רקע

1. לפני תביעות הדדיות אשר הוגשו בעקבות תאונה שאירעה ביום 29.3.2009.
2. אין חולק בין הצדדים כי התאונה אירעה עת משאית מס' רישוי 18-849-13 עלתה על מגלש ומעקה בטיחות שהונחו על ידי התובעת באתר עבודות להרחבת כביש 90.
3. בעקבות כך הגישה התובעת תביעה הנוגעת לנזקים שאירעו למעקה הבטיחות כנגד הנתבעת מס'1, בעלת המשאית ומעסיקת הנוהג בה וכנגד מבטחת המשאית בביטוח צד שלישי.
4. מבטחת המשאית הגישה בתורה תביעה שכנגד אודות הנזקים שאירעו למשאית.
5. הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק.
6. ביום 12.9.2013 וביום 1.12.2013 נשמעו עדויות הצדדים כאשר מטעם התובעת העידו מר גדי רטר, מר רון מצר, השמאי מר ישי מטמון ומר איגור גונצרוב. מטעם הנתבעות העיד מר מליחי עזריה ומר ריאן עבד.
7. אציין עוד כי הנתבעות הביאו מטעמן חוות דעת שמאי אשר הוצאה על ידי מתיק בית המשפט מאחר ולא נערכה בהתאם להוראות פקודת הראיות.

דיון והכרעה

שאלת האחריות

1. העדים הרלוונטיים לשאלת האחריות הם מר רון מצר, נהג המשאית ריאן עבד והמומחה מר מליחי עזריה.
2. לאחר ששקלתי את הראיות שהובאו לפני ואת העדויות שהושמעו בעניין זה הנני סבור כי האחריות רובצת לפתחן של הנתבעות. להלן אנמק את קביעתי.
3. הנוהג במשאית מר ריאן (להלן: "הנהג") הגיש תצהיר עדות ראשית. במסגרת תצהיר עדות הראשית נ/3 טען כי ביום 29.3.2009 בין השעות 4:30 – 5:00 לפנות בוקר עת נסע במשאית בכביש מס' 90 מכיוון צפון לכיוון דרום בנסיעה זהירה ובהתאם לתנאי הדרך כאשר לפתע התנגשה המשאית במעקה בטיחות אשר הוצב ע"י התובעת. הנהג מוסיף כי המעקה הוצב באופן לא סדיר אשר היווה מכשול לתנועה תוך שלא הוצב שילוט מתאים או תמרורים או תאורת אזהרה או תמרור אין כניסה או תמרור אזהרה "עבודות בדרך" או "הכביש הולך ונעשה צר" או מעקות בטיחות (כך ממש למרות שהמשאית עלתה על מעקות בטיחות). עוד הדגיש הנהג כי במהלך הנסיעה לא היה ניכר כי מתבצעות עבודות בכביש ולא הוצבו תמרורי אזהרה על פי דין ורק כאשר התקרב למקום הבחין כי מתבצעות עבודות אך מפאת המרחק הקצר לא הצליח לבלום את רכבו והתאונה הייתה בלתי נמנעת, למרות שהוא נהג מנוסה אשר בעבור נסע קילומטרים רבים.
4. בהודעה למשטרה מסר הנהג גרסה שונה לסיבת אירוע התאונה כדלקמן:

"ביציאה מקרית שמונה לכוון עמיעאד היתי נוסיע בכביש מסלול אחד היה יורד גשם כביש רטוב רציתי לעבור ממסלול אחד לשני מסלולים עכב עבודות בכביש המשאית החלקה ונכנסתי במעקה ברזל."

1. בהודעתו במשטרה הנהג אינו מייחס את אירוע התאונה לשילוט לקוי או להעדרו. הוא מיחס את התאונה לקיום כביש רטוב. עוד מוסיף הנהג כי הבחין בעבודות ובשלב בו הופך הכביש מחד מסלולי לדו מסלולי בכיוון נסיעתו, בשל העבודות שבוצעו, החליקה המשאית. בתחילת עדותו לפני עוד החזיק הנהג בגרסה כי התאונה אירעה עקב העדר שילוט נאות באומרו בעמ' 44 ש' 25:

"זה קורה שיש חושך, אין חשמל, ערפל ואתה נוסע ואין לך שילוט מספיק לפני המעקה."

