פסק הדין ניתן בתביעה שטרית שהגיש התובע נגד הנתבע בגין שיק שמספרו 5000223 על סך 140,000 ₪ מיום 29.1.09.

1. הנתבע הגיש התנגדות לביצוע השיק, ובעקבות זאת הגיעו הצדדים להסדר דיוני אשר קיבל תוקף של החלטה שלפיו תינתן לנתבע רשות להתגונן, סכום התביעה יעמוד על 90,632 ₪, ובהעדר הסדר כולל בין הצדדים יוכל הנתבע להגיש כתב הגנה בתיק. כפי שיפורט להלן, בהמשך ההליך הודה התובע בקבלת סכום נוסף של 7,000 ₪ על חשבון חובו של הנתבע, ולכן הודיע כי הוא מעמיד את התביעה על סך של 83,632 ₪.
2. להלן עיקרי טענותיו של הנתבע בכתב ההגנה:
   1. בין הנתבע לבין התובע ובת זוגו, הגב' דלית בראון (להלן: "הזוג עמר") שררו קשרי חברות טובים במשך שנים.
   2. בשנת 2002 ולאור העניין שגילה הזוג עמר באמנות, תחום עיסוקו ומומחיותו של הנתבע, החליטו הצדדים להתקשר במיזם משותף לצורך רכישת יצירות אמנות, אולם בין היתר בשל יחסי החברות הטובים, הקרבה והאמון בין התובע לזוג עמר, לא נחתם הסכם המסדיר את שיתוף הפעולה ביניהם.

• 1. במסגרת המיזם המשותף העביר הזוג עמר לנתבע בחודש אוקטובר 2002 או בסמוך לכך סך של כ- 42,500$ ארה"ב (שבהתאם לשער הדולר באותם ימים היו שווים כ- 205,000 ₪) כדי שירכוש את יצירות האמנות לצורך המיזם המשותף.
  2. לאחר שחלפה כשנה וחצי לערך והמיזם המשותף לא צבר תאוצה, החליטו הצדדים במהלך שנת 2004 ובהסכמה חברית לזנוח את המיזם, וסיכמו ביניהם כי הנתבע ישיב לזוג עמר את סכום ההשקעה.
  3. בחודש מאי 2004 או בסמוך לכך הוסכם כי הנתבע יחזיר לזוג עמר את ההשקעה בתשלומים, כשבשלב ראשון יעביר לידיהם סך של כ- 50,000 ₪. בהתאם לכך העביר הנתבע לזוג עמר במעמד הסיכום בחודש מאי 2004 או בסמוך לאחר מכן סך של 50,000 ₪ (אשר לפי שער הדולר באותה תקופה היו שווים ל- 10,917$ ארה"ב), וזאת למיטב זכרונו באמצעות שני שיקים ע"ס 25,000 ₪ כל אחד.
  4. בחודש אוגוסט 2005 נערכה בין הנתבע לבין הזוג עמר פגישה נוספת, והצדדים סיכמו כי הנתבע יפרע את יתרת החוב בתשלומים במזומן וכן באמצעות יצירות אמנות שיעביר לרשות הזוג עמר. מספר ימים לאחר מכן נפגשו הצדדים שוב, ובהתאם לסיכום שאליו הגיעו, העביר הנתבע לזוג עמר סך של 1,000$ ארה"ב במזומן וכן יצירת אמנות (פסל) של האמן תומרקין בשם "משפחה", לפי שווי של כ- 6,000$ ארה"ב נכון לאותו מועד, על חשבון פירעון החוב.
  5. בתקופה שלאחר מכן ובהתאם לסיכום מחודש אוגוסט 2005 הנ"ל, המשיך הנתבע לפרוע את חובו באמצעות תשלומים במזומן שהעביר מפעם לפעם לזוג עמר ובאמצעות יצירות אמנות שהעביר לרשותם. בהקשר זה הפנה הנתבע למסמך שצורף לכתב ההגנה כנספח ב' –מסמך אשר נטען כי התובע ערך אותו בכתב ידו בחודש ספטמבר 2009, ובו פירוט של התשלומים ויצירות האמנות שהועברו לזוג עמר לשם פירעון החוב. הנתבע חלק על סכומים מסוימים המופיעים במסמך, בין היתר לעניין הערכת שוויין של חלק מיצירות האמנות.
  6. בכתב ההגנה מוצג פירוט של יצירות האמנות שהועברו לידי הזוג עמר, תוך התייחסות לשווי היצירות כפי שסוכם בין הצדדים ולשווי הריאלי של אותן יצירות לטענת הנתבע. כמו כן ישנה התייחסות לסכומים ולמועדים של התשלומים שבוצעו במזומן ולתשלום נוסף בסך של 1,555$ ארה"ב בגין חלקו של הזוג עמר בשכר טרחה ששולם לעו"ד אשר טיפל עבורם ועבור הנתבע בהקמת קרן להשקעה באמנות. לאחר מכן מופיע תחשיב שלפיו שווים הריאלי של יצירות האמנות ושל הסכומים ששולמו עומד על 75,667$ ארה"ב בעוד שגובהו הריאלי של החוב עומד על סך של 52,058$ ארה"ב בלבד, ובעקבות זאת נטען כי הנתבע פרע את חובו לזוג עמר במלואו ואף שילם להם סכום משמעותי בסך של 23,658$ ארה"ב ביתר.
  7. הנתבע סמך על התובע ועל מצגיו כי קיימת כביכול יתרת חוב, אך התובע ניצל לרעה את האמון המוחלט שנתן הנתבע בו ובאשתו וגרם לו להמשיך ולשלם את הסכום ששולם ביתר, אף שידע או שלכל הפחות היה עליו לדעת כי החוב נפרע זה מכבר.
  8. כחלק מניסיונו של התובע להפעיל לחץ על הנתבע ולגרום לו לשלם כספים נוספים, נתן התובע לנתבע פירוט חישוב ריבית והצמדה שערך ביום 12.10.09 (נספח ה'). לפי חישוב זה, שאותו מכחיש הנתבע מכל וכל, שוערכה קרן החוב לפי ריבית חודשית צמודה למדד בשיעור של 5%, כך שסכום החוב שהיה במקור כ- 205,000 ₪ עמד באותה עת לפי שיטתו של התובע על לא פחות מ- 783,460 ₪. עוד טען התובע כי הוא מסכים "להסתדר" עם הנתבע כך שישלם, מעבר למה שכבר שילם לתובע, סך נוסף של 100,000 ₪ בלבד.

