1. התובעת היא מעסיקה של עובד אשר נפגע בתאונת דרכים (ביום 17/2/03). בעקבות התאונה נעדר העובד מעבודתו 25 ימים. על פי כתב התביעה, "בהתאם להסכם העבודה הנוהג אצל התובעת", שילמה התובעת לעובד את מלוא שכרו לכל תקופת ההיעדרות ובמקביל, הורדו לעובד 18.3 ימי מחלה שהיו צבורים לטובתו, שיוחזרו לו לאחר קבלת השבה מהמזיק.

התובעת דורשת מהנתבעת, חברת הביטוח אשר חבה כלפי העובד על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, להשיב לה את כל הסכומים ששילמה לעובד בגין ימי היעדרותו, ללא אבחנה בין תשלום שבוצע כנגד ניכוי ימי חופשת מחלה שהיו צבורים לטובת העובד לבין תשלום שבוצע ללא ניכוי ימי המחלה. התביעה הוגשה בהתבסס על החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד-1964 (להלן: חוק ההטבה), בסדר דין מקוצר.

1. הנתבעת לא הכחישה את התאונה, הכיסוי הביטוחי וזכות הניזוק לפיצוי. עיקר טענת הנתבעת הינה, כי המיטיב לא זכאי לקבל יותר מאשר הניזוק היה זכאי לקבל, בהתחשב בערך הפדיון של ימי המחלה שנוכו לו, על פי ההסדר הנוהג אצל התובעת לגבי פדיון ימי מחלה לא מנוצלים בעת הפרישה לגמלאות. עוד טענה הנתבעת כי פיצתה את הניזוק ישירות על מלוא נזקיו. כמו כן, הכחישה הנתבעת את מספר ימי המחלה שאושרו לתובע והקשר בינם לבין התאונה וכן את מרכיבי השכר ששילמה התובעת לניזוק.
2. התובעת לא צירפה לכתב התביעה את הסכם העבודה הנוהג אצלה, ולא הציגה תשתית ראייתית האם ובאיזה שיעור, יכול העובד לפדות את ימי המחלה הלא מנוצלים שנזקפו לזכותו, ומכאן מהו הנזק הממשי שנגרם לה. על בסיס זה ניתנה לנתבעת רשות להתגונן.

דיון והכרעה

1. די בכך שהתשלום עבור ימי ההיעדרות בא במקביל להפחתה של ימי מחלה להם היה זכאי העובד, כדי להוביל למסקנה, שיש להפחית את רכיב שווי פדיון ימי המחלה מהסכום שעל הנתבעת להשיב לתובעת. שכן, אם היתה התובעת משלמת לניזוק שכר עבור ימי היעדרותו, מבלי לנכות את ימי המחלה שנצברו לטובתו, הרי שעם הגיע הניזוק לגיל פרישה, היה עליה לשלם לו עבור פדיון ימי המחלה הלא מנוצלים, על פי ההסדר הנוהג אצלה. משנוכו הימים, פטורה התובעת מתשלום עבור פדיונם בעתיד. דהיינו, אל מול הנשיאה בשכרו של העובד באותם ימים, זוכה התובעת בהקטנת חובה כלפיו לשלם לו עבור פדיונם. לא ניתן לפצות את התובעת בסכום העולה על ההוצאה הממשית שנגרמה לה, כולל הפחתה של ערך פדיון ימי המחלה שנחסך ממנה.

במילים אחרות, הנזק אשר נגרם לניזוק בגין אובדן ימי מחלה הבלתי מנוצלים שנצברו לטובתו לא הוטב על ידי התובעת ואין היא זכאית להשבה בגינו.

על כן, אין התובעת זכאית לקבל השבה של מלוא הסכומים ששילמה לניזוק ויש להפחיתם מהם את רכיב ערך פדיון ימי המחלה.

1. בסיכומי התובעת התברר, כי אין היא חולקת על כך שהנתבעת שילמה לעובד ישירות, פיצוי בגין תאונת הדרכים, בסכום גלובאלי של 10,000 ₪, ללא פירוט ראשי הנזק. לטענת התובעת, סכום הפיצוי, כשלעצמו, מעיד על כך שמדובר בפיצוי בגין כאב וסבל בלבד. לשיטתה, בית המשפט יכול לקבוע עובדה זאת במסגרת ידיעה שיפוטית. לכן, מבקשת התובעת לקבוע כי הנתבעת לא שילמה לעובד פיצוי עבור ימי מחלה.