1. אולם כשאומת העד עם הודעתו במשטרה ועם האמור בה אישר את נכונות הגרסה המועלית שם (עמ' 46 ש' 15). וכשנשאל ברחל בתך הקטנה האם סיבת התאונה היא החלקה השיב: "החלקה לפני המעקה. נתתי ברקס" (שם ש' 17).
2. אי אזכור גרסת ההחלקה בתצהיר עדות הראשית פוגעת במהימנותו של הנהג. הרושם שנוצר כי אי אזכור גרסה זו בתצהיר ובתחילת עדותו , בטרם הוצגה לו ההודעה במשטרה, נבע ממניעי הסתרה ולכן אינני נותן אמון כלל בגרסת הנהג. לאחר שנתפס בקלקלתו ניסה הנהג לעדן את הסתירה והפעם הגה גרסה חדשה ומשולבת כאשר הוא טוען שהתאונה אירעה בשל העדר שילוט נאות והחלקה (ראה עדותו בעמ' 48 ש' 1 – 13).
3. מתצהירו של הנהג ומעדותו בהתחלה נוצר הרושם כאילו הוא לא היה מודע כי עובדים במקום התאונה. אולם לאחר מכן אישר כי בקטע הכביש לפני התאונה, מרחק של 3 – 4 קילומטרים הבחין כי עובדים. וכך העיד בעמ' 48 ש' 12 – 13:

"כל הקטע הזה היה חשוך. ערפל וחושך. היו עובדים בכביש 3 – 4 קילומטר לפני מקום התאונה. שילוט לא ראיתי בכלל."

אולם בהמשך הודה הנהג כי מספר שעו תקודם לאירוע התאונה עשה דרכו באותו מקום בכיוון ההפוך והבחין כי נעשות עבודות במקום (עמ' 48 ש' 23 – 24).

1. אולם בהמשך הודה הנהג כי שילוט היה גם היה. אלא מה? הוא טוען כי ראה אותו לאחר התאונה כאשר הפציע אור היום. וכך עיד בעמ' 48 ש' 18:

"באותו רגע לא ראיתי כלום. אחרי שהיה אור ראינו שהיה שלטים."

1. לכן משהודה הנהג כי שילוט היה במקום קורסת גרסת הנתבעות כל לא היה שילוט במקום. עצם העובדה כי הנהג לא הבחין בו אינה מלמדת על אי קיומו ומדובר בנהג רשלן אשר לא הבחין בשילוט הקיים במקום.
2. לסיום הנהג עומת עם גרסה שמסר לחוקר חברת הביטוח לפיה הוא לא מאשים גורם אחר בתאונה. הנהג אישר את הדברים כאשר אמר בעמ' 49 ש' 18:

"אני לא אמרתי לאף אחד שאשם. אני לא מאשים אף אחד."

לכן המדובר בהודאה כי לא היה גורם אחר שאשם בתאונה ולכן לא ברור לי מדוע מנסות הנתבעות לטעון כי התובע גרמה לתאונה עקב שילוט לא נאות.

