בפני בקשה למתן רשות להגן, מטעם הנתבע 2.

המדובר בתובענה כספית שהוגשה כנגד הנתבעים על ידי בנק, בגין יתרת חובה עקב אי-החזר הלוואה. הנתבע 1 הוא הלווה, על פי הראיות שהוצגו עד כה כלפי בית המשפט אינו מצוי בארץ, ואילו הנתבע 2 הינו ערב יחיד.

הנתבע 2 העלה, באמצעות בא כוחו, שלל טענות בנוגע לחיוביו על פי כתב הערבות, ובין היתר, כי חתם על מסמכי הערבות בלא שהוסברו לו משמעותם ובהיעדר גילוי נאות; כי הבנק מילא את פרטיו בכתב הערבות; כי לא הודע לו על אי-קיום חובותיו של החייב העיקרי בזמן הנדרש; כי נערכו שינויים, שלא כדין, בחובותיו של החייב העיקרי בלא ליידע אותו; כי הבנק ניסה "לכפות" עליו הסדר כספי להחזר חובו כערב להלוואה; כי לא מוצו ההליכים כנגד הערב.

עינתי בכתב ההתנגדות, במסמכים שצורפו וכן שמעתי הנתבע 2 בחקירתו בבית המשפט.

אדון בטענות הנתבע 2 אחת לאחת:

אשר לטענה בדבר אי-הבנת מהות המסמכים עליהם חתם הנתבע 2 והיעדר גילוי נאות – במהלך חקירתו הנגדית, הוצג לנתבע 2 טופס "גילוי מידע לערב יחיד או מוגן", הנתבע 2 אישר חתימתו ע"ג הטופס (ע' 1 ש' 21 לפרו'). הוסף לאמור, הנתבע 2 אישר, כי הנתבע 1 היה חברו (ע' 3 ש' 8 לפרו'), והגדיר אותו כאמין בעת חתימתו, עבד באינטל 10 שנים בתפקיד ניהולי (ע' 4 ש' 30 – 31 לפרו'). מהמסמכים שהוצגו ומדברי הנתבע 2 עולה, כי החתימה על הערבות היתה, לכאורה, בתוך הקשר.

לא פעם נקבע בפסיקה, כי טענות בדבר אי-ידיעה על מה חתם מאן דהוא, או כי מאן דהוא לא קרא חוזה הלוואה או שטר עליו חתם, לא תתקבלנה. חתימה על מסמך, ביחוד בנסיבות בהן עולה הקשר לדברים, מחזיקה את החותם כמי שקרא המסמך והבינו.

ראה ע.א. 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ:

כלל הוא כי אדם החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא אותו והבין את תוכנו כי חתם עליו לאות הסכמתו, בייחוד כאשר מדובר במסמך מהותי ביחס לנכסיו, דוגמת שטר משכנתה.

עוד נפסק, כי המבקש לסתור חזקה זו צריך להוכיח את גירסתו בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה (שם).

בנוסף, אין מושך יכול להתחמק מחבותו השטרית בשל כך שחתם על השטר ברשלנות או בקלות דעת, שכן אדם שחותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב, אלא אם הונע לחשוב כי המסמך הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר.

(ראה לענין זה ע"א 325/88 יוסף כהן טוויל נ' בית מנוחה לזקנים בני ברק, פ"ד מד (1) 341, 348)

לאור האמור, עולה שאלה של ממש, גם בנוגע לחזקה של טענה זו ולמשמעותה.

גבי הטענה, כי הבנק מילא פרטי הערב בהסכם ההלוואה – מטענות הנתבע 2 בבקשה ואף מדברי בא כוחו בסיכומים עולה, כי אין מחלוקת על כך, שחתם כערב על ההלוואה, וכי המדובר בחתימת ידו. הטענה היא, כי פרטיו – היינו שם, כתובת ומס' ת.ז. – מולאו על ידי פקידת הבנק. שאלה היא, האם יש רבותא לענין זה, והאם הדבר משליך על אחריותו כערב.

אשר לטענה בדבר אי-הודעה לנתבע 2 – הערב – על אי-עמידת החייב העיקרי בתשלומים במועד – על פי האמור בסעיף 26(א) לחוק הערבות, תשכ"ז – 1967 (להלן: "חוק הערבות"), על הנושה להודיע לערב יחיד בתוך 90 מיום מעת שחדל החייב העיקרי לעמוד בתשלומים. במקרה דנן, לטענת ב"כ התובע, חדל החייב העיקרי לשלם בחודש 12/09. עולה מדברי הנתבע 2 בחקירתו, כי קיבל הודעה על כך מב"כ התובע או מנציגת משרדו לכל המאוחר בחודש 02/10 (ע' 2 ש' 28). בנסיבות אלה, שאלה היא, האם קיימת חריגה מהוראות הדין בנושא זה.

