מקרה טראגי שבו המנוחה, ללה תיימה אל-אערג', הלכה לבית עולמה כשהייתה בת כארבעה חודשים. הורי הקטינה סבורים כי הנתבעים שגו בטיפול הרפואי ונמנעו לשלוח אותה לניתוח מציל חיים בחו"ל כדי לחסוך כסף וכך הביאו למותה.

התביעה נדחית. המנוחה נולדה עם מחלה גנטית קשה שפגעה ברקמות החיבור בגוף ובכלל זה בלב ובכלי הדם. הרופאים טיפלו בה במסירות ובמקצועיות, וסירובם לנתחה נבע מהערכתם כי הניתוח יגרום למנוחה סבל מיותר ולא יציל את חייה. תביעת ההורים מתבססת על הודעת דואר-אלקטרוני שנשלחה לרב פירר ובה רופא פלוני כותב כי שוחח על המקרה עם מנתח בארה"ב שהסכים לנתח את המנוחה. מדובר בעדות שמועה, והתובעים אפילו לא פנו לרופאים אלה במישרין לקבל מהם מידע. ניתוחים מהסוג שהוצע בדוא"ל נערכים גם בישראל בהצלחה, אך הם לא פותרים את חולשת הרקמות הנובעת מהמחלה הגנטית ולא יכלו להציל את חיי המנוחה. נוכח התעקשות ההורים הסכימו נתבעות 3-4 לנתח את המנוחה בישראל, אך לרוע המזל המנתח לקה באירוע מוחי ערב הניתוח. לפיכך החלו הליכים להטסת המנוחה לחו"ל אך היא נפטרה יום לפני המועד שנקבע להטסתה.

ההורים מרחיבים על קדושת החיים וטוענים כי היה על הנתבעים לנתח את המנוחה גם בסיכוי נמוך שכן ללא ניתוח הייתה מתה בוודאות. אני מבין לליבם ולכאבם, אך הראיות מלמדות כי הניתוח היה גורם סבל ומעמיס הוצאות על הקופה הציבורית, כשהסיכוי להצלת החיים לא היה ממשי.

חייה הקצרים של המנוחה והטיפול בה

1. התובעים הם הורי המנוחה שנולדה ב-30/8/06.
2. בבדיקות היריון זוהו צניחת מסתמים עם אי-ספיקה קלה, הרחבה של שורש אבי-העורקים (האאורטה) ועורקי הריאה, הרחבה של אגני הכליות והארכת הגפיים. המידע נמסר להורים והוסבר להם כי ככל הנראה מדובר במחלה גנטית הנקראת תסמונת מרפן (marfan syndrome). ההורים בחרו להמשיך בהריון.
3. תסמונת מרפן היא מחלה גנטית הפוגעת ברקמות החיבור בגוף. תסמונת מרפן מולדת (neonatal marfan syndrome) כפי שהיה למנוחה היא צורה נדירה וקשה של התסמונת הרגילה.
4. ואכן, סמוך לאחר לידתה החלה המנוחה מתקשה בנשימה ובבדיקתה נתגלו, בין השאר, בעיה בחלק הימני בסרעפת, גפיים מוארכות, אישונים שאינם מתרחבים ועדשה במנח אסימטרי, פגיעה בשלושה מארבעת מסתמי הלב ובעיקר צניחה של המסתם המיטרלי, אי-ספיקה בינונית של הלב, וכן אאורטה ושורש האאורטה מורחבים.
5. המנוחה אושפזה במחלקה לטיפול מיוחד ביילוד בבית-חולים וולפסון השייך למדינה.
6. בדיקות שנעשו הצביעו על החמרה במצב המסתם המיטרלי ועל התרחבות נמשכת של אבי העורקים וב-21/9/06 נערכה התייעצות עם רופאי המחלקה הקרדיולוגית שבסופה הוחלט שלא ניתן להציל את חיי המנוחה בניתוח. הרופאים העריכו שהמנוחה לא תשרוד הרדמה וניתוח וכי בכל מקרה הניתוח לא יציל את חייה שכן מחלתה גורמת לאבי העורקים להתרחב כמו "גומייה מתפוררת" וגם אם יוחלף המסתם לא יהיה לאן לחברו (25/6/16, 40, משורה 15). הערכת הרופאים הוצגה להורים ונמסר להם כי תוחלת חיי המנוחה תהיה חודשים ספורים.
7. ב-8/10/06, בגיל ארבעים ימים, שוחררה לביתה עם חמצן ומוניטור.
8. ב-15/10/06 נערכה בדיקת מעקב ע"י ד"ר עקיבא תמיר, מנהל מחלקת לב ילדים, שמצא ש"אין התדרדרות" במצבה והורה על המשך טיפול תרופתי ומעקב. בנוסף המליץ להורים לפנות לחוות דעת נוספת במחלקת לב בבית-חולים שניידר (עמ' 17 למוצגי התובעים).
9. ב-22/10/06 פנו ההורים לרופאת משפחה שנתנה הפניה דחופה להתייעצות בשניידר (עמ' 19).
10. ב-1/11/06 הובאה המנוחה למיון בשל שיעולים וליחה ולאחר בדיקות שוחררה לביתה. בהמשך אותו יום חזרה למיון בשל פרכוסים ואושפזה. רופאי בית-החולים הבהירו להורים כי להערכתם המקצועית לא ניתן להציל את חיי המנוחה.
11. ב-20/11/06 הגיעו ההורים לבית-חולים שניידר. לטענתם נפגשו עם ד"ר פרק שהתייעץ עם הממונה עליו, ד"ר ענת, ואמר להם שאין סיכוי לניתוח משום ש"הרקמה תתפורר גם אם יתפרו אותה". ד"ר פרק הפנה אותם לשיחה עם פרופ' וידנה (סעיף 10 לתצהיר האב). ד"ר פרק מכחיש את דבר הפגישה, בבית-חולים שניידר כלל לא נפתח תיק ואין תיעוד לביקור למעט פתק בכתב יד, שלא ידוע מי כתב אותו, בו נכתב שמו של פרופ' וידנה והחדר בו הוא יושב (ת/7). עם-זאת, אין חולק כי ההורים אכן נפגשו עם פרופ' וידנה שהסביר להם שניתן לבצע את הניתוח בישראל אך סיכויי המנוחה לשרוד את הניתוח קטנים מאוד וכי הבעיות הנובעות מחולשת הרקמות לא יפתרו ולכן אינו ממליץ על ניתוח (סעיפים 7-8 לתצהירו, עדותו ב-10/11/15, עמ' 4; סעיף 11 לתצהיר האב; ודברי האב בבית-הדין לעבודה, עמ' 39 למוצגי התובעים).
12. ההורים פנו לרב פירר וב-23/11/06 הודיעו להם ממשרדו שמומחה בארה"ב בשם ד"ר קווגבור מוכן לנתח את המנוחה בניתוח החלפת מסתם ואאורטה (סעיף 20 לתצהיר האב). הרב פירר, ד"ר קווגבור וד"ר אפל לא העידו ולא נלקחה מהם גרסה כלשהי. הוצגה הודעת דוא"ל, שנשלחה מד"ר אפל לאדם בשם Jack שהעבירה לרב פירר, ותוכנה הרלבנטי הוא זה:

Rabbi Firer, I spoke to Dr Q je is willing to operate, probably to replace the mitral valve and possibly fix the aortic root. You can call his office 212… to make the necessary arrangements please let me know where it stands. Dr Apfel.

