מבוא:

תביעה לפינוי דייר מוגן מדירת מגורים, ולתשלום סך של 3,465 ₪.

נגד הנתבעים ניתן פסק דין בהעדר הגנה ביום 25.7.2010. הנתבעת 3 בלבד הגישה בקשה לביטול פסק הדין. בדיון שהתקיים בפני כב' הרשמת ורדה שוורץ, ביום 10.1.2011, בוטל בהסכמה פסק הדין שניתן בעניינה של הנתבעת 3, ונקבע כי התצהיר אשר צורף לבקשה לביטול פסק הדין ישמש לנתבעת ככתב הגנה.

הנה כי כן, פסק הדין דלקמן מתייחס לנתבעת 3 בלבד, אשר מכאן ואילך תכונה "הנתבעת".

רקע:

התובעים הינם יורשיו של המנוח חיים נאה ז"ל (להלן: "המנוח"), אשר רשום כבעלים של דירת מגורים ברח' אוריאל אקוסטה 5 בתל אביב (גוש 7083, חלקה 101) (להלן: "הדירה" או "המושכר"). צוואה וצו ירושה צורפו כנספחים לכתב התביעה ולתצהיר העדות הראשית. המנוח נפטר בשנת 1992 (פרוטוקול עמ' 14, ש' 24).

ביום 2.7.1984 נחתם חוזה בין המנוח ובין הנתבעים 1 ו-3, אשר היו נשואים זה לזה באותה עת. עפ"י החוזה שכרו הנתבעים מהמנוח את הדירה כדיירים מוגנים. בשנת 1986 התגרשו הנתבע 1 והנתבעת 3 זה מזה.

ביום 1.1.1996 נכרת חוזה בין התובעים ובין הנתבעים 1 ו-2, ובגדרו נתנו התובעים את הסכמתם לכך שהנתבע 2, אחיו של הנתבע 1, יתגורר בדירה כשוכר משנה לתקופה של 24 חודשים.

איש מהנתבעים לא שילם דמי שכירות עבור הדירה מזה שנים רבות, ובכלל זה ב-5 השנים האחרונות (סע' 24 לתצהיר המשמש ככתב הגנה, וסע' 11(א) לכתב התביעה).

במהלך השנים היו תקופות שהנתבעת השתמשה בסמים, ובין השנים 1996 – 1998 לא התגוררה הנתבעת בדירה (סע' 28 לתצהיר המשמש ככתב הגנה).

ביום 21.9.2009 נכרת הסכם שכירות בין מר שמעון לוי, אחיה של הנתבעת, אשר הציג עצמו כמיופה כוחה, ובין ה"ה נועה קרס ודור הופמן, ועל פיו השכירה הנתבעת את הדירה תמורת 3,500 ₪ לחודש לתקופה של 12 חודשים מיום 5.10.2009 עד ליום 5.10.2010. השוכרים נכנסו להתגורר בדירה ופונו ממנה, לפי דרישתו של מר לוי, כעבור תקופה אשר משכה נתון במחלוקת בין הצדדים.

התביעה:

נגד הנתבעת קמו מספר עילות לפינוי מהמושכר, הן מכח הפרת חוזה השכירות שבו נקבע כי הפרת תנאי מתנאיו תקים עילה לפינוי השוכרים מהמושכר, והן לפי חלופות נוספות אשר קבועות בסע' 131 לחוק הגנת הדייר, ובדיני הגנת הדייר. ואלה עילות הפינוי:

א. הנתבעים אינם משלמים דמי שכירות מזה 5 שנים.

ב. הנתבעים אינם מקיימים חיובים נוספים שנקבעו בהסכם השכירות, לרבות תשלום הוצאות שוטפות של הדירה.

ג. הנתבעים מאפשרים לאחרים להתגורר בדירה בניגוד לתנאי הסכם השכירות.

ד. הנתבעים משכירים את הדירה בשכירות משנה לאחרים, תוך הפרת ההסכם ותוך הפקת רווח בלתי הוגן מהדירה.

ה. הנתבעים נטשו את הדירה וויתרו על זכויותיהם כדיירים מוגנים.

דמי השכירות עפ"י הסכם השכירות עומדים על 15 $ לחודש לפי שער יציג ביום התשלום. חוב דמי השכירות בגין 5 השנים שקדמו להגשת התביעה עומד על 900 $, שהם 3,465 ₪ נכון ליום 16.2.2010.

