1. מונחת בפנינו תביעה בה עותר התובע לתשלומים הבאים: פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, הפרשי שכר עבודה, שעות נוספות וזכויות סוציאליות.

הרקע להגשת התביעה

2. הנתבעת הינה חברה העוסקת בהפעלת קווי אוטובוס ובהספקת שירותי הסעות באמצעות אוטובוסים ומיניבוסים.

3. התובע שימש נהג בנתבעת החל מיום 1/11/06, ובין הצדדים התקיימו יחסי עובד-מעביד.

4. במסגרת העבודה בנתבעת היה לתובע סידור עבודה קבוע בשעות הבוקר, שעות הצהריים ושעות הערב.

5. עבודתו של התובע בנתבעת הופסקה מספר פעמים בנסיבות השנויות במחלוקת בין הצדדים. במשך הפסקות בעבודה שהה התובע בביתו, ולאחר מספר ימים שב לעבודתו בנתבעת.

6. ביום 10/11/08 קיבל התובע ממנכ"ל הנתבעת מכתב פיטורים, ובו הודיע האחרון לתובע, על פיטוריו, והבהיר כי אלו יכנסו לתוקפם החל מיום 30/11/08 (להלן: "מכתב הפיטורים").

7. במהלך חודש דצמבר 2008 הגיעו הצדדים להבנות אשר בעטיין נאות התובע לשוב לעבודתו, אולם ביום 15/1/09 נתגלע סכסוך בין הצדדים על רקע ההבנות שהושגו, וסכסוך זה הוביל לניתוק יחסי העבודה, והגשת התביעה על ידי התובע.

עיקרי טענות הצדדים

טענות התובע:

8. הנתבעת פיטרה אותו מספר פעמים בתקופת עבודתו, וזאת מטעמים של ירידה בהיקף עבודה שהיה לנתבעת, וכן על רקע עמידתו על תשלום זכויותיו. לאחר תקופות קצרות בהן שהה בביתו הוחזר לעבודה, אולם הנתבעת הפרה את הסיכומים איתו ולא שילמה את זכויותיו, לרבות תשלום פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת.

9. הנתבעת נותרה חייבת לשלם לו הפרשי שכר עבודה, וזאת נוכח הפחתה חד צדדית של שכר עבודתו, בתקופות השונות בהן הוא שהה בביתו, וזאת לאחר שהיה ברור כי בכוונת הנתבעת להחזירו לעבודה.

10. הסכמתו לחזור לעבודה לאחר פיטוריו ביום 10/11/08 הייתה מותנית בתשלום זכויות להן זכאי, לרבות פיצויי פיטורים. הנתבעת לא פעלה בהתאם להבנות והסיכום עמה, ועל כן נאלץ להתפטר מעבודתו ביום 15/10/09.

11. עבודתו התאפיינה במתכונת עבודה קבועה, ובמהלכה עבד שעות נוספות רבות, אשר לא שולמו לו כלל במשך כל תקופת עבודתו בנתבעת.

12. הנסיבות בהן פוטר מהעבודה בנתבעת, מצדיקות תשלום פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, שכן מנהל הנתבעת הורה על פיטוריו מבלי שנערך לו שימוע.

13. במהלך עבודתו בנתבעת, סוכם עם מנהל הנתבעת כי שכר עבודתו יעלה, אולם בפועל הנתבעת לא עמדה בסיכום זה.

14. הנתבעת נותרה חייבת לשלם לו הפרשי פדיון חופשה שנתית והפרשי דמי הבראה.

טענות הנתבעת

15. על התובע חל השתק שיפוטי מאחר וקיימת סתירה בגרסתו, שכן מצד אחד הינו טוען כי פוטר באמצעות מכתב פיטורים, ומנגד טוען כי התפטר מרצונו לאחר שלא עמדו בסיכום עמו.

16. יש לדחות את תביעתו של התובע לשעות נוספות שכן עבודתו של התובע לא הייתה במתכונת עבודה קבועה, ואף טענתו זו נשמעה לראשונה רק לאחר שהגיש את כתב התביעה.