1. ב-30/11/06 פנו ההורים לקופת חולים כללית ולחברת הביטוח דקלה על מנת לאפשר למנוחה ניתוח במדינת חוץ (ארה"ב) בהתאם לסעיף 11 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994 ותקנות ביטוח בריאות ממלכתי (שירותי בריאות במדינות חוץ), תשנ"ה-1995 (התקנות) (ת/13). ההורים התבקשו למלא טפסים מתאימים.
2. ב-3/12/06 הועברו הטפסים למשרדי דקלה.
3. באותו יום (3/12/06) התכנסה ועדת רפואית שבחנה את הבקשה וביקשה את התייחסותו של פרופ' וידנה לאפשרות הטיפול בישראל וכן ביקשה את תכנית הטיפול של פרופ' קווגבור בחו"ל (נ/2).
4. ב-7/12/06 ניתנה התייחסותו של פרופ' וידנה לפיה "המלצתי היא לבצע החלפת המסתם המיטרלי, בעל אנולוס 30 מ"מ (כמו של מבוגר) ותיקון האוארטה העולה. תיקון זה ניתן לביצוע במרכזנו באחוזי הצלחה לא נמוכים מכל מרכז אחר בעולם" (ת/14). ההורים מייחסים משקל רב לשנוי גישה זה של פרופ' וידנה, והוא מצדו מסביר שאין מדובר בשינוי עמדה שכן הסביר להורים מלכתחילה כי ניתן לבצע את הניתוח בישראל אך סיכויי המנוחה לשרוד נמוכים.
5. ב-20/12/06 דחתה הוועדה את בקשת ההורים והפנתה אותם לביצוע הניתוח בבית-חולים שניידר אצל פרופ' וידנה (ת/15).
6. ב-26/12/06 הגישו ההורים תביעה לבית-הדין האזורי לעבודה בת"א וביקשו כי יחייב את כללית ודיקלה לממן את הניתוח בארה"ב (56801-12-06, ת/16).
7. ב-27/12/06 התקיים דיון בבית-הדין לעבודה במהלכו הוסכם כי הצדדים יפנו שוב לפרופ' וידנה לקבל עמדתו לגבי ביצוע הניתוח בישראל לעומת ביצועו בארה"ב (ת/17).
8. ב-28/12/06 ניתנה התייחסותו של פרופ' וידנה שהבהיר כי סיכויי הצלחת הניתוח בישראל זהים לסיכוי בארה"ב. לדבריו בבית-חולים שניידר בוצעו ניתוחי מסתם ואאורטה רבים בהצלחה וכי הבעיה הנובעת מחולשת הרקמות לא תשתנה בכל מקום בו תנותח (ת/18).
9. ב-31/12/06 לקה פרופ' וידנה בצב בריאותי שחייב אשפוזו ומנע ממנו לבצע את הניתוח.
10. ב-1/1/07 הודיעה כללית לבית-הדין לעבודה כי הואיל ופרופ' וידנה לא יוכל לבצע את הניתוח היא מאשרת את בקשת הורי המנוחה בכפוף להוראות החוק והתקנות (נ/8).
11. ב-2/1/07 פנו ההורים לבית-הדין לעבודה וביקשו צו דחוף המורה לדקלה להפיק כתב התחייבות לבית-החולים בארה"ב וכרטיסי טיסה (ת/21).
12. ב-3/1/07 קיבל בית-הדין את הבקשה והורה לכללית "לדאוג כי התחייבותה תבוצע במהירות ובדחיפות הראויה, בהתחשב במצב הילדה" (עמ' 47 למוצגי התובעים).
13. ב-4/1/07 נתנה דיקלה כתב התחייבות ע"ס 100,000 $ לבית-החולים בארה"ב (ת/23). כמו כן ניתן לאב מכתב באנגלית לשגרירות ארה"ב בבקשה כי ינפיקו לו ולמנוחה ויזות לארה"ב (ת/24). באותו יום מילא האב את הפרטים הדרושים להזמנת הטסה מיוחדת לו ולמנוחה, בליווי רפואי, והוזמנו כרטיסי טיסה למוצ"ש 7/1/07 (ת/24, סעיף 30 לתצהיר האב).
14. ב-5/1/07 (יום שישי) פנה האב לשגרירות ארה"ב ולטענתו קיבל ויזות לו ולמנוחה (לא הוצגו).
15. ב-5/1/07 בערב נפטרה המנוחה והלכה לבית עולמה.

טענות ההורים

1. ההורים חשים כי הרופאים המטפלים נואשו מהר מדי מהטיפול במנוחה, לא העניקו לה טיפול רפואי נדרש ולא נתנו להורים ייעוץ רפואי נכון. לגישתם, הואיל והטיפול היחיד שיכול היה להציל את חיי המנוחה היה ניתוח, היה על הרופאים לנתחה גם אם סיכויי הניתוח קטנים. ההורים מוסיפים כי אם הרופאים בוולפסון סברו שאינם יכולים לנתחה היה עליהם לפנות למרכזים רפואיים אחרים בארץ ובעולם ולשאול אם הניתוח אפשרי ולהפנות את ההורים למרכזים אלה. הם מתלוננים גם על שחררוה של המנוחה אחרי ארבעים ימים, ועל העובדה שלא אושפזה בבוקר 1/11/06 אלא נשלחה לביתה ובהמשך סבלה מפרפורים שלטענתם גרמו לנזק מוחי. לגבי נתבעים 3-4 ההורים חשים כי אלו גררו רגליים בטיפול בבקשתם לשלוח את המנוחה לניתוח בחו"ל מטעמים כלכליים.

העדים

1. בבית המשפט העידו ההורים והמומחה הרפואי מטעמם, פרופ' אדוארד אבינדר.
2. מטעם נתבעים 1-2 העידו הרופאים המטפלים מבית חולים וולפסון – ד"ר עקיבא תמיר, ד"ר דוד קהלת, ד"ר אלונה ראוכר וד"ר ליאור ששון, והמומחה הרפואי ד"ר יוליוס הגש.
3. מטעם נתבעים 3-4 העידו פרופ' ברנרדו וידנה, המומחה הרפואי ד"ר דוד משאלי, מר פרדי רוזנפלד – משנה למנכ"ל דקלה שטיפל בבקשת ההורים לטיפול רפואי בחו"ל, ומר מיכאל לוקסנברג – מנהל סוכנות הנסיעות שעסקה בסידורי ההטסה. בנוסף הוגשו ללא חקירה תצהירו של ד"ר פרק שהכחיש כי נפגש עם ההורים ותצהירה של גב' סמדר וילר – מנהלת מחלקת ניתוחים והשתלות בכללית, שהצהירה כי בבית-חולים שניידר אין כל תיעוד לביקור ההורים וכי טופס 17 שהונפק להם לצורך הביקור לא מומש.

