התובעת הינה בעלת זכות חכירה בדירה, בה היא מתגוררת, ברחוב אשרמן 31 בתל אביב, בקומה שלישית. הנתבע הינו בעל זכות חכירה בדירה, בה הוא מתגורר, ברחוב אשרמן 29 בתל אביב, בקומה ראשונה. שתי הדירות רשומות בפנקס הבתים המשותפים כחלקות משנה בחלקה 38 בגוש 6163.

התובעת טוענת כי הנתבע השתלט על כ-50 מ"ר משטח החצר המהווה חלק מהרכוש המשותף, יצק בטון בשטח, ריצף אותו, וסיפח אותו לדירתו. עוד זאת, הנתבע הפך את השטח המרוצף למקום מטרד ורעש, כשהוא מאיר את המקום באור יקרות, ומקיים בו אירועים הומי אדם, תוך שימוש בשולחנות וכסאות רבים, ובמנגל המשמש לצליית בשר וגורם למטרדי עשן וריח.

התובעת מבקשת מבית המשפט לסלק את ידם של הנתבעים משטח הרכוש המשותף ולצוות עליהם להרוס את שבנו בשטח הרכוש המשותף, לרבות התקני התאורה השונים. עוד מבקשת התובעת לאסור על הנתבעים לקיים אירועים רבי משתתפים בשטח החצר, וכן לאסור עליהם להדליק מנגל בחצר או להפעיל את התאורה החיצונית שהתקינו.

בנוסף מבקשת התובעת לחייב את הנתבעים לשלם לה פיצויים בסך 50,000 ₪ בגין עגמת נפש, ודמי שימוש ראויים בסך 50,000 ₪ בגין שימוש שעשו הנתבעים בחצר משנת 2003 ועד להגשת התביעה. לצרכי אגרה העמידה התובעת את התביעה הכספית על סך 50,000 ₪ בלבד.

הנתבעים טוענים כי אין בסיס לתביעה והיא חלק ממהלך של רדיפת הנתבעים שנעשה לאורך שנים על ידי בנה של התובעת.

הנתבע לא השתלט על הרכוש המשותף והוא אינו מונע את השימוש בו מיתר דיירי הבית המשותף. הנתבעים עושים שימוש רגיל ברכוש המשותף ואינם גורמים לתובעת כל מטרד שיש בו כדי להצדיק את הסעדים המבוקשים.

תיק זה טופל תחילה על ידי כב' הש' הבכיר דן מור. בהחלטה שניתנה על ידי הש' מור בסיום הדיון ביום 23/11/2010 נאמר כך:

"נראה לי כי אם יוכיחו הנתבעים כי הפעולות שבגינם הוגשה התביעה לגבי השימוש ברכוש המשותף או שינויו, יתקבל היתר בנייה מהרשות המוסמכת, וזאת על סמך חתימות של בעלי הדירות בבית המשותף, במספר הדרוש בהתאם להוראות החוק, נשמט הבסיס תחת תביעת התובעת.

לגבי הטענות בדבר שימוש הגורם לנזק שעושים הנתבעים בגינה שבבית הסמוך לבית התובעת, הרי, נראה לי כי מדובר בשימוש סביר שנעשה ברכוש המשותף, דהיינו, שדיירים רשאים לשבת בגינה, להכין מאכלים כמקובל, ואף להכין לעצמם תאורה.

אם שימוש זה אינו ייחודי, אלא שימוש של כל אחד מבעלי הדירות בבניין הנדון, והשימוש לא חרג מהסביר, לא תוכל להישמע טענת התובעת בעניין זה, ומכל מקום, אינני סבור כי התביעה, כפי שנוסחה, מתייחסת דווקא לעוולת המטרד. "

(עמ' 2 ש' 29 עד עמ' 3 ש' 7).

בדיון שהתקיים ביום 3/10/2011, לאחר העברת התיק למותב זה, שב ב"כ הנתבעים והודיע: "איננו טוענים לחזקה ייחודית ברכוש המשותף. ברור לנו שמדובר בשטח השייך לכל דיירי הבניין". בהמשך להודעה זו, ונוכח בקשת הנתבעים לסילוק התביעה על הסף, ניתנה החלטה, האומרת, בין היתר, כך:

"בהעדר מחלוקת באשר לכך שהצדדים שניהם הינם דיירים בבית המשותף, ובאשר לכך שאין לנתבעים זכות לתפוס חזקה ייחודית ובלעדית בשטח החצר ששייך לרכוש המשותף, אינני רואה מקום לדון ברכיב סילוק היד שבתביעה. די בכך שהצהרת הנתבעים תקבל תוקף של פסק דין וככל שהנתבעים יפעלו באופן שיש בו משום תפיסת חזקה ייחודית בשטח זה – ניתן יהיה לאכוף את הצו באמצעות פקודת בזיון בית משפט.

