מבוא

1. התובע, מר יניב צרור (להלן: "התובע"), הגיש תביעה כנגד עו"ד משה ענבר ז"ל (להלן: "המנוח") בטענה, כי המנוח התרשל מקצועית בייצוגו בתביעת פיצויים שהגיש התובע בבית המשפט השלום בראשון לציון (ת.א 5430/04) בגין נזקי גוף, כתוצאה מתאונת דרכים שעבר, כנגד חברת הביטוח המבטחת.

הנתבע 1 הוא עיזבונו של המנוח, עו"ד משה ענבר ז"ל (להלן: "הנתבע 1").

הנתבעת 2 היא מגדל - חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת 2"), אשר ביטחה את המנוח בביטוח אחריות מקצועית בזמנים הרלבנטיים לתובענה.

התובע טוען, כי המנוח הפר את חובת הזהירות כלפיו בשל טיפול כושל ורשלני בתביעתו, ולכן תביעתו נדחתה.

הנתבעים טענו, כי דחיית תביעתו של התובע נבעה מחוסר מהימנותו ואמינותו בעדות שנתן בבית המשפט שהשאיר רושם עגום על בית המשפט. כמו כן, טוענים הנתבעים, כי המנוח ייצג את התובע באופן סביר ומיומן, בהפעילו שיקול דעת אשר לא נפל בו כל פגם.

טענות הצדדים

2. התובע טוען, כי ביום 18.8.03 נהג ברכב ועמו שני נוסעים, מר חיים ישראל ומר אבי סרור. הרכב היה בבעלותו של מר חננאל משה, שבהסכמתו נהג ברכב.

הרכב החליק על שלולית מים שהייתה על הכביש, בעקבות ההחלקה הרכב התהפך מספר פעמים, וכתוצאה מתאונה זו הוא נפגע בכל חלקי גופו.

התובע טוען, כי ביום 19.7.04 הוגשה תביעתו בגין תאונת הדרכים לבית המשפט השלום בראשון לציון, באמצעות בא כוחו לשעבר ממשרד עו"ד אהרוני.

לטענת התובע, ביום 3.11.05 מסר ייפוי כוח למנוח, והודעה לבית המשפט בדבר שינוי הייצוג, ומתאריך זה החל המנוח לייצגו.

התובע טוען, כי ביום 2.10.07 ניתן פסק דינו של בית המשפט השלום, בו דחה את תביעתו, בשל העדר הגשת ראיות המבססות את חבות המבטחות, וחויב לשאת בהוצאות המבטחות, ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין.

התובע טוען, כי המנוח הפר את חובת הזהירות והמיומנות כלפיו, ולא פעל בנאמנות ובמסירות, וטיפל בענייניו באופן לקוי, כושל ורשלני, ובשל כך נדחתה תביעתו.

התובע טוען, כי ביום 31.7.06 ולאחר שבאי-כוח הצדדים הגישו תחשיבי נזק מטעמם לתיק בית המשפט, ניתנה החלטתו של כב' השופט פרגו, בה הוצע לצדדים לסלק את התובענה בסך של 250,000 ₪, בתוספת שכ"ט בשיעור של 11% ומע"מ, וכן אגרת משפט.

לטענת התובע, המנוח הגיש הודעה לתיק בית המשפט בה הוא הבהיר, כי אינו מסכים להצעת הפשרה של בית המשפט, וביקש לקבוע את התיק לשמיעת ראיות.

עוד טוען התובע, כי תצהיר עדות הראשית אשר הגיש המנוח מטעמו, היה נעדר נתונים עובדתיים רלבנטיים. לטענתו, התצהיר לא כלל תיעוד כלשהו בהיבט הרפואי ו/או לעניין הכיסוי הביטוחי, אף כי בהחלטת בית המשפט מיום 23.11.06, נתבקשו הצדדים להגיש עדויותיהם הראשיות בתצהיר לרבות תיק מוצגים.

התובע טוען, כי עובר לישיבת ההוכחות, הוא לא זומן על ידי המנוח למשרדו לקבלת תדרוך, הבהרות והנחיות באשר למהותה של ישיבת ההוכחות, מהלכה הצפוי, או שאלות שיידרש להשיב עליהן.