1. הנתבעות מסרו בתצהיר תשובות לשאלון גרסה שאינה אמת (ת/7). כהערה מקדימה אציין כי השאלון הופנה אל הנהג אך הנתבעות החתימו את הנתבעת מס' 1 - מעבידתו של הנהג - על תצהיר התשובות למרות שנוסח התשובות מלמדות כביכול שנותן התשובות הוא הנהג (ראה לדוגמא שאלה מס' 2 ושאלה מס' 17). התנהלות הנתבעות בכל הקשור למתן התשובות לא הייתה התנהלות ראויה ואף גובלת בהטעיית הצד שכנגד. בראש תצהיר התשובות צוין כי נותן התשובות הוא הנהג. בתחתית התשובות צוין כי החותם על התשובות היא הנתבעת מס' 1 . האופן בו נוסחו התשובות כאילו שניתנו על ידי הנהג כאשר בפועל החתום על התצהיר הוא הנתבעת מס' 1 מלמד על זלזול בצד שכנגד ובהליך מתן התשובות לשאלון. יחד עם זאת, אני קובע כי התשובות שניתנו מחייבות את הנתבעות והן מנועות מלטעון אחרת.
2. לשאלה מס' 17 בה נשאל הנהג האם היה מודע במהלך הנסיעה לקיום העבודות ניתנה תשובה כי רק שהתקרב הנהג למקום הבחין בעבודות. אולם תשובה זו אינה אמת משהעיד הנהג לפני כי לאורך 3 -4 קילומטר הבחין בקיומן של עבודות ואף למעלה מכך בדרכו לפני כן בכיוון ההפוך הבחין באותן עבודות. כשנשאל הנהג בשאלון האם הוצב שילוט במקום השיבה הנתבעת מס' 1 במקומן בתשובה "לא זוכר" (שאלה מס' 16). לפני העיד הנהג כי לא ראה שילוט ולא השיב כי אינו זוכר שלא היה שילוט. בשאלה 18 נשאל הנהג כמה מרחק עבר מהמקום בו החלו העבודות ועד לתאונה ועל כך ניתנה תשובה "לא זוכר". לפני פתאום זכר וטען כי מדובר במרחק של 3 – 4 קילומטר. בשאלה 9 נשאל הנהג כיתד אירעה התאונה על כך ניתנה תשובה כי "בשעות הבוקר נסעתי נסיעה רגילה ובזהירות רבה, לפתע נתקלתי במעקה בטיחות בצד הכביש". באותה תשובה אין זכר כמובן לגרסת ההחלקה או לתנאי מזג האוויר. לכן בשל התשובות הנ"ל אין באפשרותי לתת אימון בגרת ההגנה.
3. עוד עולה מעדות הנהג לפני כי נהג ברשלנות עת נסע במקום במהירות בלתי סבירה. לפני טען הנהג כי נהג במהירות של 50 קמ"ש כאשר במקום לטענתו שרר מזג אויר סגריר והיה ערפל. עוד מסר כי המשאית הייתה עמוסה בקורות עץ. בשים לב לכך והשים לב לעובדה כי ידע שבמקום מתנהלות עבודות המהירות בה נסע הייתה בלתי סבירה בעליל. מאחר ומדובר בסטיה של רכב מנתיב נסיעתו (כפי שהנתבעות מודות בתשובה לשאלה מס' 12 בתצהיר תשובות לשאלון) הנטל להוכיח כי אותה סטיה מקורה אינו ברשלנות מוטל על הנתבעות.
4. הנתבעות הביאו מטעמן חוות דעת של בוחן תנועה מר מליחי עזריה. אולם אני מייחס לחוות דעתו ולעדותו משקל אפסי. בחוות הדעת הניח אותו מומחה כי הנהג נסע עם אורות נמוכים בשל העובדה כי מדובר בעורק ראשי שיש בו תחבורה. אולם המומחה לא טרח לדבר עם הנהג ולשאול אותו על גרסתו. הוא טרח לדבר עם הנהג רק ביום הדיון (עמ' 34 ש' 27 – 28). המומחה לא ביקר במקום מיד ובסמוך לאחר התאונה אלא ערך את חוות דעת לאחר כשנתיים וחצי לאחריה אז ביקר במקום כאשר הכביש היה כלשונו "יפה ומסודר" (עמ' 33 ש' 7) וערך את חוות הדעת על סמך מסמכים בלבד (עמ' 33).
5. אותו מומחה לא טרח לבקש לעיוני את תוכנית הצבת השלטים שהוגשה לעיוני. כשנשאל כיצד הוציא חוות דעת ללא עיון בתוכנית השיב "שהבסיס לחוות הדעת על פי אותם מקורות מידע שציינתי...הם מספיקים" (עמ' 33 ש' 14). אציין כי מקורות המידע לגבי המצב במקום מהם ניזון המומחה הם גרסתו של הנהג. כשנשאל המומחה מדוע לא דרש לעיין בתוכנית השיב: "אני לא צריך" (עמ' 33 ש' 28). לפני כן האריך המומחה בתשובה כי אינו מוצא לנכון לעיין בתוכנית כי הוא מטיל ספק אם מה שכתוב בתוכני אכן מומש זאת על סמך ניסיונו. התירוץ אותו גייס המומחה אודות הסיבה מדוע לא עיין בתוכנית הינו תירוץ קלוש. המומחה נהג כבת יענה, טמן ראשו בחול וסירב לבקש עיון בתוכנית. התנהלותו מעידה על חוסר מקצועיות בביצוע עבודתו כאשר הוא בחר במודע למנוע מעצמו עיון במידע רלוונטי.
6. בסיכום לחוות דעתו כותב המומחה בסעיף 5.6:

"אשר על כן, אני סבור כי מחמת מרחק הזמן שחלף מאז התאונה והיעדר תצלומים של אתר העבודה על כל המרכיבים המבטיחים את השינויים בסדרי התנועה גן בתנאי ראות מוגבלים בעקב החשיכה, לא ניתן לקבוע עמדה מקצועית בשאלת האחריות."