17. התובע היה משוחרר מכל תפקיד בין הנסיעות שביצע במהלך סידור עבודתו, והוא היה פנוי לעשות ככל העולה על רוחו בין הנסיעות שביצוע באופן קבוע.

18. לתובע שולם שכר העבודה במלואו, והנתבעת לא נותרה חייבת לשלם לו הפרשי שכר.

19. התובע קיבל את מלוא ימי החופשה להם היה זכאי ואף מעבר לכך, ועל כן לנתבעת קיימת זכות קיזוז מכל סכום שייפסק לטובת התובע בתביעה זו.

20. נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים אינם מזכים את התובע בפיצויים בגין פיטורים שלא כדין, שכן התובע הוא זה אשר בחר לסיים את יחסי העבודה, לאחר שהנתבעת הסכימה להחזירו לעבודה, ואף בשל כך יש לחייבו בדמי הודעה מוקדמת.

יריעת המחלוקת בתיק

21. רכיבי התביעה המרכזיים השנויים במחלוקת בין הצדדים מתייחסים לשאלת זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים, תשלום שעות נוספות, הפרשי שכר עבודה וזכויות סוציאליות שונות.

ראיות הצדדים

22. עדויות הצדדים נשמעו במסגרת 3 ישיבות ובמהלכם העידו בפנינו מטעם התובע, התובע בעצמו וחברו מר גדעון גבריאלי, ומטעם הנתבעת העידו מנהל הנתבעת מר ויקטור שממה וסדרנית העבודה בנתבעת גב' שני בנוני.

23. הראייה המרכזית אשר הונחה בפנינו, ומצאנו להעניק לה משקל כבד בקביעותינו בתיק זה הינה יומן התובע, בו התובע ערך רישומים אודות הנסיעות שביצע ואירועים שהתרחשו בתקופת עבודתו.

דיון והכרעה

24. לאור טענות הצדדים שפורטו בקצרה, כל עילות התביעה שנויות במחלוקת בין הצדדים. נדון בהן אחת לאחת, תוך פירוט טענות הצדדים הרלוונטיות.

נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים

25. בטרם ניכנס לעובי הקורה בנוגע לנסיבות סיומם של יחסי העבודה בין הצדדים, מצאנו להתייחס תחילה לטענות הנתבעת, בדבר הסתירה בגרסאותיו של התובע בדבר פיטורים והתפטרות.

26. בפסיקה נקבע כי תובע רשאי להעלות טענות חלופיות בנוגע לאינטרפטציה של העובדות, ואין לפסול טענות משום שהועלו בדרך זו. כלל הוא כי בית הדין פוסק בהתאם לעילת התביעה ו"חזית הדיון" שהונחה בפניו (ר' ע"ע (ארצי) 197/03 פרי שר אסייג נ' חנה גורן הפקות בע"מ, (פורסם בנבו)).

27. גם במקום בו תובע לא טוען טענות חלופיות, אולם מוכיח קיומן של נסיבות אשר יש בהן בכדי ללמד על מסכת עובדתית, רשאית ערכאה שיפוטית להכריע בתביעה גם בהסתמך על אותה מסכת עובדתית המצביע על פיטורים או התפטרות, מבלי שהדבר צוין במפורש בכתבי הטענות.

על דברים אלה עמד כב' השופט רבינוביץ' בעניין רשות העתיקות ( ע"ע 132/03 ראובן כהן – רשות העתיקות (פורסם בנבו):

"לדידי, מה שקובע, הן הנסיבות כפי שעולות מחומר הראיות, ("חזית הדיון") ואלה יכולות להוביל במקרה זה למסקנה, שהיו במקרה זה פיטורים או התפטרות בנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים. העובדה שהמערער לא הציג בכתב התביעה את הדברים דווקא כהתפטרות עקב נסיבות כאמור בסעיף 11(א) סיפא לחוק פיצויי פיטורים, אינה מצדיקה דחיית התביעה רק בשל כך".