לטענתו, אף בפגישתו עם המנוח במשרדו, התבקש לחתום על תצהיר, שתוכנו הוכן מבעוד מועד, והוגש לחתימתו כשהוא מודפס.

התובע טוען, כי עם סיום החקירות בתיק, המנוח הצהיר לפרוטוקול, כי הוא מוותר על הגשת סיכומים וכי הוא מסמיך את בית המשפט לפסוק על-פי סעיף 4ג לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

לטענת התובע, הוא מעולם לא הסמיך את המנוח להסכים לפסוק על-פי סעיף 4ג לחוק הפיצויים, וכי הסעיף ומשמעותו לא היו ידועים לו, וכל רצונו היה בניהול הליך בדרך המקובלת שניתן יהא להעמיד את תוצאותיו לביקורת של ערכאות ערעור, ככל שתידרש כזו.

עוד טוען התובע, כי ב"כ המבטחת ביקש להגיש סיכומים, וכי המנוח ביקש לשמור על הזכות להגיש תגובה קצרה לסיכומים.

התובע טוען, כי ב"כ המבטחות הגיש סיכומיו בכתב, ועתר לדחיית התובענה בשל העובדה, כי התובע לא עמד בנטל הראיה המוטל עליו, להוכיח את חבותם של הנתבעים לפיצוי על נזקים, כתוצאה מהתאונה.

לטענת התובע, ביום 18.6.07 הגיש המנוח "השלמת סיכומי התובע" לפיו מדובר בתשובה לקונית מטעמו לסיכומי המבטחת, בה נטען, על-ידי המנוח, כי אין המבטחת יכולה להסתתר מאחורי טענה פורמאלית, כי נטל הוכחת התאונה לא הורם על ידי התובע. לטענת התובע, נטל ההוכחה אינו עניין פורמלי, אלא מהותי במובהק, ותשלומים תכופים אינם בגדר הודאת בעל דין.

התובע טוען, כי ביום 2.10.07 ניתן פסק דינו של בית המשפט השלום בראשון-לציון אשר דחה את תביעתו וטענתו היא כי התביעה נדחתה בשל רשלנותו של המנוח.

התובע טוען, כי התרשלות המנוח באה לידי ביטוי בכך שוויתר על הגשת סיכומים, והסתפק בהגשת תגובה לקונית, בכך שלא זימן עדים רלבנטיים לתובענה נשוא תאונת הדרכים, וכן נמנע מהגשת ראיות כגון: תיק משטרת ישראל, רישיון רכב ותעודת ביטוח.

התובע טוען, כי קיים קשר סיבתי עובדתי ישיר והדוק בין הפרת חובותיו של המנוח כלפיו לבין נזקיו.

התובע טוען, כי הפיצוי לו היה זכאי נוכח נכותו, והנזקים הניכרים שנגרמו ויגרמו לו עד תום תוחלת חייו בעטיה של התאונה, הינו 600,000 ₪, וזאת בשים לב לגילו הצעיר, עברו הרפואי הנקי, פוטנציאל השתכרותו בהיותו, עובר לתאונת הדרכים, תלמיד במכללה לטכנולוגיה ובניה, עבודתו כשיפוצניק מיומן ובעל קיוסק, נכותו האורתופדית התפקודית הניכרת, ושיעורו של השכר הממוצע במשק על בסיסו היה צריך לחשב את הפסדיו בגין העבר והעתיד.

התובע העמיד תביעתו, לצרכי אגרה בסכום של 400,000 ₪.

התובע עותר להחזר הוצאותיו בניהול ההליך לרבות אגרת משפט בסך 587 ₪ ששולמה על ידו, עת הגשת תביעתו ביום 19.7.04.

התובע עותר להחזר שכר הטרחה בו חויב בפסק דינו של בית המשפט השלום בראשון לציון עקב דחיית תביעתו בסך 3,500 ₪ בתוספת מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

התובע עותר להחזר אגרת הערעור בה נשא בגין הגשת ערעורו לבית המשפט המחוזי בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, ושכ"ט עו"ד ששולמה לפרקליטו בגין ייצוגו בהליך הערעור בסך 5,700 ₪.