• 1. לפי תחשיב אחר שהעביר התובע לנתבע (נספח ו') לא הובאו בחשבון יצירות האמנות שנתן הנתבע לזוג עמר לצורך פירעון החוב, אף שכאמור, במסמך אחר שערך התובע בכתב ידו הודה כי קיבל גם יצירות אמנות על חשבון החוב. נוסף על כך, התובע שיערך את הריבית על החוב במסמך זה ללא התחשבות בסכומים שכבר נפרעו.
  2. התובע הרהיב עוז והגיש ללשכת ההוצאה לפועל בקשה לביצוע שטר ביטחון שקיבל מהנתבע לפני שנים, על מלוא סכום השטר (כ- 140,000 ₪), וזאת על אף שגם לשיטתו של התובע לא היה זכאי לסכום זה.

1. לאחר הגשת כתב ההגנה נערך דיון במעמד הצדדים ובאי כוחם אשר בסופו ניתנה החלטה המתירה הגשת חוות דעת מומחה מטעם הנתבע. בעקבות זאת הוגשה הודעה מטעם הנתבע שאליה צורפה בין היתר חוות דעת מומחה, מר יובל בן שלוש. מהודעת הנתבע עולה כי לפי חוות הדעת הנ"ל, שוויין הכולל של שש יצירות האמנות שהעביר הנתבע לתובע נכון לשנים 2005-2007 עומד על סך שבין 30,800$ ארה"ב ל- 42,500$ ארה"ב. כמו כן צורפו להודעה מטעם הנתבע שני מכתבים: מכתבו של ב"כ התובע מיום 31.3.11 ומכתבו של ב"כ הנתבע מיום 10.4.11, ונטען כי התובע לא השיב לשאלותיו של ב"כ הנתבע במכתבו האחרון הנ"ל לגבי ארבע מתוך שש יצירות האמנות אשר נטען כי הנתבע העביר לתובע.
2. בתגובה להודעת הנתבע הנ"ל הודע בין היתר כי התובע חוזר ומאשר את קבלת הכספים המוזכרים בסעיף 7 לכתב ההגנה, וכן מאשר כי יש לקזז מסכום החוב סך של 7,000 ₪ המוזכר בסעיף 9.1(4) לכתב ההגנה. לפיכך התבקש בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 83,632 ₪ בלבד (90,632 ₪ שבמחלוקת לפי ההסדר הדיוני פחות 7,000 ₪). עוד צוין בתגובה כי בניגוד לרושם שאותו מנסה הנתבע ליצור, התובע הסכים לשווי הכספי של היצירות המוזכרות בסעיף 5.1, 5.3 ו- 5.4 לכתב ההגנה, וקיזז מיד סכומים אלה מכתב התביעה.
3. לאחר הגשת חוות הדעת הנ"ל הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית.
4. הנתבע חזר בתצהירו על חלק מהטענות המופיעות בכתב ההגנה וכן התייחס בפירוט בסעיף 17 לתצהירו לכל התשלומים שהעביר לזוג עמר במזומן ובסעיף 18 לתצהירו לשווין של יצירות האמנות שהעביר לידיהם. מהתצהיר עולה כי הסך הכולל של התשלומים שהעביר הנתבע לזוג עמר במזומן הוא 18,493 ₪. לגבי יצירות האמנות עולה מתצהירו של הנתבע כי בעת מסירתן לזוג עמר הוסכם ששווין הכולל עמד על 25,750$ ארה"ב, בעוד שכאמור לפי חוות דעת המומחה מטעם הנתבע, שוויין של אותן יצירות באותה עת היה גבוה יותר והסתכם בסך של בין 30,800$ ארה"ב ל- 42,500$ ארה"ב. הנתבע חזר והתייחס בתצהירו לתחשיבים שהעביר אליו התובע לגבי יתרת החוב, והצהיר כי בדיעבד הבין שהתובע ניסה לרמות אותו באמצעות חישוב ריבית נשך של 5% לחודש בתוספת הפרשי הצמדה למדד, משמע ריבית של כמעט 100% לכל שנה.