28. לאחר שעיינו ובחנו את טענות הצדדים, בנוגע לנסיבות סיום העסקתו של התובע, לא מצאנו כי המדובר בטענות עובדתיות חלופיות, אלא מסכת עובדתית אחת, לפיה התובע פוטר מעבודתו ביום 30.11.08.

29. הנסיבות בהן חזר התובע לעבודה לאחר שפוטר, ועזיבתו לאחר תקופה קצרה, אינן באות לטעמינו בגדרי סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים, ועל כן אין אנו סבורים כי יש לראות בתובע כמתפטר בדין מפוטר.

נבהיר את פני הדברים.

30. הלכה פסוקה היא, כי על מנת שיקבע, כי אכן הסתיימו יחסי עובד מעביד חייבת להיווצר הוודאות, כי אכן הצד הפועל אומנם התכוון לסיים את הקשר והודיע על כך לצד השני.

בהיבט זה נקבע כי "היסוד הן של הפיטורים והן של ההתפטרות הוא שהצד הפועל נתן ביטוי שאינו משתמע לשני פנים לכוונתו להביא את יחסי העובד-מעביד הקיימים בין השניים לידי גמר." (דב"ע ל/1-3 דואיב - הרמן, פד"ע א 18, 24; דב"ע נא/ 1-3 מפעלי ים המלח - דוד שיינין, פד"ע כב' 271; ראה גם דב"ע לה/85-3 עירית כפר סבא - יעקב כהן פד"ע ז 175).

על רקע דברים אלה מתעוררת השאלה - מי מבין הצדדים הניצבים בפנינו, היה חפץ בניתוק יחסי העבודה, ונתן לכך ביטוי חד משמעי לצד שכנגד?

31. על מנת להשיב על שאלה זו, נציין בקציר האומר את האירועים המרכזיים בהם נותקו יחסי העבודה בין הצדדים, כפי שהובאו בפנינו על ידי הצדדים:

במהלך חודש יולי 2007 התעורר ויכוח בין התובע למנהל הנתבעת, וכתוצאה מכך נותקו יחסי העבודה בין הצדדים, ולאחר מספר ימים שב התובע לעבודתו.

ביום 12/6/08, קיבל התובע מכתב פיטורים מהנתבעת (ר' נספח ב' לכתב התביעה) בו צוין כי עבודתו של התובע תופסק החל מיום 30/6/08, אולם הנתבעת חזרה בה מהכוונה לפטר את התובע וסכמה עם התובע על מתווה חדש של תנאי עבודתו (ר' נספח ג' לכתב התביעה).

במהלך חודש ספטמבר 2008 הופסקה עבודתו של התובע על רקע יציאתו לחופשה. התובע טען כי הסדיר את היציאה לחופשה עם הסדרנית, אולם במהלך החופשה הודיע לו מנהל הנתבעת בטלפון על פיטוריו, ולאחר שובו מהחופשה, הוא שהה בביתו תקופה קצרה לאחריה הוחזר לעבודה.

ביום 10.11.08 קיבל התובע ממנהל הנתבעת מכתב פיטורים בלשון הבאה:

"הריני להודיעך כי על הפסקת עבודה כנהג אוטובוס זאת החל מתאריך 30/11/08" (ר' נספח ז' לכתב התביעה).

המכתב שקיבל התובע היה זהה למכתב אותו קיבל התובע בחודש יוני של אותה שנה כפי שציינו לעיל, אולם בשונה מהפעם הקודמת בה חזרה בה הנתבעת מהכוונה לפטר את התובע, פיטוריו כעת היו ללא חזרתה של הנתבעת והפיטורים נכנסו לתוקפם ביום 30.11.08.

32. מהתנהלות זו של הנתבעת, ומתוכן מכתבה, עולה כי היה בכוונתה להוביל לסיומם המוחלט של יחסי העבודה עם התובע, באופן חד משמעי.

יש להדגיש כי בשונה מהאירועים בהם הופסקה עבודתו של התובע כפי שציינו לעיל, במקרה דנן התובע פוטר הלכה למעשה, ובנקודת זמן זה לא יכולה להיות מחלוקת כי הינו זכאי לפיצויי פיטורים.

