מבוא

זוהי תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו, כתוצאה מתאונת דרכים שאונתה לו ביום 19.02.2003 במסגרת העבודה (להלן: "התאונה").

התובע יליד 15.03.1962, אח מוסמך במקצועו, היה בן 41 שנה ביום התאונה, ובן 53 כיום.

הנתבעת, הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת"), ביטחה את הרכב בו נהג התובע בזמן הרלוונטי לתאונה.

הנתבעת אינה חולקת על חבותה לפצות את התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה. המחלוקת בין הצדדים היא על גובה הנזק בלבד.

הנכות הרפואית

התאונה ארעה במהלך עבודתו והוכרה כתאונת עבודה ע"י המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"). ברם, התובע לא הגיש למל"ל בקשה לקביעת דרגת נכות מעבודה עקב התאונה הנדונה ותחת זאת עתר למינויו של מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי.

לצורך הערכת פגיעותיו של התובע בתאונה נשוא התביעה, מונה פרופ' גרשון וולפין, כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי (להלן: "המומחה" או "פרופ' וולפין"), אשר בדק את התובע ביום 06.11.11 והגיש חוות דעת מיום 18.11.11.

המומחה מעריך את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה מותני, לפי סעיף 37 (7) (א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1958 (להלן: "התקנות")

המומחה מציין בחוות דעתו, כי מלבד התאונה נשוא תיק זה, התובע היה מעורב בשתי תאונות נוספות: האחת - תאונת דרכים מיום 28.10.2008 במהלכה נפגע התובע בצוואר ובגב ; והשנייה - תאונת עבודה שארעה לתובע ביום 07.10.11 במהלך עבודתו, עת עסק בהרמת חולה וגם בעקבותיה סבל התובע מפגיעה בגב תחתון. עוד כותב המומחה בחוות דעתו, כי בתיקו הרפואי של התובע קיימים רישומים על כאבי גב תחתון מהם סבל התובע טרם התאונה הנדונה בשנים 1997 ו- 1999.

בחוות דעתו, סוקר המומחה את תולדות פגיעתו של התובע עקב התאונה. לדבריו, ביום התאונה נבדק התובע בבי"ח "הלל יפה" בחדרה ולפי תעודת חדר המיון נמצאה אצלו רגישות בצוואר וגב תחתון. בו ביום התאונה נערכו לתובע צילומי עמוד שדרה צווארי ומותני שלא הדגימו שברים. התובע שוחרר לביתו, כשהוא מצווה למנוחה והמשך מעקב. בהמשך, היה התובע מטופל במסגרת קופ"ח ועבר טיפולי פיזיותרפיה. ביום 28.04.03 עבר התובע בדיקת C.T. שהדגימה בלט דיסק בחוליותL4-5 עם לחץ קל על שק טקאלי ושורש L3 מימין ובלט בחוליות L5-S1 מרכזי אחורי עם לחץ קל על השק הטקלי. התובע טופל בחדר המיון בבי"ח "הלל יפה" ביום 18.06.03 עקב כאבי גב ובוצעה לו בדיקת CT ובה נצפה בלט דיסק בחוליות L5-S1 מימין. ביום 24.08.03 אושפז התובע במחלקה האורתופדית בבי"ח "הלל יפה" בחדרה עקב החמרה בכאבי צוואר וגב תחתון עקב מאמץ במהלך עבודתו ושוחרר לביתו ביום 28.08.03. בהמשך, עבר התובע טיפולי פיזיותרפיה בין התאריכים 15.09.03 ועד 15.10.03. התובע המשיך להיות מטופל בתרופות לשיכוך הכאב, טיפולי פיזיותרפיה וזריקות אפידורליות ולהיות במעקב רפואי עד חודש אוגוסט 2003.

המומחה מוסיף ומציין, כי החל ממועד זה אין בתיקו הרפואי של התובע רישומים בדבר טיפולים, וזאת עד לתאונת דרכים נוספת בה היה מעורב ביום 28.10.08, שגם לאחריה סבל התובע מכאבי צוואר וגב תחתון עם הקרנה לרגל ימין. ביום התאונה הנ"ל נבדק התובע בבי"ח "הלל יפה" בחדרה וצילומי רנטגן שבוצעו לו באותו יום היו תקינים. בהמשך, נבדק התובע במסגרת קופ"ח עקב כאבי צוואר וכתף ימין ועבר טיפולי פיזיותרפיה בין התאריכים 12.11.08 ועד 28.12.08. בתאריך 25.11.08 נערכה לתובע בדיקת CT בה נמצא בלט דיסק קל אחורי דיפוסי חוליות L4-5. בתאריך 06.03.11 אושפז התובע בבי"ח "הלל יפה" בחדרה עקב החמרה בכאבים והקרנה לרגל שמאל, בוצע CT מותני שהדגים בלט דיסק פורמינלי L3-4 עם לחץ קל על שורש שמאלי L3 וכן בלט דיסק מינימלי אחורי L4-5. התובע אושפז 3 ימים וטופל בתרופות לשיכוך כאבים. ביום 28.03.11 הומלץ לתובע לעבור ניתוח. ביום 03.04.11 אושפז התובע בבי"ח וביום 07.04.11 עבר ניתוח דיסקטומיה בחוליות L3-4. המומחה כותב, כי מאז חודש מאי 2011 לא היה התובע במעקב, עד שביום 07.10.11 נפגע שוב בגב תחתון במהלך עבודתו בעת הרמת חולה. בתאריך 03.11.11 נערכה לתובע בדיקת CT שהדגימה מצב לאחר דיסקטומיה L4-5 עם בלט דיסק הגורם לחץ קל על השק הטקלי ומשיק לשורש L4 מימין ובלט דיסק המשיק לשורש L3 משמאל.

