המבקשים רכשו יחידת דיור בהרחבה של קבוץ מורן. תביעתם הכספית מן הקבוץ, מחברת הבניה, חברת דקל א.ח.ר (להלן "חברת הבניה") וממנהל מקרקעי ישראל (להלן "המנהל") משותפת להם ולכל מי שרכשו יחידות דיור בהרחבה זו, לטענתם, ועל כן בקשו לאשרה כתובענה ייצוגית. לפניי בקשתם לאישור הסדר פשרה.

1. בתחילה הוגשה התובענה גם נגד האגודה השיתופית מתיישבי מורן (להלן "האגודה") (שהופיעה כנתבעת 2 בכתב התביעה, אך משום מה נעדרה מן הבקשה לאישור התובענה כייצוגית), ונמחקה מאוחר יותר בהסכמת הצדדים. הסוכנות היהודית לא"י (להלן "הסוכנות"), שנתבעה גם היא, הגיעה לכלל הסדר דיוני עם המבקשים, שלפיו לא יתבקש ולא ינתן סעד כספי נגדה והיא לא תחויב בהוצאות משפט. כן הוסכם כי הסוכנות תהיה פטורה מהגשת כתבי בי-דין ומהתייצבות לדיונים.

לאחר תחילת ההליך הוגשו לתיק בית המשפט הודעות רבות של חברי הקבוצה הנטענת, שבהן התנערו מן התובענה הייצוגית.

1. המבקשים טוענים כי נדרשו לשלם לקיבוץ סכום של 56,250 ₪ בעבור השתתפות בתשתיות עבר, תנאי לצירופם כחברים בהרחבת הקבוץ. גבייה זו בלתי חוקית, ומנוגדת להוראות המנהל המתירות לגבות הוצאות פיתוח בלבד.

קבוצת התובעים הוגדרה ככל מתיישבי ההרחבה בקיבוץ מורן – בסה"כ 77 משפחות, ששלמו דמי "תשתיות עבר" לקבוץ.

עילות התובענה: הפרת חובה חקוקה ועשיית עושר ולא במשפט.

הסעדים שנתבקשו: השבת הכספים או ניתובם לבצוע תשתיות לטובת ההרחבה.

1. תשובת הקבוץ לבקשה לאישור תובענה ייצוגית לוותה בתצהיר מר זיו טולמק, מרכז המשק בקבוץ. הקבוץ טען להעדר סמכות מקומית ועניינית; טען כי הוא אגודה שיתופית חקלאית ולא גוף ציבורי; טען להיעדר עילה והיעדר יריבות; למניעות; ולכך שהחובה החקוקה שהופרה לא פורטה.

הקבוץ הוסיף כי התובענה אינה ראויה להידון כתובענה ייצוגית; כי עילת התובענה אינה נכללת ברשימת העילות שבחוק תובענות ייצוגיות; כי למבקש 2 אין עילת תביעה אישית, שכן לא היה צד להסכמים; כי התובענה אינה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה ומשפט; כי אינה ההליך הראוי בנסיבות הענין, וכי מדובר במקרה מיוחד לקבוץ מורן; וכן כי מרבית תושבי ההרחבה הסתלקו מהתובענה. עוד נטען כי קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של חברי הקבוצה לא ינוהל בדרך הולמת ובתום לב הן בשל המבקשים עצמם הן בשל התנהלות בא כוחם.

גם אם תועבר התביעה למסלול של תביעה רגילה, יש לסלקה על הסף בהיעדר פירוט מספק של שווי התובענה. לגוף התובענה נטען כי הקיבוץ היה רשאי לגבות את הסכומים האמורים; ולבסוף, כי המבקשים לא הוכיחו קיומו של נזק שכן הם ממשיכים להתגורר בקבוץ וליהנות מן התשתיות שהוקמו במסגרת ההרחבה.

חברת הבניה טענה בעיקר להעדר יריבות, משום שלא גבתה כספים שלא כחוק, ואינה קשורה ליחסים שבין הקבוץ לבין המבקשים.

המנהל טען למניעות מכח כתב ויתור שהמבקשים חתמו עליו. אשר לסכומים: המנהל לא גבה כל סכום רלוונטי; לא הסכים לגביית סכומים שלא למטרות ההרחבה, ואם נגבו כאלו הדבר נעשה גם בנגוד להחלטות המנהל; הקבוץ התחייב בפני המנהל שהסכומים שנגבו ישמשו לפיתוח התשתיות בהרחבה בלבד; וכי רק לאחר הצהרת באת כוח הקבוץ לשמירת הכספים בנאמנות, איפשר המנהל את המשך שיווק המקרקעין.