אינני מקבל את טענת התובעת. אין כל בסיס להניח, באופן אוטומטי, כי הפיצוי עליו הוסכם בין הניזוק למזיק כולל אך ורק פיצוי עבור כאב וסבל. לא נטען כי נותרה לניזוק נכות כלשהי ואף לא כי היה מאושפז בבית חולים, ולו ליום אחד. אכן, תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976, מאפשרות לפצות בגין כאב וסבל עד לשיעור 10% מהסכום המקסימאלי, גם ללא קיומם של נכות או ימי אשפוז ואולם, הדבר נתון לשיקול דעת, ותלוי בנסיבות כל מקרה ומקרה. קיימים מקרים רבים של נפגעים בתאונות דרכים בהם נפסק פיצוי עבור כאב וסבל פיצוי שהינו בשיעור נמוך באופן משמעותי מהמקסימום המותר, אם בכלל. "מקסימום" כשמו כן הוא ואין כל בסיס להנחה שניתן לניזוק פיצוי מקסימאלי עבור ראש נזק זה.

הצדדים לא הגישו ראיות והסכימו להגשת טיעונים משפטיים בלבד. לא הוצגו בפני ההסכם שבין הניזוק לנתבעת, לא הוצגו מסמכי תיק התביעה ולא כל ראיה שהיא בעניין פירוט הפיצוי הגלובאלי שניתן לניזוק. פרט לתעודות מחלה לא הוצג בפני כל טיפול אשר נאלץ הניזוק לעבור ולא כל ראיה או מסמך אשר יש בהם כדי להצביע על סכום הפיצוי בגין כאב והסבל שסביר היה לפסוק במקרה זה. בנסיבות העניין, סביר דווקא להניח, כי הניזוק הסכים לקבל את הפיצוי המוסכם כיוון שסבר שהפיצוי הולם את כל נזקיו, מתוך התייחסות לסיכונים הצפויים בניהול תביעה. אחרת, מן הסתם, לא היה מסכים לכך. ולכן, סביר יותר, כי הפיצוי שניתן לניזוק על ידי הנתבעת כלל בחובו רכיב של שווי פדיון ימי המחלה שהפסיד בגין ניצול הימים.

משכך, אם יוחזר לתובעת מלוא סכום ימי השכר ששילמה לעובד והיא תזכה את העובד בחזרה בימי המחלה שנגרעו ממנו (כפי שהודיעה שתעשה) יצא, שהעובד יזכה לקבל כפל פיצוי - הן תשלום בגין ערך פדיון ימי המחלה שקיבל במסגרת הפיצוי הגלובאלי, והן את ימי המחלה בחזרה, והזכות לפדות אותם בעתיד.

על כן, גם מסיבה זאת, מכיוון שלא ניתן לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סכום העולה על זה אשר הניזוק זכאי לו, יש להפחית את רכיב שווי פדיון ימי המחלה מהסכום שעל הנתבעת להשיב לתובעת.

1. התובעת טענה כי זכותו של העובד להשיב לעצמו את מלוא הזכויות שהיו לו לפני התאונה, כולל ימי המחלה שהיו צבורים לטובתו. יש צדק בטענה זאת אלא, שבמסגרת תביעת מיטיב על פי חוק ההטבה, אין היא זכאית לקבל יותר מהנזק שנגרם לה עצמה, ואין לה עילה לתבוע את מה שזכאי הניזוק לקבל ולא קיבל. זאת בין אם קיים הסכם עבודה כלשהו בעניין זה ובין אם לאו. מה עוד, שכאמור לעיל, סביר שהעובד כן קיבל את שווי הימים הללו, במסגרת הפיצוי הגלובאלי שניתן לו ישירות מהתובעת. יתר על כן, העובד זכאי לוותר על פיצוי בגין הפסדי שווי פדיון ימי מחלה (במסגרת הסכמה על פיצוי גלובאלי), וככל שהוא אינו זכאי לתבוע פיצוי בגין ראשי נזק עליהם ויתר, אין המעביד זכאי לתבוע במקומו.
2. פתרון זה מאזן היטב בין שלושת הגורמים ניזוק, מזיק ומיטיב, מבלי שאף אחד מהם סובל/נהנה מכפל פיצוי או מחסר פיצוי. הניזוק קיבל שכר עבור הימים בהם נעדר מהעבודה וזכאי לקבל תמורה עבור שווי פדיון ימי המחלה שנוכו ממנו, המעביד זוכה להשבת השכר ששילם לעובד עבור הימים בהם נעדר בניכוי שווי הפדיון והמזיק משלם את כל אחד מהרכיבים לגורם המתאים, מבלי ליהנות מהעובדה שהמעביד היטיב את מצבו של העובד ומבלי לשלם כפל פיצוי.
3. ניתן היה להגיע למצב בו העובד נשאר עם ימי המחלה שהיו צבורים לטובתו ולא עם תמורת ערכם, אם היתה התובעת משלמת לו את שכרו מבלי להפחית את ימי המחלה מחשבונו, כפי שניתן לעשות על פי סעיף 5 לחוק ההטבה:

