1. לפניי בקשה לאישור תובענה ייצוגית בגין גבייתו שלא כדין של תשלום בגין השימוש בחוף הרחצה "ניצנים" על ידי המשיבות.
2. לפי הוראתו של חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"), סעיף 8(א)(1), עליי לדון תחילה, בין השאר, בשאלה אם "יש אפשרות סבירה" שהשאלות שמעוררת התובענה יוכרעו לטובת הקבוצה.
3. לפי חוק הסדרת מקומות-רחצה, התשכ"ד-1964 (להלן: "חוק מקומות רחצה"), סעיף 8(א), גביית מחיר עבור שימוש במקום רחצה בים מותרת רק בנתון לקביעתו של "חלק סביר של אותו מקום, שהגישה אליו נוחה, לכניסה בלי תשלום".
4. ברמה העובדתית, "אין מחלוקת שכיום אין חלופה חינמית בתוך חוף ניצנים" [פרוטוקול מיום 21.1.13, עמ' 11; ההדגשה הוספה]. מאידך גיסא, המבקש לא חלק על קביעת המשיבים כי 12 מתוך 14 חופי הרחצה המוכרזים בגזרת אשדוד-אשקלון (להלן: "חוף לכיש") הם "חינמיים" [שם, עמ' 10 ו-12]. המבקש לא חלק גם על הצהרתו של מנכ"ל המשיבה 3, כי "גובה התשלום שבו מדובר" הוא "בסדר גודל של קרטיב לילד, וגם זאת רק למבקרים שאינם תושבי המועצה" [שם, עמ' 9].
5. הצדדים נחלקו בפרשנות הראויה למונח "אותו מקום". השאלה היא, אפוא, אם נדרשת חלופה חינמית בניצנים, כטענת המבקש, או, שמא, די בקיומן של 10 חלופות חינמיות (מתוך 12 חופי רחצה מוסדרים) בחוף לכיש, כטענת המשיבים. דחיית עמדת המבקש בעניין זה, שעליה עומדות התובענה והבקשה לאישורה, תייתר, למעשה, את הדיון בשאר השאלות שבמחלוקת.
6. בבואי להכריע בשאלה זו, עומדים לנגד עיניי העקרונות הבאים:
7. ראשית –

"הקצאות שטחי חופים בתמורה כספית אינן יכולות לחרוג מההיקף הסביר והראוי, בשים לב לנקודת המוצא לפיה עיקרם של החופים ואזורי הנגישות לחופים צריכים להישאר פתוחים לציבור הרחב ללא דרישת תשלום. בכך ישתקף אופיים של חופי ישראל כמשאב לאומי השווה לכל נפש, שלכל אדם יכולה וצריכה להיות נגישות אליו".

[בג"ץ 5824/05 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' שר הפנים (10.12.2009) (להלן: "אדם טבע ודין", פסקה 17].

