא הן אינן מאיינות את קביעות בית המשפט בפסקי הדין שהובאו לעיל מהן עולה כי החוב העיקרי נשוא ההליך דנא נוצר כתוצאה מ"מעשי גזל ומרמה" שביצעה החייבת.

5. די באמור כדי לבטל את ההליך, ולא ראוי גם לא סביר, לאפשר לחייבת זו ש'הוליכה שולל' את הנושה 'שנפלה קורבן למעשיה' וניצלה את האמון שרכשה לה הנושה לחסות תחת הגנת הפקודה מפני אותה נושה שנוצלה ונפלה קורבן למעללי החייבת; אלא שאני רואה להוסיף שהחייבת אף לא עומדת בחיובים המוטלים עליה בשלב אכיפת החיובים בהליך – קרי, בתקופה שלאחר מתן צו הכינוס, כך, אין החייבת עומדת בצו התשלומים החודשי שהוטל עליה ויצרה פיגורים.

במועד מתן צו הכינוס (25.4.10) הושת על החייבת תשלום חודשי בסך של 700 ₪; החייבת הגישה בקשה להפחתת צו התשלומים מחמת פיטורין בחודש נובמבר 2012 ובהחלטתי מיום 18.2.13 הפחתתי את צו התשלומים החודשי לסך של 200 ₪ החל מינואר 2013 עד אפריל 2013. אלא שגם את צו התשלומים המופחת לא מצאה החייבת לשלם ומדו"ח המנהל המיוחד עולה כי לחייבת חוב פיגורים בגין 10 תשלומים חודשיים (נכון לחודש אפריל 2013).

להבהיר, כי בהחלטתי מיום 18.2.13 קבעתי כי הפחתת התשלומים הזמנית היא לפנים משורת הדין וכי "על החייבת להשלים את הפיגורים, לשלם את התשלום החודשי ולראות למצוא בדחיפות עבודה", אך החייבת לא השכילה לנצל את ההזדמנות שנתנה לה, לא שילמה את התשלומים החודשיים, לא הפקידה את סכום הפיגורים ואף לא דווחה למנהל המיוחד אודות מצבה התעסוקתי.

בדיון שהתקיים בפני ביום 11.4.13 לא נימקה החייבת מדוע לא חזרה למעגל העבודה (לאחר שפוטרה) והכל כשאף לדבריה שלה הוצעו לה עבודות אמנם עבודות שלא הלמו את כישוריה לדבריה (טלפנית או מטפלת), אלא שלנוכח מצבה עליה לעשות כל מאמץ למצות את כושר העבודה ונראה שהחייבת לא הפנימה שלצד ההגנות מהן היא נהנית מכח ההליך מוטלים עליה חיובים. בחיובים אלה, אין החייבת עומדת (ואף לא עושה מאמץ לעמוד בהם) וגם מסיבה זו ראיתי לבטל את ההליך דנא.

6. סיכומו של דבר, אני מקבלת את בקשת המנהל המיוחד אליה הצטרף הכנ"ר והנושה שב"כ התייצב לדיון ואף טען טיעוניו, מבטלת את ההליכים.

ההגבלות שהוטלו על החייבת במהלך ההליך דנא יוסרו בחלוף 60 ימים.

ניתנה היום, י"ג אייר תשע"ג, 23 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.