ההגנה:

בשנת 1985 נפטר בנה של הנתבעת. בנסיבות קשות אלה, כשנפגשו הנתבעת והמנוח, ויתר המנוח על דמי השכירות השוטפים, ומאז לא שילמו הנתבעים דמי שכירות עבור המושכר. לאורך כל השנים ועד להגשת התביעה לא פנו המנוח או התובעים אל הנתבעים או מי מהם בדרישה שישלמו את דמי השכירות.

הנתבעת מתגוררת בדירה מזה 25 שנה, מאז רכשה את הנכס בדמי מפתח יחד עם הנתבע 1. הנתבעת לא נטשה את המושכר והמשיכה להתגורר בו לבדה לאחר גירושיה בשנת 1986. הנתבעת עזבה את הדירה לתקופות מסוימות וקצובות, למטרות רפואיות ושיקומיות. בין השנים 1996 – 1998 התגוררו בדירה הנתבעים 1 ו-2, וגם בתקופה זו המושכר לא הופקר ולא ננטש. משנת 1998 ועד היום מתגוררת הנתבעת בדירה באופן רציף, לאחר שהשתקמה מצריכת הסמים. בתקופה זו ביצעה הנתבעת שיפוץ בדירה והשקיעה בה כספים.

בשנת 2009, לאחר פטירת אמה של הנתבעת, חשבה הנתבעת להשכיר את הדירה אך חזרה בה מכוונתה ופינתה את השוכרים כעבור חודש ימים בלבד. הנתבעת לא הפיקה רווחים כלשהם כתוצאה מהשכרת הדירה לחודש אחד בלבד. הנתבעת החזירה לשוכרים את דמי השכירות ששילמו ודאגה, על חשבונה, להובלת מיטלטליהם של השוכרים מהדירה למקום מגוריהם החדש.

בניגוד לנטען ע"י התובעים, אין לנתבעת כל מקום מגורים אחר, ואם תפונה מהדירה – תיזרק לרחוב, ותישאר ללא קורת גג. תוצאה זו תהא בלתי צודקת בהתחשב בדמי המפתח ששולמו למנוח בעת כריתת חוזה השכירות.

הראיות:

מטעם התובעים הוגשו תצהירי ע"ר של 2 התובעים ותצהיר נוסף של הנתבע 2 (!). בנוסף, זומנו כעדים מטעם התובעים גב' נועה קרס ומר דור הופמן.

מטעם הנתבעת הוגשו תצהירי ע"ר של הנתבעת ושל בן זוגה, מר באסם משרקי, וכן תצהירים של מר שמעון לוי ומר יהושע מור יוסף.

דיון:

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובראיות שלפני, הגעתי למסקנה כי נגד הנתבעת קמו כמה וכמה עילות פינוי, ועל כן דין התביעה להתקבל. בנסיבות העניין שיפורטו להלן מצאתי שמן הראוי להעניק לנתבעת סעד מן הצדק.

אי תשלום דמי השכירות:

כפי שציינתי לעיל, אין חולק כי הנתבעת או מי מהנתבעים לא שילמו דמי שכירות עפ"י הסכם השכירות לאורך ימים ושנים. התובעים מציינים כי דמי השכירות לא שולמו ב-5 השנים האחרונות. הנתבעת מציינת כי דמי השכירות אינם משולמים כבר משנת 1985. לשיטת הנתבעת, דמי השכירות אינם משולמים כתוצאה מוויתור שוויתר המנוח על דמי השכירות וכתוצאה מכך שעד להגשת התביעה לא טענו התובעים דבר בעניין זה.

אני מאמין לנתבעת שדמי השכירות לא שולמו על ידה כבר משנת 1985, וכי אין מדובר בהפרה שהיא תולדות השנים האחרונות. יחד עם זאת, איני רואה מנוס מן הקביעה שמדובר בהפרה מתמשכת של חוזה השכירות אשר מקימה עילת פינוי הן לפי סע' 131(2) לחוק, והן לפי סע' 131(1) לחוק שעניינו אי המשכת תשלום דמי שכירות. ודוק, אי תשלום דמי השכירות ע"י הנתבעת אין פירושו שדמי השכירות לא שולמו כלל לאורך השנים.