1. שנית – מונחים בחוק צריכים להתפרש לפי תכליתם; ובענייננו – לפי ציפייתם הסבירה של המשתמשים בחופים לנגישות, בהתאם לעיקרון שנקבע בחוק מקומות רחצה ושבואר בעניין אדם טבע ודין.
2. בניגוד לדעת המבקש, איני סבור כי בית המשפט נדרש ל"חשיפת" ה"מהות" של המונח הנקוב בחוק, באופן שנתונים חיצוניים לטקסט החקיקתי, אך הרלבנטיים לעניין, כגון אי-תחולת החיוב בדמי כניסה על תושבי הרשות המקומית שבתחומה מצוי חוף ניצנים, אינם עשויים להישקל במלאכת הפרשנות. בית המשפט נדרש לאיזון אינטרסים, בהתאם להנחיה הערכית הגלומה בהוראת החוק, ולפרשנות המוסמכת של בית המשפט העליון.
3. הפטור מתשלום לתושבי הרשות המקומית המתגוררים בסמוך לחוף ניצנים, קרי: תושבי המועצה האזורית חוף אשקלון, מגשים את ציפייתם הסבירה של אלה כי חוף הרחצה השוכן לידם, כולו או מקצתו, יהיה נגיש לרחצה ללא תשלום.
4. קיומם של 10 חופי רחצה מוכרזים ללא תשלום בחוף לכיש מגשים את ציפייתם הסבירה של אלה שממילא אינם מתגוררים בסמוך לחוף ניצנים – להתרחץ בחוף לכיש, במרחק קילומטרים ספורים מחוף ניצנים הנדון.
5. מקביעתו של בית המשפט העליון, שלפיה יש להבטיח כי "בני הציבור יוכלו לממש את זכותם הטבעית ליהנות ממשאבי הטבע" [עניין אדם טבע ודין, פסקה 17] לא נובע כי מימוש זה – לאו מימוש הוא, אם יתממש בחוף "חינמי" המצוי בקרבה של קילומטרים בודדים מחוף ניצנים הנדון. אעיר כי אין מדובר דווקא בהטרחת המתרחץ לחוף רחוק יותר. זה תלוי במקום שממנו מגיע המתרחץ. חלק מאותם חופים "חינמיים" יהיו, מן הסתם, קרובים יותר.
6. למעלה מן הצורך אעיר כי גם בתשלום של שקלים בודדים, בגין דמי כניסה לחוף ניצנים ה"משודרג" דווקא, למי שאינם תושבי המועצה האזורי חוף אשקלון, שחשקה נפשם להתרחץ בחוף חבל לכיש – איני מוצא משום שלילת "זכותם הטבעית" של בני הציבור "ליהנות ממשאבי הטבע" [שם]; כשם שגביית דמי כניסה למוזיאונים אינה שוללת את זכותם של בני הציבור "להשתתף תוך חירות בחייו התרבותיים של הציבור (ו)ליהנות מהאמנויות" [ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם של האו"ם מיום 10.12.1948, סעיף כז(1)].
7. נתתי את דעתי על עמדת משרד הפנים, לרבות הפרשנות שהמבקש הציע לה, ותגובת המשיבות להן. אזכיר כי מלכתחילה התנגד המבקש לפנייה למשרד הפנים, וטען כי מדובר בפרשנות החוק, "ולשם כך בית השפט אינו זקוק לרגולטור" [פרוטוקול מיום 21.1.13, עמ' 10]. בניגוד לעמדתו, סברתי כי יש טעם בשמיעת עמדת הרגולטור. משנשמעה – יש להאזין לה. אולם, אין משמעות הדבר כי יש להמיר את טענות המבקש, שעליהן נסמכת הבקשה, בעניינים אחרים, שאליהם התייחס משרד הפנים.
8. אכן, סעיף 6(א)(10) בחוק מקומות רחצה תולה את סמכותה של רשות מקומית לגבות דמי כניסה למקום רחצה באישור שר הפנים. כלומר, מלבד התנאי שנדון לעיל בדבר קיומה של חלופה "חינמית" – קיים תנאי של אישור משרד הפנים לגבייה המבוקשת. אכן, מעמדת משרד הפנים עולה כי במהלך השנים הועברו למשיבות הערות כאלה או אחרות, ולאחרונה אף התראה מפני ביטול האישור לגבות דמי כניסה לחוף הנדון. אולם, לא מצאתי בעמדת משרד הפנים משום הוריה כי המשיבות חטאו בגבייה ללא אישור כאמור.
9. לאור המקובץ, משדעתי היא כי גביית דמי כניסה בחוף ניצנים, בהסתמך על קיומם של 10 חופי רחצה מוכרזים ו"חינמיים" בחוף לכיש, ובנתון להוראות החוק ולאישור משרד הפנים, הייתה לגיטימית – איני סבור כי הבקשה לאישור התובענה עשויה באופן סביר להיות מוכרעת לטובת המבקש והקבוצה.
10. על כן, הבקשה נדחית.
11. לא מצאתי שהבקשה הייתה בקשת-סרק. גם עמדת משרד הפנים מצביעה על כך. קיים אינטרס ציבורי באתגור תקינות פעולותיהן של רשויות ציבור וב"ניעורן", כדי לוודא את תקינות פעולותיהן לשעבר ולהבא. "אין מזרזין אלא למזורזין" [ספרי על במדבר ב, ה]; כלומר, גם המזורזים זקוקים מדי פעם לזירוז. לפיכך, אין חיוב בהוצאות לחובת המבקש חרף דחיית הבקשה.

ניתנה היום, ז' שבט תשע"ד, 08 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.