1. במהלך ההתדיינות פנו הצדדים לגישור בפני גב' אסתי אשכנזי מקבוצת גבים. לפי דבריהם התנהל הגישור ברוח טובה ותוך נסיון לפתור בעיות שונות שנובעות מן החיים בשתי קהילות נפרדות בקבוץ. על כך נתונה תודתם ותודתי למגשרת.

מאמצי הגישור נשאו פרי, והצדדים הציגו את ההסדר שהתגבש ביניהם. התביעה נגד הצדדים האחרים, שאינם הקבוץ, נדחתה לבקשת כולם.

בא כוח המבקשים עתר לאשר את ההסדר בלא צורך במינוי בודק ובלא צורך בפרסום משום "שכל חברי ההרחבה לקחו חלק באישור ההסדר" (פרוטוקול הדיון מיום 16.4.2012, בעמ' 7, שורות 14-15).

1. אלו הוראותיו העיקריות של ההסדר:
2. קבוצת התובעים היא "כל תושבי היישוב מורן, וכן כל מי שחתם הסכם פיתוח עם מנהל מקרקעי ישראל בתחומי היישוב, לרבות חברי האגודה השיתופית להתיישבות קהילתית וחברי קיבוץ מורן וכן את כל הצדדים להליך שבכותרת בקשה זו".
3. הקיבוץ מוכן להשקיע בפיתוח ההרחבה על מנת להבטיח את איכות החיים של חברי הקהילה. השקעותיו הנוכחיות והעתידיות של הקיבוץ כוללות:
4. העמדת ארבעה מבני חינוך לשמוש הקהילה בהסכם הרשאת שמוש פנימי בין האגודות.
5. העמדת מגרש הספורט לשמוש הקהילה ומתן אישור הקבוץ לקירוי המגרש.
6. העמדת המבנה הרב תכליתי לשמוש הקהילה.
7. השתתפות הקבוץ בהשלמת 80 מ"ר של משרדי האגודה החקלאית במבנה הרב תכליתי במהלך 3 שנים, החל ממועד חתימת ההסדר.
8. בצוע הוראות ההסכם יחל בתום חצי שנה מאישור ההסדר.
9. הקיבוץ ישלם למבקשים ובא כוחם הוצאות משפט בסכום של 150,000 ₪. הקיבוץ ישלם את שכ"ט המגשרת.
10. המעקב אחר בצוע ההסדר ייעשה על ידי הנהלת הקהילה המשותפת לקיבוץ ולהרחבה: בתום השנה הראשונה ממועד מתן תוקף של פסק דין להסדר הגישור, יתקיים מעקב חצי שנתי, ומהשנה השניה ואילך יתקיים מעקב שנתי. אם הקיבוץ לא יעמוד בהתחייבויותיו בתום 5 שנים ממתן פסק הדין, ידון צוות משותף של הקהילה והקבוץ בצעדים הנדרשים. במקרה של מחלוקת, יפנו הצדדים להליך של גישור.
11. הצדדים סבורים שאין למנות בודק, משום שהתקיים גישור ארוך ומורכב, על ידי מגשרת בעלת נסיון בישוב מחלוקות קהילתיות. לחלופין התבקש בית המשפט לקבל חוות דעת מטעם המגשרת בעניין חסרונותיו ויתרונותיו של ההסדר.
12. הגם שהגישה הכללית לפתרון הסכסוך באמצעות גישור ראויה בנסיבות הענין, סברתי שאין די בתוכן הכללי של ההסדר. המבקשים נדרשו להציג את הסכמת כל חברי הקבוצה, לאחר שבניגוד להצהרת ב"כ המבקשים, נמצאו בתיק בית המשפט בקשות רבים מחברי הקבוצה שלא להימנות עימה. ראוי היה להגיש הערכה כספית הן של ההסדר הן של התביעה עצמה. וכן להבהיר כיצד יחולק הסכום המוצע כשכר טרחה בין המבקשים לבין בא כוחם.

ניתנה לצדדים האפשרות לתקן את ההסכם (החלטתי בדיון מיום 30.4.2012).