אם כך לא ברור לי מדוע נתן המומחה חוות דעת? ברי כי חוות דעת בה הוא אינו מסוגל לקבוע את עמדתו המקצועית מוטב אילו לא הייתה מוגשת. עדותו של מומחה זה גזלה ובזבזה זמן שיפוטי.

הגדיל לעשות המומחה עת הוסיף לאחר דברים אלו:

"למעלה מהצורך אני מעז לומר כי נטיית הלב היא לתמוך בגירסה של נהג המסחרית..."

בעניין זה בחר המומחה לגלוש לשטחו של בית המשפט. הערתו הייתה הערה מיותרת שלא תרומה כהוא זה לבירור המחלוקות.

1. בשים לב לכך, חוות הדעת בעלת משקל אפסי ואני דוחה את האמור בה ובעיקר מסקנתו של המומחה בדבר "נטיית ליבו".
2. למעלה מהצורך אוסיף כי הוכח שבמקום אירוע התאונה התנהלו עבודות שבוצעו על ידי התובעת כקבלן משנה מטעם מע"צ. בעדותו של מר מצר, אשר שימש כמנהל הפרויקט מטעם מע"צ מסר כי בכל תקופת ביצוע הפרויקט נכח באתר מספר רב של פעמים. עוד הוכח כי הייתה דרישה להצבת שילוט מקדים בהתאם לתשריט התוכנית שהונח לפני. מעדותו של מר מצר הוא אישר כי אותו שילוט המופיע בתשריט הונח בפועל באתר והיה תקין. עיון בתשריט מעלה כי הונחו מגוון אמצעי שילוט ואזהרה ועדותו של מר מצר לא נסתרה ואני מקבלה כאמינה עליי.
3. לאור כל האמור לעיל אני קובע כי האחריות לאירוע התאונה רובץ לפתחם של הנתבעים ודין התביעה שכנגד להידחות.

גובה הנזק

1. התובעת טענה כי ניזוקו בתאונה 12 יחידות מעקה מסוג "וריו גיד" אשר עלותם הוערכה על ידי השמאי מטעם התובעת בסך של 100,440 ₪, וכן יחידת מגלש של מעקה בעלות של 11,430 ₪. עוד תבעה התובעת בגין עלות אבטחת תנועה לצורך פינוי והתקנת מעקות חדשים בסך של 1600 ₪ הובלת מעקות חדשים לאתר העבודה ממחסן התובעת והתקנה על ידי משאית מנוף בסך של 2,800 ₪, פינוי והטמנה של שרידי המעקות בסך של 1,800 ₪, צוות עובדים ןמשאית לעבודה בפינוי בסך של 1,400 ₪.
2. המחלוקת העיקרית אשר התגלעה בין הצדדים האם הוכח על ידי התובעת כי אכן כל יחידות המעקות והמגלש ניזוקו בתאונה?
3. השמאי מטעם התובע מר ישי מטמון אשר העריך את עלות המעקות לא בדק את המעקות בעצמו אלא הסתמך על תמונות ועל העובדה כי נאמר לו שהמעקות ניזוקו (עמ' 19 לעדותו). לכן באמור בחוות דעתו ובעדותו לא ניתן לבסס כי המעקות ניזוקו בתאונה.
4. יחד עם זאת הובא לעדות מר גדי רטר אשר מנהל את החברה שמייבאת את המעקות. עד זה מסר כי לבקשת התובעת מסר הצעת מחיר לפיה עלות מעקה אחד 9,300 ₪. הצעת מחיר זו שימשה בסיס להערכת המומחה מר מטמון. עוד מסר עד בתצהירו כי לאחר התאונה פנו אליו מטעם התובעת ומסרו לו 9 יחידות על מנת לנסות ולשקם אותן אולם הוא מצא אותן פסולות לשיקום. מר רטר מסר בעדותו לפני כי הוא ערך את הבדיקה בעצמו (עמ' 10 ש' 4). מר רטר מסר בעדותו לפני כי קיבל הסמכה מטעם היצרן בגרמניה לעשות את אותן בדיקות (שם ש' 6-7). עוד הדגיש עד זה כי על פי הנחיות היצרן הגרמני כל פגיעה המעקה מורידה אותו מכלל שימוש אלא אם כן מדובר במכה שולית (עמ' 10 ש' 14-24).
5. עדותו של מר רטר הייתה אמינה עליי. לא נפלה בעדותו כל סתירה או פרכה היורדת לשורש העדות. הנתבעת ניסתה לכל אורך הדרך לטעון כי לא ניתן להבחין בתמונות שצולמו לאחר התאונה מזירת האירוע כי קיימים עיוותים במעקות. אציין כי עיון בתמונות אינה יכול לתרום למחלוקת וגם מר רטר בעצמו אמר שלא ניתן להבחין בעיוותים בתמונות. לכן אני מעדיף את עדותו של מר רטר אשר בדק במו עיניו את המעקות והגיע למסקנה כי לא ניתן לשקם את אותן יחידות.
6. הנתבעות טוענות כי מר רטר לא ערך רישום אודות הבדיקה שביצע ולא ידע לומר מתי בדק את המעקות. אולם אין בכך כדי לפגום בעדותו משמצאתי כי עדותו אמינה עלי. דווקא העובדה שלא הציג זיכרון מופלג מלמדת על מהימנותו של אותו עד.
7. עוד מלינות הנתבעות כי התובעת לא הגישה חוות דעת של מומחה למעקות. אמנם השמאי מר מטמון אינו מומחה למעקות כפי שהעיד על עצמו. אולם שמעתי את עדותו של מר רטר אשר הוגשה בתצהיר ולא כחוות דעת. יחד עם זאת, עדותו של מר רטר לפיה הוא ראה שהמעקות מעוותים הינה בגדר העדה על עובדות ולא בגר עדות של מומחיות. עוד העיד מר רטר בגדר עובדה כי הנחיות היצרן הגרמני כי במקרה כזה לפסול את יחידות המעקה ולא לשקמם מטעמי בטיחות הינה בגדר עובדה.
8. קדמי בספרו "על הראיות" , חלק שני עמ' 757 כותב:

