1. זוהי בקשה לחזרה מהודיה על פי סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982.

2. בישיבה מיום 27.5.13 הסכימו ב"כ הצדדים למתן החלטה בבקשה בהעדר, על סמך החומר והטיעונים בתיק.

רקע עובדתי וטענות הצדדים:

3. בישיבה מיום 3.10.11 חזר בו נשאם מס' 1 (להלן: "הנאשם") מכפירתו בפני כב' השופטת יפעת שיטרית, והודה בכתב האישום המתוקן, ועל פי הודאתו, הורשעו הנאשמים בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום המתוקן.

4. ביום 26.11.12, הוגשה הבקשה הנדונה לחזרה מההודיה דלעיל. בבקשתו טוען הנאשם כי הוא הודה במיוחס לו לאחר שקבל הסבר מסנגורו דאז, עו"ד בדר עומרי, כי העונש שהוא יקבל הוא לכל היותר עומד על 6 חודשים של מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות, בנוסף לעונשים נלווים אחרי הסדר החוב עם רשויות המס. הוא טוען כי נאלץ להודות ללא מחשבה, וללא הבנת משמעות כתב האישום וחומרתו, וכן משמעות ההודיה בפני עצמה, ומתוך פחד, והכל בכדי למנוע סחבת בניהול ההליך המשפטי, דבר שיביא לו תועלת רבה בתוצאות העונש כפי שהסביר לו סנגורו, וכן כדי לסיים את המעמד הקשה בשבילו בפני בית המשפט ושאר המעורבים בתיק. הנאשם טוען כי הודאתו לא הייתה כנה ואמיתית, והיתה תוצר של לחץ ואי הבנה מספיקה בסדרי הדין, כאשר כאמור הוא לא קבל כנטען הסבר ראוי מסנגורו דאז, וכאשר זכותו היסודית המעוגנת בפסיקה וסדרי הדין היא לנהל משפט להוכחת חפותו (נרשם בטעות בסעיף 8 לבקשה ל"הוכחת האשמה"), במיוחד לאור עונש המאסר שדרשה המאשימה.

הנאשם עוד טען כי הינו מקבל טיפול רפואי כפי שעולה מהמסמך שצירף הוא לבקשה מד"ר טארק פאהום, פסיכיאטר, דבר שמקשה עליו עוד בהבנת המשמעות של ההודיה (נרשם בטעות בסעיף 9 לבקשה "חזרה מהודיה").

5. בישיבה שהתקיימה בפני כב' השופטת יפעת שיטרית ביום 4.12.12 טענו ב"כ הצדדים בעניין הבקשה.

6. באותה ישיבה טען ב"כ המאשימה כי יש לדחות את הבקשה משלא התקיימו תנאים מיוחדים המצדיקים היעתרות לבקשה. הוא טען כי אין מקום להתחשב באותו מסמך ד"ר פאהום, אשר נערך יותר משנה לאחר מתן ההודיה, ובכל מקרה ביקש לחקור את ד"ר פאהום. הוא טען בין היתר כי כעולה מפרוטוקול הדיון בו הודה הנאשם, עולה כי הוא הבין את תוכן כתב האישום, הבין את משמעות ההודיה, והודה מרצונו החופשי בנוכחות בית המשפט. כי במשך יותר משנה לא העלה כל טענה כי ההודיה ניתנה שלא על פי הבנתו ורצונו המלאים, וכי עובדה היא שלאחר אותה הודיה ניסה לסדר את חובותיו מול רשויות המס בהתאם להסדר הטיעון, אך ככל הנראה משנכשל לעשות כן, ותוך ידיעה כי במקרה כזה תדרוש המאשימה להטיל עליו עונש מאסר עד 24 חודשים, הוא העלה כעת את הבקשה של חזרה מהודיה, במטרה לדחות את הקץ.

6. בתום הישיבה מיום 4.12.12 קבעה כב' השופטת שיטרית ישיבה נוספת לשמיעת חקירתו של ד"ר פאהום, וכן כדי לקבל את מלוא תיקו הרפואי של הנאשם מד"ר פאהום.