באשר לנכות שנותרה עקב התאונה הנדונה, כותב המומחה בפרק "סיכום וממצאים" כי:

"למעשה קיימים 2 רישומים על כאבי גב תחתון מ- 1997, 1999, על תאונת דרכים ב-19.02.03 אחריה סבל התובע מכאבי צואר וגב תחתון והיה במעקב עד אוגוסט 2005 ועל תאונת דרכים נוספת אחריה סבל מכאבי צואר וגב תחתון (28.10.08) וזאת טרם הניתוח שבוצע ב-3.4.11. אין ביכלתי להפריד כיום בין השפעת כל אחת משתי התאונות הנ"ל (הנדונה מ- 19.02.03 והשניה מ- 28.10.08) על מצבו כיום ולכן יהיה זה הוגן לדעתי לזקוף מחצית ממצבו כיום ע"ח כ"א משתי התאונות הללו." (הדגשה הוספה – ש.נ.).

המומחה ממשיך וכותב בפרק "מסקנות":

"מסקנות:

1. לאור האמור לעיל הנני בדעה שמצבו הרפואי של מר יחיא חאלד תואם כיום בגין הגבלת תנועות עמ"ש מותני, כנובעת במישרין מהתאונה הנדונה מ- 19.02.03 לנכות צמיתה בשיעור 5%, כחלק יחסי של סעיף 37. (7) . (א) . לתקנות המל"ל ...".

ב"כ הצדדים חלקו בסיכומיהם על חוות דעתו של מומחה ביהמ"ש.

מחד, ב"כ התובע גורס כי בהעדר הנמקה מה הניע את המומחה לחלק את הנכות הכוללת בין שתי תאונות הדרכים בהן היה התובע מעורב בתאריכים 19.02.03 ו- 28.10.08, הרי שיש לייחס את מלוא הנכות הצמיתה לתאונה נשוא תביעה זו (מיום 19.02.03).

מנגד, טוען ב"כ הנתבעת בסיכומיו כי למומחה היה ידוע על אודות שלוש תאונות נוספות בהן היה התובע מעורב, זולת התאונה נשוא דיוננו, ולכן היה עליו לחלק את הנכות הכוללת בשיעור 10% בין חמשת התאונות הללו באופן שווה, כך שחלקה של התאונה נשוא תיק זה בנכות הכוללת הוא 2%.

טענות ב"כ הצדדים לעניין הסטייה מקביעות מומחה בית המשפט בנושא הנכות הרפואית אינן יכולות להתקבל, משאלה נטענו בעלמא ללא שטרחו הצדדים לשגר למומחה ביהמ"ש שאלות הבהרה ואף וויתרו על חקירתו בבית המשפט.

כלל הוא, כי בית המשפט לא יטה לסטות מחוות דעתו של המומחה שמונה על ידו, בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לנהוג אחרת.

על פי הפסיקה, בית המשפט הוא הפוסק האחרון בענייני רפואה (ראו: ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב מיום 24.11.05, פורסם במאגרים המשפטיים). עם זאת, נקבע כי: "לא בנקל יסטה בית המשפט ממסקנות הכלולות בחוות דעתו של המומחה הרפואי אותו מינה", כאשר אלה מבוססות על הידע והמומחיות של המומחה בתחום עיסוקו (ראו: ע"א 9598/05 ממן נ' המגן, מיום 28.03.07, פורסם במאגרים המשפטיים).

לאחר שעיינתי בחוות דעת המומחה ובתיעוד הרפואי שהוגש, לא מצאתי בנסיבות העניין טעמים המצדיקים סטייה מקביעת המומחה הרפואי שהתמנה, הגם שהמומחה ציין בחוות דעתו שאין הוא יכול לקבוע במדויק מהו חלקה של כל תאונה כגורם לנכות בשיעור של 10%, ולכן ייחס לתאונה הנדונה מחצית הנכות הצמיתה הכוללת שמצא בעמוד השדרה המותני של התובע.

בעניינו, שוכנעתי כי פרופ' וולפין הכין חוות דעת מקצועית בהתבסס על בדיקת התובע עצמו וחומר רפואי שהוצג בפניו.

לאור האמור, אני מאמצת את חוות דעתו של המומחה וקובעת כי לתובע נגרמה נכות רפואית צמיתה בשיעור 5% בתחום האורתופדיה כתוצאה מן התאונה נשוא התביעה.

מכאן אני עוברת להערכת גובה הפיצוי לתובע.

ראשי הנזק

הפסד שכר בעבר

על מנת לכמת את הפסדי שכר העבר של התובע אפנה תחילה לקביעת בסיס השכר של התובע בתקופה שקדמה לתאונה.

שכרו החודשי הממוצע של התובע בשלושת החודשים שקדמו לתאונה (ראו תלושי השכר נובמבר 2002 – ינואר 2003 ; נספח י"ד לתצהיר התובע) עומד על 9,691 ₪ ברוטו, לאחר ניכוי מס, מתקבל הסך של 7,462 ₪ ולאחר שערוך (הצמדה בלבד) שוויו 9,100 ₪ (במעוגל).

לטענת התובע, עקב התאונה הוא נעדר מהעבודה למשך 3 חודשים, בגינם ביקש לקבל פיצוי בגין הפסד שכר מלא. התובע חישב את שכרו עובר לתאונה בסך של 12,000 ₪ ברוטו ומשוערך ליום הגשת הסיכומים 14,741 ₪. עוד ביקש התובע לפצותו בסך של 184,262 ₪ בגין התקופה החל מתום תקופת אי כושר המלא (חודש 06/2003) ועד מועד הגשת הסיכומים, עבור הפסדי שכר חלקיים בעבר, לפי נכות רפואית בשיעור של 10%.