1. בתשובה לכך הודיעו המבקשים, כי עם הגשת התביעה ביקשו מספר תושבים להסתלק מן התביעה, מתוך רצון לשמור על סטטוס קוו בין חברי ההרחבה לבין חברי הקבוץ, ואותם מתנגדים סירבו לחתום על הסכם הגישור. המבקשים הציעו לפנות להליך של גישור אשר ישמור על האוירה החיובית בין הצדדים.

במענה ליתר השאלות שהועלו בדיון מיום 30.4.12 השיבו המבקשים כי שווי העמדת הנכסים לרשות כלל חברי הקהילה זהה להחזר הכספי שנתבקש במסגרת התובענה; כי הסכומים שנתבקשו כגמול ושכר טרחה הינם מידתיים לאור כמות שעות העבודה, הנסיעות לישיבות הגישור, ההוצאות הרבות בתיק והסיכון שנטלו על עצמם בהגשת התובענה; וכי הפיצוי יתחלק באופן שווה בין התובעים הייצוגיים לבין בא כוחם.

1. הודעת ב"כ המבקשים לא ענתה על החסר העיקרי שבהסכם - הסכמת כל חברי הקבוצה. לפיכך, נתבקשו המבקשים ובא כוחם לעשות את הנחוץ לצורך כך. הבהרתי כי בהעדר הסכמה של כל חברי הקבוצה, יש משנה חשיבות לשאלות הנוספות שנתבקשו להשיב להן.

בנסיבות אלו, הסכם הגישור לא אושר, והבקשה נקבעה לשמיעת המצהירים.

1. לאחר הדברים הללו זומנה אסיפה, שבה השתתפו 63 מהתושבים, ניתנה להם הזדמנות לעיין בהסכם במזכירות הקיבוץ והוסברה להם זכותם להתנגד לו.

באמצעות סגן יו"ר המועצה האזורית משגב, מר דני עברי, העריכו הצדדים את שווי ההסדר ב- 3,920,000 ₪. הסכום אינו כולל את עלות הליך הגישור שממומן כולו על ידי הקיבוץ.

תוצאות ההערכה הכספית כפי שנוסחו על ידי המגשרת והמצגת שהוצגה לתושבים הוגשו לבית המשפט.

בדיון מיום 3.12.12 חזר בו בא כוח המבקשים מאמירתו בדיון מיום 16.4.12 כי כל חברי ההרחבה נטלו חלק באישור ההסדר.

בא כוח המנהל ציין כי העביר את ההסדר לעיון היועץ המשפטי לממשלה והבהיר כי אין למדינה כלים לכמת את הסכומים שנתבקשו כשכר טרחה.

1. ביום 10.12.12 הוגשה התנגדות מר שלמה ציילר, שבנה ביתו בהרחבה של הקבוץ, ושילם 45,000 ₪ עבור התשתיות הקיימות (להלן "המתנגד").

המתנגד נכח בפגישה שבה הוצג ההסכם, אולם לטענתו לא ניתן היה לקבל באותו מעמד עותק מן ההסכם או ממסמכים אחרים אשר היו יכולים לסייע לו לגבש עמדה. כל נסיון מצידו לקבל נתונים נוספים, נתקל בחוסר שיתוף פעולה.

התנגדות מר ציילר מבוססת על כך שעד היום לא הוגבלו תושבי ההרחבה בכניסה למבנים מסוימים או בשימוש בתשתיות מסוימות של הקבוץ, ואילו עתה – ההסכם מגביל את השימוש של תושבי ההרחבה למבנים ותשתיות מסוימים בלבד, כך שהמצב הורע ולא הוטב, לדעתו. מר ציילר סבור היה שהזכויות המוקנות בהסדר אינן ברורות: האם הזכויות אישיות, צמודות ליחידת המגורים או שהן שייכות לאגודה, ומי שאינו חבר בה לא יהיה זכאי להן?

1. המבקשים טענו כי הציגו למר ציילר את ההסכם המלא. האחרון אכן הסכים (ביום 18.12.12) כי קבל עותק מטיוטת הסכם הפשרה, אולם טען שעדיין חסרים לו מסמכים. בהחלטה מיום 23.12.12 נתבקש המתנגד להסביר אם הוא מתנגד להסכם, אם לאו; וביום 30.12.12 השיב כי הוא עומד על התנגדותו.
2. ביום 13.1.13 התקיים דיון בהתנגדות מר ציילר. המתנגד הביע חששו מכך שההסכם ימנע גישה חופשית אל תשתיות העבר שאינן מנויות בו כדוגמת בריכת השחיה, המרפאה, המזכירות והצרכניה, בעוד שבעבר זכות השמוש שלו בהן מעולם לא הוגבלה.