ועוד עותר התובע להחזר תשלום כל הקנסות, התשלומים וריבית הפיגורים שנדרש ושיידרש לשלם בגין דחיית תביעתו, לרבות על פי דרישת מד"א, ועל פי דרישת המוסדות הרפואיים ועל פי דרישת מדינת ישראל.

3. עוד הצהיר מטעם התובע הוא מר אבי סרור.

מר סרור טוען, כי ביום 18.8.03 בעת שהתובע נהג ברכב בו שהה מר סרור כנוסע, החליק הרכב, וכתוצאה מהתאונה נפגע התובע באופן קשה.

מר סרור טוען, כי ידוע לו שהתובע נהג ברכב בהסכמתו ועל-פי היתר מבעל הרכב - מר משה חננאל.

מר סרור טוען, כי בגין פגיעתו בתאונה הוא פוצה על-ידי המבטחת בפיצוי כספי.

4. מטעם הנתבעים הצהירה גב' ליאת פאתאי, עו"ד.

עו"ד פאתאי משמשת כראש צוות אחריות מקצועית אצל הנתבעת 2.

עו"ד פאתאי טוענת, כי במסגרת תפקידה, היא טיפלה אישית בתיקו של המנוח, וכי במהלך טיפולה בעניינו של המנוח נפגשה עמו, והוא מסר לה את עובדות התיק דנן.

עו"ד פאתאי טוענת, כי על-פי הפרטים שמסר לה המנוח, פנה התובע אל המנוח, וביקש להעביר אליו את הטיפול בתביעת פיצויים בשל תאונת הדרכים בה נפגע, ואשר טופלה קודם לכן, על-ידי משרד עו"ד אחר.

עו"ד פאתאי טוענת, כי המנוח טיפל בתביעת התובע מאותו מועד ועד למתן פסק הדין אשר דחה את תביעתו. לטענתה, דחיית התביעה נעשתה מחמת חוסר המהימנות שיוחס לתובע.

לטענת עו"ד פאתאי, התובע הגיש ערעור על פסק הדין, אולם ברגע האמת, חזר בו התובע מכל טענותיו, והסכים לדחיית הערעור.

לכן לטענתה, משמנע התובע את ההכרעה בערעור ומשלא מיצה את זכויותיו, נשמט הבסיס תחת תביעתו, וזו אינה מגלה עילה כנגד המנוח.

לטענת עו"ד פאתאי, בהתאם למידע שנמסר לה על-ידי המנוח ומניסיונה המקצועי, המנוח טיפל בתביעה באופן סביר ומסור, וכי לא מעשיו או מחדליו הם שגרמו לדחיית התובענה, אלא התנהלותו של התובע, עדותו ושינוי גרסאותיו, הובילו את בית המשפט לנקוט גישה מחמירה, ולדחות את תביעתו.

עו"ד פאתאי טוענת, כי המנוח מסר לה, כי פגש את התובע במשרדו, ימים ספורים טרם הדיון, והכינו היטב לקראת עדותו. המנוח לטענתה, אף טרח ותיזכר את התובע יום טרם הדיון, להתייצב מחצית השעה לפני הדיון. אולם לטענתה, חרף תזכורת זו, התובע שכח מהדיון, או נרדם, והתייצב לדיון באיחור ניכר.

לטענת עו"ד פאתאי, התובע התייצב לדיון, כאשר הוא מתנהל כמי שנטל חומרים או תרופות המשפיעים על תפקודו או ריכוזו. לטענתה, שקל המנוח לדחות את מועד הדיון, אך הובהר לו שאין כל אפשרות לכך, ועל כן העיד את התובע.

עו"ד פאתאי טוענת, כי נמסר לה על-ידי המנוח, כי עדותו של התובע הותירה רושם עגום ומר, התובע הסתבך מיד בתחילת חקירתו, והצהיר בניגוד למידע שנמסר לו קודם לכן, ובניגוד לתצהיר עדותו, כי נפגע בעת שנהג ברכב חברו, ולא ברכבו הוא.