"...משכורת או שכר עבודה שמעביד מוסיף לשלם לעובדו בתקופה שהעובד אינו מסוגל לעבודה עקב נזק הגוף, רואים לענין זה כהוצאה סבירה...".

לו היתה נוהגת כך, היתה זכאית התובעת לקבל בחזרה את כל הסכומים ששילמה לעובד. שכן, במצב זה, היא היתה עדיין חייבת לשלם לעובד עבור פדיון ימי המחלה.

1. לסיכום סוגיה זאת - משנוכו ימי המחלה שהיו צבורים לטובת העובד, לא ניתן עוד לחייב את המזיק להשיב לתובעת את מלוא השכר ששילמה לעובד בימי היעדרותו. בין משום שהנזק שנגרם למעביד איננו כולל את שווי פדיון ימי המחלה אשר נחסך ממנו הצורך לשלם בעת פרישת העובד, ואין הוא זכאי לקבל יותר מאשר ה"נזק" הממשי שנגרם לו, ובין משום הצורך למנוע כפל פיצוי לעובד אשר קיבל פיצוי עבור רכיב פדיון ימי המחלה. ומכל מקום, המעביד אינו זכאי לתבוע על פי חוק ההטבה את זכויותיו של העובד, אף אם יצא העובד נפסד ברכיב הנדון ובוודאי שלא אם קיבל העובד פיצוי בשל כך, או ויתר עליו.
2. במהלך קדם המשפט שהתקיימה ביום 12/2/12, הסכים ב"כ הנתבעת, כי תשלום המשכורת לעובד עבור 6.5 ימים (מתוך 25) לא נכלל במסגרת הפיצוי הגלובאלי שקיבל העובד מהנתבעת, וכי לגבי התשלום עבור שאר 18.5 הימים, שכנגדם נוכו לעובד ימי המחלה, יושב לתובעת התשלום בניכוי שווי פדיון ימי המחלה. ב"כ הנתבעת עמד על ברור פרטי ההסדר החל אצל התובעת בעניין זה.

בסופו של קדם המשפט התחייב ב"כ התובעת להמציא אישור רשמי של התובעת לגבי בסיס הזכאות של העובד לפדיון ימי מחלה. משהומצא האישור, הודיע ב"כ הנתבעת כי הוא מוותר על חקירת עד מטעם התובעת והצדדים הגישו סיכומים בכתב

1. סיכומי התובעת כוללים בעיקר פירוט של הטענות שהשמיעה קודם לכן.

עיקר סיכומי הנתבעת התמקדו בטענה, שהתובעת לא הוכיחה את קיומו ופרטיו של "הסכם העבודה" ולא את אופן חישוב ערך הפדיון של ימי המחלה שנוכו מחשבון העובד, משכך, לא הוכיחה התובעת את התביעה ויש לדחותה. לחילופין, חישבה הנתבעת את הסכום שיש להשיב לתובעת בהסתמך על עלות השכר ששולם לעובד, תוך הסכמה למרכיבי השכר ולחישוב של התובעת, בניכוי שווי פדיון ימי המחלה, על פי בסיס הזכאות והנתונים שהופיעו באישור הרשמי שהעבירה התובעת. לפי תחשיב זה עומד הסכום שיש להשיב לתובעת על סך של 8,752 ₪ (הקרן, נכון למועד התשלום).

בתגובה לסיכומי הנתבעת הודיעה התובעת, כי אם לא תתקבל עמדתה בעניין זכותה לקבל את מלוא התשלום ששילמה, החישוב והסכום אליו הגיעה הנתבעת מקובל עליה.