מנגד, נטען ע"י הנתבעת כי התובע נעדר מהעבודה משך 20 ימים בלבד ושכרו בגין חודש התאונה שולם לו במלואו במישרין ע"י המעביד שבתורו קיבל אליו את דמי הפגיעה מהמל"ל. טענת התובע, כי עקב התאונה נעדר מהעבודה משך 3 חודשים אינה נתמכת באסמכתא כלשהיא. לאחר התאונה שב התובע לעבודתו כאח מוסמך, באותו היקף ושכרו כלל לא נפגע. נהפוך הוא, תלושי השכר שהתובע בעצמו צירף לתצהירו מצביעים כי השביח את שכרו לאחר התאונה. לטענת הנתבעת, אין מקום לפסוק פיצוי גלובלי בגין אב נזק של הפסד שכר בעבר, כפי שמבקש התובע, אלא יש צורך להוכיח הפסדי השתכרות בפועל על ידי מסמכים, דבר שלא נעשה ע"י התובע בנסיבות המקרה שלפנינו.

כידוע, הפסדי שכר בעבר טעונים הוכחה. בהעדר ראיה בנוגע להפסד השתכרות של התובע לא ניתן לפסוק לו פיצוי כלשהו בגין הפסד שכר בעבר, אף לא בסכום גלובלי או על דרך האומדן.

עקב התאונה אושרה לתובע ע"י המל"ל תקופת אי כושר מוחלט לעבודה מיום 21.02.03 ועד ליום 29.03.03, היינו למשך 36 ימים בלבד.

טענתו של התובע, כי כתוצאה מהתאונה נעדר מהעבודה למשך 3 חודשים, נטענה בעלמא ולא נתמכה באסמכתא המוכיחה היעדרות בפועל.

בית החולים הינו במעמד של "מעביד מאושר", ובתור שכזה שילם לתובע שכרו המלא בתקופת האי- כושר וקיבל את דמי הפגיעה במישרין מהמל"ל (ראו: עדות התובע בעמ' 14, ש' 26-27).

אכן, יש ממש בטענת הנתבעת; התובע לא הציג כל ראיות לטענותיו לעניין הפסד שכר. לפי תלושי השכר שצירף התובע לתצהיר עדותו הראשית, לאחר התאונה הייתה עלייה בשכרו של התובע (ראו תלושי שכר לחודשים 03/2003 ועד 09/2003 – נספח י"ד לתצהיר התובע). על-פי ההלכה הפסוקה נזק לעבר שהתגבש, הוא נזק מיוחד אותו יש להוכיח, כישלון להציג נתונים מדויקים שניתן היה להביאם והימנעות מהבאת ראיות, מבטלת את הזכות לפיצוי באב נזק זה שהוא נזק מיוחד הטעון הוכחה של ממש (למשל, ע"א 355/80 פד"י ל"ה (2) 800, 809; ע"א 605/88 פ"ד מ"ה (2) 10-11; ע"א 810/81 פ"ד לט (1) 477).

בהעדר ראיה בנוגע להפסד השתכרות של התובע בסמוך לאחר התאונה, אין מקום לפסוק לו פיצוי כלשהוא בגין התקופה הסמוכה לתאונה.

מטעם זה אין לקבל את תחשיב התובע, לפיו יש לקבוע פיצוי השווה לסכום של 10% מבסיס השכר למשך יתרת תקופת העבר, שכן התחשיב צריך להתבסס על הפסדי שכר בפועל.

סיכומו של דבר, אין מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסד שכר בעבר בהעדר הוכחה.

הנכות התפקודית ואובדן כושר ההשתכרות לעתיד

בין הצדדים נטושה מחלוקת על נפקותה התפקודית של הנכות הרפואית ועל שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות.

עוד חלוקים הצדדים בשאלה אם התאונה נשוא התביעה היא שהביאה בסופו של יום לפרישתו המוקדמת של התובע לגמלאות.

התובע טוען לנכות תפקודית בשיעור של 20% נוכח חומרת פגיעותיו עקב התאונה ועיסוקו כאח מוסמך, עבודה שלטענתו דורשת מאמץ, הליכה ועמידה ממושכות, ותמך טענתו זו לנכות כאמור בהגבלות שהוטלו עליו במהלך עבודתו, כגון איסור על הרמת משאות כבדים והמלצה לעמידה והליכה לסירוגין, זאת לפי החלטת רופא תעסוקתי (נספח ט' לתצהיר התובע).

עוד טוען התובע, כי עקב התאונה וכתוצאה הימנה חלה ירידה משמעותית ביכולת תפקודו בעבודה, בכך שנאלץ להפחית ממשמרות כפולות, משמרות לילה וערב וביצע משמרות בוקר בלבד. לטענתו, במרוצת השנים חלה ירידה ממשית בשכרו. התובע מוסיף וטוען, כי התאונה אף קטעה את מסלול התקדמות הקריירה שלו, שכן הוא היה מועמד לתפקיד ראש צוות במחלקה האורולוגית בשנת 2004, כאשר כל ההערכות הפנימיות של הממונים עליו לגבי תפקודו בעבודה היו מקצועיות ברמה גבוהה ואולם בשל פגיעותיו והיעדרויותיו הרבות מהעבודה במהלך שנת 2004 בעקבות התאונה, הועבר התפקיד האמור לאח אחר במחלקה.