עוד טוענת עו"ד פאתאי, כי נמסר לה על-ידי המנוח, כי התובע הגיב בתוקפנות ובחוצפה לשאלות שהופנו אליו בעניין עברו הפלילי, מאסרו ומעצריו, והתובע ענה באופן בלתי קוהרנטי, לפיכך לטענתה, עדותו של התובע בלבד, היא זו שגרמה לדחיית תביעתו.

עו"ד פאתאי טוענת, כי נמסר לה על-ידי המנוח, כי תצהיר עדותו של התובע נכתב על בסיס המידע שנמסר לו על-ידי התובע, וכי אינו חסר דבר בעניין החבות ו/או והכיסוי הביטוחי, וכי אלמלא הסתבך התובע בעדותו הבלתי אמינה, לא הייתה נדחית תביעתו.

עוד טוענת עו"ד פאתאי, כי ראשון ועיקר לטעמי דחיית התביעה נעוצה בסתירה שמצא בית המשפט בין עדות התובע בתצהיר על-פיה היה הוא בעל הרכב, ובין עדותו בחקירתו, לפיה חברו, מר משה חננאל, היה בעל הרכב. ההסבר שסיפק התובע, כי הוא הרגיש שהוא בעל הרכב, הפתיעה אף את המנוח, והסבר זה הותיר רושם עגום מאוד על בית המשפט.

עו"ד פאתאי טוענת, כי המנוח לא התרשל והוא נהג בזהירות, בסבירות ובמיומנות בטיפולו ובעניינו של התובע בהליך נשוא התביעה.

עוד טוענת עו"ד פאתאי, כי לנוכח גרסת התובע בדבר היותו בעל הרכב בו נפגע, לא היה כל צורך בעדויות נוספות.

דיון והכרעה

5. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, ועיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, במוצגים, ובסיכומי הצדדים, אני קובעת, כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

המסגרת המשפטית לעילת תביעה בנזיקין בגין עוולת הרשלנות קבועה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין").

עוולת הרשלנות חלה בהתקיימות שלושת היסודות הבאים:

1. קיומה של חובת זהירות כלפי התובע להשתמש בכושר סביר.
2. הפרת חובה זו.
3. נזק שנגרם לתובע כתוצאה מהפרה זו.

(ראו: ע"א 37/86 לוי נ' שרמן, פד"י מד(4) 446, 462 (להלן: "הלכת שרמן")).

חובת הזהירות הינה חובה הדורשת עריכתן של 2 בחינות, האחת היא חובת זהירות מושגית כללית, והשנייה היא חובת זהירות קונקרטית. שתי הבחינות גם יחד נערכות על-פי מבחן הצפיות, השאלה היא מה אדם סביר יכול היה לצפות (כאפשרות פיסית) או צפה הלכה למעשה, ומה אדם סביר היה צריך לצפות (ראו: ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, לט (1) 113, 129-130).

חובת זהירות מושגית של עורך דין מוגדרת בסעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א – 1961, הקובע:

"54. החובה כלפי הלקוח וכלפי בית המשפט

במילוי תפקידיו יפעל עורך דין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות,

ויעזור לבית המשפט לעשות משפט".

ובנוסף, נקבע בכלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו – 1986, כי:

"2. חובת עורך דין

עורך דין ייצג את לקוחו בנאמנות, במסירות, ללא מורא,

תוך שמירה על הגינות, על כבוד המקצוע

ועל יחס כבוד לבית המשפט".

יתרה מכך, נקבע בפסיקה, כי קיומה של חובת זהירות בין עורך דין ללקוחו הינה חובה זהירות מוגברת:

"אמור מעתה, חובותיו של עורך-דין כלפי לקוחו רחבות הן.

נדרשת ממנו מידה רבה של מיומנות וזהירות בטפולו

בענייני הלקוח, בין אם הוא פועל רק למענו ובין אם הוא פועל

למען יותר מלקוח אחד באותו עניין.