1. אינני מקבל את טענת הנתבעת כי התובעת לא הוכיחה את התביעה. מלכתחילה, הנתבעת לא הכחישה את התאונה, הכיסוי הביטוחי וזכות הניזוק לפיצוי, ולא כפרה בכך שהתובעת שילמה לניזוק שכר עבור 25 ימים בהם נעדר מהעבודה. לאחר שקיבלה את תלושי השכר של העובד לרבות פירוט כל מרכיבי שכרו וכן אישור רשמי על בסיס הזכאות שלו לפדיון ימי מחלה, ויתרה הנתבעת על חקירת עד מטעם התובעת בעניינים אלה והסכימה להגשת סיכומים ללא שמיעת הוכחות. משכך, אין הנתבעת יכולה להישמע עוד בטענה שהנתונים המופיעים במסמכים שנמסרו לה אינם מהווים ראיה.
2. אשר על כן, הגעתי למסקנה כי יש לחייב את הנתבעת להשיב לתובעת את ששילמה לעובד, בניכוי שווי פדיון ימי המחלה, על פי התחשיב שהוסכם על הצדדים, בסך 8,752 ₪ (קרן).

"הסכם העבודה הנוהג אצל התובעת"

1. כאמור התובעת טענה, כי שילמה לעובד עבור ימי מחלתו והיא אמורה להשיב לו את ימי המחלה לאחר שתקבל את הפיצוי, על פי "הסכם העבודה הנוהג אצל התובעת". בסופו של יום התברר, כי הסכם כזה לא היה ולא נברא. אני רואה את הדבר בחומרה רבה, בעיקר בהתחשב עם התנהלות התובעת כמפורט להלן.
2. בישיבה מקדמית שהתקיימה ביום 26/5/11, בפני כבוד השופטת רננה גלפז מוקדי, הדגיש ב"כ הנתבעת את הצורך לברר את שווי פדיון ימי המחלה של העובד ומרכיבי שכר אחרים, וביקש לקבל מסמכים לעניין זה. ב"כ התובעת הודיעה כי תמציא את המסמכים הרלוונטיים בתוך 30 יום. לאחר חלוף זמן רב ושתי התראות שנתן בית המשפט לפני מחיקת התביעה מחוסר מעש, הודיע ב"כ הנתבעת ביום 5/10/11, כי ב"כ התובעת העבירה לידיו תלושי שכר בלבד, ועמד על קבלת הסכם העבודה כדי לבדוק את שווי פדיון ימי המחלה לו זכאי העובד.

בשלב זה טענה התובעת, כי הנתבעת איננה צד להסכם הנדון ואין בקיומו של הסכם, או בהיעדרו, כדי לאפשר לנתבעת להימנע מלהשיב לתובעת את ההטבה ששילמה לניזוק, והודיע שתמציא לנתבעת התחייבות לפיה, כספי ההטבה שיושבו לתובעת ייזקפו לטובת ימי מחלה של העובד. בית המשפט הורה לתובעת (ביום 9/10/11) להמציא לנתבעת התחייבות כאמור בהודעתה, והורה לצדדים להודיע אם יש צורך בהמשך ברור התיק. רק בחלוף למעלה מחודשיים נוספים, ושתי התראות נוספות על מחיקת התביעה מחוסר מעש, המציאה התובעת אישור כללי מטעם המחלקה המשפטית שלה, כי סכומים שיתקבלו מאת מזיקים במקרים כגון אלה, יזקפו, "על פי ערכם היחסי, לטובת זיכוי העובד בימי המחלה שהופחתו...". הנתבעת לא הסתפקה במכתב זה, טענה שאין בו כדי להוכיח את "ההסכם", לרבות לעניין פדיון ימי מחלה, ומכיוון שנותרה שאלה עובדתית בלתי פתורה, אין היא מסכימה לסיים את התיק על סמך טיעונים בלבד.

בשלב זה, עבר התיק לשמיעה בפני, ובהחלטה מיום 30/1/12, הוריתי לתובעת, בהוראה חד משמעית, להמציא לב"כ הנתבעת את העתק ההסכם העבודה הנזכר בסעיף 6 לכתב התביעה.