לא זו אף זו, התובע טוען כי בשל מגבלותיו הוא אולץ לפרוש מעבודתו בבית החולים מטעמי בריאות והפך לגמלאי בגיל 51. לטענתו, בקשתו כי יעבור למחלקה נוחה יותר המתאימה למגבלותיו בגב עקב התאונה, נדחתה ע"י מעבידו. לאור מצבו הרפואי הוא זומן לוועדה רפואית בלשכת הבריאות המחוזית, אשר בחנה את מצבו הרפואי והגיעה לכלל מסקנה כי קיימות סיבות מספיקות לפרישתו המוקדמת לגמלאות מטעמי בריאות, וכן קבעה אחוזי נכות צמיתה בשיעור 42% לצרכי גמלאות, כאשר מתוכה נמצאה הגבלה בתנועות עמוד שדרה מותני בשיעור של 10% לצמיתות. התובע גורס בסיכומיו, כי קיים קשר בין היציאה המוקדמת לפנסיה לבין התאונה הנדונה אשר פגיעותיו בתאונה הן חלק מתרומת המגבלות הקיימות בגב על כושר תפקודו של התובע בעבודה. משכך, סבור התובע כי אין מקום לניכוי שווי תגמולי הפרישה עפ"י חוות הדעת האקטוארית שהגישה הנתבעת מטעמה.

הנתבעת, לעומתו, טוענת כי נכותו של התובע, אם בכלל, אינה משפיעה על כושר עבודתו. ולראיה, טוענת הנתבעת כי התובע חזר לעבוד כאח בכיר במחלקה האורולוגית בבי"ח, באותו מקום עבודה, באותו תפקיד ומבלי שנפגע היקף משרתו, כולל שעות נוספות, משמרות, עבודות פיזיות הכרוכות בתפקידו, לרבות הרמת חולים, הזזת מיטות, טיפולים לחולים וכדומה. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי כושר השתכרותו של התובע לא נפגע כלל, להיפך, חלה עליה מתמדת בשכרו לאחר התאונה.

הנתבעת שוללת את טענת התובע, כי יציאתו לגמלאות קשורה לתאונה נשוא התביעה וטוענת, כי היציאה לפרישה מוקדמת נעוצה בשלל תאונות נוספות בהם היה התובע מעורב לאחר התאונה הנדונה ואשר הכחיש קיומן במסגרת תצהירו, וכן נובעת ממצבו הרפואי הכללי של התובע, אשר סובל משלל תחלואות כגון לחץ דם, סכרת ודום נשימה בשינה, שבגינן נקבעה לו נכות ע"י הועדה הרפואית המחוזית של משרד הבריאות בשיעור מצטבר של 40%.

לחילופין, ככל שבית המשפט יקבע כי הפרישה המוקדמת לגמלאות נובעת מהתאונה דנן, הרי שלטענת הנתבעת יש לבצע ניכוי של תגמולי הפנסיה והמענק שקיבל התובע עם פרישתו מהעבודה, ולו באופן יחסי.

"הלכה פסוקה היא שהנכות התפקודית אשר באה להצביע על הפרעה בתפקודו של מי שנפגע גופנית, יכולה אם כן להיות זהה או דומה לנכות הרפואית וכך במקרים רבים אך יכולה גם להיות שונה ממנה (ע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, נב(3) 792). אחוזי נכות רפואית אינם מצביעים בהכרח על אובדן מקביל של הכושר לבצע עבודה, אלא הכל תלוי בטיב עבודתו ובהתעסקותו של הניזוק ובטיב הפגיעה בבריאותו. יש והפגיעה בגופו של הניזוק אינה חמורה כלל, אך בגללה איננו מסוגל לעסוק במקצוע הקודם, ולהיפך – יתכן והפגיעה היא חמורה אך בכל זאת מסוגל הניזוק להמשיך בעיסוקו ללא הגבלה" (ע"א 646/77 לוי נ' עמיאל , פ"ד לב(3) 598, 593; ת"א 1430/96 (י-ם) אהרוני עודד נ' אומני הוריזיאן (דינים מחוזי) לד(2)846).

בקביעת הנכות התפקודית יש לקחת בחשבון את נסיבותיו הרפואיות של הנפגע ולבחון האם נכותו הרפואית טומנת בחובה הגבלה תפקודית בכושרו להשתכר. מקצועו של הנפגע מחד ומצבו הנפשי ויכולת ההסתגלות שלו מאידך, ישפיעו ללא ספק על קביעת מידת התפקודיות של הנכות שנגרמה לו (ע"א 267/87 ימיני נ' שאבי , פ"ד מז(4) 155).

במסגרת קביעת הפיצוי באב נזק של אובדן כושר ההשתכרות לעתיד הבאתי במסגרת שיקוליי את העובדה, כי התובע הינו בעל תואר ראשון במנהל מערכות בריאות. התובע סיים את בית הספר לסיעוד והחל לעבוד כאח בכיר במחלקה האורולוגית בבית החולים "הלל יפה" בחדרה כבר בשנת 1985.

עוד הבאתי בחשבון את העובדה, שלאחר התאונה חזר התובע לעבודה מלאה באותו היקף ובאותו תפקיד של אח בכיר במחלקה האורולוגית בבית החולים, כולל שעות נוספות, כוננויות ומשמרות. כפי שכבר צוין לעיל, מתלושי שכרו של התובע לאחר התאונה עולה בבירור, כי התובע שיבח את שכרו לאחר התאונה. מכאן ניתן לומר, כי נכותו של התובע עקב התאונה דנן אינה נכות הפוגעת באופן מהותי בתפקידו השוטף ובמקצועו, אף שעבודתו מעצם טיבה וטבעה הינה עבודה פיזית הכוללת לדבריו, הזזת מיטות, הרמת חולים, הליכה ועמידה ממושכות וכדומה. יחד עם זאת, יש להביא בחשבון את הנכות כגורם אפשרי להפסד עתידי בלתי ידוע, למרות שעד כה לא הייתה ירידה בשכרו, להיפך, חלה עליה, כאמור.