עוד הצהיר הנתבע כי לאורך כל הדרך נערכה ההתחשבנות בין הצדדים לפי דולר ארה"ב, ולכן גם שיערוך סכומי יתרת החוב צריך להיעשות על בסיס דולרי, דהיינו לפי הריבית החוקית הקבועה בתקנות ריבית והצמדה לגבי סכום שיש לשלמו במטבע חוץ, דהיינו ריבית ליבור + 1%.

1. התובע ערך תצהיר עדות ראשית שבו הצהיר כי "האמת האחת והיחידה היא כי הנתבע נותר חייב לי סך של 83,632 ₪ נכון ליום 1.4.10 ואין ביכולתו להציג ולו אסמכתא אחת השוללת, ו/או השומטת טענתי זו" (סעיף 9 לתצהיר).

התובע אישר בתצהירו את קבלת הסכומים המופיעים בסעיף 17 לתצהיר הנתבע. לגבי האמור בסעיף 18 לתצהירו של הנתבע, התובע התייחס לסכומים שהוסכמו בין הצדדים לגבי שוויין של יצירות האמנות, ואישר כי יש לקזז מהחוב חלק מסכומים אלה המוזכרים בתצהירו של הנתבע, בעוד שלגבי סכומים אחרים הצהיר כי יש לקזז אותם בחלקם או ליחס אותם לתאריך אחר. לגבי נספח 6 לתצהירו של הנתבע (נספח ב' לכתב ההגנה), התובע הצהיר כי אשתו ערכה מעת לעת רישום שבו תיעדה את הכספים וחפצי האמנות שהתקבלו מהנתבע, וכשהציג התובע את המסמך הנ"ל בפני הנתבע, לא הייתה לו כל הסתייגות או מחלוקת לגבי האמור בו, למעט הערכת שווי הציור של ליאו דל ריי. כמו כן הכחיש התובע כי הנתבע שילם לו סך של 50,000 ₪ בשני שיקים בסך של 25,000 ₪, והצהיר כי הנתבע שילם סך של 25,000 ₪ בלבד ולא הציג כל ראיה התומכת בטענתו לגבי תשלום 25,000 ₪ נוספים.

לטענת התובע בתצהירו, כל המחלוקת הכספית הקיימת בין הצדדים כיום לגבי ערכן המוסכם של יצירות האמנות מסתכמת בסך של 1,250$ ונוגעת לשתי היצירות הבאות בלבד: (1) ציור של האמן ליאו ריי, שלטענת הנתבע נמסר לפי שווי של 2,500$ ולטענת התובע לפי שווי של 1,500$; (2) ציור של האמנית לאה ניקל, שלטענת הנתבע נמסר לפי שווי של 2,750$ ולטענת התובע לפי שווי של 2,500$.

1. אשתו של התובע, הגב' דלית בראון, ערכה אף היא תצהיר עדות ראשית. הגב' בראון הצהירה כי ערכה מעת לעת רישום שבו תיעדה את הכספים וחפצי האמנות שהתקבלו מהנתבע. כמו כן הצהירה הגב' בראון כי הנתבע נתן לבעלה במתנה את אחת משתי התמונות של ליאו ריי, ולגבי התמונה השנייה של אותו אמן, לא הייתה הסכמה לגבי שוויה, ולכן על מנת להיות לגמרי הוגנת ומסודרת רשמה את שתי ההערכות – של הנתבע ושל בעלה התובע.
2. במהלך דיון ההוכחות נחקרו המצהירים הנ"ל בחקירה נגדית. התובע הודה בחקירתו, בין היתר, כי תחשיב החוב שערך ושצורף לתצהירו של הנתבע כנספח 7 היה שגוי, וחושב בטעות לפי ריבית חודשית של 5% במקום לפי ריבית שנתית 5%.
3. לאחר הדיון הוגשו סיכומים בכתב.

