המחלוקת בין הצדדים היא האם המאורע של התלקחות אש בעת תדלוק רכבו של התובע 1 ע"י התובע 2 מהווה תאונת דרכים לפי חוק הפלת"ד, אם לאו.

התובעים העלו שתי טענות חלופיות, הראשונה – כי מדובר בתיקון דרך או טיפול דרך לצורך תחילת הנסיעה, והשניה – כי מדובר בהתלקחות של הרכב.

אדון בהן כסדרן.

א. טיפול דרך או תיקון דרך

לעניין נסיבות האירוע, העידו התובעים כי נפגשו בביתו של התובע 2 באלעד בשעת ערב לצורך לימוד תורה, וכי כאשר התובע 1 רצה לחזור לביתו, הבחינו כי הרכב אינו מניע, והתובע 1 חשב כי יתכן שהסיבה היא מחסור בדלק. או אז הלך התובע 2 להביא דלק במיכל מגמ"ח באזור, בהעדר תחנת דלק סמוכה במקום מגוריו, ובעת שהערה את הדל' לפיית הרכב, נתזו טיפות דלק על מנורת הלוגן שהביא למקום לצורך התדלוק, ופרצה שריפה ממנה נפגעו התובעים. על כן לטענתם מדובר בטיפול דרך או תיקון דרך שנועד לאפשר את תחילת הנסיעה, וכלול בהגדרות תאונת דרכים בחוק הפלת"ד.

הנתבעת טוענת, מנגד, כי הוכח שהתובע 2, שינו תלמיד כולל ביום, מבצע בשעות אחר הצהריים בסמוך לביתו תיקוני רכבים בתשלום, וכי הסיבה להגעת התובע 1 אליו היתה לצורך תיקון הרכב. בנסיבות אלה, ההתלקחות המתוארת ע"י התובעים אירעה תוך כדי נסיון התובע 2 לטיפול או תיקון הרכב כחלק משירות מקצועי שנתן לתובע 1, במקום עבודתו הסמוך לביתו, ועל כן אין האירוע עונה להגדרת תאונת דרכים.

הנתבעת תומכת טענתה זו הן בהודאת שני התובעים כי התובע 2 עוסק בתיקון רכבים ליד ביתו בשעות אחה"צ, והן בכך שרכב התובע 1 נזקק לטיפולים במשאבת הדלק לאחר האירוע, שמצביעים על כך שלמטרה זו פנה אל התובע 2 מלכתחילה. עוד מצביעה הנתבעת על חסר ראייתי בראיות התובעים, בכך שלא הובאו כל עדים פרט לתובעים לעדות על נסיבות שהייתם המשותפת, כגון אשתו של התובע 2 אשר לדברי התובעים נכחה בדירה בעת הלימוד המשותף, ומטבע הדברים היתה יכולה להעיד על כך שהתובעים נהגו להפגש זה עם זה באופן תדיר לצורך לימוד משותף. התובע 1 אף העיד כי אשתו שלו לא ידעה על מטרת נסיעתו, וגם דבר זה אינו סביר אם מדובר בנוהג שבועי של לימוד משותף. כמו כן, לא הובאו ראיות לתמיכה בגרסת התובע 2 כי הביא את מיכל הדלק מגמ"ח סמוך למקום, וקודם לכן פנה לגמ"ח אחר שלא היה לו דלק, ראיות שהיו בהישג ידו לנוכח ההכרות עם בעלי אותם גמ"חים. בהימנעות זו מלהביא ראיות שהיו בשליטת התובעים, יש כדי להחליש את גרסת התובעים.

לאחר שבחנתי את סבירות ואמינות הראיות שבפני, אני סבורה כי הוכח לפי מאזן ההסתברויות שמטרת הפגישה היתה תיקון רכבו של התובע 1 ע"י התובע 2, ולא לימוד משותף.

התובע 1 העיד באופן עמום על כך שהיו לו בעיות בשעון הדלק של הרכב ועל כן לא ידע אם יש דלק במיכל אם לאו, ויחד עם זאת, לא הסביר כיצד נהג לדעת מתי נגמר הדלק במיכל ויש צורך לתדלק את הרכב (או שמא, חיכה כל פעם עד שהרכב נתקע באמצע הכביש בלי דלק ואז הלך לחפש מיכל דלק...). בנוסף, התובע 1 לא טען כי בדרך נסיעתו אל בית התובע 2 או בעת שהחנה את הרכב, הבחין כי הרכב משתנק, מקרטע או מאיט בגלל העדר דלק במיכל, והסבירות כי דווקא ברגע ההתנעה, כשרצה לחזור לביתו, הסתיים הדלק במיכל ולא ניתן היה להניע את הרכב, הינו זעום.

בנסיבות אלה מתחזקת הסבירות לכך שהתובע 1 פנה אל התובע 2 לצורך תיקון משאבת הדלק ברכב, או רכיב אחר הקשור למערכת התדלוק, ולא מדובר בטיפול דרך עקב תקלה פתאומית ואקראית.

בנוסף, לא מתקיים באירוע התנאי הנדרש בפסיקה, כי המדובר באירוע פתאומי ובלתי צפוי שארע לאחר שהנסיעה כבר החלה (ראו ע"א 5099/08 נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פסקה 13: "טיפול דרך כמשמעותו בחוק הוא אך ורק טיפול שנעשה לאחר תחילת הנסיעה, לאחר היציאה לדרך, ואינו יכול להיות טיפול המתרחש במקום חניית הרכב טרם היציאה לדרך". וכן רע"א 372/10 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' ספנייב ואח', פסקה 8: "בכך מתמלא התנאי הראשון, היינו: מדובר בטיפול שהתרחש במהלכה של הנסיעה. לעניין זה אין נפקא מינה כי המשיב נסע כברת דרך קצרה בלבד וכי טרם יצא משטח המפעל. הדגש הוא על כך שהנסיעה ברכב כבר החלה".)