רק לאחר החלטה זאת, הואילה בטובה התובעת לומר, סוף סוף, שנתיים אחרי הגשת כתב התביעה והליכים לא מעטים שהתקיימו בתיק, כי אין ולא היה כל הסכם עבודה של ממש בעניין הנדון. בהודעה מתפלמסת הסבירה, כי מדובר ב"הסדר המקובל ונוהג בעולם העבודה", וכי "התובעת רואה בניצול ימי המחלה הצבורים "הסכם" על פיו יבוא המעביד על פיצויו בגין תשלום השכר ששולם לנפגע בתקופת חוסר יכולתו לעבוד". לביסוס טענתה הסתמכה התובעת על האמור בספרו של ד. קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה רביעית, עמ' 1013: "ויש שראו ניצול של ימי מחלה צבורים כ"הסכם", שעל פיו "יחזיר" את השכר שקיבל אחרי הפגיעה כאשר יחלה בעתיד וייזקק לימי מחלה אלה". עוד הסתמכה התובעת על הוראת התקשיר מיום 14/11/10, לפיה חובה על עובד שקיבל פיצויים בגין ימי היעדרות אשר המדינה שילמה לו שכר עבורם, להעביר למדינה את הסכומים ואז יזוכה חשבון חופשת המחלה שלו בהתאם.

1. למעלה מן הצורך, על אף שאין, כאמור, בקיומו של הסכם עבודה כנטען על ידי התובעת או בהיעדרו לשנות את ההכרעה במחלוקת אתייחס גם לאותו "הסכם" קונסטרוקטיבי בו תלתה התובעת את יהבה, אשר איננו אומר את שהתובעת טוענת ואיננו רלוונטי לענייננו.

האמור בספרו של ד. קציר הנ"ל, מתייחס לקונסטרוקציה משפטית אשר נועדה, על פי קציר: "לעקיפת הלכת שכטר נ' הולצר" (ע"א 77/55 שכטר נ' הולצר, פ"ד י 124), אשר ניתנה קודם לחוק ההטבה ולפיה, יש לנכות מהפיצוי שנפסק לעובד שכר שקיבל מהמעביד בימי היעדרותו, שהעובד איננו חייב בהשבתו, באמצעות הסכם לפיו ישולם לעובד שכר על חשבון ימי מחלה שנצברו לזכותו. הסכם כזה, יש שראוהו כשימוש במשאב עצמי של העובד אשר נפגע ולכן ראוי לפיצוי, "ויש שראו ניצול של ימי מחלה צבורים כ"הסכם", שעל פיו "יחזיר" את השכר שקיבל אחרי הפגיעה כאשר יחלה בעתיד וייזקק לימי מחלה אלה" (המרכאות סביב המילים "יחזיר" ו"הסכם" הן במקור). רוצה לומר, ימי המחלה שנוכו ממנו היום לא יעמדו לרשותו בעתיד, ואם יחלה ויעדר מהעבודה לא יהיה על המעביד לשלם לו משכורת עבור ימי היעדרותו.

אין כל בסיס בספרו של קציר או בפסיקת בתי המשפט, לטענת התובעת בדבר קיומו של הסכם קונסטרוקטיבי לפיו העובד חייב להשיב למעביד את הסכומים שקיבל על חשבון משכורתו בימים שנעדר.

קונסטרוקציית ה"הסכם" אינה הלכה, אף בעניין אליו היא מתייחסת. כאמור בפסק דינה של כבוד השופטת ש' וסרקרוג (חי') בת"א 676/96 גד רינברג נ' קרנית (6/11/03), אשר אוזכר בסיכומי התובעת דווקא:

"אין חולק כי התובע קיבל את שכרו בתקופה הראשונה, עפ"י החלוקה של הנתבעת, על חשבון ימי מחלה הצבורים, שעמדו לזכותו. השאלה היא, אם עומדת לו הזכות לפדיון ימי המחלה שהפסיד עקב ניצולם, כאמור. על שאלה זו יש להשיב בחיוב.

...

כפי שציינה באת-כוח התובעים בתשובה לסיכומי הנתבעת, ההלכה היא, ששכר המשולם לנפגע על ידי מעבידו על חשבון ימי חופשת מחלה היינו למעשה שימוש שעושה העובד במשאביו העצמיים, דהיינו, הוא עושה שימוש בזכותו הראויה לדמי מחלה. ויש שראו ניצול של ימי מחלה צבורים כ"הסכם", שעל פיו "יחזיר" את השכר שקיבל אחרי הפגיעה כאשר יחלה בעתיד וייזקק לימי מחלה אלה..." (ההדגשה שלי - ע.ר.).