הנטל להוכיח טענה בדבר ויתור על דמי שכירות מוטל על הנתבעת. הנתבעת מתארת בעדותה מצב שבו, לאחר פטירת בנה בשנת 1985 פגשה את בעל הבית המנוח, וכשהציעה לו תשלום של 180 $ אמר לה המנוח "אילנה קחי את הכסף, אני לא צריך כסף זה, אני מוותר לך על השכירות, תשמרי על עצמך ועל הבית, לכי לשלום" (עמ' 25, ש' 19). הנתבעת מעידה כי אלה המילים האחרונות ששמעה מהמנוח ולטענתה מאז ואילך לא שולמו דמי השכירות כי האבא של התובעים וויתר עליהם. לצערי, בהתחשב בקורותיה של הנתבעת שהידרדרה לסמים באותן שנים, אני מתקשה ליתן אמון בגרסה זו. ייתכן בהחלט שהמנוח ויתר לנתבעת על התשלום שהוצע לו בפגישה שתיארה הנתבעת אך אין בכך ראיה להסכמת המנוח, ולאחר מכן להסכמת ילדיו, התובעים, לוויתור כולל וגורף על דמי השכירות.

לעומת עדותה של הנתבעת עומדת עדותו של הנתבע 2, אשר הוגשה מטעם התובעים, ובה הוא מעיד כי עד לשנת 1999 הוא ששילם את דמי השכירות עבור הדירה לגב' הדסה נאה, אלמנתו של בעל הבית המנוח (סע' 10 לתצהיר הנתבע 2). הנתבע 2 מעיד כי התובעים עמדו על זכותם לקבל את דמי השכירות.

זאת ועוד, גם אם ויתר בעל הבית המנוח על תשלום דמי השכירות השוטפים בתקופה מסוימת, ברור לכל כי אין מדובר בהסכם אשר תוקפו עד קץ הימים, וזכותו של בעל הבית לשנות את טעמו בכל עת ולחזור בו מן הוויתור. לכל המאוחר במועד הגשת התביעה כבר היה ברור לנתבעת שהתובעים אינם מוותרים על תשלום דמי השכירות השוטפים. היה על הנתבעת לשלם את חוב דמי השכירות מושא התביעה מיד עם קבלת התביעה, ואם סירבו התובעים לקבל את התשלום – היה על הנתבעת להפקיד את הכסף בקופת בית המשפט. הנתבעת לא עשתה את כל אלה. בנוסף, מיום הגשת התביעה בחודש פברואר 2010 ועד היום חלפו 3 שנים נוספות. גם שכר הדירה המתייחס לשנים אלה לא הוצע ולא הופקד ע"י הנתבעת.

אי תשלום דמי שכירות שוטפים בנכס שמוחזק בדיירות מוגנת לאורך שנים ארוכות ורבות, לרבות השנים שלאחר הגשת התביעה, עולה כדי הפרה יסודית של הסכם השכירות אשר עפ"י תנאיו מקים עילה לפינוי הנתבעת מהדירה. גם עפ"י סע' 131(1) לחוק קמה עילה לפינוי הנתבעת מהדירה.

יחד עם זאת, כפי שאפרט להלן, העובדה שמשך שנים כה רבות לא פנה איש מטעם התובעים אל הנתבעת בעניין תשלום דמי השכירות, עד להגשת התביעה, פועלת לטובת הנתבעת כחלק מן השיקולים במסגרת מתן סעד מן הצדק.

השכרת הדירה ע"י הנתבעת:

בהגנתה ציינה הנתבעת כי חשבה להשכיר את הדירה בשנת 2009 אך חזרה בה מכוונתה זו ופינתה את השוכרים כעבור חודש ימים, וכי לא הפיקה רווח כלשהו מהשכרת הדירה בתקופה זו הואיל והכסף הוחזר לשוכרים והיא אף מימנה עבורם את הובלת תכולת הדירה למקום מגורים אחר.

למרבה הצער, כמעט כל העובדות הנטענות ע"י הנתבעת בעניין השכרת הדירה אינן אמת. התובעים נאלצו להזמין לעדות את מי ששכרו מהנתבעת את הדירה, גב' נועה קרס ומר דור הופמן. אין חולק כי הסכם השכירות שנכרת עם השוכרים בשם הנתבעת נכרת לתקופה של 12 חודשים. גב' קרס העידה כי היא ומר הופמן התגוררו בדירה משך כחצי שנה, עד שנתקלו באקראי בתובעים ומהם התברר להם כי ייאלצו לעזוב את הדירה ולהפסיק את השכירות. כשבועיים לאחר מפגש זה נדרשו השוכרים ע"י מר שמעון לוי לעזוב את הדירה, וכך נעשה. השוכרים לא קיבלו חזרה את דמי השכירות ששילמו וגם המימון שהובטח להם עבור ההובלה לא שולם להם בסופו של דבר (פרוט', עמ' 8-10). עדותה של הגב' קרס לא נסתרה. ב"כ התובעים וויתר על עדותו של מר הופמן, ולמרות זאת ניתנה לב"כ הנתבעת אפשרות לחקור את העד בחקירה נגדית. ב"כ הנתבעת וויתר על חקירתו של מר הופמן (עמ' 11, ש' 17).