אין בידי לקבל טענת התובע, לפיה לאחר התאונה וכתוצאה מפגיעותיו חלה הפחתה במספר המשמרות הכפולות ומשמרות ערב ולילה שביצע, באופן שגרם לירידה משמעותית בהכנסותיו במרוצת השנים, וזאת מכמה טעמים:

ראשית, תלושי השכר לאחר התאונה שהתובע בעצמו צירף לתצהיר עדותו (נספח י"ד) מלמדים באופן ברור כי לאחר התאונה, כמו גם לפניה, עבד התובע במשמרות כפולות, שעות נוספות, משמרות לילה, ערב ושבת וקיבל גמול בצידן.

בהקשר זה יצוין, כי טענתו של התובע ושל אשתו, לפיה בתקופה שלפני התאונה עבד התובע שעות נוספות ולאחריה הפחית ממספר השעות הנוספות והמשמרות, נטענה בעלמא ולא גובתה באסמכתאות מתאימות, כגון פירוט שעות העבודה, היקפן הממוצע וטיבן (משמרות כפולות, לילה, ערב ושבת), שניתן היה להשיג בנקל מבית החולים. איני סבורה שניתן בעניין זה לסמוך באופן בלעדי על אמירותיו של התובע (או של אשתו). זאת, במיוחד בשים לב לכך שלא היה כל קושי להציג ראיות בעניין זה.

כאמור, התובע לא הוכיח כי חלה הפחתה במספר המשמרות שעשה לאחר התאונה ובעקבותיה. לצורך הוכחה כזו, אין די באמירה לאקונית של התובע לפיה הפחית את מספר המשמרות. על מנת לבסס טענה כאמור, יש להציג ראיה המעידה על ירידה שכזו עקב נכותו בתאונה, וראיה כזו לא הוצגה. מסקנתי היא, על כן, כי התובע לא עמד בנטל להוכיח כי בשל התאונה לא עבד שעות נוספות והפחית ממספר המשמרות וכפועל יוצא נגרם לו הפסד שכר. לפיכך, טענתו בעניין זה נדחית.

שנית, תיקו האישי של התובע הומצא לביהמ"ש לבקשת הנתבעת (נ/7) ואליו צורפו טופסי 106 לשנים 2000 ועד 2013 המלמדים על קיומה של מגמת עלייה בשכרו של התובע חרף מגבלותיו עקב התאונה, כמו גם שלא היה שינוי בהיקף או בסוג העבודה שאליה חזר התובע בבית חולים לאחר התאונה.

התובע טוען, כי לולא התאונה היה שכרו גבוה יותר, ולראיה לכך מפנה הלה לנתוני השכר של אח אחר בשם נאיל אבו מוך שעבד יחד עמו במחלקה האורולוגית בבית החולים (להלן: "אבו מוך"). לטענתו, קיים פער משמעותי בין שכרו של התובע לאחר התאונה שעומד ע"ס 15,000 ₪, לעומת שכרו של אבו מוך שעומד ע"ס 29,000 ₪. עוד נטען כי התאונה פגעה בקידומו של התובע בעבודה וכי התובע היה מועמד לתפקיד של ראש צוות במחלקה ובשל התאונה מונה אבו מוך לתפקיד זה במקומו.

אני רואה לדחות טענות אלו של התובע.

יצוין כי גרסת התובע בדבר הפגיעה בקידומו המקצועי עקב התאונה אינה יכולה לעמוד, מכיוון שגרסה זו נטענה בעלמא ללא כל הוכחה, באשר התובע נמנע מלהביא לעדות בבית המשפט גורם מוסמך מבית החולים על מנת להעיד בקשר לסיכויי הקידום של התובע. כך למשל, נמנע התובע מלהזמין את האחות האחראית במחלקה האורולוגית בבית החולים, גב' סוזי זאב, אשר קיבלה את ההחלטה בדבר מינוי של אבו מוך לתפקיד של ראש צוות במחלקה, על מנת שתתמוך בגרסת התובע בדבר סיכול קידומו המקצועי עקב התאונה. בנסיבות אלו, יש להחיל את ההלכה הפסוקה ולפיה הימנעות בעל דין מהבאת ראיה היכולה לתמוך בגרסתו, ראוי כי תיזקף לחובתו.

בקביעת הגריעה מכושר ההשתכרות יש להביא בחשבון גם את העובדה, כי התובע היה מעורב לאחר התאונה נשוא דיוננו בשלל תאונות עבודה שגם במהלכן נפגע התובע בגבו. חשוב לציין, כי התובע התעלם כליל בתצהיר עדותו מהתאונות הנוספות בהן היה מעורב ושהפגיעות במהלכן דומות לפגיעה נשוא התאונה הנדונה. על תאונות אלה למדנו, לראשונה, במהלך חקירתו הנגדית של התובע, מתיקו האישי מבית החולים (נ/7) וכן מתיקו של התובע בלשכת הבריאות המחוזית לעובדי מדינה (נ/10) המכילים תיעוד רפואי על אודות התאונות הנוספות. חרף זאת, ממשיך התובע גם בסיכומיו להתעלם מתאונות אלו, אף שהוכח כי הייתה להן השפעה על כושר תפקודו בעבודה, כפי שיבואר להלן.

על קצה המזלג אציין ארבע תאונות עבודה בהן היה התובע מעורב לאחר התאונה נשוא הדיון מהתאריכים 24.08.03, 07.10.11, 13.11.11 ו- 24.05.12 ואשר גם במהלכן נפגע התובע בגבו עקב הרמת חולה במסגרת העבודה. זאת, בנוסף לתאונת הדרכים שאונתה לתובע ביום 28.10.08 ואשר אוזכרה בחוות דעתו של פרופ' וולפין ובגינה נקבעה לתובע נכות רפואית בשיעור 5% לצמיתות.