לענין הטענה בנוגע לשינוי מהותי בהסכם הערבות: טענה זו מסתמכת על כך, שלאחר הגשת התביעה, הגיעו הצדדים בתיק זה להסכם לפיו ישולם, ע"ח ההלוואה, סך בן 3,800 ₪ לחודש, חלף כמחצית מסכום זה, שהיתה התשלום שנקבע בעת נטילת ההלוואה. ודוק: אין המדובר בשינוי בגובה ההלוואה, אלא – לאחר שהועמדה כולה לפירעון בשל אי-עמידת החייב העיקרי – הנתבע 1 – בתשלומים, נפרס החיוב לתשלומים האמורים. גם כאן עולה שאלה, האם המדובר בשינוי הטעון אישור הערב.

אשר לטענה, כי הבנק "ניסה לכפות הסכם" על הנתבע 2 – טענה זו אינה ברורה על פניה. החוק מכיר במצב של כפיה, ולא "נסיון לכפיה". ספק אם עיקולים שהוטלו כדין, בהתאם להחלטה שיפוטית, מבססים טענת "כפיה" השוללת תוקף ההסכם שהושג.

אשר לטענה בדבר אי-מיצוי ההליכים כלפי החייב העיקרי – הנתבע 1, הוא החייב העיקרי, עזב לחו"ל, וחדל מלשלם ההלוואה. עלה במהלך החקירה. על פי הוראות סעיף 8(3) לחוק הערבות, כאשר החייב העיקרי בחו"ל, זהו אחד המקרים המצדיקים פניה לערב בלא מיצוי ההליכים כנגד החייב. כך שגם כאן, עולה שאלה, האם קיימת חריגה מתנאי הדין.

לכל האמור לעיל, יש להוסיף, כי הנתבע 2 אישר בחקירתו, שהגיע להסדר עם הבנק – התובע, אמנם לטענתו כשליח של הנתבע 1, וכי במסגרת ההסדר העביר, במשך תקופה, מדי חודש, תשלומים לבנק ע"ח ההלוואה. עולה שאלה, האם הסדר זה אינו מהווה הודאה בחוב, ויוצר מניעות מלטעון כנגדו.

כפי שנקבע לא אחת בפסיקה, די בהצגת הגנה, ולו דחוקה, ע"מ ליתן רשות להגן. זאת לאור המשקל החשוב של זכות הפניה לערכאות. ראה לענין זה ע.א. 10189/07 עזרא ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ. ואולם, כאמור באותו פסק דין, קיימים גם שיקולים אחרים, בקידום יעילותה של המערכת השיפוטית.

במקרה דנן, על אף הכמות הגדולה של הטענות שנשמעו מפי ב"כ הנתבע 2, אף אחת מהן אינה טענה מסוג כזה, המביאה, על פניה, לביטול חבותו של הנתבע 2. כל הטענות טעונות בירור וליבון, הן בנוגע לאמיתותן והן בנוגע למשקלן ולמשמעותן המצטברת.

הנתבע 2 עצמו ציין בחקירתו הנגדית, כי הוא עצמו לא מצא אי-תקינות כלשהי בהליך החתימה על הערבות, עד אשר הגיע ליעוץ משפטי, רק אז נמסר לו שההליך לא היה תקין (ע' 8 ש' 15 – 16 לפרו'). טענתו היחידה קודם לכן היתה, כי לא הודיעו לו בזמן המתאים על אי-תשלום ההלוואה על ידי חברו הנתבע 1.

בנסיבות אלה, לאור הוראות הדין והפסיקה שהובאה לעיל, אמנם לא ראיתי לחסום דרכו של הנתבע 2 להוכיח הגנתו, אך לאור טיב הטענות וחזקן, ראיתי לקבוע תנאים שיבטיחו יכולתו של התובע להיפרע מן הנתבע 2, במידה שתדחה הגנתו, וימנעו מצב של משיכת ההליכים לצורך דחית הקץ.

לפיכך, תנתן לנתבע 2 רשות להגן בתנאים הבאים:

א. הפקדת ערבון במזומן, בהמחאה בנקאית או בערבות בנקאית אוטונומית, בלתי מותנית, מתחדשת אוטומטית, על 30,000 ₪, בניכוי סך בן 5,000 ₪ שהופקד על ידו בתיק זה בעבר. סך הכל, יעמדו הערבון או הערבות ע"ס 25,000 ₪;

ב. חתימה על ערבות עצמית ע"ס 60,000 ₪;

ג. המצאת שתי ערבויות צד ג', שתיחתמנה על ידי גורמים בעלי הכנסות להנחת דעת מזכירות בית המשפט, ע"ס 30,000 ₪ כל אחת.

הנתבע יפקיד הערבון והערבויות כאמור לעיל בתוך 30 יום.

התיק יובא לעיוני עם ביצוע הוראות א' – ג' דלעיל או בחלוף המועד לביצוען, לפי המוקדם, לצורך מתן החלטה בהתאם.

ניתנה היום, ו' כסלו תשע"ג, 20 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.