לטענתו, ההסכם אינו תורם לתושבי ההרחבה מעבר למה שקיבלו בעבר: כל המבנים בהסדר כלולים במסגרת תשתיות העבר ואילו המבנה הרב תכליתי מומן בכספים שתרמה המועצה (900,000 ₪) בתוספת סכום של 200,000 ₪ שנלקח מכספי הקהילה.

בא כח המבקשים טען כי ההסדר מקבע את זכות השמוש של תושבי ההרחבה באותן תשתיות שצוינו בהסדר; ניהול תביעות ממושכות יפגע במרקם שבין הקהילות; לא תימנע זכות השמוש של תושבי ההרחבה בתשתיות העבר; ההליך נוהל בשקיפות מלאה תוך שיתוף חברי הקהילה; ומכל מקום, באשר למתנגד עצמו – תביעתו התיישנה (רכש את המגרש בשנת 2004).

1. המנהל הבהיר כי חסר לו מידע לבחון אם הסכם הפשרה נושא הטבה ממשית לחברי הקבוצה.

לפיכך, ככל שיקבע בית המשפט כי ההסכם המוצע אינו מעניק הטבה שיש בה פיצוי מתאים, נוסף על הקיים לחברי הקבוצה, עמדת המנהל היא כי ההסכם אינו ראוי ואין לאשרו.

במידה שההסדר יאושר – יש לציין בו כי זכויות נוספות של חברי הקבוצה שלא צוינו בהסכם תימשכנה בעתיד.

1. הקיבוץ סבור שיש לאשר את ההסדר כמקשה אחת לנוכח ההשלכות הרדיקליות של אי אישורו; הקיבוץ לא היה חייב להעמיד לרשות חברי ההרחבה את השמוש בתשתיות, ולכן סבור שמותר היה לגבות כספים בגינן; הקיבוץ הדגיש כי ההסכם לא ימנע מתושבי ההרחבה שמוש במבנים האחרים שאינם מצוינים בו כדוגמת הצרכנייה או בריכת השחייה שחברי הקהילה משלמים עבור השמוש בהם; המרפאה מספקת שירותים רפואיים לכלל חברי הקהילה ׁ(וממילא מופעלת על ידי קופת חולים כללית) ומבנה המזכירות משרת גם הוא את הקהילה כולה. הקבוץ הדגיש כי ההסכם קובע גם מנגנוני איזון, וככל שיתגלעו חילוקי דעות הם ייפתרו בתוך הקהילה.

אישור ההסכם

1. הסכם הגישור שלפני אינו הסכם פשרה מקובל בתובענה ייצוגית, והתלבטתי אם ראוי בכלל לדון בו ולאשרו. המעט שנלמד מתוך המסמכים שבתיק מלמד על חילוקי דעות בין המבקשים לבין קהילת חברי הקבוץ, אולם לא ברור שאותה מחלוקת קיימת בין כל חברי ההרחבה לבין חברי הקיבוץ. אדרבא, הודעות הפרישה של חלק מחברי ההרחבה כבר בתחילת הדרך מלמדות שלא כולם רואים עין בעין עם המבקשים, ואין הם מצדדים בתביעה נגד הקבוץ. מן הסתם סברו שהיה מקום לגבייה הנוספת, או שסברו ששלום בית בקבוץ עדיף להם מאשר עמידה על קוצו של יו"ד.

הגישור לימד שלא היה קל לפשר בין שתי הקהילות המובחנות. כלומר, לכאורה היו חילוקי דעות מהותיים ביניהן. ויחד עם זאת, לפחות מדברי המתנגד עלה כי הקבוץ לא הגביל את המתיישבים בהרחבה בשמוש במתקנים הצבוריים, ועל כן לא ברור במה באו חילוקי הדעות העקרוניים לידי ביטוי מעשי. ואם כך – לכאורה רב נזקה של התובענה שלפני מתועלתה.