בחנו את טענותיה של הנתבעת ולא מצאנו כל ראיה אשר יש בה בכדי להצביע על כך שהתובע ויתר על זכאותו לפיצויי פיטורים, עת החליט הוא לשוב לעבודה במהלך חודש דצמבר 2008. נהפוך הוא, התובע הבהיר באופן ברור וחד משמעי, כי הסיבה לכך שסיים את יחסי העבודה עם הנתבעת הייתה במהלך חודש ינואר 2009, בין היתר בשל העובדה, כי לא שולמו לו פיצויי פיטורים.

33. התובע העיד בעניין זה, כי פנה למנהל הנתבעת במועד בו עזב את העבודה ועמד על דרישתו לקבלת פיצויי פיטורים:

"ת. אני הודעתי באותו יום שלא קיבלתי את כל הכסף שמגיע לי והוא הבטיח שישלם, הוא גם שילם לי 2,000 ₪ ע"ח הפיצויים, שאלתי אותו מה קרה, הוא עשה לי העברה דרך הפקידה שלו, שאלתי למה הוא לא משלם לי, אמר לי אין לי כסף ואני אשלם לך בתשלומים. ובאותו היום אני עזבתי את העבודה על האוטובוס. אני חזרתי לתקופת ניסיון ויש פה את העד שיעיד על כך ואמרתי שאם לא משלמים לי את מה שמגיע לי אז אני אעזוב את העבודה ואז הפיטורים ייכנסו לתוקף כך הוסכם".

(ר' פרוטוקול עמ' 6, ש' 3-8).

התובע סיפר כי מנהל הנתבעת העביר לו תשלום על סך 2,000 ₪ על חשבון פיצויי הפיטורים, אולם משהבין כי אין בכוונת המנהל להמשיך ולשלם לו את יתר פיצויי הפיטורים, עזב את העבודה.

34. במסגרת חקירתו הנגדית נשאל התובע על גרסתו, מתוך מגמה לבחון את מהימנותו, אולם הוא נשאר עקבי בגרסה שהציג:

"ש. נכון שהגרסה שלך שאתה התפטרת ב-15/1/09 נולדה עקב תקופת ניסיון כפי שאתה קורא לה נולד רק לאחר שהוגש כתב ההגנה לתביעה המקורית?

ת. לא. זה לא נכון, אנחנו ישבנו בבית של שני הסדרנית והגענו להסכמה שאם זה לא מתאים לי בתקופת הניסיון אני חוזר כך שמכתב הפיטורים מה-30/8/08 יעמוד בעינו".

(ר' פרוטוקול עמ' 6, ש' 28-32).

ובהמשך העיד התובע:

"ת. אני את האמת לא רציתי לחזור לעבודה. אני לא העמדתי את החברה בניסיון, אני אמרתי אם אני חוזר לעבוד זה התנאי שלי, שלא יהיה שום ספק, אני חוזר לתקופת ניסיון, ואם לא מתאים לי אני עוזב, סיכמתי זאת עם הסדרנית והיה נוכח גם העד שהזמנתי לדיון היום."

(ר' פרוטוקול עמ' 7, ש' 2-4).

מתשובותיו של התובע למדנו כי טרם חזרתו לעבודה לאחר שכבר פוטר הוא נפגש עם הסדרנית בנתבעת וסיכם עימה את סידורי העבודה החדשים בנתבעת, אולם במפגש זה, התובע לא ויתר על זכאותו לפיצויי פיטורים.

35. בעניין זה העידה הסדרנית בנתבעת, הגב' בנוני, כי הפגישה עם התובע הייתה במטרה להחזיר אותו לעבודה לאחר שפוטר, ובסיכום עמו נקבע "שיחזור באותו שכר ובאותם תנאים מלבד לפי בקשה של ויקטור שיהיה לילה אחד נוסף בשבוע" (ר' עדותה של גב' בנוני, עמ' 24 ש' 12-13).