מסקנות

1. שאלת הליבה בתיק היא האם היה ניתן להציל את חיי המנוחה או לפחות להאריך את תוחלת חייה. הראיות מובילות לתשובה שלילית. שוכנעתי כי סיכויי המנוחה לשרוד את הניתוח היו נמוכים ביותר וממילא לא היה בו כדי לפתור את בעיית חולשת הרקמות שנבעה ממחלתה הבסיסית של המנוחה. כפי שהסביר אחד הרופאים "אנחנו לא יכולים להציל את כולם וזו ילדה שאי-אפשר היה להציל אותה עם ניתוח או בלי ניתוח". יתרה מכך, גם אם הרופאים טעו בשיקול דעתם – ולא שוכנעתי שטעו – הוכח כי היו מודעים היטב למצבה הבריאותי המורכב של המנוחה, בחנו את כל האפשרויות הטיפוליות, שקלו את כל השיקולים הרלבנטיים ופעלו לפי אסכולה רפואית סבירה.

מצבה הרפואי של המנוחה

1. תסמונת מרפן מולדת היא שונה, נדירה וקשה מתסמונת מרפן רגילה המתפרצת לאחר הלידה. אין לה טיפול תרופתי או אחר ותוחלת החיים של ילודים שלוקים בה היא בממוצע מספר חודשים ולכל היותר מספר שנים קצר (חוות דעתו של פרופ' אבינדר בעמ' 8 ועדותו, 19/5/15, 43, 12; חוות דעתו של ד"ר הגש; חוות דעתו של ד"ר משאלי ועדותו 25,615, 42). המנוחה לקתה בתסמונת באופן קשה במיוחד (סעיף 5 לתצהירו של ד"ר קהלת) ובכלל זה סבלה מפגיעה בסרעפת וכתוצאה מכך בריאות, מליקוי ראיה קשה ומן הפגיעה בלב ובאבי העורקים.

הטיפול לאחר לידתה וההחלטה שלא לנתחה

1. המנוחה טופלה במחלקת ילודים בבית-חולים וולפסון טיפול מסור ולהורים אין טענה כלפי טיפול זה. טענתם היא כלפי ההחלטה שלא לנתחה. הראיות מלמדות כי החלטה זו התקבלה בהתייעצות של רופאי הילדים (ד"ר קהלת מנהל המחלקה לטיפול מיוחד בילוד) עם רופאי מחלקת לב ילדים, כולל שני הרופאים הבכירים במחלקה – מנהל מחלקת לב ילדים, ד"ר תמיר, ומנהל כירורגיית לב ילדים, ד"ר ששון. הרופאים היו מודעים למצבה הבריאותי של המנוחה ולעובדה שהיא צפויה למות ללא ניתוח. החלטתם שלא לנתחה התקבלה בכובד ראש, לאחר שנשקלו כל הנתונים הרלבנטיים נבחנו האופציות הטיפוליות ונבדקה הספרות המקצועית בנושא.
2. ואכן, אין ראיה לכך שניתוח הוא טיפול מומלץ לילודים במצבה של המנוחה. הניתוח אינו טיפול מומלץ בספרות הרפואית ובמאמרים שהוצגו ולא הובאה דוגמה למקרה בו ניתוח הביא להצלת חייו של תינוק עם תסמונת מרפן מולדת. זו הייתה גם עדות הרופאים שהעידו. ד"ר תמיר העיד כי "אני עברתי על כל הספרות ... לא היו דיווחים על ניתוחים. יש מאמר אחד בצרפתית שבו דיווחו על מספר מקרים שנותחו, שאחד מת בניתוח ושניים אחרים הלכו והתדרדרו אחרי הניתוח ... וגם הקרדיולוג מארה"ב שהציע להם ניתוח לא פרסם חצי מאמר על מרפן" (25/6/15, 40, 13). ד"ר ששון העיד כי "[]בספרות העולמית אנחנו לא מצאנו שום עדות על ניתוח במצב הזה שהצליח" 3/11/15). ד"ר משאלי העיד כי "בספרות לא מתואר מקרה אחד בגיל הזה שעבר ניתוח ושרד" (25/6/15, 24) "לא ידוע על שום מקרה ששרד ניתוח לנאונטל מרפן" (33). ופרופ' וידנה העיד "לפי הספרות שאני מכיר לא מצאתי אף מקרה של ילד עם הסנדרום של מרפן שהיו צריכים לנתח בילדותו" (10/11/15, 2, 19).
3. פרופ' אבינדר צרף אמנם מאמרים המדברים על ניתוחי ילדים עם תסמונת מרפן, ברם בחקירתו הודה שהמאמרים עוסקים בילדים עם תסמונת מרפן רגילה ולא בתסמונת מרפן מולדת כמו המנוחה (19/4/15, 39, 11). פרופ' אבינדר הסכים, כאמור, שמדובר בתסמונת שונה וחמורה יותר (עמ' 8 לחוות דעתו, עמ' 40 לחקירתו) ולא הכיר את המאמרים שהובאו על ידי המומחים האחרים (חקירתו מעמ' 40 ואילך). כמו כן העיד כי חרף ניסיונו הרב אינו זוכר שטיפל במקרה של תסמונת מרפן מולדת (8, 21). טענתו כי לא נערכה התייעצות כירורגית הופרכה בראיות ובחקירתו והוא חזר בו (19/4/15, 22). אעיר כי בהודעת דוא"ל ששלח ד"ר אפל לד"ר תמיר ב-28/11/06 נכתב שד"ר קווגבור ביצע בהצלחה ניתוחי החלפת מסתם בחולים עם תסמונת מרפן מולדת, ברם מדובר בעדות שמועה ולא הובאו נתונים ממשיים כלשהם בנוגע למספר הניתוחים, מצב המטופלים או תוחלת חייהם לאחר הניתוח. ההורים ופרופ' אבינדר בחרו, מטעמים השמורים עמם, שלא לפנות לד"ר קווגבור או לבית החולים בו הוא עובד כדי לקבל מידע ונתונים לגבי אותם מקרים, דבר הפועל לחובתם.