מכל מקום, הטענה שקיים הסכם, או שיש לראות בהתנהגות המעביד כהסכם, לפיו על הניזוק להשיב למעביד את השכר שקיבל, לא הוכחה ונותרה סתמית ולא מבוססת בראיות כלשהן. הוראות התקשיר אינן חלות על התובעת, ואין די בטענה סתמית שאיננה מגובה בראיות כי התובעת פועלת לאורן. ההוראות הרלוונטיות בתקשיר נקבעו בשנת 2010, זמן רב לאחר תשלום השכר וניכוי ימי המחלה ולאחר שהעובד סיים את ענייניו מול הנתבעת בהסכם פשרה גלובלאלי. אף בהוראות התקשיר לא נזכרת חובה של העובד להחזיר את השכר שקיבל עבור ימי היעדרותו, אלא אם יקבל פיצוי מהמזיק בגינם.

1. במאמר מוסגר אציין, כי קיימת גישה בפסיקה לפיה כלל לא ניתן לתבוע על פי חוק ההטבה במקרים בהם משולם שכר מלא לעובד בהסתמך על הסכם עבודה ספציפי. ראה למשל בספרו של אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה רביעית, עמ' 598:

"... במקרים בהם שילם המעביד לעובד, בתקופת היעדרותו מהעבודה, משכורת של ממש על פי הסכם עבודה המיוחד לאותו מקרה אין זו הטבה שהמעביד יכול לחזור בגינה אל המזיק. העובד עצמו, מצדו, אינו זכאי לתבוע מן המזיק בגין הפסדי השתכרות באתה תקופה משום שאלה לא נגרמו לו בפועל."

וכן ע"א 18/81 קלייר נ' גולדנברג, פ"ד לו(4) 656, 665 (1983) (המאוזכר בספרו של אליעזר ריבלין), בפסק דינו של כבוד השופט שלמה לוין:

"... המעביד שילם לעובד בתקופת היעדרותו מן העבודה משכורת ממש בגדר תנאי העבודה הקיימים בינו לבין העובד. אם התשלום אינו מהווה "הטבת נזק" בגדר סעיף 1 לחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף) (להלן - החוק), אין העובד זכאי לתבוע את המזיק בעטיו, משום שלא נגרם לו נזק, והשווה: ע"א 412/81 [11] וכן ע"א 599/68 [8]; גם המעביד אינו זכאי לתבוע את המזיק בגדר החוק."

מכיוון שהצדדים לא טענו בעניין זה לא אדרש לכך.

לקראת סיום

1. בעניין פסיקת שכר טרחת עורך דין והוצאות לקחתי בחשבון את התנהלות התובעת, אשר גרמה להתארכות מיותרת של ההליכים, הכבדה וריבוי טרחה שלא לצורך לצדדים ולבית המשפט, מעל ומעבר לנדרש. הן כאמור בעניין אותו "הסכם" והן בדרכים נוספות. בהחלטה מיום 26/10/10 הורה בית המשפט על הגשת תצהירים בתוך 60 יום, וקבע ישיבה לשמיעת ראיות הצדדים וסיכומים בעל פה. אף אחד מהצדדים לא הגיש תצהירים מטעמו, לא במועד שנקבע ולא בכלל. התובעת ביקשה לקבוע כי מהות התביעה קשורה לחוק הפלת"ד ולהורות על דיון בתיק בסדר דין רגיל, ובית המשפט דחה את הבקשה. היקף סיכומי התובעת עלה באופן משמעותי על זה שנקצב על ידי בית המשפט (אורך סיכומים ראשונים היה 11 עמודים במקום 8 ואורך סיכומי תגובה 5 עמודים במקום 2), שלא לצורך, וללא קבלת אישור בית המשפט לכך.

עוד לקחתי בחשבון לעניין זה, כי טענות התובעת בסוגיה העיקרית שבמחלוקת נדחו, וכי במהלך ההליכים, הודיעה הנתבעת לפרוטוקול על הסכמה לשלם לתובעת, על פי התוצאה שאליה הגעתי בסופו של יום.

נוכח כל אלה, אני מקבל את עמדת הנתבעת בעניין הוצאות המשפט. לא אחייב אותה בתשלום הוצאות משפט לטובת התובעת, למעט החזר סכום האגרה שהנתבעת הסכימה לשלם, ואחייב את התובעת לשלם את יתרת האגרה.