אשר למשטח הבטון שיצקו הנתבעים בשטח הרכוש המשותף, הרי שהריסתו וביצוע שינויים אחרים ברכוש המשותף כבקשת התובעת, ניתנים לביצוע רק לפי דרישת כלל הדיירים ברכוש המשותף או נציגות הבית המשותף. בהתאם לתביעה, נציגות הבית המשותף איננה מעוניינת בכך, ועל כן אין מקום לדון גם ברכיב זה של התביעה.

יש מקום לדון בסעדים שמבקשת התובעת שעניינם מטרד שנגרם ע"י הנתבעים, ובהם סעד של צו מניעה ופיצויים כספיים." (עמ' 16 ש' 25 עד עמ' 17 ש' 5).

בהמשך לדברים דלעיל, ניתנו הוראות בדבר הגשת תצהירי עדות ראשית בעניין הסעדים של מניעת המטרד הנטען והסעד הכספי, ונקבע מועד לקד"מ נוסף. בקד"מ לאחר הגשת תצהירים, שהתקיים ביום 15/2/2012, הוצע לצדדים להסמיך את בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה, תוך הבהרה שבמקרה כזה אפשר שהתביעה תתקבל במלואה או תידחה במלואה, וייפסקו הוצאות בהתאם. ב"כ הנתבעים מסר הסכמתו על אתר. ב"כ התובעת ביקש שהות להתייעצות, ולאחר מספר ימים הודיע כי התובעת אינה מקבלת את ההצעה ומבקשת לקבוע את התיק להוכחות. התיק נקבע להוכחות להיום.

בפתח ישיבת ההוכחות שהתקיימה היום שב בית המשפט על ההצעה בדבר פסיקה על דרך הפשרה. לאחר התייעצות, הסכימו הצדדים להסמיך את בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה על יסוד המסמכים שלפניו, בהתאם להצעה שהוצעה בדיון הקודם, לאחר שתינתן אפשרות לתובעת ולנתבע לומר את דבריהם לבית המשפט, ולאחר טיעונים קצרים מטעם הצדדים. להסכמת הצדדים ניתן תוקף של החלטה. בהתאם לכך, התובעת והנתבע הציגו את טענותיהם לבית המשפט ולאחר מכן סיכמו באי כוח הצדדים את טיעוניהם. עוד זאת, התברר כי במהלך קיום ההליכים בתיק ניתן לנתבע היתר לפתוח פתח בקיר דירתו לעבר חצר הבית המשותף, וכי המשטח המרוצף שהיה בחצר נהרס זה מכבר, ואיננו עוד.

בהמשך לאמור לעיל, ניתן בזה פסק דין על דרך הפשרה, כדלקמן:

א. על יסוד הודעת הנתבעים, לפיה אין הם עושים שימוש ייחודי בחצר הבית המשותף אני דוחה את התביעה לסילוק ידם של הנתבעים מן החצר. החצר הינה חלק מהרכוש המשותף וכל דיירי הבית המשותף רשאים לעשות בה שימוש רגיל וסביר, לפי כל דין, ובהתאם להוראות תקנון הבית המשותף.

ב. נתייתר הצורך במתן צו להריסת המשטח המרוצף. גם לגופו של עניין לא היה מקום ליתן צו כמבוקש, בהעדר ראייה לכך כי זהו רצונם של מרבית דיירי הבית המשותף.

ג. במסגרת הסיכומים ביקש ב"כ התובעת להורות על סגירת הפתח שפתחו הנתבעים – על פי היתר בנייה כדין – מדירתם לעבר החצר. בקשה זו היא הרחבת חזית, ביחס למבוקש בכתב התביעה, ודינה להידחות גם לגופה. לא מצאתי עילה שבדין להורות על סגירת הפתח שהתקינו הנתבעים כדין.

ד. אני דוחה את התביעה למתן צו מניעה נגד הנתבעים האוסר עליהם לקיים אירועים בחצר תוך שימוש במנגל ובתאורה חיצונית. השימוש שעושים הנתבעים בחצר הוא שימוש רגיל וסביר בחצר הבית המשותף הסמוכה לדירתם ואין מקום לאסור עליהם שימוש זה. זאת לדעת, מדובר בחצר הסמוכה לבית מספר 29 המצויה במרחק מבית התובעת שהוא בית מספר 31, הגם ששני הבתים רשומים כבית משותף אחד.

אין באמור לעיל, משום היתר לנתבעים לקיים בתכיפות בלתי סבירה אירועים המוניים, או לבצע פעולות שיש בהן משום הפרה של חוקים או תקנות בדבר מניעת מטרדים.

ה. אני דוחה את התביעה הכספית של התובעת. לא הוכח קיומם של מטרדים המצדיקים פסיקת פיצויים לטובת התובעת. לא הוכח שימוש המצדיק פסיקת דמי שימוש ראויים לטובת התובעת.

סיכומו של דבר, התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, על הצד הנמוך, בסכום כולל של 5,000 ₪ תוך 30 יום.

ניתן היום, כ' כסלו תשע"ג, 04 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.