דיון

1. אין חולק כי בחודש אוקטובר 2002 או בסמוך לכך העביר התובע לנתבע סכום בשקלים השווה לסך של 42,500$ ארה"ב. כך גם אין חולק כי החל מחודש מאי 2004 החל הנתבע להחזיר את הסכום הנ"ל בדרכים שונות, וביניהן תשלומים שבוצעו במזומן והעברת יצירות אמנות לתובע, כפי שיפורט להלן.
2. מסעיפים 4, 6, ו- 8 לתצהיר עדותו הראשית של התובע עולה כי הוא מודה שיש לקזז מסכום החוב את הסכומים הבאים (המפורטים להלן בערכים נומינליים):

(1) סך של 25,000 ₪ ששילם הנתבע בשיק מיום 25.5.04, כמפורט בסעיף 14 לתצהיר הנתבע
(סכום ששוויו בדולרים לפי השער היציג בתאריך הפירעון המופיע על השיק הוא 5,470$).

(2) סך כולל של 18,493$ בתשלומים שבוצעו במזומן כמפורט בסעיף 17 לתצהיר הנתבע.

(3) סך של 1,555$ בגין תשלום חלקו של הזוג עמר בשכר טרחת עו"ד, כמפורט בהמשך סעיף 17
לתצהיר הנתבע.

(4) סך של 13,000$ בגין שוויין המוסכם של שלוש יצירות אמנות כמפורט בסעיפים 18(א) – 18(ג)

לתצהיר הנתבע.

(5) סך של 4,000$ בגין שתי יצירות אמנות נוספות המוזכרות בסעיפים 18(ד) ו- 18(ה) לתצהיר
הנתבע (2,500$ בגין יצירה של לאה ניקל ו- 1,500$ בגין יצירה של ליאו ריי, כשלגבי
יצירה נוספת של ליאו ריי הצהיר התובע כי ניתנה לו במתנה).

1. מכאן שלפי גרסתו של התובע יש לקזז מהחוב של הנתבע, בסך הכול ובערכים נומינליים, 42,518$, דהיינו סכום העולה במעט על קרן החוב. ואולם, לצורך חישוב יתרת חובו של הנתבע יש להביא בחשבון גם את הריבית על הקרן, כפי שיפורט בהמשך פסק הדין.

1. לפי גרסתו של הנתבע יש לקזז מסכום החוב, נוסף על הסכומים הנ"ל, גם את הסכומים הבאים:

(1) סך נוסף של 25,000 ₪ שנמסר לזוג עמר בשיק כמפורט בסעיף 14 לתצהיר הנתבע.

(2) סך של 5,000$ בגין היצירה אשר התובע הצהיר כי קיבל אותה במתנה מהנתבע, כמפורט
בסעיף 18(ד) לתצהיר הנתבע.

(3) סך של 3,500$ שהוא ההפרש בין השווי המוסכם של יצירה נוספת של ליאו ריי לפי גרסת
הנתבע (5,000$) לבין שוויה המוסכם לפי גרסת התובע (1,500$), כמפורט בסעיף 18(ד)
לתצהיר הנתבע.

(4) סך של 250$ שהוא ההפרש בין השווי המוסכם של יצירה של לאה ניקל לפי גרסתו של הנתבע
(2,750$) לבין שוויה המוסכם לפי גרסתו של התובע (2,500$), כמפורט בסעיף 18(ה) לתצהיר
הנתבע.