הוכח כי סיכויי הצלחת הניתוח היו קטנים ביותר

1. התסמונת הגנטית גרמה לחולשה ברקמות החיבור בגוף והמנוחה סבלה מלידתה מתסמונת קשה ביותר ומבעיות בריאות רבות בהן פגיעה בסרעפת שגרמה לפגיעה בריאות ובנשימה, פגיעה בשלושה מארבעת המסתמים ומאי-ספיקה מלידתה. בגיל שלושה חודשים היה גודלו של המסתם המיטרלי כגודל מסתם של אדם מבוגר (ת/14) וגם אבי העורקים היה מורחב מאוד והלך והתרחב (ת/2 ו-ת/4). עמדת הרופאים המטפלים כי מדובר בניתוח בסיכון גבוה שספק אם המונחה תשרוד אותו הייתה סבירה ביותר.
2. אולם גם אם המנוחה הייתה שורדת את הניתוח וההרדמה, סיכויי הצלחת הניתוח היו נמוכים שכן נוכח חולשת הרקמות היה קושי לתפור את אבי העורקים ואת המסתם החדש לרקמות הקיימות. "החלפת מסתם בילוד הוא ניתוח מוכר ונעשה בארץ אך במקרה של ללה הדבר משול להידוק תפרים בתוך גבינה" (עמ' 4 לחוות דעתו של ד"ר הגש). "כל תפר שאתה תשים אין לו במה להיאחז. זה כמו גומייה מתפוררת, כי בעצם בנאונטל מרפן זה לא רק בעיה מבנית ... אלא גם בעיה ביוכימית שהחלבונים הם לא תקינים והאנזימים הם לא תקינים" (עדות ד"ר תמיר, 25/6/15, 40, 22). "זה מקרה קיצון, זה מקרה שבעצם רקמת החיבור של הילדה היא לא תקינה, שהתפר של הכירורג לא יחזיק. שאנחנו בעצם הרגשנו, וזה נאמר על ידי יותר מכירורג אחד, שברגע שאנחנו מעלים את הילדה על שולחן הניתוחים זה סוג של הוצאה להורג. לכן לא הפננו את הילדה לניתוח ... לא מתוך חוסר שיקול דעת, מתוך שיקול דעת וצער רב. זה לא קל להיות רופא שאומר בעצם אין לנו טיפול" (עדות ד"ר ראוכר, 25/6/15, 69, 6). "הניתוח אותו יש לבצע אינו שונה כלל מכל ניתוח אחר בו יש להחליף את המסתם האאורטלי, האאורטה העולה והמסתם המיטרלי. ניתוחים כאלו בוצעו בבי"ח שניידר במרוצת השנים. הסכנה בניתוח של Marfan Syndrome הנה ברקמה החלשה שמאבחנת סינדרום זה" (פרופ' וידנה, ת/18).
3. פרופ' אבינדר טוען כי ללא טיפול ניתוחי במסתם רוב התינוקות על תסמונת מרפן מולדת מתים בשנה הראשונה לחייהם ולכן סבור כי חובה לנתח (עמ' 8 לחוות דעתו) והוא חולק על הטענה שלא ניתן לתפור את הרקמות ("אל תספרו לנו על תפירה בגבינה" 19/4/15, 38, 11). פרופ' אבינדר מוסיף כי אם המנוחה הייתה מובאת לניתוח בשלב מוקדם יותר סיכויי החלמתה היו גדלים שכן באותו שלב הלב (להבדיל מהמסתמים) עדיין תפקד כראוי. בחקירתו עלה כי הנתונים וההנחות שהציג התייחסו לניתוחי החלפת מסתם בילודים ללא מחלה ובחולי מרפן רגילים ואין התייחסות לילודים עם תסמונת מרפן מולדת או למצבה הספציפי של המנוחה וסיכוייה לשרוד את הניתוח. כך, למשל, המומחה לא התייחס להשפעת פגיעותיה הנוספות של המנוחה בסרעפת ובריאות על סיכוייה לשרוד את הניתוח ולא הביא נתונים על תוחלת חייהם של תינוקות עם מרפן מולד שנותחו. הטענה שללא טיפול ניתוחי רוב התינוקות מתים בשנה הראשונה לחיים חסרת משמעות ללא השוואה לתוחלת החיים של תינוקות שעברו טיפול ניתוחי (שלפי המומחים האחרים גם היא קצרה משנה). חוות-דעתו של פרופ' אבינדר הוגשה אחרי שהנתבעים כבר הגישו חוות-דעת מטעמם ומכאן שהיה ער לטענות הנתבעים בעת שהגיש את חוות-דעתו, ומחקירתו עלה שלמרות שיש לו ניסיון רב ומכובד בתחום הקרדיולוגיה, אין לו התמחות בילדים והוא אינו כירורג (19/4/15, עמ' 5-8). בנסיבות אלו שוכנעתי שלא ניתן להעדיף את חוות דעתו על פני חוות הדעת ועדויות הרופאים המטפלים וקיים קושי להפיק ממנה ממצאים רלבנטיים למקרה הנוכחי.
4. התובעים מייחסים משקל רב לנכונותו של ד"ר קווגבור לנתח את המנוחה ולטעמם מדובר בראיה לכך שניתוח הוא אפשרי והיה מציל חיים. אינני מקבל את עמדתם. ד"ר קווגבור לא העיד והראיות לגבי עמדתו הן הודעות דוא"ל שנכתבו ע"י ד"ר אפל, שגם הוא לא זומן לעדות. הודעת הדוא"ל הראשונה מ-23/11/06 צוטטה למעלה ונוסחה באופן מסתייג – "probably to replace" ו "possibly fix" – שמלמד כי הכותב אינו יודע בוודאות מהי תכנית הטיפול של ד"ר קווגבור. ההורים לא פנו לד"ר קווגבור או לד"ר אפל כדי לקבל מידע ופרטים, ודווקא ד"ר תמיר הוא שפנה לד"ר אפל בנושא. תשובה ניתנה ב-28/11/06 (צורפה ב-5/3/15) ונכתב בה כך:

I showed Dr Quagebeur the eco and je felt he could improve the current hemodynamic situation by replacing the mitral valve. He has done that successfully in a few other neonatal marfan pts with sever MR. he would also assess the Aortic root at the time and possibly intervene depending on what he saw and felt he could do. All this without us knowing much about the pt clinically other than the very serious sounding presentation describe in the notes. What is the current clinical situation?

ניכר שהמידע שעמד בפני ד"ר קווגבור היה חלקי והוא אינו יודע פרטים על חומרת מחלתה של המנוחה או על מצבה הקליני במועד הרלבנטי (ראו גם חקירת פרופ' אבינדר, 19/4/15, 14-15). ד"ר קווגבור לא העיד, וגם אם אניח שיש להורים קושי כלכלי להביאו מארה"ב לישראל הם לא טרחו לפנות אליו במישרין כדי לקבל פירוט על ניתוחים שביצע בילודים עם תסמונת מרפן מולדת, על סיכויי הצלחת הניתוח או על תוחלת חיי המנותחים אחריו. גם ד"ר אפל שעובד וגר בישראל לא הובא לעדות. ואילו מר פרדי רוזנפלד, משנה למנכ"ל דקלה העיד כי שוחח עם מזכירתו של ד"ר קווגבור (רוזלי) שמסרה לו שהרופא כלל לא החליט אם הוא מוכן לטפל המנוחה (3/11/15 – לא מוספר). נוכח כל אלה לא ניתן להסיק מסקנות מהסכמתו העקרונית של ד"ר קווגבור לבצע את הניתוח (אם הסכים), והעובדה שההורים שביססו את תביעתם על הסכמתו לנתח לא פנו אליו במישרין ולא ביקשו ממנו מידע ונתונים מעוררת חשד כי העדיפו את הודעת הדוא"ל האניגמטית על-פני עמדה מפורשת שתתבסס על נתונים אמיתיים. התנהלות זו פועלת לחובתם, שכן לא הציגו כל ראיה ממשית לאפשרות הטיפול בארה"ב.