מתיקיו האישיים של התובע מבית החולים ולשכת הבריאות המחוזית ניתן ללמוד, כי עקב התאונות הללו, היה התובע בטיפול רפואי, הוא נעדר ממושכות מהעבודה ואף הוטלו בעקבותיהן הגבלות על תפקודו כאח במחלקה (ללא הרמת משאות כבדים וכיפופים למשך 3 חודשים), וזאת על פי קביעת רופא תעסוקתי (ראו אישורי רופא תעסוקתי מהתאריכים 12.06.11, 24.07.12 ו- 01.09.12). כן לאחר תאונות העבודה משנת 2011 עמד התובע בפני ועדה רפואית של משרד הבריאות בהמלצת בית החולים לבחינת אפשרות התאמתו להמשך העבודה כאח במחלקה. הוועדה שהרפואית שהתקיימה ביום 12.12.2011 קבעה, כי התובע כשיר לעבודה ללא מאמצים גופניים קשים למשך חצי שנה. התובע עבר תאונת עבודה נוספת ביום 24.05.12 שבעקבותיה נעדר מהעבודה עד ליום 31.08.2011, היינו למשך 3 חודשים. כן עם חזרתו לעבודה לאחר התאונה מיום 24.05.12 נצטווה התובע ע"י רופא תעסוקתי לעבוד בחצי משרה תוך הימנעות ממאמץ גופני, כולל הרמת חולים, וזאת למשך 3 חודשים. לאחר תאונה זו ובשל החמרה במצבו הרפואי של התובע הוא זומן בשנית לבקשת בית החולים לוועדה רפואית בלשכת הבריאות המחוזית לבחינת המשך העסקתו כאח במחלקה. התובע נבדק ע"י הוועדה ביום 07.01.13 אשר קבעה, כי "יש סיבות מספיקות להפסקת עבודתך התקנית בשירות המדינה וקובעת אחוזי נכות לצרכי גמלאות בשיעור של 42% לצמיתות" (ערר שהגיש התובע על החלטת הועדה נדחה – ראו מסקנות ועדת ערר מיום 07.07.13 ; חלק מתיקון האישי של התובע נ/7).

עוד ראוי לציין, כי התובע בעצמו רואה בתאונות העבודה הנוספות כגורם למגבלות הקשות בגבו ולפגיעה הממשית בכושר עבודתו. והראיה לכך, התובע הגיש תביעה לתשלום פיצויים נגד מעבידו דאז, בית חולים "הלל יפה" בחדרה (משרד הבריאות – מדינת ישראל) במסגרת ת"א 21629-07-13 (שלום בית שאן) בגין שלושת תאונות העבודה בהן היה מעורב בתאריכים 07.10.11, 13.11.11 ו- 24.05.11 (נ/5). במסגרת תביעה זו, טוען התובע "ברחל בתך הקטנה" כי עובר לתאונות הללו הוא היה בריא בגופו ובנפשו וכי בעקבות התאונות הללו הופסקה עבודתו בשירות המעביד בשל מגבלותיו הקשות בגב תחתון. רוצה לומר, התובע בעצמו טוען כי מגבלותיו התפקודיות בקשר לגב תחתון מקורן בשלושת התאונות האמורות (ולא בתאונה נשוא תיק זה). התובע אף תומך את התביעה הנ"ל בחוות דעת של מומחה אורתופד מטעמו, ד"ר לואי מדלג' (נ/9), אשר קובע כי נכותו הכללית של התובע בגין הגבלה בעמוד השדרה המותני הינה 20% לצמיתות, כאשר 10% מתוכה מיוחסים לשלושת התאונות האמורות.

טענותיו אלה של התובע עומדות בסתירה מוחלטת לנטען על ידו במסגרת התביעה דנן בדבר ייחוס ההגבלה בתנועות עמוד השדרה המותני לתאונה הנדונה בלבד. נהיר כי התובע מנוע מלטעון טענות נוגדות במסגרת הליכים משפטיים נפרדים וזאת מכוח העיקרון של השתק שיפוטי.

כן ראוי לתת את הדעת בעת הערכת הפגיעה בכושר עבודתו של התובע עקב התאונה הנדונה למצבו התחלואתי של התובע ללא קשר לתאונה אשר כולל יתר לחץ דם (10%), דום נשימה בשינה (20%) וכן סכרת (10%) ואשר בגינן נקבעה לו ע"י הועדה הרפואית המחוזית נכות צמיתה מצטברת בשיעור של 40%. גם מידע זה אודות מצבו הבריאותי הכללי של התובע עמד בפני הועדה הרפואית המחוזית בעת קבלת החלטתה בדבר התאמתו של התובע להמשך עיסוקו כאח בכיר במחלקה האורולוגית בפרט והמשך העסקתו בשירות המדינה בכלל.