1. יצוין כי הנתבע אמנם הגיש חוות דעת שלפיה שוויין של היצירות שנמסרו לתובע גבוה יותר מהשווי שהוסכם בין הצדדים, אך במהלך חקירתו הנגדית הודה כי אם יחושב סכום החוב בתוספת ריבית רגילה כדין ותוך ביצוע הקיזוזים הרלוונטיים במועדם, אזי יש להפחית מהחוב את הסכומים המוסכמים לגבי שוויין של היצירות (סוף עמ' 18 ותחילת עמ' 19 לפרוטוקול). גם מהטענות בסיכומים מטעם הנתבע עלה כי לשיטתו יש לקזז מהחוב את שווי היצירות כפי שהוסכם בין הצדדים – שווי אשר אין חולק כי הנתבע הוא זה שנקב בו והתובע הסכים לקבל אותו ולקזז את החוב בהתאם.
2. הנתבע צירף לתצהירו מסמך (נספח 6) אשר לדבריו מסר לו התובע כאשר נפגש עמו בבית קפה בחודש ספטמבר 2009 או בסמוך לכך, ובו רישום של הסכומים ששילם הנתבע לתובע ושל יצירות האמנות שהעביר לו בציון שוויין המוסכם. הנתבע הצהיר כי במסמך הנ"ל "היו ליקויים לא מעטים, ואני התרעמתי על התובע באותו מעמד" (סעיף 23 לתצהיר), אך הנתבע הודה כי שתי ההערות היחידות שהוספו למסמך זה באותה פגישה נגעו לעבודה אחת של לאה ניקל ולתשלום סך של 7,000 ₪ בגין שכר טרחת עו"ד. לעומת זאת, הסכומים הנוספים שהנתבע טען בתצהירו כי יש לקזז מהחוב, כמפורט לעיל, אינם מוזכרים במסמך כלל.
3. אשתו של התובע, הגב' דלית בראון, הצהירה כי היא זו שערכה את המסמך הנ"ל, למעט שתי ההערות שנוספו במהלך הפגישה בכתב ידו של התובע. לפי תצהירה של בראון, הרישום נערך "מעת לעת" (סעיף 4 לתצהיר), ובחקירתה הנגדית חזרה והעידה כי ערכה את המסמך "מעת לעת לפי קבלת התמונות או הכסף" (עמ' 35 ש' 26), כך שהרישום נערך בכל פעם בסמוך לקבלת הכסף או התמונה (שם, ש' 29-27). בהמשך אישרה בראון כי כל הנראה החלה לבצע את הרישום באוגוסט 2004 (עמ' 36 ש' 22-21), אך התייחסה במסמך גם לתשלום של סכום נוסף שבוצע קודם לכן (שם, ש' 16-15).
4. בסיכומים מטעם הנתבע נטען כי לא ייתכן שהמסמך הנ"ל נערך בזמן אמת, בין היתר מאחר שלטענתו יצירות האמנות לא נרשמו בהתאם לסדר הכרונולוגי שבו נמסרו, אך הנתבע לא הציג ראיות המוכיחות כי היצירות אכן נמסרו במועדים המוזכרים בתצהירו. מעבר לכך, לא נראה סביר כי רק בשנת 2009, בסמוך לפני הפגישה עם הנתבע, שיחזרו התובע ואשתו לראשונה מזיכרונם בלבד את כל הסכומים והמועדים המופיעים במסמך, ללא הסתמכות על רישום קודם כלשהו. על כל פנים, אף אם נקבל את גרסתו של הנתבע כי נספח 6 הנ"ל נערך בדיעבד בסמוך לפני הפגישה בשנת 2009 – היות שזהו המסמך היחיד שהוצג בפני בית המשפט בנוגע להחזר החוב, כשמדובר בתביעה שטרית שהגיש התובע, והנתבע טען טענת פרעתי – הנתבע הוא זה שנושא בנטל להוכיח כי פרע סכומים נוספים מעבר לאלה הרשומים במסמך הנ"ל.
5. כעת אבחן האם הנתבע הרים את הנטל המוטל עליו כדי להוכיח כי יש לקזז מסכום החוב גם את הסכומים הנוספים המופיעים בתצהירו, כמפורט בסעיף 14 לפסק דין זה.
6. לגבי הטענה בדבר תשלום 25,000 ₪ נוספים בשיק, נספח 6 הנ"ל מתייחס לשיק אחד בלבד על סך 25,000 ₪, וגם לאחר הפגישה המשותפת עם התובע לא הוספה למסמך כל הערה או טענה בדבר תשלום 25,000 ₪ נוספים. מעבר לכך, הנתבע לא צירף כל ראיה המעידה ולו לכאורה על קיומו של שיק נוסף על סך של 25,000 ₪. בחקירתו הנגדית העיד הנתבע כי ניסה לאתר את השיק הנוסף בדפי הבנק, אך לא הצליח לעשות זאת בשל ריבוי הפעולות שנעשו בחשבון באותה תקופה (עמ' 8 לפרוטוקול, ש' 8-7). ואולם, הנתבע הודה כי לא טרח להזמין מהבנק את כל העתקי השיקים שמסר בתקופה הרלוונטית (שם, ש' 14-13), ואף לא שלל את האפשרות שהוציא שיק בסכום הנ"ל אשר לא נפרע (סוף עמ' 8 ותחילת עמ' 9). לפיכך, ובהעדר אסמכתה כלשהי לקיומו ולפירעונו של שיק נוסף על סך 25,000 ₪ לפקודת התובע, הנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו כדי להוכיח תשלום זה.
7. בנוגע לשווי הציור של לאה ניקל, הראיה היחידה שהוצגה בפני בית המשפט בעניין שוויו המוסכם של הציור היא נספח 6 לתצהיר הנתבע, שלפיו השווי המוסכם היה 2,500$. יצוין כי ההערה המופיעה במסמך לגבי מסירת הציור הנ"ל ושוויו הוספה, לפי גרסתו של הנתבע עצמו, בנוכחותו בעת שנפגש עם התובע. לפיכך, ובהעדר כל ראיה המעידה כי השווי המוסכם של הציור היה 2,750$, כשהנטל בעניין זה מוטל על הנתבע – יש לקבל את גרסתו של התובע בעניין זה אשר באה לידי ביטוי בנספח 6.
8. אשר לשני הציורים של ליאו ריי, בנספח 6 נכתב במפורש כי אחד הציורים ניתן לתובע במתנה ואילו הציור השני נמסר לו על חשבון החוב של הנתבע, אך הייתה מחלוקת לגבי שוויו המוסכם, כשבנספח 6 נכתב בנוגע לציור הנ"ל תחת השם "אילן" (התובע) - 1,500$ ותחת השם "יוסי" (הנתבע) - 2,500$. כאמור לעיל, מסמך זה הוצג בפני הנתבע לגרסתו עוד בספטמבר 2009, ובמועד זה הוספו למסמך שתי הערות בעקבות ליקויים שהצביע עליהם הנתבע, אך לא הוספה כל הערה המתייחסת לציורים של ליאו ריי.