גם אם הניתוח היה מצליח הוא לא היה מציל את חיי המנוחה

1. ההורים טוענים כי גם אם סיכויי הצלחת הניתוח קטנים יש לבצעו שכן "אין זה משנה אם מדובר בסיכוי של 20% או של 5% לשרוד – הכול עדיף על סיכוי של 100% למות" (סעיף 35 לסיכומיהם). זו גם עמדתו של פרופ' אבינדר שהעיד כי "[]צריך לקחת את הניתוח הזה בחשבון כשהאלטרנטיבה היא מוות בטוח ... מדוע לא לנתח אם אין לך מה להפסיד כבר?" (19/4/15, 53, 10). עמדה זו מושכת תשומת לב ועולה לכאורה עם עקרון קדושת החיים שעוגן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אך היא מעלה שאלות אתיות ופילוסופיות כבדות משקל האם אכן יש מקום להעניק טיפול רפואי מיותר רק משום ש"אין מה להפסיד" (הדברים עלו בעדות חלק מהרופאים בתיק שהסתייגו מעמדתו של פרופ' אבינדר ודיברו על הצורך בקבלת החלטות קשות והפסקת טיפול מיותר, וראו, למשל, דבריו של ד"ר משאלי בעמ' 21-22 לחקירתו).
2. אין לנו צורך להידרש לשאלות חשובות אלו שכן הוכח שהניתוח לא היה מציל את חייה של המנוחה, לכל היותר היה מאריכם הארכה קצרה וגורם לה כאב וסבל מיותרים. "[]גם אם ננתח [לא] נשנה במשהו את המהלך הטבעי של המחלה ... זה לא רק העניין הפרוצדוראלי של לפתוח להחליף את המסתם ... זה לא היה משנה את תוחלת החיים ... אולי היה מאריך את החיים שלה בעוד קצת ... יכול להיות שהיה מקצר אותם בהרבה. זו סבירות אפילו יותר גבוהה מאשר שהיה מאריך את החיים מפני שמדובר פה לא רק על לב, מדובר פה על כלל המערכות של הגוף" (ד"ר ששון, 3/11/15, אין מספור עמוד). "תוחלת חייה של ללה, אף אילו בוצע הניתוח, לא הייתה שונה משמעותית וייתכן שהניתוח שהיה נערך היה מאריך בשבועות או חודשים ספורים את חייה תוך שממשיכה היא לסבול סבל רב וייסורים כתוצאה ממחלתה. סביר מאוד להניח שיתכן והיה גם מקצר את חייה" (עמ' 6 לחוות דעתו של ד"ר הגש). "הילדים האלה, אם אתה מנתח אותם, המחלה המטבולית שלהם תמשיך להשתולל, הרקמות שלהם ימשיכו להתרופף ולהתרופף, ולא יהיה שום סיכוי שיהיה להם חיים סבירים לאורך זמן" (25/6/15, 46, 16). עמדה זו נתמכה, כאמור, בספרות הרפואית ובכך שלא הוצג אף מקרה בו הניתוח האריך את חייו של מטופל עם תסמונת מרפן מולדת.
3. פרופ' וידנה הביע עמדה דומה. "אינני סבור שניתוח היה מאריך את חייה באופן משמעותי ואיכותי ... []הסיכויים של הילדה לשרוד במהלך החיים הם קטנים ביותר, עקב המום מלידה" (סעיף 7 בתצהירו). בחקירה הציג לו ב"כ התובעים מקרים שהוזכרו בספרו ובהם ניתח בהצלחה ילודים אף שמראש סבר כי סיכויי הניתוח קלושים, ובעיקר הפנה למקרה בו ניתח פג במשקל 780 גרם. מקרים אלה קיבלו גם ביטוי בסיכומי התובעים שביקשו להשוות בין המקרים ולשאול – אם ניתחת את הפג מדוע לא לנתח את בתנו? אלא שפרופ' וידנה הבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים כי לא ניתן להשוות בין המקרים. הוא מסכים עם עמדת התובעים כי כשיש סיכוי להציל את המנותח יש לנתחו גם כשסיכוייו לשרוד את הניתוח קטנים, אולם לא היה סיכוי להציל את חיי המנוחה שכן גם אם הניתוח היה מצליח היא הייתה מוצאת את מותה בשל הפגם הגנטי. "זה ההבדל בין ניתוח נגיד של הפג הזה ... שידעתי שזה מום שאני מתקן אותו ... אז על זה הייתי לוקח את הריזיקה הגדולה ביותר. לא היה חשוב לי כמה ריזיקה, לעומת ילדה עם סינדרום של מרפן שבאמת הסיכוי להישאר בחיים לתקופה ארוכה, לא חשוב עם ניתוח או בלי ניתוח, היו קטנים מאוד. זה ההבדל ... בסינדרום הזה, כשיש מחלה של הרקמה, אז הניתוח לא יכול לשנות שום דבר את ההמשך" (10/11/15, 9, 14).
4. ההורים מפנים לשינוי עמדתו של פרופ' וידנה לאחר ההליך בבית-הדין ולהסכמתו לנתח את המנוחה וסבורים כי יש בכך ראיה לחיוניות הניתוח. פרופ' וידנה דחה עמדה זו והסביר כי הסכמתו לנתח הייתה בשל התעקשות ההורים ולא ניתן ללמוד ממנה על שינוי בעמדתו. "נוכח מחלתה של המנוחה – תסמונת מרפן עם ביטויים לבביים קשים ... סברתי אז ואני סבור גם היום שלא היה מקום לנתח את המנוחה מלכתחילה. אינני סבור שהניתוח היה מאריך את חייה באופן משמעותי ואיכותי. לפיכך הסברתי לאב שהסיכויים של הילדה לשרוד במהלך החיים הם קטנים ביותר, עקב המום מלידה ... ורק במידה שההורים עומדים על רצונם לעשות כל מאמץ אפשרי לטפל בילדה, למרות הבעיה ברקמה, ניתן מבחינה מעשית להחליף או לתקן את המסתם המיטרלי ולתקן את אבי העורקים העולה... אבל חזרתי והסברתי שהסיכויים לחיות הם נמוכים בהחלט. הסכמתי לנתח היא רק תוצאה של בקשה מפורשת של האב לעשות כל מאמץ הזה למרות ההסברים שלי" (סעיף 7 לתצהירו). דברים דומים אמר ד"ר מישאלי בחקירתו כשהסביר שעמדתו העקרונית היא שאין להעניק טיפול רפואי מיותר, ישנם מקרים בהם הוא מאפשר "טיפול חמלה" לבקשת המשפחה. "יש רופאים שיבואו ויגידו – אני לא נכנע [ללחץ של המשפחה] אני לא מוכן להיות executioner ... ויש כאלה, ואני הרבה פעמים ביניהם, ואני חושב שגם פרופ' וידה בין האנשים האלה, שאם מכופפים לי את היד אחורנית ואומרים לי אנחנו מבקשים שתעשה את הניתוח הזה אפילו אם אין שום סיכוי, אז אני עושה את הניתוח הזה ... ואלוהים יחליט מה יהיה ואני מסיר מעצמי איכשהו את האחריות" (25/6/15, 22, 4).