כאמור, התובע יצא לפנסיה מוקדמת מטעמי בריאות ביום 31.10.13. מדובר בהליך פרישה מוקדמת שיזם בית החולים (המעביד), על אף בקשת התובע לעבור לעבוד כאח במחלקה יותר נוחה המתאימה למגבלותיו (ראו תיקו האישי של התובע שהוגש לבקשת הנתבעת - נ/7). דרישתו זו נדחתה ע"י בית החולים והוא עמד כאמור בפני ועדה רפואית מחוזית של משרד הבריאות אשר קבעה, כי קיימות סיבות רפואיות מספיקות ליציאתו המוקדמת של התובע לגמלאות וכן קבעה לתובע לצרכי גמלאות נכות צמיתה בשיעור של 42% (ראו תיק לשכת הבריאות המחוזית – נ/10). חשוב להדגיש בהקשר זה, כי עיון בפרוטוקול הועדה הרפואית המחוזית מיום 07.01.13 מעלה, כי אין כלל אזכור או התייחסות מצד הועדה הרפואית לתאונה נשוא תיק זה. הועדה הדגישה בדיוניה את תאונת העבודה שארעה לתובע ביום 24.05.12 בקשר למגבלות התובע בגב התחתון והשלכותיה של תאונה זו על תפקודו בעבודה. כן נתנה הועדה את דעתה למצבו הרפואי הכללי של התובע, כחלק משיקוליה בעת קבלת ההחלטה על פרישתו המוקדמת לגמלאות. ללמדך, כי עמדת התובע בדבר הקשר בין התאונה דנן לבין הפרישה המוקדמת, אין לה אחיזה או עיגון בפרוטוקול הועדה ושיקוליה.

בנסיבות העניין, איני סבורה כי התובע הוכיח קשר סיבתי ברמה הנדרשת בין פרישתו לגמלאות לתאונה נשוא התביעה. לא ניתן להתעלם מכך כי התובע, אשר החל עבודתו בבית החולים בשנת 1985, לא עזב את עבודתו מיד לאחר התאונה או זמן קצר לאחריה. הבאתו בפני ועדה רפואית לבחינת התאמתו לעבודה כאח בבית החולים וכן יציאתו המוקדמת לגמלאות היו כעבור 10 שנים ממועד התאונה הנדונה. כמובהר, התובע שב למקום עבודתו ועבד בו משך עשר שנים נוספות בטרם פרש לגמלאות מטעמי בריאות. משך הזמן הרב שחלף בין התאונה דנן לבין היציאה המוקדמת לגמלאות מלמד על העדרו של קשר סיבתי ביניהם.

מאידך גיסא, יש לקחת בחשבון את פגיעותיו בתאונות השונות, מגבלותיו ומצבו הרפואי הכללי של התובע ללא קשר לתאונה הנדונה ואת העובדה, כי שילובם יחדיו הביא לפגיעה קשה בתפקוד התובע. לא ניתן להתעלם מהעובדה, כי נכותו של התובע כתוצאה מן התאונה הנוכחית לבדה בשיעור 5% לא הייתה מביאה לפגיעה חמורה בתפקודו. בהקשר זה, ראוי לציין כי הפסיקה והספרות קבעו לא אחת כי: "נכויות בשיעור נמוך, של 5% או אפילו עד 10% מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות, אצל אדם מן היישוב. במקרים כאלה הנטייה היא שלא לפסוק את הפיצוי לפי אחוזי נכות, אלא מקום שבית המשפט משתכנע שאפשר שהנכות תהיה בעלת משמעות תפקודית הוא עשוי לפסוק סכום גלובלי בפריט נזק זה" (קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" בעמוד 191).

בנסיבות המתוארת לעיל, בהתחשב מחד בעובדה שהתובע עבד כאח מוסמך בכיר בבית החולים מאז שנת 1985, במשרה מלאה קבועה ואשר כללה כוננויות ושעות נוספות והתמיד בעבודה זו ללא שחלה כל גריעה בשכרו משך 10 שנים עד למועד פרישתו המוקדמת לגמלאות בשנת 2013. מצד שני, שוכנעתי כי לנתבע נותרה הגבלה, אמנם קלה בתנועות עמוד שדרה מותני הפוגעת או עלולה לפגוע בפוטנציאל השתכרותו של התובע, כאשר הוא יצטרך כעת בגילו לתור אחר עיסוק אחר בשוק העבודה לאחר פרישתו המוקדמת מטעמי בריאות. על כן, נראה לי שיש מקום לקבוע ששיעור הנכות התפקודית הינה בשיעור זהה לנכות הרפואית, כאשר מדובר בסדרי גודל של נכות המאפשרים לבית המשפט לקבוע פיצוי גלובלי על הפסד השתכרות ולא על בסיס חישוב אריתמטי.

לאחר שקלול מכלול הנתונים האמורים, מגיעה אני למסקנה כי יש לערוך את החישוב בגין אובדן כושר ההשתכרות לעתיד באופן גלובלי על דרך האומדנה, ולפיכך אני פוסקת בראש נזק זה סכום של 56,000 ₪.

עזרת צד שלישי עבר ועתיד

התובע טוען בתצהיר עדותו, כי לאחר התאונה נזקק לעזרה שהושטה לו ע"י בני ביתו. בעניין זה העידה מטעמו אשתו אשר טענה בתצהיר עדותה, כי לאחר התאונה נזקק בעלה לעזרה עקב כאבים והגבלה בתנועות הגב מהם הוא סובל כתוצאה מהתאונה.

הנתבעת טענה, שלא מדובר בנכות המגבילה את התובע מן הבחינה הפיזית, ועל כן נכותו אינה מזכה בפיצוי כלשהו בגין עזרת הזולת.

אין מחלוקת, שהתובע לא נזקק לעזרה בשכר ולטענתו קיבל את העזרה הדרושה לו מאשתו. ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר, "פיצויים בשל נזק גוף", התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ראה גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’, פ"ד כח (1) 277).

בהתחשב בגילו של התובע, אופי הפגיעה ומהותה, הטיפולים הרפואיים להם נזקק עקב התאונה, כמו גם התקופה בה שהה התובע בחופשת מחלה, ניתן לקבוע כי אכן התובע היה זקוק לעזרת צד ג', במובן זה שבתקופה הסמוכה לתאונה נזקק לטיפול ועזרה החורגים מעזרת בן משפחה סבירה.