36. מדבריה של גב' בנוני למדנו כי התובע לא ויתר על זכאותו לקבל פיצויי פיטורים, ואף אסור היה לה לסכם עם התובע תנאי שכר חריגים. כוונתה של גב' בנוני הייתה כי התובע ישוב לעבודה באותם תנאי שכר, ובלבד שיוסיף לעבוד לילה נוסף .

37. דפוס התנהגות זה של הנתבעת בו הורתה על פיטוריו של התובע מבלי לשלם לו פיצויי פיטורים בא לידי ביטוי כפי שציינו גם בחודש יוני 2008, מועד נוסף בו פוטר התובע, באמצעות מכתב פיטורים, ואף אז התובע לא ויתר על זכאותו לפיצויי פיטורים, ודבר זה נכתב במפורש בסיכום עם מנהל הנתבעת.

בסיכום בין התובע למנהל הנתבעת מיום 1.7.08 (ר' נספח ג' לכתב התביעה) במסגרתו החליטה הנתבעת להשאיר את התובע בעבודה, נקבע במפורש כי "הנ"ל (התובע, י.כ) יקבל פיצויי-פיטורין בגין תקופה זו (שנה ו-7 חודשים) בכל מקרה."

הנתבעת לא שלחה לתובע מכתב בו חזרה בה מפיטוריו, אלא הגיעה עם התובע להסכם בו נקבעו תנאי עבודתו מחדש, ובין היתר סוכם עימו שישולמו לו פיצויי הפיטורים.

38. הסיכום עם התובע היה חד משמעי ואינו מותיר כל ספק באשר לזכאותו של התובע לקבל פיצויי פיטורים, אולם למרות זאת, הנתבעת בחרה שלא לעמוד בהתחייבותה כלפי התובע, ונמנעה מלשלם לו פיצויים אלו.

מנהל הנתבעת נשאל על הסיכום האמור בינו ובין התובע במסגרת חקירתו הנגדית:

"ש. אני מציג בפניך את המסמך מיום 1/7/08, אתה מכיר אותו, סיכום עם דוד דבורה (נספח ג')?

ת. כן, (קורא במסמך) אין פיצויים, הוא ממשיך לעבוד.

ש. תסביר לי מה הכוונה הנ"ל יקבל את פיצויי הפיטורים?

ת. שפיצויי הפיטורים שלו ישולמו בגין התקופה הזאת של שנה ושבעה חודשים.

ש. האם שילמתם לו אותם?

ת. לפי הנתונים לא.

ש. אתה התחייבת בהסכם לשלם לתובע את הפיצויים האלה לפחות שנה ושבעה חודשים, למה גם היום אתה מסרב לשלם את זה או שאתה לא מסרב?

ת. (העד משתהה בתשובתו) אם בית משפט יחליט אני אשלם את השנה ושבעה חודשים.

ש. אני שואל מדוע אתה לא מכבד את המילה שלך כפי שכתוב במסמך שאני מציג לפניך?

ת. יש פה בעיה מסודרת לטווח רחוק. אסור לי להעסיק אדם שקיבל פיצויי פיטורים.

ש. התחייבת לשלם ולא שילמת?

ת. זה אתה תחליט.

ש. וגם עכשיו אתה מסרב לשלם את הסכם הזה?

ת. אני שותק מסיבה אחת. אם אנחנו פה, אם אתה רוצה נצא החוצה ואשלם, הוא עשה הרבה דברים והוא דילג עליהם".

(ר' פרוטוקול, עמ' 34-33, ש' 23-28 ו-1-11).

39. דבריו והתנהלותו של מנהל הנתבעת בעת הדיון מדברים בעד עצמם ולא מצאנו כל הסבר בדברי המנהל אשר הניח את דעתנו, בנוגע לאי תשלום פיצויי פיטורים, לאחר שהנתבעת התחייבה לעשות כן באופן ברור.

40. במסגרת סיכומי הנתבעת, העלה ב"כ הנתבעת לראשונה טענה חדשה לפיה, ניתן לראות בהודעת הפיטורים האחרונה שניתנה לתובע, כהודעה שניתנה בעידנא דריתחא, שבסופו של יום בוטלה (ראה: סעיף 18 לסיכומי הנתבעת). טענה זו דינה להידחות על הסף, משלא נטענה כלל ע"י הנתבעת בכתב הגנתה או בתצהיריה, והועלתה לראשונה רק בסיכומים.

