התובעים, גב' נאדיה ח'דור ובנה אמיר , מתגוררים ברח' אנילביץ 11 בחיפה. הדירה נמצאת בבית הקיים מזה עשרות שנים.

התביעה כאן היא בגין נזקים אשר נגרמו לרכושם של התובעים, עקב הצפות מי ביוב ביום 5.2.2005 וביום 7.2.2005.

התברר, לטענת התובעים, כי ההצפה הראשונה נגרמה עקב סתימה במערכת הביוב העירונית.

אנשי הנתבעת אשר הוזעקו למקום, שאבו את מי הביוב, אך הנזקים לרכוש והריח הרע נשארו.

הצפה השניה הייתה חמורה יותר, והתברר כי לא היה מנוס אלא לעקור מרצפת בבית, ולהתקין משאבה חשמלית על מנת לשאוב את המים.

עקב שתי ההצפות נגרמו נזקים לרכוש ולבית עצמו עד כי התובעים נאלצו לעזוב את הדירה לתקופה מסוימת ולשכור דירה אחרת עד אשר יחלוף הריח הרע ויתוקנו הנזקים.

הנזק נגרם לדירה עצמה, עקב הצורך בעקירת מרצפת ועל מנת להשיב לקדמותו את המצב. היה צורך ביציקת בטון וריצוף מחדש, ניזוקו גם משקופים ודלתות וכן נגרם נזק לרכוש בדירה אשר כלל ארון מטבח, מזרונים, שמיכות, שטיחים, מקפיא וריהוט.

התובעים, אשר נעזרו בחוות דעת שמאי העריכו את נזקיהם הישירים ב – 36,600 ₪. לכך יש להוסיף לטענתם פיצוי בגין הוצאות שכירות דירה חלופית, נזק לא ממוני, שכ"ט השמאי, אובדן ימי עבודה והוצאות נלוות אחרות בשיעור 500 ₪.

בסך הכל – 74,926 ₪.

הנתבעת סירבה לפצות את התובעים בטענה, כי גם אם הסתימה הייתה במערכת הביוב הציבורית, הרי הרצפה נגרמה בשל מעשי ומחדלי התובעת מכיוון שלא דאגה להתקין מערכת "אל חוזר" במערכת הביוב הפרטית שלה כנדרש בתקנות התכנון והבניה. אילו הייתה דואגת לעשות כן, לא היו השפכים זורמים חזרה אל הדירה, וממילא היו נמנעים כל הנזקים.

באשר לנזקים הנטענים, סבורה הנתבעת כי הם מוגזמים לאין שיעור, ולכל היותר הפיצוי המגיע בגינם ככל שמגיע הוא 5,000 ₪ בלבד.

בנוסף לנתבעת טענת שיהוי שכן התובעת הגישה את התביעה רק 5 שנים לאחר האירוע ועד הגשת התביעה לא באה כלל דרישה אל הנתבעת.

הנתבעת סבורה כי יש בהגשת התביעה חוסר תום לב ורצון להתעשר על חשבון הקופה הציבורית.

התובעת העידה בעצמה, וכן השמאי מטעמה מר כליל מרזוק, אשר הגיש חוות דעת.

התובעת אישרה כי המים שחדרו לדירה בעקבות ההצפה, חדרו דרך הביוב של השירותים והמקלחת ולא דרך מפתן הדלת.

התובעת אישרה כי במסגרת השיפוץ, לאחר ההצפה ועקירת המרצפות על ידי העיריה בהצפה השניה, היא גם עשתה שיפוץ כללי בבית שבו החליפה גם את החלונות ולא רק את המרצפות.

התובעת לא יכלה להציג קבלות בגין השיפוצים היות ולטענתה את כל הבית "גנבו לה" לאחר שהייתה פריצה אצלה בבית. עם זאת היא אמרה שהיא יכולה להציג קבלות על חומר בניין שהיא קנתה.

השמאי מטעם התובעת מר כמיל מרזוק, ראה את הנזקים בבית וערך את חוות דעתו ביום 10.5.2005.