לעניין שיעורו של הפיצוי, אני פוסקת סכום גלובלי לעבר ולעתיד בסך של 6,000 ₪.

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה

לטענת התובע נגרמו לו הוצאות נסיעה, לרבות הוצאות לצורך טיפולים רפואיים.

לעומתו, טענה הנתבעת כי מדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה, כי התובע לא צרף קבלות בעניין זה וממילא הוצאות אלו כלולות בסל הבריאות.

לא הובאו קבלות המעידות על הוצאות רפואיות וגם לא עבור הוצאות נסיעה שהוציא התובע כתוצאה מהתאונה. הוצאות שהוצאו עד למועד מתן פסק הדין, הן בגדר 'נזק מיוחד', הטעון פירוט והוכחה (ספרו הנ"ל של קציר, בעמ' 486). מאחר שהתאונה הוכרה כתאונת עבודה, היה על התובע לפנות למל"ל לקבל החזר על הוצאות רפואיות, או שהיה עליו לפנות לקופת החולים לפי חוק בריאות ממלכתי, על פי הלכת אלחדד (ע"א 5557/96 פ"ד נא(2) 724). יחד עם זאת, מצאתי לפצות את התובע בדרך הפיצוי הגלובלי בגין הוצאות סבירות בעבר גם ללא קבלות, וכן בהוצאות רפואיות שהוציא התובע לדבריו, דרך שהפסיקה ראתה לקבל אם הנזק והצורך בהוצאה – הוכחו (ע"א 307/77 מור נ' בוץ, פ"ד לב (1) 654, וכן בספרו הנ"ל של קציר, בעמ' 487).

אין חולק כי עפ"י התיעוד הרפואי שצורף לתצהיר עדותו, עולה כי התובע היה בטיפולים והגיע לביקורות רפואיות בעקבות תלונותיו לאחר התאונה. משכך, הוכחה בפניי נחיצות הטיפולים, המעקב הרפואי וממילא הוצאות הנסיעות הכרוכות בכך, ובהתחשב בהיות התאונה תאונת עבודה, אשר הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי, כך שחלק מההוצאות הרפואיות אמורות להיות מכוסות גם על ידו, אני מעמידה את סכום הפיצוי הכולל בגין ראש נזק זה, לעבר ולעתיד, על סכום גלובלי של 2,000 ₪.

כאב וסבל

בהתחשב בשיעור הנכות הרפואית - 5%, ההפחתה בשל גיל, בתוספת עבור ימי אשפוז ומרכיב הריבית, הפיצוי בגין כאב וסבל מסתכם בסך של 16,000 ₪ במעוגל.

סיכום

התובע זכאי לקבל מן הנתבעת פיצוי בגין נזקי הגוף שאונו לו בתאונה, כדלקמן:

א. הפסדי שכר לעבר __

ב. פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד 56,000 ₪

ג. עזרת הזולת 6,000 ₪

ה. הוצאות 2,000 ₪

ו. כאב וסבל 18,000 ₪

ובסה"כ: 82,000 ₪

ניכויים

בהתאם לפסיקה יש לבצע ניכוי רעיוני של תקבולי המל"ל שהתובע היה זכאי לקבל, אילו מיצה את זכותו לקבלת תגמולים מן המל"ל [ע"א 1617/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' אור ציון סעדה, (28.5.2008)]. הטעם לכך נעוץ בעובדה שעם קבלת התגמולים מהמוסד לביטוח לאומי, פחת נזקו של הניזוק. העיקרון העומד בבסיס פסיקת פיצויים בדיני נזיקין הוא השבת המצב לקדמותו, ולכן נקבעה ההלכה שיש לנכות מסכום הפיצויים כל טובת הנאה שצמחה לניזוק עקב מעשה הנזיקין של הניזוק, לרבות הגמלאות שהוא קיבל מהמוסד לביטוח לאומי (ע"א 8673/02 דניאל פורמן נגד רפאל גיל, פורסם במאגרים המשפטיים).

התובע מסכים בסיכומיו על הצורך בביצוע ניכוי רעיוני לתגמולי המל"ל והוא אינו חולק על שיעורם בהתאם לחוות הדעת האקטוארית שהגישה הנתבעת. לפי חוות דעת זו, יש לנכות את הגמלאות שהתובע יכול היה לקבל מהמל"ל בסך משוערך של 42,000 ₪.

לפני סיום יצוין, כי אין מקום לנכות את סכומי הפנסיה, מאחר שכבר קבעתי לעיל שאין קשר בין התאונה הנדונה לבין הפרישה המוקדמת לגמלאות ומאחר ואלו משולמים לתובע חלף שכרו, בעקבות פרישתו המוקדמת, שאם לא כן, ניכוי הגמלה יביא את התובע למצב בו הוא לוקה פעמיים. מכל מקום, הפיצוי שנפסק לתובע בגין הפסד שכר לעתיד לפי הפסד בשיעור של 5% מבסיס השכר בצירוף סכום הפנסיה, לא מגיע למלוא בסיס השכר של התובע, כך שאי ניכוי הפנסיה לא "מעשיר" את התובע ואין חשש לכפל פיצוי.

סוף דבר

אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 40,000 ₪.

לסכום זה יש להוסיף שכר טרחת עורך דין בשיעור של 13% בצירוף מע"מ כחוק.

כן אני מחייבת את הנתבעת בהחזר אגרת משפט משוערכת להיום וביתרת אגרה.

הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מיום שבו הומצא פסק הדין לבא-כוחה של הנתבעת, וככל שלא ישולמו במועד האמור, יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד יום התשלום בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ד' כסלו תשע"ו, 16 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.