העולה מן הראיות הוא שהנתבעת, באמצעות אחיה, בקשה להשכיר את הדירה לתקופה של שנה לפחות. הפסקת השכירות לא היתה כתוצאה מכך שהנתבעת חזרה בה אלא כתוצאה ממפגש שבין השוכרים לבין התובעים. הפסקת השכירות לא היתה לאחר חודש אלא לאחר כחצי שנה. הכסף שהתקבל מהשוכרים שימש את הנתבעת ולא הוחזר לשוכרים. אפילו עלויות ההובלה שהובטחו לשוכרים לא שולמו להם בסופו של יום.

השכרת הדירה ומסירת זכות השימוש בה לאחרים מהווה הפרה של חוזה השכירות באופן שיקים נגד הנתבעת עילת פינוי עפ"י תנאי חוזה השכירות. יתר על כן, השכרת הדירה תמורת סכום של 3,500 ₪ לחודש מקום בו דמי השכירות החוזיים עומדים על 15 $ לחודש, ואף הם אינם משולמים ע"י הנתבעת, מהווה הפקת רווח בלתי הוגן מן המושכר ומקימה עילת פינוי לפי סע' 131(6) לחוק הגנת הדייר.

גם בעניין זה הפסקת השכרת המשנה מיד לאחר קבלת דרישת התובעים, והשבת הדירה לשימוש אישי של הנתבעת, תפעל לטובת הנתבעת במסגרת שיקולים למתן סעד מן הצדק.

נטישה:

התובעים טוענים שהנתבעת נטשה את הדירה ועל כן יש להסיר ממנה את הגנת החוק. הנתבעת טוענת כי התגוררה בדירה ברציפות משנת 1984 ואילך, למעט שנתיים בין השנים 1996 ו-1998 בהן היתה מטופלת ובדירה התגוררו הנתבעים 1 ו-2. משנת 1998 ואילך מתגוררת הנתבעת בדירה ברציפות.

בהיבט העובדתי אני נאלץ לקבוע שוב כי עדותה של הנתבעת אינה מדויקת, לשון המעטה. הנתבע 2 העיד כי למרות שהותר לו להשתמש בדירה כשוכר משנה רק עד לשנת 1998, התגורר הנתבע 2 בדירה עד לשנת 1999, ולאחר מכן היתה הדירה ריקה עד לשנת 2002. הנתבע 2 העיד גם כי הוא זה ששיפץ את הדירה בתקופה שהתגורר בה, וכי כששב לבקר בדירה בשנים 2002-2003 הדירה היתה ריקה והרוסה (עמ' 11, ש' 19). גם אם נפלו אי דיוקים בחלק מהתאריכים שבהם נקב הנתבע 2, הרי ביסודם של דברים אני מקבל את עדותו ומעדיף אותה על פני עדות הנתבעת. אני סבור שהנתבעת עזבה את הדירה במהלך השנים לתקופות ארוכות ולא עשתה בה כל שימוש. על אמינותה של הנתבעת ניתן ללמוד, בין היתר, מאמירתה לפיה משנת 1998 ועד היום היא גרה בדירה ברציפות (סע' 27 וסע' 29 לכתב ההגנה). זאת, בשעה שהובהר למעלה מכל ספק כי בשנת 2009 לא התגוררה הנתבעת בדירה מחודש אוקטובר 2009, למשך תקופה של כחצי שנה, בתקופה שהדירה היתה מושכרת לגב' קרס ולמר הופמן.