מר מרזוק בחוות דעתו ציין כי נגרמו נזקים לארון המטבח באורך של 6 מ', למזרונים, לשמיכות, לארון הקיר, לדלתות, לשטיחים, מקפיא ביתי ולשטיחי הסלון. בנוסף, ציין את עקירת מרצפות הבית כולל פינוי, יציקת שכבת בטון מתחת למרצפות וריצוף בשטח של 70 מ'.

את כל תיקון הנזקים אמד מר מרזוק ב – 36,660 ₪.

מר מרזוק צרף לחוות דעתו תמונות שהוא בעצמו צילם, והעיד כי הוא איננו יודע ממה נגרם הנזק אלא מתוך דברי התובעת שאמרה לו כי נגרמו ממים שחדרו לבית.

מר מרזוק הסביר כי "חדר ערבי" כפי שקיים בביתה של התובעת, המזרונים והשמיכות הם על השטיחים המונחים על הרצפה.

מטעם הנתבעת העיד השמאי מר מיכאל שחם ומר אמיל נסאר שהוא הקבלן אשר נשכר ע"י העיריה לדאוג לשאיבת המים, לשבירת המרצפות ולהתקנת המשאבה בהצפה השנייה, וגם דאג להתקין את מנגנון ה"אל-חוזר" בבריכת הביוב בחצר ביתה של התובעת.

השמאי מר שחם העריך כי הנזקים אשר נגרמו לרכושה של התובעת מסתכמים ב – 7,600 ₪. מר שחם היה בדירת התובעת כ – 5 שנים לאחר האירוע. מר שחם ציין בחוות דעתו כי התובעת אמרה לו כי מי הביוב חדרו לדירה דרך הרווח שבין דלת הכניסה והרצפה שהם עלו מתוך פתחי בריכות הביוב באיזור, האחת במרכז הכביש והשניה בחצר הבית.

מר שחם אשר בדק את הפרשי הגבהים, מצא כי מפלס הדירה נמוך ממפלס הכביש, וקבע כי קיימת סבירות שהמים נכנסו לדירה. מר שחם היה בדירה כאשר היא עברה שיפוץ כולל אשר כלל החלפת הריצוף, הדלתות והחלונות וציין כי התובעת הציגה בפניו קבלות שונות וחשבונות שונים שרכשה לשיפוץ. יחד עם זאת קבע, כי לא הוכח כי היה צורך להחליף את הריצוף ולבצע שיפוץ שנכלל בהערכת הנזק של מר מרזוק אלא רק עבודת ניקוי המבנה וצביעת הקירות שנרטבו בעלות של ראשי נזק אלו, 2,000 ₪ בלבד.

מר שחם קבע כי מפתח להערכת התכולה לצורך שיחזור הנזק, הוא מספר הנפשות שמתגוררות בבית ואילו 2 בלבד: התובעת ובנה, ומכיוון שהיה מדובר בתכולה ישנה, העריך את הנזק לפי בסיס של ערך ממשי, דהיינו משומש, ולפי דעתו אפשר היה לתקן, לנקות ולטפל בתכולה ולהחזיר את המצב לקדמותו בניגוד למר מרזוק שהעריך את עלות התיקונים במוצרים חדשים.

מר שחם צירף לחוות דעתו תמונות המעידות בין השאר, על עבודות שיפוץ בדירה.

מר שחם המציא בהמשך המשפט, חוות דעת נוספת, השלמה לחוות דעתו, המתייחסת באופן כללי לנושא חדירת מי הביוב והעובדה שבבריכת הביוב בחצרה של הנתבעת לא הותקן שסתום על חוזר, שהוא היה מונע את מעבר המים מכיוון הצנרת לתוך חלל הבריכה.

מר שחם קבע כי המים שהציפו את חצר הבית, הם אלו אשר יצאו מתוך בריכת הביוב הפרטית ולא בריכת הביוב הציבורית שבה הייתה הסתימה.

סתימות במערכת הביוב העירוני כמו במערכת הביוב בארץ ובעולם הוא דבר שגרתי ולשם כך קבע החוק את חובת ההתקנה של מערכת "אל חוזר".

יתר על כן, קבע מר שחם שעפ"י סעיף 4.5.7.1 לחוק התיקון והבניה פרק א', הרי את שוחת הביוב יש להתקין במפלס הנמוך ב – 20 ס"מ מהמקום הנמוך בדירה וזאת על מנת שאם תהיה תקלה, המים יישפכו לחצר ולא לדירה.