7. בישיבה מיום 6.2.13 לא הייתה התייצבות מטעם הנאשם או ד"ר פאהום, לפיכך נדחה הדיון ליום 27.5.13, וכאמור הועבר בינתיים התיק לטיפולי. בפתח הישיבה מיום 27.5.13 התברר כי שוב אין התייצבות לא מטעם ד"ר פאהום ולא מטעם הנאשם, והסניגור הגיש תעודה רפואית בעניין הנאשם. באותו שלב השלימו ב"כ הצדדים את טיעוניהם, וקבלו את המלצתי ליתן החלטה בבקשה על סמך החומר הקיים בתיק.

דיון והכרעה:

8. סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 קובע כי:

"הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה בכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מו ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו".

9. הפסיקה דנה רבות ב"נימוקים המיוחדים" שבגינם ניתן להתיר לנאשם לחזור בו מהודייתו, ולא נקבעה רשימה סגורה של נימוקים המצדיקים קבלת בקשה כאמור, מתוך ידיעה כי כל מקרה ייבחן לגופו על פי נסיבותיו המיוחדות. נימוקים מיוחדים למתן רשות לחזרה מהודיה, בעיקרון הם אותם נימוקים בהם לא היה מקבל בית המשפט את ההודיה מלכתחילה (ראה, קדמי, סדר הדין בפלילים, חלק שני, כרך א, עמ' 1377, מהדורה מעודכנת, תשס"ט-2009), "ובמיוחד אמורים הדברים בהודיה שנעשתה מחמת "טעות": אם טעות בהבנת משמעותה של ההודיה, אם טעות לגבי תוצאותיה הלכה למעשה, ואם טעות בהצגתה (באופן שהשתמעה הודיה שונה מזו שאליה נתכוון הנאשם)". (שם בעמ' 1377). כמו כן ראה את ע"פ 635/05 דענא נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 26.11.07), והפסיקה המצוטטת שם. נקבע בפסיקה כי לא די בכך שהסניגור נתן לנאשם להבין כי אם יודה יוקל בעונשו כדי לעורר ספק באשר לרצונו החופשי של הנאשם מאחורי ההודיה (ע"פ 6877/96, פד"י נא(1), 335) וכן (רע"פ מסיקה נ' מ"י (ניתן ביום 2.5.06)). כן נקבע כי מקום שהנאשם ובא כוחו ביקשו לחזור בהם מהכפירה כדי להודות בעובדות, אין לקבל את טענתם כאילו לא הבין הנאשם מה האישומים ואל מה מתייחסת הודאתו (ראה ע"פ 2756/90 רכיד ואח' נ' מ"י (ניתן ביום 10.6.91). בע"פ 3754/91 מ"י נ' סמחאת, פד"י מה(5) 798,802, נקבע כי אם המטרה מאחורי הבקשה היא לתת לנאשם הזדמנות להוכיח את חפותו, כי אז ראוי לא להכביד ולהיעתר לבקשה. בע"פ 529/7 (מחוזי ת"א) פנסו יצחק, נקבעי כי "הנטיה היא לאפשר חזרה מהודאה כאשר זו נעשתה מחמת אילוץ או כשהנאשם אינו מבין את משמעותה", ובע"פ 1339/96 (מחוזי ת"א) נקבע כי "מתן היתר לחזרה מהודיה, בפרט לאחר מתן הכרעת הדין, ראוי לו שיינתן במשורה, ביד קמוצה ובמקרים יוצאי דופן...".