סיכום ביניים

1. המנוחה נולדה עם תסמונת קשה שפגעה במספר איברים ולא רק במסתם ובאאורטה; ההחלטות הטיפוליות בעניינה התקבלו ע"י רופאים מומחים, לאחר שיקול דעת, על-יסוד מידע מלא ובדיקת הספרות העולמית בנושא; סיכויי המנוחה לשרוד ניתוח היו קטנים; סיכויי הצלחת ניתוח, גם אם הייתה שורדת, היו קטנים מאוד בשל חולשת הרקמות; גם אם המנוחה הייתה שורדת את הניתוח הוא לא היה מאריך את תוחלת חייה באופן משמעותי ובוודאי שלא היה משפר את איכות חייה; לא הוצג כל מקרה שבו בוצע בהצלחה ניתוח לילוד במצבה של המנוחה ולא הוצגה ספרות שבה הומלץ על ניתוח שכזה; האמירה היחידה על ניתוח מוצלח היא עדות שמועה שנכתבה בדוא"ל לגבי הצלחתו של ד"ר קווגבור בנושא, אך ההורים לא פנו לד"ר קווגבור או לד"ר אפל לזימונם לעדות ולא הציגו מסמכים רפואיים או מאמרים שיתמכו באמירה הכללית ויבהירו אותה. בנסיבות אלו נקבע כי ניתוח לא היה מציל את חיי המנוחה וכי החלטת הרופאים שלא לנתחה הייתה החלטה סבירה במתחם שיקול הדעת הרפואי שלהם.

טענות נוספות בנוגע לנתבעים 1-2

1. נשמטה הקרקע תחת עמדת המוצא של התביעה ודינה להידחות, שכן מרגע שנמצא כי הניתוח לא היה מציל את התובעת נקטע הקשר הסיבתי בין מותה לבין פעולות הנתבעים. חרף זאת, לשלמות התמונה, אוסיף ואדון במספר סוגיות שהעלו התובעים.
2. ההורים טוענים כי הרופאים בוולפסון התרשלו משום שלא הפנו אותם לחוות דעת נוספת ומשום שלא נועצו בעצמם עם רופאים ממרכזים רפואיים אחרים בארץ ובעולם. איני מקל ראש בטענה זו, ובמקרים המתאימים יתכן ותוטל על רופא חובה להתייעץ או להפנות מטופל לרופא אחר שיש לו מומחיות ובקיאות מיוחדות בתחום. אולם במקרה הנוכחי לא הוכח שהפניה שכזו הייתה נדרשת ומועילה. לרופאים בוולפסון היה מידע וניסיון שאפשרו להם לקבל החלטה מושכלת, הם בחנו את הספרות הרפואית, ולא הוכח שקיים רופא או מרכז רפואי שהיה להם ידע טוב יותר בכל הנוגע לטיפול במנוחה או שהיה בכוחם להציל את חייה או להאריכם. יתרה מכך, משעמדו ההורים על רצונם לברר את האופציה הניתוחית חרף עמדת הרופאים בוולפסון הפנה אותם ד"ר תמיר לקבלת חוות דעת נוספת בבית-חולים שניידר (ת/5), אלא שעמדת הרופאים בשניידר הייתה זהה לעמדת הרופאים בוולפסון וגם הם הסבירו להורים שסיכויי המנוחה לשרוד את הניתוח קטנים, שלא ניתן לנתח משום ש"הרקמה תתפורר גם אם יתפרו אותה" (סעיף 10 לתצהיר האב) ושהניתוח לא יפתור את בעיית חולשת הרקמות הנובעת מהמחלה הגנטית (מכתביו ותצהירו של פרופ' וידנה).
3. טענה נוספת נוגעת לשחרורה של המנוחה מבית-החולים לאחר 40 ימי אשפוז ועל העובדה שלא אושפזה בבוקר 1/11/10 כשבהמשך אותו יום הגיע חזרה למיון עם פרכוסים. לטענת ההורים שחרורה גרם להתדרדרות במצבה ולנזק מוחי (סעיף 49 לסיכומים). זו הייתה גם עמדתו של פרופ' אבינדר בסעיף 9 לחוות דעתו ובחקירתו בה אמר כי "הילדה לא נולדה עם mental deficiency ... לא הוזכר המילה mental deficiency קודם, וזה הופיע רק באשפוז הבא, ואחר כך הופיעו הפרכוסים" (19/4/15, 14, 4). טענות אלו לא הוכחו. לא הוצגו חוות דעת נוירולוגית או מסמכים שיצביעו על כך שלמנוחה נגרם נזק נוירולוגי וכי אם נגרם מקורו בהתנהלות הנתבעים ולא כתוצאה ממחלתה הבסיסית. עמדתו של ד"ר הגש בחוות דעתו המשלימה ובעדותו הייתה כי הפרכוסים והנזק המוחי "קשור למחלה הבסיסית שלה, הגנטית, לחוסר ברקמת תמך בכל הגוף" (19/4/15, 72, 13). הוכח כי שחרורה של המנוחה לאחר ארבעים ימים נעשה לאחר שמצבה יוצב ולא נשקפה סכנה מידית לחייה כך שלא היה עוד צורך באשפוז. טרם השחרור פעלו הרופאים והאחיות בבית-החולים כדי שהמנוחה תקבל את האמצעים לשהות בביתה, לרבות בלון חמצן ומוניטור (ת/3) ויצרו קשר עם הגורמים המטפלים בקהילה (תצהירו של ד"ר קהלת ועדותו 25/6/15, 71, 11 ו-74, 15 ואילך; עדות האם 12/4/15, 22-23). כמו כן נמשך מעקב במרפאה הקרדיולוגית בבית-החולים (ת/4). מדובר אפוא במהלך טיפולי סביר ואין כל ראיה אחרת.
4. אשר לטיפול ב-1/11/15 כשהובאה למיון בבוקר, שוחררה ובהמשך הגיעה עם פרכוסים – המסמכים הרפואיים מלמדים כי נערכו כל הבדיקות הרפואיות ואין ראיה לכך שבבוקר ניתן היה לאבחן את הפרכוסים שהחלו בהמשך היום (והסברים מפורטים ניתנו בעדותה של ד"ר ראוכר ב-25/6/15). ואכן, מחקירתו של פרופ' אבינדר עלה כי בעת מתן חוות הדעת עמדו בפניו מסמכים רפואיים חלקיים (עמ' 10-11 ומעמ' 57 ואילך) ולאחר שהוצגו לו מלוא המסמכים הסכים כי "הופעל שיקול דעת. יכול להיות שלא היה נכון, אבל הופעל שיקול דעת" (עמ' 61, 20). לפיכך גם טענה זו נדחית.