עליו להיות עירני וקשוב לצרכיו של הלקוח ולפעול באמונה

ובמסירות למען האינטרסים שלו, כשהאינטרס של הלקוח

עומד בראש מעייניו ודאגותיו".

(ראו: הלכת שרמן, שם בעמוד 468).

מערכת היחסים בין עורך דין ללקוחו עשויה להצמיח אחריות הן במישור החוזי המהווה את הבסיס העיקרי לחבותו של עורך דין כלפי לקוחו, והן במישור הנזיקי (ראו: הלכת שרמן, שם בעמוד 462).

אמנם, כפי שהובא לעיל, עורך דין חב חובת זהירות כלפי לקוחו, עם זאת חובה זו אינה מוחלטת, וטעות בשיקול דעתו של עורך הדין אינה עולה כדי התרשלות (ראו: ע"א 735/75 רויטמן נ' אדרת, פ"מ ל(3) 75, 82-83).

הנטל להוכחת קיומה של רשלנות מקצועית של עורך הדין, מוטל על כתפי התובע, ועליו נטל השכנוע להוכיח את תביעתו במידת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי של מאזן ההסתברויות (ראו: י' קדמי על הראיות (חלק ד, 2009) 1722). לפיכך, על התובע הנטל להוכיח הן את קיומה של רשלנות מקצועית של המנוח כעורך דין, והן קיומו של קשר סיבתי בין הרשלנות של המנוח לנזק שנגרם לתובע.

במקרה דנן עולה, כי אין חולק שמכוח יחסי עורך דין – לקוח, חלה על המנוח חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובע לנהוג כפי שעורך דין סביר היה נוהג בנסיבות העניין.

לפיכך, המנוח אשר ייצג את התובע כעורך דין בתביעת פיצויים לנפגעי תאונות דרכים בבית המשפט בראשון לציון, חב חובת זהירות כלפי התובע.

השאלה שעולה היא, האם על פי עובדות המקרה דנן ונסיבותיו, הפר המנוח איזו מן החובות המוטלות עליו, והאם הוא חב כלפי התובע בנזקיו?

התובע טען, כי המנוח הפר את חובת הזהירות שלו כלפיו בין היתר כי:

1. המנוח לא פעל לביטול ההכחשה או צמצומה בסוגיית החבות בהליכי הביניים המקדמיים.
2. המנוח לא הגיש לתיק בית המשפט ראיות (חפציות) להוכחת החבות, וראיות בנוגע לשאלת הנזק, הגם שראיות אלו היו בהישג ידו.
3. המנוח לא זימן עדים, ולא הגיש תצהירי עדים להוכחת החבות והנזק.
4. המנוח לא הדריך אותו, ולא הכין אותו לעדות, ולא קיים חקירה חוזרת בדיון ההוכחות.
5. המנוח ויתר על הגשת סיכומים, והסתפק בהגשת תגובה בלבד לסיכומי המבטחת. כמו כן, לאחר שקיבל את סיכומי המבטחת, לא הגיש בקשה להבאת ראיות נוספות.
6. המנוח לא עדכן את התובע בכתב או בעל-פה באשר להתפתחויות בתיק, ואף לא נועץ עמו בעניינים הטעונים הסכמה על ידו.

הנתבעים טענו, לעומת זאת, כי המנוח הפעיל שיקול דעת באופן הכנת שלב הראיות, ובשיקול דעת זה לא נפל כל פגם ולחלופין בהפעלת המנוח את שיקול דעתו יכול שטעה, וטעות בשיקול דעת אינה עולה לכדי רשלנות מקצועית.

במקרה דנן, ולאחר בחינת מכלול הראיות, העדויות והמוצגים עולה, כי המנוח אכן התרשל מקצועית כעורך דין, והתנהלותו של המנוח לא הייתה בגדר הפעלת שיקול דעת סביר.

על עורך דין מוטלת החובה להכין כראוי את התביעה, ולפעול בהתאם לסדרי הדין, להופיע כנדרש בבית המשפט, ולנהל שם את הדיונים כראוי (ראו: הלכת שרמן, שם בעמוד 464).