41. מדפוס התנהגותם של הצדדים התרשמנו כי גם בעת פיטוריו של התובע במהלך חודש נובמבר 2008, התובע עמד על תשלום פיצויי פיטורים ואף הנתבעת הייתה מודעת לכך שהייתה מחויבת לשלם לתובע פיצויים אלה, אך נמנעה מלעשות כן.

42. הנסיבות בהן חזר התובע לעבוד בנתבעת, במהלך חודש דצמבר, אינן מאיינות את זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים, ואף אין בהן בכדי ללמד על התפטרות התובע בדין מפוטר כפי שציינו.

43. התובע חזר לעבודה בנתבעת לאחר שפוטר, וזאת מתוך הנחה שהנתבעת תשלם לו את זכויותיו, ואף הנתבעת הראתה לו נכונות לעשות כן ושילמה לו תשלום בסך 2,000 ₪ ע"ח פיצויי הפיטורים.

44. לגרסת התובע לאחר שהבין ממנהל הנתבעת כי אין בכוונתו להמשיך ולשלם לו את התשלומים להם הינו זכאי, ותחת זאת האשים אותו בגניבת דלק, החליט התובע לסיים את עבודתו בנתבעת.

45. הנתבעת טענה כי התשלום בסך 2,000 ₪, אשר הועבר לתובע היה תשלום ע"ח שכר עבודתו, ולתשלום אין כל קשר לפיצויי פיטורים, שכן היא הייתה מעבירה לתובע מדי פעם מפרעות ע"ח שכר העבודה בהתאם לדרישתו.

46. הנתבעת לא הציגה כל תימוכין וראיות לכך שנהגה לשלם תשלומי שכר עבודה מראש לתובע, ולא הציגה כל מסמך מהנהלת החשבונות כי התשלום בסך 2,000 ₪ היה תשלום על חשבון שכר עבודתו של התובע ולא על חשבון פיצויי פיטורים. לפיכך, מצאנו לקבל את גירסת התובע, לפיה התשלום בסך 2,000 ₪ שולם לו ע"ח פיצויי פיטורים.

47. תקופת העבודה בה שב התובע לעבוד לאחר שפוטר הייתה תקופה קצרה, בה נעשה ניסיון להשיב את התובע לעבודה, אך התרשמנו כי התובע לא חזר לשגרת עבודה קבועה כפי שעבד קודם לכן, ואין לראות בנסיבות אלו כהתפטרות כדין פיטורים בהתאם לסעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים.

48. לנוכח האמור, אנו קובעים כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים מהנתבעת החל מיום 1/11/06 מועד תחילת עבודתו, ועד ליום 30/11/08 מועד בו סיים התובע את עבודתו בנתבעת לאחר שפוטר.

השכר הקובע

49. התובע טוען כי יש להעמיד את גובה השכר הקובע לפיצויי פיטורים על סך 7,182 ₪, שכן זהו הסכום ששולם לו עבור חודשים ינואר-אפריל 2008, ומלבד זאת יש לפסוק את פיצויי הפיטורים לפי גובה השכר בתוספת תשלומי מס ותשלומי חובה אחרים (שכר ברוטו).

50. מנגד, טענה הנתבעת כי שכרו הקובע של התובע עמד ע"ס 5,000 ₪ נטו, כפי שסוכם עימו.

51. לאחר שעיינו בתלושי השכר של התובע, מצאנו כי צודק התובע בטענתו כי יש להעמיד את גובה השכר הקובע לפי גובה השכר בתוספת תשלומי מס (שכר ברוטו), אשר עמד ע"ס של 7,182 ₪ (ברוטו).

מקום ששכרו של התובע בתקופה האחרונה לעבודתו אינו משקף את שכרו הרגיל בכל מהלך עבודתו, תשלם הנתבעת לתובע פיצויי פיטורים לפי השכר הממוצע, של 7,182 ₪ (ברוטו).