הואיל ובקשת האישור לא נתבררה, אלא הועברה לגישור – לא אדע מהו המצב העובדתי, ואם יש ממש בטענות המבקשים. אחת אדע – ניתן היה, רצוי היה, ואף צריך היה לפנות לגישור הרבה לפני נקיטה באמצעי הדרסטי של הגשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית. עצם חידוד ההבדלים והעמדות השונות שבין הקהילות מיותר, שלא לדבר על הוספת הנתבעים האחרים.

מנגד, התכחשות להסכם הגישור ודחייתו עלולה להשיב על כנן מחלוקות ישנות, ולהעמיד את הניצים במצב גרוע מזה שעמדו בו לפני הגשת התביעה. יש לברך על תהליך הגישור וליתן לו תוקף, ולתמרץ שמוש באמצעים כאלו בקהילות דומות, ולא לקצץ בכנפי הגישור. משום כך החלטתי לדון בהסדר שהצדדים הגיעו אליו, ולאשרו לבסוף, אם גם תוך דחיית המלצת הצדדים בענין הגמול ושכר הטרחה.

1. סעיף 19 (א) בחוק תובענות ייצוגיות מציב את הדרישות החוקיות להסדר פשרה בתובענה ייצוגית. זו לשונו:

"בית המשפט לא יאשר הסדר פשרה אלא אם כן מצא, כי ההסדר ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בענינם של חברי הקבוצה, ואם הבקשה לאישור הסדר הפשרה הוגשה לפני שאושרה התובענה הייצוגית – גם כי קיימות, לכאורה, שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה וכי סיום ההליך בהסדר פשרה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין".

1. עיקרו של ההסדר במתן זכות שמוש במבני הקבוץ לתושבי ההרחבה. הקבוץ הוסיף ואישר קירוי של מגרש הספורט; השתתפות בהשלמת בניית משרדי האגודה החקלאית; ותשלום עלויות הגישור. אך ההסדר אינו מעניק פיצוי לכל אחד מחברי הקבוצה בהתאם לנזק שלכאורה נגרם לו.

עם זאת, ספק אם בקשת האישור היתה מתקבלת: בעיקר משום ההתנגדות הרבה שעלתה ממכתבי הפורשים מן התובענה הייצוגית. אך גם משום שלא ברור שאכן תושבי ההרחבה הוגבלו בשמוש בתשתיות העבר של הקבוץ, ואם כך קשה לטעון שהכספים נגבו שלא כדין (ראו למשל דברי המתנגד "...במשך כל שש השנים שאנחנו גרים במקום, כל תשתיות העבר, ואני מדגיש כל תשתיות העבר, וכל מה שיכול להיכנס תחת ההגדרה של תשתיות העבר הוא בשימוש חופשי של כל חברי ההרחבה..." (עמ' 12, שורות 8-10)).

כלומר, ניהול הדיון בבקשת האישור כרוך בסיכונים לא מבוטלים מצד המבקשים ומבחינת הקבוצה, ומעל הכל – עלול לפגוע במרקם היחסים העדין שבין שתי הקהילות בקבוץ.

לא מצאתי לקבל את טענות המתנגד, שלפיהן ההסדר מגביל את זכויות השמוש שלו בתשתיות העבר, זכות שלא הוגבלה קודם לכן.

היתרון המרכזי בהסדר הוא קיבוע זכות השמוש של תושבי ההרחבה באותם מבנים שנזכרו בו.

באשר למבנים האחרים שהוזכרו על ידי המתנגד: בריכת השחיה, המרפאה, המזכירות והצרכניה – מאופן השימוש בהם, אך גם מדברי ב"כ הקבוץ עולה, כי לא תימנע גישת התושבים אליהם.

מינוי בודק

1. אני סבורה כי בנסיבות העניין אין למנות בודק.

בנסיבות המיוחדות שלפני, הכוללות הסכמת כל חברי הקבוצה להסכם הגישור, למעט מר ציילר - נדמה שתושגנה כל המטרות שביסוד חוק תובענות ייצוגיות גם ללא הקפדה על קיום כל תנאי אישור הסכמי פשרה שבחוק (לאפשרות לעשות כן בנסיבות מיוחדות ראה רע"א 8479/02 סבו נ' רשות שדות התעופה בישראל (לא פורסם, 15.12.08)).