כמו-כן, נקבע בפסיקה, כי החיוב המוטל על עורך דין אינו חיוב להשיג תוצאה, כי אם לעשות את המאמץ הדרוש לשם כך (ת.א (חיפה) 907/05 מרקו נ' איילון חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו 5.9.10] עמ' 9).

במקרה דנן, ניתן לראות בפסק הדין בבית המשפט השלום בראשון לציון את נימוקי דחיית התביעה.

בפסק דינה של כב' השופטת יעקובוביץ, נכתב, ברחל בתך הקטנה, מהן הסיבות שהביאו אותה לדחות את תביעת התובע:

"4.2 התובע, מטעמים שלא הובררו, בחר שלא להביא

ראיות לבד מעדותו וכך נותרה זו כעדות יחידה של בעל דין

ללא כל סיוע...

4.3 התובע לא קרא לעדות את בעל הרכב, מר משה חננאל.."

ובהמשך:

"4.7 העולה מן המקובץ הוא כי התובע נמנע מהבאתן של

ראיות רלוונטיות ללא כל הסבר סביר או הצדקה של ממש,

התנהלות, אשר על פי ההלכה הנוהגת יש לזוקפה לחובתו...".

(ראו: ת.א (ראשל"צ) 5430/04 צרור נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו 7.10.07] עמ' 2-3).

מפסק-הדין עולה, כי המנוח אשר ייצג את התובע בתביעת נזיקין בבית המשפט בראשון לציון, נמנע מהבאת ראיות בסיסיות וחשובות, אליהן התייחס בית המשפט בפסק-דינו, כגון: דו"ח מד"א, תיק משטרה, תמונות הרכב, חוו"ד שמאי, וקבלות על תשלום הנזק.

המדובר בראיות נחוצות, מהותיות ומתבקשות בהוכחת האחריות וגובה הנזק בתיק לפיצויים עבור נפגעי תאונות דרכים, וראיות אלו היו בנמצא ויכול היה המנוח להשיגן בנקל, ולהגישן לבית המשפט.

כידוע, מעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היא הייתה פועלת נגדו (י' קדמי על הראיות (חלק ד, 2009) עמ' 1893-1910).

לפיכך, הימנעות המנוח באי הבאת ראיות מהותיות להוכחת טענת התובע בכתב התביעה מהווה רשלנות מקצועית, והפרת חובת הזהירות והמיומנות של עורך דין כלפי לקוחו.

כמו כן, עולה מפסק הדין של כב' השופטת יעקובוביץ, כי המנוח לא זימן לעדות עדים מרכזיים ורלוונטיים לתיק כגון: בעל הרכב מר משה חננאל, ואת נציג מד"א, דבר שהיה עליו לעשות.

הלכה פסוקה היא, כי הימנעות בעל דין מהזמנת לעדות של עד מרכזי מטעמו לעדות בית המשפט משמשת לחבותו (י' קדמי על הראיות (חלק ד, 2009) עמ' 1889-1910).

על כן, אין מקום לקבל את טענת הנתבעים, כי מדובר בטעות של שיקול דעת של המנוח שכן זוהי אחריותו של המנוח כעורך דין, ולא של הלקוח:

"...הלקוח הוא לרוב הדיוט בענייני המקצוע והוא

סומך על עורך הדין כי יילחם לו באמונה וכי יגן על

זכויותיו במיטב כשרונו ויכולתו".

(ראו: ע"א 2008/07 לוטן נ' ירמייב ז"ל באמצעות עזבונו,

[פורסם בנבו], 2011 עמוד 26).

יתרה מזו עולה, כי המנוח אף ויתר על הגשת סיכומים מטעם התובע, וזאת ללא כל הסבר המניח את הדעת, שכן הגשת סיכומים הינה זכות הקנויה לתובע כחלק מהוכחת טענותיו, ועל כן ויתור זה אף מחזק את טענת התובע, כי המנוח התרשל מקצועית כעורך דין.

נוכח האמור לעיל עולה, כי היה מצופה מהמנוח לפעול כעורך דין מקצועי ומיומן וזהיר כנדרש ממנו. במקרה דנן, התנהלותו המקצועית של המנוח נפלה מהסטנדרט הראוי והסביר, ועל-כן המנוח התרשל מקצועית במהלך טיפולו המשפטי בתביעה שהגיש בשם התובע, ובכך הפר הוא את חובות הזהירות שלו כלפיו.