יחד עם זאת, אינני סבור שהתובעים הוכיחו את עילת הנטישה. כידוע, הוכחת עילת הנטישה מוטלת על בעל הבית, ולצורך כך עליו להוכיח עזיבה פיזית של המושכר לאורך זמן והיעדר כוונה ממשית לשוב אל המושכר. בענייננו, בחלק מהתקופות בהן עזבה הנתבעת את המושכר היה המושכר בשימוש של הנתבע 1 – דייר מוגן במושכר מכח עצמו – או של הנתבעים 1 ו-2 עפ"י ההסכם משנת 1996. גם בתקופות בהן היה המושכר ריק אין ראיה לכך שהנתבעת עזבה את המושכר על מנת שלא לשוב אליו וויתרה על זכויותיה כדיירת מוגנת, כלשון התובעים. לשון אחרת, התובעים לא הוכיחו את היסוד הנפשי הנלווה לעילת הנטישה, ועל כן לא קמה עילת פינוי מכח נטישה. למעלה מן הצורך אציין כי הפסיקה הכירה באפשרות של מתן סעד מן הצדק גם מקום בו הוכחה עילת הנטישה (דוד בר אופיר, "סוגיות בדיני הגנת הדייר", מהד' II , עמ' 241). בנסיבות המיוחדות שלפנינו הייתי רואה להעניק לנתבעת סעד מן הצדק גם לו קיבלתי את עמדת התובעים בעניין הנטישה. זאת, לאחר שהוכח כי הנתבעת שבה להתגורר במושכר בעצמה ואם תפונה ממנו תיוותר ללא קורת גג.

סעד מן הצדק:

לאחר שהגעתי למסקנה כי נגד הנתבעת קמו עילות פינוי הן מחמת אי תשלום דמי שכירות לאורך זמן והן מחמת מתן רשות שימוש בדירה לאחרים והשכרת הדירה בשכירות משנה, אני רואה להידרש לשאלה של מתן סעד מן הצדק.

מתן סעד מן הצדק מקורו בסע' 132(א) לחוק הגנת הדייר, האומר: "על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי אם שוכנע שבנסיבות העניין לא יהיה זה צודק לתת". בעניין השיקולים שישקול בית המשפט בבואו לעשות שימוש בסמכות שניתנה לו, נקבע כי על בית המשפט לשקול את חומרת ההפרות אשר הקימו את עילות הפינוי לעומת חומרת תוצאת הפינוי. מדובר בפסיקה שהיא, במידה רבה, "לפנים משורת הדין", ובהיותה כזאת היא פוגעת ממילא בזכויותיו של בעל הבית. מצד אחד, מוזהר בית המשפט שלא להעניק לדיירים סעד מן הצדק כדבר שבשגרה, ומצד שני, שומה על בית המשפט למנוע תוצאה בלתי צודקת שבגדרה יפונה הנתבע מן המושכר מקום בו תוצאת הפינוי חמורה לאין ערוך ביחס להפרות שהקימו את עילת הפינוי. "תכלית חקיקתו של סעיף 132 נועדה למנוע חילוטי שכירות (כלומר: פינויו של דייר מוגן מהמושכר), בנסיבות מתאימות ונדירות, והוא כאשר הדייר חזר בו מן ההפרה, תיקן את המעוות ושילם פיצוי כספי לבעל הבית". (בר אופיר, שם, עמ' 244).

ראוי לציין כי הגם שבקשת הסעד מן הצדק לא צוינה במפורש בתצהיר המשמש לנתבעת ככתב הגנה, החלטתי להידרש לסוגיה זו. זאת, הן מחמת הקביעה בפסיקה ולפיה מקום בו שיקולי הצדק מצדיקים מתן סעד מן הצדק לא יראה בית המשפט מכשול בכך שנפל פגם דיוני באופן הצגת הבקשה (בר אופיר, שם, סע' 92), והן מחמת שהנתבעת מציינת בתצהיר המשמש ככתב הגנה את העובדות העיקריות המקימות הצדקה למתן סעד מן הצדק, והן העדר חלופת מגורים ותשלום דמי המפתח.

לאחר ששקלתי את הנסיבות המיוחדות של מקרה זה, ולא בלי התלבטות, החלטתי להעניק לנתבעת סעד מן הצדק על יסוד השיקולים המצטברים הבאים:

א. הנתבעים שילמו עבור זכות הדיירות המוגנת דמי מפתח בעת רכישת הזכות, בשנת 1984. את דמי המפתח שילמו הנתבעים באמצעות הלוואת משכנתא שנטלו, ואשר שולמה ע"י הנתבעים או מי מטעמם לאורך שנים.

ב. הנתבעת מתגוררת במושכר, אשר משמש לה כמקום מגורים יחיד, ומתקיימת בצמצום (עמ' 23).