התנהלות נתבעות 3-4 והטיפול הטכני בבקשתה ההטסה

1. סעיפים 59-67 לסיכומי התובעים עוסקים בהתנהלות נתבעות 3-4 ובטיפול האדמיניסטרטיבי בהטסת המנוחה לחו"ל, כשלטענת התובעים הנתבעות גררו רגליים ופעלו בחוסר תום לב כדי לחסוך כספים ולעכב את הטסת המנוחה לחו"ל עד שתמות. הואיל ונמצא כי ניתוח לא יכול היה להציל את חיי המנוחה נקטע הקשר הסיבתי בין התנהלות הנתבעות לבין מות המנוחה, ברם פטור בלא כלום אין ולכן אתייחס גם לדברים לגופם.
2. סעיף 11 לחוק בריאות ממלכתי שקובע כי "שר הבריאות רשאי לקבוע כי שירות בריאות מסוים הכלול בסל שירותי הבריאות יכול שיינתן במדינת חוץ, בהתקיים נסיבות רפואיות מיוחדות". מכוחו של סעיף זה הותקנו תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (שירותי בריאות במדינות חוץ) שקובעו כי שירותי בריאות בחול ינתנו במקרים מסויימים (בהם מחלות לב וכלי דם) ובלבד שמתקיימים שני תנאים מצטברים: "(1) המבוטח אינו יכול לקבל בישראל את שירות הבריאות או שירות בריאות חלופי; (2) למבוטח נשקפת סכנת אבדן חיים אם לא יקבל את שירות הבריאות המסוים" (תקנה 3). מכאן שעל הנתבעות 3-4 לברר תחילה אם המבוטח יכול לקבל שירות זהה בישראל ורק אם התשובה שלילית ימומן לו טיפול בחו"ל.
3. אבי המנוחה פנה למשרדי דקלה ב-30/11/06 והתבקש למלא טפסים. אלו הועברו למשרדי דקלה ב-3/12/06. עוד באותו ערב התכנסה ועדה רפואית שביקשה – כנדרש – לבחון אם ניתן לבצע את הניתוח בישראל ופנתה לקבל את עמדתו של פרופ' וידנה בנושא וכן ביקשה את תכנית הטיפול של ד"ר קווגבור (נ/2). תשובתו של פרופ' וידנה כי ניתן לבצע את הניתוח בישראל בהצלחה דומה ניתנה תוך שלושה ימים, ב-7/12/06 (ת/14). עד כה קבועי זמן סבירים ואין תלונה לגביהם.
4. טענת ההורים מתמקדת בכך שהחלטת הוועדה לדחות את בקשתם להטסה לחו"ל ניתנה רק ב-20/12/06, שבועיים אחרי קבלת עמדתו של פרופ' וידנה, ונמסרה להם רק ב-24/12/06 (סעיף 61 לסיכומים). לטענתם מדובר בפרק זמן ארוך ומיותר. אני מקבל את הטענה העקרונית כי פרק זמן של שבועיים לקבלת ההחלטה הוא פרק זמן ממושך יחסית בנסיבות מסוג זה, ברם ספק רב אם היה בו כדי לשנות את מצב המנוחה, ומהראיות עולה כי להורים הייתה תרומה מהותית לשיהוי. מר פרדי רוזנפלד, משנה למנכ"ל דקלה, הצהיר כי ב-7/12/06, כי מיד עם קבלת עמדתו של פרופ' וידנה, שוחח טלפונית עם ההורים והודיעה להם על הצעת פרופ' וידנה לנתח בישראל. האב אישר, גם אם בלשון רפה, כי אכן נערכה שיחה טלפונית שכזו (12/4/15, 40, 16). מר רוזנפלד טען כי ביקש מההורים את תכנית הטיפול של ד"ר קווגבור והפנה אותם לגבש תכנית עם פרופ' וידנה, וכי האחרון הודיע לו שאם המשפחה עומדת על ניתוח הוא מוכן לנתח את המנוחה (סעיף 13-15 לתצהיר).
5. ההורים לא העבירו לדקלה תכנית טיפולים מד"ר קווגבור אף שהתבקשו לעשות זאת בכתב ובעל-פה. תכנית טיפולים מהמוסד הרפואי בחו"ל הכרחית להשוואת הטיפול בארץ לטיפול בחו"ל כנדרש בתקנות, והיא נדרשת גם כדי לוודא שאכן המוסד הרפואי יכול ומוכן לקבל את המטופל לניתוח (עדות מר רוזנפלד, 3/11/05). ההורים כלל לא שוחחו עם בית-החולים בארה"ב או עם ד"ר קווגבור או עם ד"ר אפל או עם משרדו של הרב פירר, ולא וידאו כי הוא יכול ומוכן לנתח את המנוחה. הם ציפו להגיע לבית-החולים בארה"ב ללא תיאום. "אמרתי להם – אתם לא יכולים לנסוע בצורה כזו, אי אפשר לנחות על בית-החולים, הם אמרו שהם יגיעו דרך המיון ... אני כקופת חולים לא יכול לשלוח בצורה כזו חולה, אני חייב שזה יהיה מתואם" (עדות מר רוזנפלד, 3/11/05). לדבריו אף שוחח עם מזכירתו של ד"ר קווגבור (רוזלי) שמסרה לו שהרופא מכיר את המקרה אך עדיין לא החליט אם הוא מוכן לטפל המנוחה (שם).
6. משלא ניתנה עמדת ההורים בנוגע להצעתו של פרופ' וידנה ולא נמסרה תכנית טיפול מארה"ב התכנסה הוועדה ב-20/12/06 ודחתה את בקשת ההורים לטיפול בחו"ל והפנתה אותם לביצוע הניתוח בבית-חולים שניידר, אצל פרופ' וידנה. החלטה זו הייתה החלטה לגיטימית, שתאמה את הנתונים שכן כל הראיות מלמדות שנוכח ניסיונו הרב של פרופ' וידנה סיכויי הצלחת הניתוח בישראל אינם פחותים מהסיכויים בחו"ל וההורים לא הראו כי קיימת עדיפות כלשהי לניתוח בחו"ל על-פני ניתוח בישראל. בנסיבות אלו לא הוכח שמתקיימים התנאים שבתקנה 3 לתקנות ואין מקום לממן טיפול בחו"ל. אוסיף כי אם ההורים היו נותנים הסכמתם במועד זה המנוחה הייתה מנותחת על ידי פרופ' וידנה, שבהמשך נבצר ממנו לנתחה בשל מצבו הבריאותי.
7. ב-26/12/06 הגישו ההורים תביעה לבית-הדין לעבודה ומשלב זה התנהלו ההליכים בהתאם להחלטות השיפוטיות. בית-הדין ביקש מהצדדים לבחון אפשרות של ניתוח בישראל והתייחסותו של פרופ' וידנה נמסרה שלושה ימים לאחר מכן ב-28/12/15 (ת/18), אך ב-31/12/06, טרם ניתנה החלטה, נפל פרופ' וידנה למשכב ונבצר ממנו לנתח את המנוחה.
8. ב-1/1/07 הודיעה כללית לבית-הדין כי נבצר מפרופ' וידנה לנתח את המנוחה ובשל כך יסכימו לממן טיפול בחו"ל. בימים הספורים עד פטירת המנוחה ב-5/1/07 ניתנה התחייבות כספית על סך 100,000 $, נמסרו להורים מסמכים מתאימים לשגרירות כדי שיוכלו לארגן ויזות דחופות לארה"ב (שהתקבלו רק ב-5/1/07; אין הסבר מדוע לא התחילו ההורים בתהליך הפקת הוויזות זמן רב לפני כן) ואורגנו כרטיסי טיסה וסידורי הטסה בליווי רפואי למוצ"ש 7/1/07. אני מקבל את עדותם של מר רוזנפלד ומר לוקסנברג – סוכן הנסיעות – כי ארגון ההטסה היא משימה מורכבת שמחייבת גיוס צוות רפואי ושירותי קרקע מיוחדים בחו"ל, ולא שוכנעתי כי פרק זמן של חמישה ימים הוא בלתי סביר במקרה זה. במקביל נעשו ניסיונות להעביר את ד"ר קווגבור לישראל, אך ניסיונות אלו לא עיכבו את ההכנות להטסה שנקטעו עם מותה של המנוחה. מר רוזנפלד העיד שב-5/1/07, יום שישי בערב, "[]צלצל לניו-יורק ולהודיע להם שמחר בלילה הילדה יוצאת לדרך, ואני קיבלתי שטיפה כזו מהם. 'אנחנו לא אישרנו את זה. מה פתאום' אמרתי להם ... אני לא יכול לעמוד בלחץ של המשפחה" (3/11/05). אין אפוא ראיה לכך שהמנוחה אכן הייתה מטופלת בחו"ל כפי שציפו ההורים.
9. נוכח האמור לעיל לא מצאתי פגם בהתנהלות נתבעות 3-4 בטיפול בבקשת הורי המנוחה להטיסה לחו"ל ושוכנעתי כי פעלו בלוחות זמנים סבירים בנסיבות העניין וחלק מהעיכובים נגרמו בשל התנהלות ההורים. בנוסף לא הוכח שהתקיימו התנאים שנקבעו בתקנה 3 לתקנות כתנאי לטיפול בחו"ל. ניתן היה לנתח את המנוחה בישראל על ידי פרופ' וידנה, אך בתחילה ההורים סרבו ובהמשך הוא נפל למשכב. במצב זה הסכימו נתבעות 3-4 לממן טיפול בחו"ל אך טרם השלמת ההכנות המנוחה נפטרה. אחזור ואומר כי ממילא אין קשר סיבתי בין התנהלות נתבעות 3-4 לבין מות המנוחה שכן ספק אם הניתוח היה מציל את חייה.