ההערכה הכספית של שווי ההסכם (3,920,000 ₪) לוקה בכך שהיא מבוססת על שווי המבנים, למרות שברור כי שווים לא בהכרח חופף את השווי שלהם לקבוצה המשתמשת. קירוי מגרש הספורט שהקבוץ התחייב לאשר אותו כלל לא קבל תג מחיר.

לנוכח האמור ולאור קלישות עילת התביעה, לא מצאתי לנכון למנות בודק ולהכביר הוצאות.

גמול ושכר טרחה

1. בהתאם לסעיפים 22 ו-23 בחוק תובענות ייצוגיות, על בית המשפט להתחשב, בין היתר, בטרחה שטרח התובע הייצוגי ובא-כוחו ובסיכון שלקחו על עצמם בניהול התביעה; במורכבות ההליך; במידת החשיבות הציבורית שבתובענה הייצוגית; ובתועלת שהביאה התובענה הייצוגית לקבוצה. כן יישקל הפער בין הסעדים שנתבעו לבין אלו שנפסקו בתובענה.

יש לשקול שיקולים הנוגעים לתמריצים להגשת תובענה ייצוגית ראויה ולמנוע תביעות סרק. יש לבחון אם התביעה הביאה תועלת לקבוצה ולציבור וכן לבחון מהו היקף ההשקעה והסיכון בניהול התובענה ואת היחס בין הסעדים שנתבעו לבין אלו שאושרו. שיקול נוסף נוגע להתנהלותו של בא-כוח התובע המייצג. לבסוף, נדרש יחס הולם בין שכר הטרחה לבין התביעה הייצוגית בכללותה. יש להימנע מפסיקת שכר טרחה שיעקר את טובת ההנאה אשר אמורה לצמוח לקבוצה או יפחית ממנה באופן בלתי סביר [רע"א 2362/08 תדיראן מוצרי צריכה בע"מ נ' אמיר שהי שאול בפסקה 7 (14.12.11); ע"א 9134/05 אליעזר לויט נ' קו אופ צפון אגודה שיתופית לשירותים בע"מ פסקאות 12-14 (7.2.2008); ע"א 10085/08 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' ראבי (4.12.11) (עתירה לדיון נוסף על פסק הדין בענינים שאינם נוגעים לעניננו נדחתה – דנ"א 9416/11); ת"צ (מחוזי מרכז) 5270-07-08 ענבל סוסתיאל נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה (19.1.2011)].

1. הצדדים המליצו לפסוק למבקשים ולבא כוחם גמול ושכר טרחה בסכום של 150,000 ₪ שיתחלק באופן שווה ביניהם.

סכום זה אינו סביר בעיני בנסיבות העניין: כפי שהובע לעיל, עיון בתביעה לכל אורך הדרך הוביל להתלבטות קשה אם בכלל היה מקום להגיש אותה, ואם אין פגיעתה רבה מתועלתה. ספק אם עומדת למבקשים עילת תביעה ורבים מחברי הקבוצה בקשו לא להימנות עליה. וב"כ המבקשים טען כי כל חברי הקבוצה מסכימים להסדר, ולא חזר בו אלא בעקבות הערת בית המשפט.

הגשת תובענה בעייתית מבחינה משפטית, ובמיוחד כזו שעלולה היתה לפגוע במרקם היחסים העדין שבין שתי הקהילות בקבוץ – מחייבת הפחתה ניכרת של הגמול ושכר הטרחה.

אם כי ההסדר מביא לשיפור מסוים במצבה של הקבוצה, אני סבורה שאין לעודד הגשת תובענות מסוג זה ולתמרץ את מי שלא השכיל להשתמש בכלים חמורים פחות להשגת התוצאה. משום כך החלטתי לדחות את המלצת הצדדים בדבר תשלום גמול ושכר טרחה, ויהא שכרם של המבקשים ובא כוחם בעצם הסדר הגישור והמנגנון שיצר.

1. אם כן, אני מאשרת את הסדר הפשרה.

קבוצת התובעים ועילות התביעה – כאמור בסעיפים 5 א' ו- 2 לעיל.

המזכירות תואיל לשלוח העתק פסק הדין בצירוף הסדר הפשרה (כאמור בסעיף 19(ה) בחוק תובענות ייצוגיות) למנהל בתי המשפט, לשם רישומו בפנקס התובענות הייצוגיות.

ניתן היום, ח' ניסן תשע"ג, 19 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.