כמו כן, שקלתי שלא לפסוק לטובת התובעת תשלום עבור שכר טרחת עו"ד אולם, מכיוון שהנתבעת הסכימה לשאת בשכ"ט בשיעור 13% לא אחמיר בעניין יותר ממנה.

1. הנתבעת מבקשת, שלא לפסוק ריבית על החוב בשל שיהוי ניכר בהגשת התביעה, ללא כל צידוק.

התובעת טוענת, כי על פי ההלכה יש להוסיף לחוב ריבית כחוק, למעט במקרים יוצאי הדופן שאינם מתקיימים במקרה הנדון. הכסף שעל הנתבעת היה לשלם לה עוכב בידי הנתבעת שלא כדין במשך זמן רב ומרכיב הריבית אמור לשקף עובדה זאת.

אכן, מטרתה של פסיקת ריבית היא העמדת הזוכה בדין במצב בו עמד אילו הוחזר לו הכסף ביום שהיה אמור לקבלו. "הריבית מפצה את הנושה על אי-שימוש בכסף שהיה צריך להיות בידיו והיה בידי אחר" (ע"א 2196/93 מכבסת שלג חרמון בע"מ נ' סלע חברה לביטוח בע"מ, פד נ (3) 744, 747 (1996)). ורק מקרים יוצאים מן הכלל ונסיבות מיוחדות מצדיקים חריגה מן הכלל.

עם זאת, אין במטרת החוק כאמור כדי לאפשר לתובעת לאלץ את הנתבעת לתפקד כבנק, המחויב בתשלום ריבית על פקדונות, העשויה להיות גבוהה מהריבית המקובלת בתחום הבנקאות להפקדות של סכומים לתקופות בלתי ידועות ובלתי קצובות.

ככל נזק אחר, גם לגבי אובדן הריבית על הכסף שלא היה בידה, מוטלת על התובעת החובה לפעול באופן סביר להקטנת הנזק, ולהגיש את תביעתה ללא דיחוי ושיהוי שאינם מוצדקים.

התאונה התרחשה ביום 17/2/2003, תשלום שכר העובד בוצע בחודש מרץ 2003, והתביעה הוגשה בשיהוי ניכר, כחודש לפני התיישנותה ביום 10/2/2010. התובעת לא סיפקה נימוק כלשהו להצדקת השיהוי. התובעת אמנם פנתה לנתבעת ביום 26/6/07 במכתב דרישה אולם, נוכח אי הצגת נתונים בדבר בסיס הזכאות של העובד לפדיון ימי מחלה (עד לסיום ההליכים בבית המשפט כאמור), לא היתה לנתבעת אפשרות לדעת מהו הסכום שאינו שנוי במחלוקת ולשלמו במועד מוקדם יותר. לדוגמה, לא ניתן היה לשלול אפשרות שהזכות לפדיון מגיעה כדי 100% והתובעת לא היתה זכאית להחזר בגין ימי המחלה כלל. אף לאחר משלוח מכתב הדרישה השתהתה התובעת עד הגשת התביעה כשנתיים וחצי, ללא כל סיבה נראית לעין.

השילוב בין השיהוי הרב והלא מנומק, לבין חוסר מתן אפשרות לנתבעת לחשב את הסכום שאינו שנוי במחלוקת, והתנהלות התובעת במהלך המשפט שגרמה להתארכות ההליכים מעל ומעבר לנדרש, מוביל למסקנה, כי מתקיימות במקרה הנדון נסיבות מיוחדות, בגינן יש לקבוע שהנזק שנגרם לתובעת בשל אובדן הריבית על הכסף רובץ דווקא לפתחה, ואין לחייב את הנתבעת בתשלום ריבית, אלא בהפרשי הצמדה בלבד.

לסיכום

1. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 8,752 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה בלבד, מיום תשלום המשכורות לעובד ועד היום.

עוד תשלם הנתבעת לתובעת שכ"ט עו"ד בשיעור 13% מסכום הפיצוי וכן החזר סכום האגרה ששילמה התובעת בסך 347 ₪.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום, אחרת יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל.

אני מחייב את התובעת לשלם את יתרת האגרה.

ניתן היום, כח שבט תשע"ג, 8 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.