10. ובענייננו- בתיק הנדון התקיימו עד כה 11 ישיבות, אשר בארבעת הראשונות התייצב הנאשם לדיונים כשהוא מיוצג ע"י עו"ד, וברביעית הודה והורשע כאמור. מעיון בפרוטוקול הדיון מיום 3.10.11 בו הודה והורשע עולה כי מעבר לטיעונו ב"כ הנאשם, הודיע נאשם מס' 1 בעצמו לפרוטוקול כי : "אני מכיר את ההסדר. אני מסכים לו. אני מכיר את כתב האישום המתוקן ואני מודה" (עמ' 8 לפרוטוקול, שורה 21). ב"כ הנאשמים גם הודיע לפרוטוקול כי הוא הסביר לנאשמים את פרטי ההסדר, הם מבינים ומסכימים להם. לא רק זאת אלא שבעמ' 9 לפרוטוקול שורה 15 שב נאשם מס' 1 והודיע כי הוא מודה בכתב האישום המתוקן. חזקה היא כי הפרוטוקול משקף נכונה את מהלך הדיון, ואת דברי הצדדים. יש לייחס חשיבות רבה לעובדה כי נאשם מס' 1 הודה במסגרת עסקת טיעון תחת פיקוחו של בית המשפט, כך שאם אכן היה חוסר הבנה, אילוץ, או העדר רצון כן ואמיתי מצד הנאשם להסכים להסדר, חזקה שבית המשפט היה מגלה זאת, או מגלה ערנות לקושיה זו.

11. הסדר הטיעון במקרה דנן היה מיוחד במובן זה שניתנה בו שהות לנאשמים של מספר חודשים להגיע להסדר החוב מול הרשויות טרם הטיעון לעונש ומתן גזר הדין. במשך יותר משנה לאחר ההסדר, התקיימו 3 ישיבות, שבשתיים מהן הופיע נאשם מס' 1 בעצמו, והיה עד לניהול הדיון. שם נאמר מפורשות מפי בא כוחו כי נעשים ניסיונות להגיע להסדר החוב מול הרשויות, לרבות קיום פגישות וכו', אך ללא הצלחה. כמובן שאותם ניסיונו הם בהתאם להסדר הטיעון בדבר מתן הזדמנות לנאשמים לבוא בדברים עם הרשויות כדי לשלם את החובות. במשך כל אותה תקופה, של יותר משנה, לא נאמר מילה או חצי מילה על כך שנאשם מס' 1 לא הבין את תוכן האישומים נגדו או תוכן הסדר הטיעון, או כי ההסדר וההודיה לא שיקפו את רצונו הכנה והאמיתי של הנאשם.

12. מעיון במכלול הפרוטוקולים של הדיונים, עולה התרשמות חזקה כי נאשם מס' 1 ביקש לחזור בו מההודיה לאחר שראה כי אינו מצליח להגיע להסכמה עם הרשויות על תשלום החוב. יותר משנה לאחר ההודיה וההסדר, ולאחר שכל ניסיונותיו לסדר את החוב לא עלו יפה כפי שעולה מדברי הצדדים בדיונים, ביקש הנאשם לחזור מהודייתו, ככל הנראה בצל הידיעה כי במידה ולא יסדירו הנאשמים את חובותיהם, תוכל המאשימה לטעון למאסר בפועל עד 24 חודשים. אז ורק אז, נזכר נאשם מס' 1 לטעון כי הודייתו לא שיקפה את רצונו האמיתי והכן, ולכן ביקש להילחם על חפותו.

13. בנסיבות בהן ניתנה הודייתו של נאשם מס' 1 כפי שבאה לידי ביטוי לעיל, וכן מהשתלשלות הדברים לפני ואחרי מתן ההודייה כפי שבאה לידי ביטוי בפרוטוקולים של הדיונים, ובהתחשב בפרטי ההסדר הקובע כי המדינה יכולה לטעון למאסר של 24 חודשים למקרה שלא יסדרו הנאשמים את חובותיהם בפרק הזמן הארוך שהוקצב להם, שוכנעתי כי ההודייה ניתנה לאחר שהנאשם הבין היטב את תוכן כתב האישום נגדו, את פרטי הסדר הטיעון בעניינו, והודייתו ניתנה מרצון חופשי ואמיתי, וכי הבקשה לחזרה מהודייה היא צעד טקטי שמבקש נאשם מס' 1 לנקוט כעת, לאחר שראה כי אינו מצליח לסדר את חובותיו, ואולי אף ניסיון לדחות את הקץ.