מר שחם נשאל על ידי בית המשפט האם היה מודע לכך כי הייתה בעיה במערכת הביוב של העיריה. מר שחם לא השיב באופן ישיר לשאלה אלא הסביר כי הבין מסה"כ הנסיבות שתיארו שהיה ליקוי בשטח הפרטי.

לפי דעתו מהתמונות שבהן הסתכל, לא סבור היה שגובה המים היה רב אלא לכל היותר 10 – 15 מ"מ.

מר שחם לא בדק וחקר את אנשי העיריה שהיו שם בזמן אמת, 5 שנים לפני מתן חוות דעתו. לדעתו היקף הנזק הנטען איננו הגיוני וזאת למרות שהוא יודע כי הביאו משאבה לשאוב את המים בתוך הבית.

עד נוסף מטעם העיריה מר נסאר נכח באירוע ההצפה השניה מטעם העיריה, דאג לשאוב את המים, למחרת אף התקין בבריכת הביוב שבחצר התובעת, את שסתום "אל חוזר". מר נסאר סבור היה כי גובה המים היה בין 10 – 15 ס"מ ואילו היה בגובה של סנטימטר או שניים, לא יכול היה לשאוב. לצורך התקנת המשאבה, אכן היה צריך לשבור את אחת המרצפות.

מר נסאר אישר את טענת התובעת, שכל הבית היה מוצף. עם זאת גם לא ידע שיומיים קודם לכן, הייתה הצפה של מי ביוב בדירתה של התובעת.

מכיוון שהפתח במקלחת בביתה של התובעת נמוך ממכסה הביוב, סבור מר נסאר שמשם לא עלו המים וזאת למרות שלא היה במקלחת ולא ראה שמים יצאו ממקום אחר וגשם לא היה באותה תקופה.

למר נסאר הראו תמונות אשר על פי טענת התובעת, אלו הם תמונות של ההצפה הראשונה והשיב על כך כי את המים האלה הוא לא ראה.

מר נסאר נשאל ספציפית על תמונה 17 א', בת/1 א' בה נראים מים רבים בפתח הבית, וכי נראית המרצפה השבורה ליד המדרגות.

התובעים טוענים לאחריות העיריה, שכן ההצפה הייתה בגלל סתימה במערכת הביוב הציבורית כפי שהודו אנשי העיריה עצמה.

על פי פקודת העיריות – סעיף 235 וסעיף 237, הרי העיריה אחראית על נושא הביוב והניקוז מכיוון שלאף אזרח אין זכות להתערב במערכת הביוב הציבורי הרי זו אחריות הבלעדית.

הנתבעת סבורה כי אין תחולה לסעיף 38 ו – 41 לפקודת הנזיקין, וכי התובעת לא הוכיחה את הקשר בין הסתימה בקו הביוב הציבורי, לבין הרצפות.

יתר על כן, התובעת היא האחראית לנזקים שכן לא דאגה לאיטום ומניעת חדירת מים דרך הקירות החיצוניים של הבית ולא התקינה שסתום אל חוזר בבריכת הביוב בחצר הבית.

הנתבעת אך היטיבה עם התובעת כאשר דאגה גם לריקון המים וגם להתקנת שסתום "אל חוזר" בחצר ביתה של התובעת ועל חשבונה של הנתבעת. בכך לא רק שיצאה ידי חובתה אלא אף הגדילה לעשות.

דיון והכרעה:

בפני בית המשפט ישנם שני סטים של תמונות, באחד מהם יש תאריך ובה נראה כי עדיין לא נעקרה כל מרצפת ואילו בסט השני של התמונות, נראית המרצפת השבורה.

בסט השני כמעט אין מים בתוך הדירה וכנראה הם צולמו לאחר השאיבה, למעט תמונה 13 אשר לפי דעתי היא שייכת לסט האחר אותו צילם מר מרזוק בתאריך 5.2 ונראה עליה תאריך.

מר מרזוק העיד כי התמונות עליהן יש תאריך הן התמונות שהוא צילם ואפשר לומר בוודאות שתמונה מס' 13 צולמה באותו מקום שצולמה תמונה מס' 4.

אי לכך, נפלה טעות בידי התובעת כאשר אמרה כי התמונות הן מההצפה השניה.