אמנם, כפי שפורט לעיל, המנוח התרשל בטיפול המשפטי בניהול התביעה של התובע, אך יש גם ממש בטענת הנתבעים לפיה, לא רק ההתרשלות המקצועית של המנוח הביאה לדחיית תביעת התובע, אלא גם חוסר האמינות והמהימנות של התובע בעדותו בבית המשפט השלום בראשון לציון, אשר פסק:

"בשים לב להתרשמותי הבלתי אמצעית מעדותו של התובע,

אשר נותרה, כאמור, עדות יחידה של בעל דין ללא סיוע,

כמו גם הימנעותו מהבאת ראיות רלוונטיות".

(ראו: ת.א (ראשל"צ) 5430/04 צרור נ' הכשרת הישוב חברה

לביטוח בע"מ [פורסם בנבו 7.10.07] עמ' 3).

מכאן עולה, כי שני הנימוקים גם יחד, הן רשלנותו של המנוח בהבאת ראיות רלוונטיות, והן התרשמות בית המשפט מעדות התובע, הם שהביאו לדחיית התביעה.

בתצהיר עדות ראשית מטעם התובע בתיק שנדון בבית המשפט השלום בראשון לציון, הצהיר כי הוא הבעלים של הרכב, בעוד בעדותו של התובע בבית המשפט השלום בראשון לציון, מסר גרסה שונה:

"ש. של מי היה הרכב שבו קרתה התאונה?

ת. של חבר בשם משה חננאל.

ש. סע' 3 לתצהירך כתוב שנהגת ברכבך, זה לא נכון?

ת. אני בנאדם נורא אחראי ואם אני לוקח משהו מבן אדם

אני מרגיש שזה שלי. אני שילמתי על הנזק שנגרם לרכב".

(ראו: פרוטוקול מיום 9.5.07 עמוד 2).

בעניין זה קובעת כב' השופטת יעקובוביץ, כי:

"אין בהסברו זה של התובע כדי להניח את דעתי ולפוגג

את הרושם כי עדותו הראשית בעניין זה לא הייתה בבחינת

כשל לשון אלא ניסיון נואל לטשטש את העובדות שבבסיס שאלת

החבות".

(ראו: ת.א (ראשל"צ) 5430/04 צרור יניב נ' הכשרת הישוב עמוד 3).

בנסיבות המקרה דנן, עולה המסקנה, כי גם חוסר אמינותו ומהימנותו של התובע גרמה לדחיית תביעתו.

נוסף לכך, התובע אף סתר עצמו בתיק זה כעולה מעיון בסעיף 35 לכתב התביעה מטעם התובע נשוא תיק זה, התובע טען, כי:

"35. במחצית השנייה של חודש 4/07 הגיש הנתבע

לתיק ביה"מ תצהיר עדות ראשית מטעם התובע

(עליו חתם התובע בתאריך 15/4/07). רצ"ב התצהיר, מסומן כט'".

כלומר התובע מודה, כי הוא חתם על נספח כט' לכתב התביעה המהווה את תצהיר עדות ראשית מטעמו בתיק 5430/04.

אף בחקירתו מיום 9.5.07 התובע הצהיר, כי הוא חתום על תצהירו:

"התובע מר צרור יניב מוזהר כחוק:

אני חתום על תצהיר מיום 15.4.07 וכל האמור בו אמת

– הוגש וסומן ת/1".

(ראו: פרוטוקול מיום 9.5.07 עמוד 2).

לעומת זאת, בחקירתו ביום 17.12.12 חזר בו התובע מהצהרה זו:

"ש. מציג לך נספח כט' לכתב התביעה.

תאשר לי שזאת החתימה שלך?

ת. זה לא החתימה שלי. בד"כ אני רושם את השם

ראשון ואת הצרור אחר כך. זה לא הכתב שלי".