ג. התובעים לא פנו אל הנתבעת בדרישה לתשלום דמי השכירות עד להגשת התביעה. בהתחשב בתקופה הארוכה שבה לא שולמו דמי השכירות, סבורה הייתה הנתבעת, שלא בצדק, כי התובעים ויתרו על תשלום דמי השכירות.

ד. מיד עם דרישת התובעים לפינוי השוכרים שהכניסה הנתבעת למושכר, פונו השוכרים מהמושכר והנתבעת שבה להשתמש במושכר באופן אישי.

ה. יש חשש ממשי שהנתבעת עלולה לשוב ולהידרדר לשימוש בסמים במקרה שתפונה מהמושכר ותיוותר ללא קורת גג, וזאת לאחר שלדבריה נחלצה מן הסמים בשנים האחרונות, לאחר מאמצים מרובים.

בהינתן כל אלה אני סבור שיש מקום להעניק לנתבעת סעד מן הצדק, אשר יהיה מותנה בתנאים הולמים, שיש בהם כדי לאזן את הפגיעה בזכות הקניין של התובעים.

סוף דבר:

הנתבעת תפנה את הדירה ותמסור את החזקה בה לתובעים כשהדירה פנויה מכל אדם וריקה מכל חפץ ששייך לנתבעת. ניתנת לנתבעת שהות של 90 יום, כך שהפינוי יבוצע לא יאוחר מיום 20.5.2013, בשעה 13.00.

למרות האמור לעיל, אם תמלא הנתבעת אחר כל התנאים המפורטים להלן, יבוטל צו הפינוי והנתבעת תוסיף להחזיק בדירה כדיירת מוגנת. ואלה התנאים:

א. הנתבעת תשלם לתובעים את סכום התביעה בסך 3,465 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 16.2.2010. סכום זה ישולם לא יאוחר מיום 20.3.2013, בשעה 11.00.

ב. הנתבעת תשלם לתובעים סכום נוסף של 21,000 ₪ (כגובה דמי השכירות שקיבלה הנתבעת מהשכרת המשנה במשך תקופה של חצי שנה). סכום זה ישולם ב-7 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים בסך 3,000 ₪ כל תשלום, אשר ישולמו החל מיום 28.4.2013, ובכל 28 לחודש שלאחריו.

ג. הנתבעת תשלם לתובעים הוצאות משפט, כולל אגרות, שכר העדים ושכ"ט עורך דין, בסכום כולל של 7,500 ₪, שישולמו ב-5 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים, בסך 1,500 ₪ כל תשלום, החל מיום 28.4.2013 ובכל 28 לחודש שלאחריו (במצורף לתשלומים שנקבעו בס"ק ב' לעיל).

ד. הנתבעת תשלם לתובעים את חוב דמי השכירות שנצבר מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום, וסכום זה ישולם אף הוא עד ליום 20.3.2013 (לפי 15$ לחודש, כשהם מוכפלים במס' החודשים שחלפו מאז הגשת התביעה ועד למועד התשלום, עפ"י השער היציג הידוע במועד התשלום).

ה. הנתבעת תשלם לתובעים את דמי השכירות השוטפים מכאן ואילך בהתאם לחוזה השכירות ולהוראות כל דין. התשלום ישולם אחת לכל 3 חודשים מראש.

אם לא תעמוד הנתבעת בתנאים שנקבעו לעיל במלואם ובמועדם – ייכנס צו הפינוי לתוקף והנתבעת תפנה את המושכר. במקרה כזה יהיו התובעים רשאים לאכוף את ביצוע הפינוי באמצעות הליכי הוצל"פ, יחד עם התשלומים שנקבעו לפי סעיפים א' ו-ג' לעיל, כשמן הסכומים האמורים בסעיפים אלה ינוכו תשלומים ששילמה הנתבעת עפ"י התנאים האחרים שנקבעו לצורך מתן סעד מן הצדק (למעט תשלומים שוטפים לפי ס"ק ה), ככל ששולמו תשלומים כאמור.

בשולי הדברים אציין שהצעתי לנתבעת להגיע להסכמה עם התובעים על מתן סעד "הפוך" מן הצדק, בכסף או בשווה כסף. התובעים הסכימו לכל מתווה של פשרה שבסופו תחזור הדירה לחזקתם. למרבה הצער, סירבה הנתבעת לכל הצעה שלא יהיה בה כדי להבטיח לה מקום מגורים עד אריכות ימיה ושנותיה.

ניתן היום, ג' אדר תשע"ג, 13 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.