לפיכך אני קובעת כי התיקון/התדלוק שביצע התובע 2 ברכב לא היה בגדר תיקון או טיפול דרך הכלולים בהגדרת "שימוש ברכב מנועי" בחוק הפלת"ד, שכן החוק מתייחס רק ל"טיפול דרך או תיקון דרך ברכב שנעשה בידי המשתמש בו או ביד אדם אחר שלא במסגרת עבודתו". בענייננו, כאמור, שוכנעתי על פי מאזן ההסתברויות, כי הטיפול בוצע במסגרת עבודתו של התובע 2.

ב. התלקחות של הרכב

ההגדרה הביסיסת של תאונת דרכים בחוק הפלת"ד היא "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה".

החזקה המרבה קובעת, כי "יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם ארעו ע"י גורם שמחוץ לרכב".

במקרה דנן, אין מחלוקת כי היתה התלקחות של דלק שהוערה ע"י התובע 2 לפיית מיכל הדלק של הרכב ואשר ניתז על מנורת הלוגן שהועמדה על ידו בסמוך לרכב, וכי עקב כך נגרמו לשני התובעים כוויות בחלקי גופם. טענת הנתבעת היא, כי לא הוכח שהיתה התלקחות של הרכב.

התובעים בתצהיריהם ובחקירתם הנגדית, ואף בהודעותיהם במשטרה סמוך לאירוע, לא העידו על כך שהרכב או חלק ממנו התלקח, ועדותו של התובע 1 כי הסיבה לכך שנזקק לתיקונים במשאבת הדלק לאחר האירוע היתה שהרכב ניזוק מההתלקחות, לא היתה אמינה עלי, ונראתה כמכוונת לשלול את הקשר הסיבתי בין התקלה במשאבת הדלק לבין ביקורו בבית התובע 2.

ב"כ התובעים הפנה בנקודה זו להודעת המודיע למד"א, שתמלולה צורף כחלק מתיק המשטרה, ובה אמר המודיע כי "יש כאן מכונית נשרפה יש כאן אנשים פצועים". ברם, הודעה לקונית זו של אלמוני, שלא ברורה מידת דיוקה בפרטים או אם היא של עד ראיה או עדות מפי השמועה, אינה יכולה להוות תחליף לעדות ישירה של שני התובעים המעורבים באירוע על כך שהרכב התלקח. התובעים, על אף שניתנה להם ההזדמנות המלאה לעשות כן, לא העידו על כך שהרכב התלקח ונשרף, לא בתצהיריהם ולא בהודעותיהם במשטרה, והדבר אומר דרשני. לא ברור גם מדוע לא צורפו תצלומים של הרכב לאחר האירוע, שהם הראיה הטובה ביותר באם אמנם אחזה האש ברכב באותה התלקחות של הדלק שניתז על מנורת ההלוגן. בנוסף, אילו אחזה אש ברכב, מאן דהוא היה צריך לכבותה, ולא הושמעה כל עדות על כך שפלוני כיבה את האש שאחזה ברכב. התובע 1 עצמו העיד כי התיז עם מטף כיבוי אש "על האש שהיתה איפה שיעקב", ולא הזכיר כלל את הרכב. בנוסף, התובע 1 העיד בחקירתו הנגדית כי הרכב הוכנס על ידו למוסך בראש העין לאחר האירוע, ע"י גרר, ושם בוצע בו תיקון בנזילות הדלק. ברם, לא הובא לעדות בעל המוסך, או כל מסמך המתעד את התיקונים שבוצעו ברכב, ואשר יכול היה לאמת את הטענה כי הרכב ניזוק עקב שריפה.

מעיון בתיק המשטרה עולה כי לאחר עיון בגרסאות התובעים החליט הממונה לגנוז את התיק מאחר שהראיות אינן מצביעות על תאונת דרכים, ונימק: "שריפה בסמוך לרכב".

לפיכך אני קובעת כי על פי מאזן ההסתברויות הרכב עצמו לא התלקח, ועל כן אין מדובר ב"התלקחות של הרכב" כנדרש בחזקה המרבה הנ"ל.

זאת ועוד: לפי החזקה המרבה דנן, אין די בכך שהרכב התלקח, אלא נדרש שנזק הגוף נגרם עקב התלקחות הרכב.

במקרה דנן אין חולק, כי לא התלקחות הרכב היא שגרמה לכוויות אצל מי מהתובעים, אלא התלקחות הדלק שניתז על מנורת ההלוגן, כאשר האש שפרצה אחזה בחלקי גופו של התובע 2, והתובע 1 נכווה אף הוא ברגלו כאשר ביקש לכבות את האש שאחזה בתובע 2, שהתגלגל על הקרקע כשהאש אוחזת בבגדיו, ולא לכבות את האש שאחזה ברכב.

לפיכך אני קובעת כי האירוע נשוא התביעה אינו עונה להגדרת תאונת דרכים לפי אף אחת מהחלופות שנטענו.

אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובעים, בחלקים שווים, בהוצאות הנתבעת בסך 3,000 ₪ וכן בהחזר שכ"ט המומחים הרפואיים, ששולם על ידי הנתבעת.

ניתנה היום, י"ב שבט תשע"ד, 13 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.