נוסף על כך, הן התובע והן אשתו הצהירו כי אחד הציורים ניתן במתנה, ובחקירתם הנגדית העידו כי הנתבע עשה זאת כדי לפייס את התובע ולרצותו. התובע העיד בעניין זה כי הנתבע "הבין את ההתנהלות שהיא לא בסדר, הוא רצה לגרום לי להרגיש יותר טוב" (עמ' 26, ש' 5-1), והגב' בראון העידה כי "זאת הסיבה שיוסי הביא זאת כמתנה, כי הוא אמר שהוא רוצה להראות ולהוכיח שהוא עדיין חבר" (עמ' 35 ש' 5-4). גרסה זו נשמעה כאמור מפיהם של שני עדים אשר בית המשפט לא התרשם שיש מקום להטיל ספק במהימנות עדותם.

מנגד, לפי גרסתו של הנתבע בתצהיר אשר הוגש בתמיכה לכתב ההתנגדות ולאחר מכן גם בכתב ההגנה, שני הציורים הועברו לתובע לפי שווי של 5,000$ לכל ציור, ובסה"כ 10,000$ (סעיף 6.1 לתצהיר הנ"ל). לעומת זאת, בתצהיר עדותו הראשית העלה הנתבע לראשונה גרסה חדשה ושונה שלפיה נתן לתובע את שני הציורים שהיו זהים בגודלם ובאיכותם כדי שיבחר אחד מהם (סעיף 18(ד) לתצהיר). הנתבע לא הציג כל הסבר לכך שלא העלה את גרסתו האחרונה הנ"ל קודם לכן, ומכאן שמדובר בעדות כבושה שאין לייחס לה משקל משמעותי כלשהו.

אף אם התובע הוא שנשא בנטל הראשוני להוכיח כי אחד הציורים ניתן לו במתנה, הרי שלאור ההערה בעניין זה בנספח 6 הנ"ל שהוא כאמור המסמך היחיד שהציג הנתבע בעניין פירעון החוב לתובע – עובר הנטל אל הנתבע לסתור זאת. לפיכך, בהעדר ראיה אחרת מטעם הנתבע ולנוכח התרשמותו של בית המשפט מעדותם של התובע ואשתו ומשינוי גרסתו של הנתבע לגבי הציורים של ליאו ריי כמפורט לעיל – יש לקבל את גרסתו של התובע בעניין המתנה.

לגבי שוויו של הציור הנוסף של ליאו ריי, הנתבע לא הציג כל ראיה התומכת בטענתו כי הוסכם על שווי של 5,000$, כשמנגד לפי הרישום בנספח 6, הוסכם על שווי של 1,500$ לשיטתו של התובע או 2,500$ לשיטתו של הנתבע. מכאן שהנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו כדי לסתור את האמור בנספח 6 ולהוכיח את גרסתו לגבי השווי המוסכם של הציור. בעניין זה יובהר כי אף שלפי חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבע שוויו הריאלי של הציור בתקופה הרלוונטית היה גבוה הרבה יותר (ומבלי להתייחס כרגע למשקל שיש לייחס לחוות הדעת), אין בכך כדי ללמד על השווי שהוסכם בין הצדדים, ואף אין לשלול את האפשרות כי התברר לנתבע בדיעבד שטעה בהערכת השווי שהציע לתובע. כן יצוין כי לפי גרסתו של הנתבע, שווי היצירות שהועברו לתובע נקבע פחות או יותר לפי מחיר עלות (עמ' 16 ש' 3-1), והנתבע לא הציג ראיות כלשהן כדי להוכיח מהו הסכום שהשקיע בציורים של ליאו ריי. לפיכך, אין אלא לקבוע את השווי המוסכם של הציור שבמחלוקת לפי האמור בנספח 6. היות שהתובע הותיר לשיקול דעתו של בית המשפט אם להעמיד את שווי הציור על סך של 2,500$ או של 1,500$, שהם שני הסכומים המופיעים בנספח 6 (ראו סעיף 15 לסיכומים מטעם התובע), כשאין חולק כי השווי המוסכם של ציור זה לא נרשם מיד לאחר מסירתו, יועמד שוויו של הציור על סך של 2,500$.