פיצויי פיטורים

52. בהתחשב בגובה השכר האמור, ובשים לב לקביעתנו כי התובע היה זכאי לפיצויי פיטורים החל מיום 1/11/06 ועד ליום 30/11/08, הרינו קובעים כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך 14,962 ₪.

מאחר והנתבעת שילמה לתובע תשלום בסך 2,000 ₪ ע"ח פיצויי פיטורים, הרי שנותר לה לשלם לתובע תשלום בסך 12,962 ₪ (2,000 ₪ –14,962 ₪ ).

דמי הודעה מוקדמת

53. לאור תקופת עבודתו של התובע, הנתבעת הייתה חייבת למסור בידיו הודעה מוקדמת של 30 יום, קודם כניסת הפיטורים לתוקפם ביום 30.11.08.

54. התובע קיבל את הודעת הפיטורים ביום 10.11.08, 20 יום קודם כניסת הפיטורים לתוקפם, ועל כן הינו זכאי לתשלום דמי הודעה מוקדמת עבור 10 ימים.

סעיף 7 (א) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים והתפטרות, תשס"א-2001, קובע כי "מעביד שפיטר עובד ולא נתן לו הודעה מוקדמת לפיטורים כאמור בחוק זה, ישלם לעובדו פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת".

משקבענו כי שכרו הקובע של התובע הינו 7,182 ₪, ובשים לב כי מדובר בתשלום עבור תקופה של 10 ימי עבודה, מקובלת עלינו טענת התובע להעמיד את הסכום לפיצוי בגין רכיב זה בסך 2,394 ₪, שכן מדובר ב 1/3 משכרו החודשי.

לאור האמור אנו מעמידים את זכאותו של התובע לפיצוי בגין רכיב זה על סך 2,394 ₪.

פיצוי בגין פיטורים שלא כדין

55. התובע טוען כי פוטר מבלי שנערך לו שימוע כדין, ועל כן הינו זכאי לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין.

56. הנתבעת טענה מנגד, כי התובע הוא אשר בחר לסיים את עבודתו בנתבעת, ועל כן בנסיבות אלו לא היה מקום לקיים לו שימוע.

57. עוד טענה הנתבעת כי גם אם טענתו של התובע בדבר אי קיום שימוע נכונה, הרי שפגם זה התרפא במהלך השיחה של הסדרנית עם התובע, אשר כתוצאה ממנה הפיטורים בוטלו והתובע הוחזר לעבודתו.

58. זכות השימוע טרם פיטורין הוכרה במשפט העבודה הישראלי כחלק מהזכות לטיעון, הן במגזר הציבורי והן במגזר הפרטי, אשר בגדרה נקבע כי "זכות הטיעון עומדת לעובד במלוא הדרה, כלפי המעסיק הפרטי, בה במידה שעומדת היא לו כלפי המעסיק הציבורי וכלפי המעסיק הדו-מהותי" (ר' ע"ע (ארצי) 109/08 מרכז החינוך העצמאי לתלמוד תורה – עובדיה בן נון (פורסם בנבו).

59. כבוד הנשיאה השופטת נילי ארד, עמדה על החשיבות שיש לזכות טיעון אמיתית, וזאת בהאי לישנא:

"זכות הטיעון איננה מטבע לשון, אין לראות בה "טֶקֶס" גרידא, שיש לקיימו, מצוות אנשים מלומדה, כדי לצאת חובה. זכות הטיעון נמנית על זכויות היסוד של שיטתנו המשפטית ומטרתה להביא לידי כך שתתקבל החלטה עניינית, מושכלת ומבוררת, תוך מתן תשומת לב מלאה ומשקל ראוי לעמדותיו ולעניינו של מי שעלול להיפגע מן ההחלטה. זוהי זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו, או בעניינו ובהתאם ליתן תגובתו להן, להציג את האידך-גיסא, מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו" (ר' דב"ע מח /148-3 שק"ם בע"מ - אפרים גרינברג, פד"ע כ 141, 143 ו ע"ע 1027/01 ד"ר יוסי גוטרמן - המכללה האקדמית עמק יזרעאל).