14. העיתוי של הגשת הבקשה הוא נתון חשוב כדי לבחון את רמת האמינות של טענות נאשם מס' 1 בהקשר זה, בשאלה אם אכן המדובר בבקשה לתיקון עוות דין או טעות מצד הנאשם בדבר ביטוי רצונו האמיתי ע"י מתן ההודייה. הפסיקה התייחסה לנתון זה וייחסה לו חשיבות ומשקל אשר על בית המשפט לקחת בחשבון בבואו להכריע בבקשה מעין זו. הגשת הבקשה לאחר יותר משנה מיום ההודייה, ולאחר שלא הצליח הנאשם לסדר את חובותיו מול רשויות המס, מעלה חשש כאמור כי מטרתה היא אולי לדחות את הקץ, או להדוף את ההסדר המחמיר יחסית למקרה ולא יסודרו החובות.

15. תגובת סנגורו הקודם של הנאשם, אשר ייצג את הנאשם בעת מתן ההודיה והגעה להסדר טיעון, רק מחזקת את מסקנתי לעיל. בהודעתו של הסניגור ציין הוא כי ההסדר שהושג נכרת לאחר שהתיק נבחן לעומק, ואף הוכן לדיון ההוכחות, וכי קדמה לכריתת ההסדר סדרת שיחות ופגישות בינו לבין הנאשם במשרדו של הסניגור , אשר במהלכן מסר הוא הסבר לנאשם על אודות סיכויו להוכיח את חפותו, ורק לאחר שנעשה איזון ראוי בין הסיכונים והסיכויים הרובצים לפתחם של הנאשמים, השכילו הסניגור ונאשם מס' 1 לקבל החלטה בעניין זה. בשולי התגובה, כתב הסניגור כי הוא נמנע מלהביע את מורת רוחו מטענותיו של נאשם מס' 1, אשר בשעת כריתת הסדר הטיעון שיבח את הסניגור על הישגיו, וכעת הוא מנסה להטיל בו דופי, ולעורר לזות שפתיים סביב מסירותו ונאמנותו ללקוחותיו.

16. באשר למסמך הרפואי שצורף לבקשה, ואשר נערך ע"י הפסיכיאטר ד"ר טארק פאהום, אינני מוצאת לייחס לו משקל משמעותי, הן לאור העובדה כי המסמך נערך ביום 1.12.12, כשנה וחודשיים לאחר מתן ההודייה, והן מהטעם כי תיקו הרפואי של הנאשם אצל ד"ר פאהום, אם קיים דבר כזה, לא הומצא לבית המשפט על אף החלטת בית המשפט, כך שלא ניתן לדעת כלל אם המסמך הוא מסמך אחד ויחיד שהוזמן לצורך ביסוס הבקשה, או שמא הוא המשך אותנטי של הטיפול בבעיותיו הנפשיות הנטענות של הנאשם, אם אכן היו כאלו. יתרה מכך, ד"ר פאהום זומן לדיון שלוש פעמים לצורך חקירתו ע"י ב"כ המאשימה ולא התייצב, והדבר אומר דרשני.

17. לכל האמור לעיל יש להוסיף את העובדה כי הנאשם לא התייצב לשלוש הישיבות האחרונות, בהן ביקש ב"כ המאשימה לחקור את הנאשם על תצהירו שצורף לבקשה. כל פעם טען הסניגור כי הנאשם חולה, ואף בגין הישיבה שלפני האחרונה נדרש הסניגור ע"י בית המשפט להמציא אישור רפואי על כך, ואישור כאמור לא הוגש עד היום, שגם זה אומר דרשני.

18. ערה אני להלכת סמחאת המצוטטת לעיל, ואשר קובעת גישה מקלה יחסית בבקשות מעין אלו, אך התרשמותי כאמור היא כי הבקשה לא מוגשת מתוך דחף ורצון עז להילחם על חפותו של הנאשם, כפי שעולה מהתנהגותו כאמור לעיל, אלא מניסיון לדחות את הקץ.

19. לסיכום, אני קובעת כי לא הובאו בפניי נימוקים מיוחדים המצדיקים את קבלת הבקשה לחזרה מהודיה, לפיכך אני דוחה אותה. לטיעון לעונש ביום 4.7.13 שעה 09.30.

ניתנה היום, כ"ה סיון תשע"ג, 03 יוני 2013, בהעדר הצדדים.