1. לסיכום האמור לעיל, הנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו כדי להוכיח כי יש לקזז מהחוב סכומים נוספים שאינם מופיעים במסמך שצורף כנספח 6 לתצהירו.
2. יוצא אם כן כי יש לקזז מהחוב את אותם סכומים אשר התובע הודה שיש לקזזם כמפורט בסעיף 12 לפסק דין זה וכן 1,000$ נוספים בעקבות הקביעה כי שווי הציור של ליאו ריי שהיה שנוי במחלוקת יועמד על סך של 2,500$ (ולא על סך של 1,500$). מכאן שיש לקזז מהחוב של הנתבע לתובע, בסך הכול ובערכים נומינליים, 43,518$.
3. בנוגע לריבית על סכום הקרן, הנתבע חזר וטען לאורך ההליך כולו כי כל ההתחשבנות בין הצדדים נערכה לפי דולר ארה"ב, ולכן אף שערוך סכומי יתרת החוב צריך להיעשות לפי בסיס דולרי, דהיינו לפי הריבית החוקית הקבועה בתקנות פסיקת ריבית והצמדה כשמדובר בסכום שיש לשלמו במטבע חוץ, דהיינו ריבית ליבור + 1%. התובע כלל לא התייחס לטענה זו בתצהיר עדותו הראשית ובסיכומיו הראשיים. בסיכומי התשובה מטעם התובע נטען לראשונה כי ההתחשבנות בין הצדדים הייתה גם בשקלים ולא רק בדולרים, וכי הלכה למעשה הנתבע קיבל את כספי ההלוואה בשקלים. ואולם, גם לפי גרסתו של התובע כמתואר בסיכומי התשובה, סכום ההלוואה נקבע בדולרים והומר לשקלים, וכפי שעולה מהרישום בנספח 6 הנ"ל שערכה אשתו של התובע, רוב ההחזרים שולמו ונרשמו בדולרים, ושני סכומים בלבד נרשמו בשקלים ללא ציון הערך הדולרי של הסכום.
4. לפיכך, יש לקבל את גרסתו של הנתבע כי מדובר בחוב שיש לשלמו במטבע חוץ או במטבע ישראלי הצמוד למטבע חוץ, ולכן חלה בענייננו תקנה 4 לתקנות פסיקת ריבית והצמדה (קביעת שיעור הריבית ודרך חישובה), תשס"ג-2003 הקובעת כדלקמן:

"שיעור הריבית לפי סעיף 4 לחוק, לענין ריבית הנפסקת על סכום שיש לשלמו במטבע חוץ או במטבע ישראלי הצמוד למטבע חוץ, יהיה, לכל רבעון, בשיעור ריבית הליבור, בתוספת 1 נקודת אחוז."

הסעיף הנ"ל מתייחס לסעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 המפנה לסעיף 2 לחוק הנ"ל לגבי הסמכות של רשות שיפוטית לפסוק ריבית על סכום פסוק, כשלפי סעיף 5(א) לאותו חוק מוסמך בית המשפט לקבוע כי תקופת הריבית תהיה מיום היווצרות עילת התביעה.