"למונח 'עובדות' בהקשר זה מן הראוי ליתן משמעות רחבה, לאמור: לא רק ה'רשמים הפיזיים' כשלעצמם, אלא גם 'ההתרשמות' שאלה יוצר, בדרך הרגילה, בהכרתו של אדם סביר וממוצע."

1. לכן משהתרשם העד כי קיימים עיוותים באותן 9 יחידות מעקה שהועברו אליו יש לקבל את עדותו כעדות על עובדות שאינן דורשות אף מומחיות מיוחדת (למרות היותו מומחה בנושא מעקות). בשים לב לכך הוכח כדבעי כי ניזוקו 9 יחידות מעקה.
2. באשר להערכה של עלות יחידת מעקה אומנם עלות יחדיה כזו היא בסך של 9,300 ₪. יחד עם זאת, מסר העד מטעם התובעת מר איגור גונצרוב כי התובע בדרך קונה מספר קילומטרים של יחידות מעקה ובמקרה כזה הי מקבלת מעט הנחה אם כי לא פירש מה שיעורה. בשים לב לכך אני מעריך על דרך האומדנא כי עלות כל מעקה ברכישה מרוכזת היא בסך של 8,000 ₪. לכן מגיע בעבור 9 מעקות סך של 72,000 ₪ לפני מע"מ.
3. באשר ליתר רכיבי הנזק הנתבעים בגין סילוק המעקות הפגומים והבא מעקות במקומם לא הובאו נתונים של ממש באשר לעלויות הכרוכות בכך. גם לא שוכנעתי כי היה צריך להביא צוות מיוחד של התובעת לשטח מעבר לזה שכבר היה שם באופן קבוע. שוכנעתי כי נגרמו הוצאות של הובלה למקום של מעקות וסילוק המעקות הניזוקים מהמקום. לכן אני פוסק על דרך האומדנא סך של 4000 ₪ בגין ההוצאות שנגרמו.

התוצאה

1. אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעת כדלקמן:

סך של 72,000 ₪ בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התאונה 10.4.2009 ועד התשלום המלא בפועל.

סך של 4000 ₪ נכון ליום מתן פסק הדין.

1. בנוסף אני מחייב את הנתבעות ביחד ולחוד לשאת בהוצאות משפט של התובעת בסך של 8,100 ₪ ובשכר טרחת עורך דין בסך של 10,000 ₪.
2. אני מורה על דחיית התביעה שכנגד. התובעות שכנגד יישאו בשכר טרחת עורך דין של הנתבעת שכנגד בסך של 10,000 ₪.

מזכירות בית המשפט תמציא העתק מפסק הדין לבאי כח הצדדים.

ניתן היום, א' אדר ב תשע"ד, 03 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.