ברור לגמרי כי התמונות אשר אינן נושאות תאריך, צולמו לאחר ההצפה השניה וזאת לאור העובדה כי נראית מרצפת שבורה סמוך לסף הדלת – מה שאושר ע"י מר נסאר בעוד שבתמונות הנושאות תאריך, המרצפת נראית שלמה.

אני מקבלת את עדותו של מר נסאר אשר היה בהצפה השניה, כי גובה המים עלה על 10 – 15 ס"מ. הנזקים נגרמו כבר בהצפה הראשונה לרכוש, כפי שעולה בבירור מחוות הדעת של מר מרזוק ומהתמונות אשר הוא צילם.

הנתבעת אישרה כי הייתה סתימה של מערכת הביוב המרכזית.

אינני מקבלת את טענתה כי היא פטורה מכל אחריות בגלל הפרה לכאורית של חוק התכנון והבניה.

סעיפי התקנות המוזכרים בחוות הדעת של מר שחם ובסיכומי ב"כ הנתבעת אינם רלוונטיים לנושא. הסעיף היחיד שמזכיר אמצעי הגנה נגד זרימה חוזרת של שפכים, הוא 1.20 לתוספת השניה בחלק א' מתקני תברואה של תכנון ובניה (היתר ואגרות) תש"ל – 1970.

הבניין בו מתגוררת התובעת קיים למעלה מ – 100 שנים. לא הוכח על ידי הנתבעת כי אי פעם באה בדרישה אל התובעת להתקין שסתום "אל חוזר" ואף לאחר ההצפה הראשונה, לא דאגה לעשות כן.

אי לכך, אינני מקבלת את הטענה כי האחריות בגין קרות הנזקים שנגרמו לתובעת, רובצת על כתפיה.

משאושר על ידי הנתבעת כי אכן הייתה סתימה במערכת הביוב העירונית, הרי היא נושאת באחריות לתיקונה ובוודאי שאיננה יכולה לפטור עצמה מאחריות להצפה השניה, שארעה יומיים לאחר ההצפה הראשונה.

אי לכך אני קובעת כי האחריות לנזקי התובעת מוטלת על הנתבעת.

באשר להערכת הנזק, אינני סבורה כי יש מקום לחייב את הנתבעת בעלות השיפוץ אותו ערכה התובעת בביתה. כל אשר שברה הנתבעת, הייתה מרצפת אחת ואין בכך כל הצדקה לחייבה בשיקום שטח הריצוף כולו כפי שעשתה התובעת.

לעומת זאת הנני מקבלת כי עליה לפצות את התובעת בגין הנזקים לרכוש האחר, דהיינו ארונות המטבח, שמיכות, שטיחים, בגדים, המקפיא, תיק בית הספר, שידת נעליים וספות הסלון.

בנושא הדלתות והמשקופים אכן יש מקום לפיצוי אך ספק אם במלוא סכום שנתבע..

אני מקבלת את טענת התובעת כי נזקקה לקנות שמיכות, מזרונים ושטיחים חדשים.

הנני קובעת כי הפיצוי הכספי המגיע לתובעת בגין עלות תיקון הנזקים הוא, 19,300 ₪.

התובעת לא הוכיחה כי אכן שכרה דירה אחרת ושילמה עבורה שכ"ד.

התובעת גם לא הוכיחה את אובדן ימי העבודה. עם זאת פיצוי בגין עגמת נפש אותו אני מעריכה ב – 5,000 ₪. בקביעת סכום זה הבאתי בחשבון את העובדה כי הנתבעת התקינה על חשבונה שסתום "אל חוזר" ובריכת הביוב בחצרה של התובעת.

לא הוכח בפני בית המשפט מהו שוויו של שסתום זה אך עצם הנכונות בהתקנה מצדיקה הפחתה ופיצוי בגין עגמת הנפש.

בסיכומו של דבר הנני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 24,300 ₪.

בנוסף אני מחייבת את הנתבעת בהחזר אגרת המשפט שכ"ט השמאי בסך 660 ₪ ובשכ"ט עו"ד בשיעור 3500 ₪.

סכומים אילו ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאלמלא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ז סיון תשע"ג, 26 מאי 2013, בהעדר הצדדים.