1. לגבי המועד שבו היה על הנתבע להשיב את סכום הקרן, לפי כתב ההגנה ותצהיר עדותו הראשית של הנתבע, רק במהלך שנת 2004 סוכם בין הצדדים כי הנתבע ישיב את הסכום, כשהמועד הראשון לביצוע ההחזר נקבע לחודש מאי 2004. ואולם, אף לפי גרסתו של הנתבע עצמו, עוד בחודש אוקטובר 2003 שילם סך של 7,000 ₪ על חשבון החוב באמצעות כיסוי חלקם של התובעים בשכר טרחת עו"ד. מנגד, התובע ואשתו הצהירו כי הנתבע התחייב להשיב את הסכום מתוך כספים שיקבל לטענתו ממכירה של יצירה מסוימת, ורק בחקירתם הנגדית העידו לראשונה כי הנתבע התחייב להשיב את הסכום שקיבל תוך מספר חודשים. לאור הגרסאות השונות של הצדדים כמתואר לעיל, ועל דרך האומדן, הנני קובע כי יש להוסיף לסכום החוב ריבית החל מיום 1.8.03.
2. בהעדר תחשיב מדויק של סכום החוב לאור כל הקביעות הנ"ל, ובהערכה גסה, נראה כי אם נוסיף לקרן החוב ריבית בשיעור המפורט לעיל תוך קיזוז הסכומים שנקבעו בפסק דין זה, תיוותר יתרת חוב של הנתבע לתובע (וזאת אף שנומינאלית וללא צירוף הריבית, סכום ההחזרים גבוה במעט מסכום הקרן).
3. לפיכך, דינה של התביעה להתקבל בחלקה, אולם לצורך קביעת סכום החוב נכון למועד הגשת השיק לביצוע בלשכת ההוצל"פ, מתבקש התובע להגיש פסיקתה לחתימה בצירוף תחשיב של יתרת החוב בהתאם לקביעות בפסק דין זה. התחשיב יבוצע כך שלקרן החוב בסך של 42,500$ תוסף ריבית לכל רבעון, בשיעור ריבית הליבור בתוספת 1 נקודת אחוז, וזאת החל מיום 1.8.03 ועד למועד הגשת השיק לביצוע, תוך קיזוז הסכומים הבאים לפי המועדים המפורטים להלן:
4. סך של 1,555$ ביום 15.10.03 (שהוא הסך של 7,000 ששולם בגין שכר טרחת עורכי הדין של התובע ואשתו)
5. סך של 5,470$ ביום 25.5.04 (ששולם בשיק על סך 25,000 ₪)
6. סך של 1,000$ ביום 5.8.05 (ששולם במזומן)
7. סך של 6,000$ ביום 15.8.05 (בגין פסל של תומרקין)
8. סך של 1,800$ ביום 29.9.05 (ששולם במזומן)
9. סך של 1,000$ ביום 13.11.05 (ששולם במזומן)
10. סך של 4,000$ ביום 1.12.05 (בגין ציור של אהרון מסג)
11. סך של 991$ ביום 29.1.06 (ששולם במזומן)
12. סך של 1,000$ ביום 1.3.06 (ששולם במזומן)
13. סך של 2,002$ ביום 24.4.06 (ששולם במזומן)
14. סך של 2,500$ ביום 1.6.06 (בגין אחד הציורים של ליאו ריי)
15. סך של 2,700$ ביום 9.10.06 (ששולם במזומן)
16. סך של 2,000$ ביום 25.10.06 (ששולם במזומן)
17. סך של 2,000$ ביום 27.12.06 (ששולם במזומן)
18. סך של 2,000$ ביום 15.2.07 (ששולם במזומן)
19. סך של 3,000$ ביום 15.3.07 (בגין ציור של איוון שוובל)
20. סך של 2,500$ ביום 15.7.07 (בגין ציור של לאה ניקל)
21. סך של 2,000$ ביום 23.1.08 (ששולם במזומן)

הסכומים והמועדים הנ"ל נקבעו על בסיס האמור בסעיפים 17 ו- 18 לתצהירו של הנתבע וסעיפים 4 ו- 8 לתצהירו של התובע ולפי הקביעות המפורטות בפסק דין זה לעיל. יצוין כי לגבי חלק מהסכומים לא פירטו הצדדים מהו המועד המדויק שבו בוצע התשלום או נמסרה היצירה, ולכן נקבע מועד משוער בהתאם לנתונים ולגרסאות שהוצגו בפני בית המשפט.

1. את הסכום שיתקבל לפי התחשיב הנ"ל יש להמיר לש"ח לפי שער הדולר ביום הגשת השיק לביצוע בלשכת ההוצל"פ, דהיינו לפי שער של 3.787 ₪ לדולר (שהיה השער היציג ביום 15.12.09 לפי הנתונים המופיעים באתר האינטרנט של בנק ישראל).
2. אם יהיו לנתבע השגות לגבי אופן עריכת הפסיקתה והתחשיב מטעם התובע, יוכל להגיש תחשיב נגדי תוך 14 יום ממועד קבלת התחשיב הנ"ל.
3. לאחר קבלת הפסיקתה והתחשיב הנגדי במידת הצורך, יקבע בית המשפט את יתרת החוב נכון למועד הגשת השיק לביצוע בתיק ההוצל"פ וכן יפסוק שכר טרחת עו"ד בהתאם. יתרת החוב הנ"ל תישא הפרשי הצמדה וריבית והוצאות נוספות ממועד הגשת השיק לביצוע ועד ליום התשלום בפועל, כפי שיקבע ראש ההוצאה לפועל.
4. התביעה אם כן מתקבלת בחלקה, אולם ההליכים נגד הנתבע בתיק ההוצל"פ 17-23070-09-1 יעוכבו עד לאישור הפסיקתה הנ"ל.
5. התיק נקבע לתזכורת פנימית.

המזכירות מתבקשת להעביר העתק של פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ‏‏י"א אייר תשע"ג, 21 באפריל 2013, בהעדר הצדדים.