הנזק

1. בשולי הדברים אוסיף כי התובעים לא הוכיחו את הנזק שנגרם להם. הוכח ברמת ודאות גבוהה כי המנוחה לא הייתה מגיעה לבגרות ולכל היותר – גם אם הניתוח היה מצליח – הייתה הולכת לעולמה כתוצאה מהמחלה הבסיסית בגיל הינקות, כשבשארית חייה הייתה סובלת מהליקויים המשמעותיים שגרמה המחלה. אני מבין את כאבם וסבלם של ההורים ממות בתם, ניתן להזדהות עמו בקלות, אולם המוות הוא תוצאת המחלה המולדת ולא היה נמנע.

סוף דבר

1. בטרם סוף אבקש להדגיש כי במהלך העדויות התרשמתי לחיוב מהתנהלותם ומעדויותיהם של הרופאים שטיפלו במנוחה. הרופאים היו בקיאים לפרטי פרטים במקרה, אף שארע לפני עשור, מסירותם לטיפול בילדים בכלל ובמנוחה בפרט, והעצב מהעובדה שלא יכלו להציל אותה היו ניכרים. דוגמא להתנהלות הרופאים ניתנה בעדותו של פרופ' וידנה, שהיה נרגש לדבר על אותו מקרה בו ניתח והציל את חייו של עובר במשקל 780 גר'. ברי כי מי שנרגש כך אחרי שנים רבות מייחס חשיבות רבה להצלת החיים, אלא שבמקרה זה לא ניתן היה להציל את חיי המנוחה. שוכנעתי כי הרופאים פעלו בשיקול דעת רפואי סביר ולא עמד כל שיקול זר או כלכלי לנגד עיניהם.
2. הוכח כי המנוחה נולדה עם מחלה קשה שפגעה ברקמות החיבור בגוף. הוכח שמצב המסתמים ואבי העורקים היה קשה והתדרדר במהירות. הוכח כי הרופאים בחנו את כל האפשרויות ושוכנעו, על יסוד ידע מקצועי מלא, כי אף שמבחינה טכנית ניתן לבצע את הניתוח להחלפת המסתם ואבי העורקים, ספק אם המנוחה תשרוד את הניתוח ואם זה יצליח. הוכח כי תוחלת חיי המנוחה הייתה קצרה בכל מקרה, וגם אם הייתה שורדת את הניתוח היו חייה מתארכים במעט והיא לא הייתה מגיעה לבגרות. באיזון בין קיצור החיים מזה, לבין ניתוח שסיכוייו נמוכים והסבל הכרוך בו גבוה, מזה, ההחלטה שלא לנתח סבירה. לא הוכח כי במקומות אחרים בעולם ניתן לבצע את הניתוח בהצלחה ולא הוצגה ספרות רפואית התומכת בגישת התובעים. הראיה היחידה לניתוח מוצלח היא הודעת דוא"ל של ד"ר אפל לפיה ד"ר קווגבור בארה"ב מבצע ניתוחים מסוג זה, אולם עמדתו של ד"ר קווגבור לא הוצגה ולא הובאו נתונים על ניתוחים שבוצעו על ידו. לא הוכח כי דקלה וכללית גררו רגליים בטיפול במנוחה, ורוב הפעולות נעשו בזמן סביר ואף במהירות.
3. נוכח כל האמור לעיל התביעה נדחית.
4. הנתבעים רשאים להגיש טיעון לעניין הוצאות כפי שביקשו, אך בנסיבות המקרה ונוכח ריבוי העדים והמומחים אמליץ לצדדים לנסות להגיע להסכמה בנושא.

ניתן היום, יב' טבת תשע"ז, 10 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.

חתימה