ובהמשך:

"ש. אותו תצהיר שפה טוען עוה"ד שלך שזה התצהיר,

אתה קראת אותו והבנת אותו ורק אחרי זה חתמת עליו?

ת. אני אומר שזה לא החתימה שלי. אני לא זוכר שמשה

ענבר שיתף אותי בפעילות במהלך המשפט".

(ראו: פרוטוקול מיום 17.12.12 עמוד 16 שורות 17-18 ו- 25-27)

בנסיבות המקרה דנן, עולה ישנן 2 סתירות המהוות פגם באמינות ובמהימנות של התובע.

הסתירה הראשונה היא בעדותו בחקירה הנגדית בתיק שנדון בראשון לציון, הסותרת את שטען בתצהיר עדות ראשית מטעמו – על בסיס סתירה זו, והתרשמותה הבלתי אמצעית של כב' השופטת, נדחתה תביעת התובע.

הסתירה הנוספת היא, כי התובע בתחילה מצהיר, כי הוא חתם על תצהיר העדות הראשית, ולאחר מכן טוען כי זו לא חתימתו. מכאן עולה, כי אף עניין זה משליך על חוסר האמינות והמהימנות של התובע.

לאור כל האמור לעיל, עולה כי לא רק ההתרשלות המקצועית של המנוח בניהול תיקו של התובע גרמה לדחיית התביעה, אלא גם התרשמותה כב' השופטת יעקובוביץ מעדותו של התובע, והסתירות שעלו ממנה.

גובה הנזק

על מנת לקבוע את גובה הפיצוי שישולם לתובע, יש לבחון את קיומו של קשר סיבתי, בין ההתרשלות של המנוח לנזק הנטען על-ידי התובע.

בנסיבות המקרה דנן עולה, כי קיים קשר סיבתי ישיר בין התרשלות המנוח כעורך הדין של התובע, לבין דחיית תביעתו. אולם, התובע נושא באשם תורם, שכן כפי שהובא לעיל, גם התובע נושא באחריות לדחיית התביעה.

לא מן הנמנע, כי התביעה הייתה נדחית לא רק בשל העדר ראיות שהמנוח היה חייב להציגן ונמנע מכך, אלא, ייתכן כי התביעה הייתה נדחית, אף בשל חוסר אמינותו ומהימנותו של התובע בעדותו.

לכן, האחריות לנזק, הגם שמוטלת על הנתבע המנוח מוטלת גם על התובע.

על-כן, בנסיבות המקרה דנן, התובע הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח הן את הרשלנות המקצועית של המנוח, והן את הקשר הסיבתי בין הרשלנות לנזק, אולם, בחישוב גובה הנזק יש מקום לקחת בחשבון גם את חוסר האמינות של התובע בעדותו, כגורם נוסף לדחיית התביעה, ולנזק שנגרם.

עיינתי בהצעות שהועלו בתיק בית המשפט השלום בראשון לציון, בהחלטת כב' השופט יהודה פרגו מיום 31.7.06 (נספח כג' לתצהיר התובע), אשר הציע לצדדים הצעת פשרה לאחר תחשיבי הנזק בסך של 250,000 ₪ בתוספת 11% שכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כחוק ואגרת בית המשפט, וכן בהצעת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, במסגרת הערעור שהוגש, אשר הציע לצדדים הצעת פשרה בסך שלא יעלה על 200,000 ₪. (ע"א 1986-12-07 החלטת כב' הש' שילה מיום 10.4.08).

יש בהצעות בית המשפט, כפי שהוצעו בשלבי התיק השונים, כדי להוות אינדיקציה לגובה הפיצוי שהיה אמור התובע לקבל. בחישוב מכלול הנסיבות, הן של אחריות המנוח והן של האשם התורם של התובע ברושם שהותיר בעדותו, יש מקום להעמיד את גובה הפיצוי על דרך האומדנה, בסכום של 200,000 ₪.

סוף דבר

6. אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו לתובע סך של 200,000 ₪ בתוספת הוצאות משפט, ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪ (כולל מע"מ), ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.

המזכירות תבצע סגירת תיק.

ניתן היום, כ' אלול תשע"ג, 26 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.