לאור קביעתנו כי התובע פוטר מעבודתו בנתבעת באמצעות מכתב פיטורים, הרי שהיה על הנתבעת לקיים שימוע טרם הוצאת מכתב הפיטורים.

60. מעדותו של מנהל הנתבעת למדנו כי לתובע לא ניתנה זכות השימוע, וכי ההודעה על הפיטורים ניתנה במועד בו הודיע לתובע על פיטוריו (ר' עדות מנהל הנתבעת, עמ' 32, ש' 10-13).

הנתבעת ביקשה להיאחז בפגישה שקיימה הסדרנית עם התובע, אשר בסופה נאות התובע לשוב לעבודתו, אך לא מצאנו בטענה זו כל ממש שעה שהסדרנית הבהירה כי כוונתה הייתה להחזיר את התובע לעבודה בנתבעת וזאת לאחר פיטוריו.

61. בנסיבות אשר הובאו בפנינו לא מצאנו כי לתובע קוים שימוע, ולמעשה ההחלטה לפטרו התקבלה באופן שרירותי על ידי הנתבעת מבלי שניתנה לתובע זכות הטיעון.

62. בנסיבות אלה אנו סבורים כי יש להעניק לתובע פיצויים בגין פיטורים שלא כדין בגובה של שכר חודשי בסך 7,182 ₪.

הפרשי שכר עבודה

63. ברכיב תביעה זה מעלה התובע, מספר נסיבות אשר בעטיין הנתבעת לא שילמה לו את מלוא שכר העבודה לו הוא היה זכאי במשך עבודתו, ואף הפחיתה אותו באופן חד צדדי.

נציג את הנסיבות השונות בהן עותר התובע להפרשי שכר, ואת עיקרי טענות הצדדים ביחס לכל תשלום.

הפרשי שכר עבור חודש יולי 2007

64. התובע טוען כי בחודש יולי 2007, נוצר סכסוך בינו ובין מנהל הנתבעת, על רקע תנאי עבודתו, וכתוצאה מכך הורה המנהל על פיטוריו במהלך שיחה טלפונית.

לגרסת התובע הוא שהה בביתו במשך 4 ימים, ובהתערבות אחיו של מנהל הנתבעת הוא הוחזר לעבודתו, אולם הנתבעת ניכתה משכרו תשלום עבור 4 ימים בהם שהה בביתו כאמור.

65. כנגד טענות התובע, טענה הנתבעת כי במהלך חודש יולי 2007 התובע שהה בחופשה במשך 9 ימים, וזאת לאחר שניצל את מכסת ימי החופשה שעמדו לזכותו, ועל כן אין הוא זכאי להפרשי שכר עבודה.

לגרסת הנתבעת, למרות שהתובע לא היה זכאי לשכר עבור הימים בהם הוא שהה בחופשה, היא שילמה לו 50% מהשכר, וזאת כמחווה ורצון טוב לסייע לתובע.

66. אין מחלוקת בין הצדדים כי לא שולם לתובע, מלוא השכר עבור חודש יולי 2007, ואף הדבר עולה מעיון בתלוש השכר עבור חודש זה בו צוין כי שכר הברוטו שקיבל התובע עמד על סך 6,239.49 ₪, בעוד שכר העובדה עבור חודש קודם וחודש מאוחר יותר, עמד על סך 7,100.98 ₪.

המחלוקת בין הצדדים מתייחסת לנסיבות בהן הופחת שכרו של התובע, ובעוד התובע טוען כי פוטר למשך 4 ימים, טוענת הנתבעת כי התובע שהה בחופשה מעבר למכסת הימים המותרת.

לאחר בחינת גרסאות הצדדים העדפנו לבכר את גרסת התובע על פני גרסת הנתבעת.

67. ביומנו של התובע צוין כי עבודתו הופסקה בין הימים 26.7.07 ועד יום 1.8.07, ובהיבט זה ראוי להבהיר כי היכן שהתובע שהה בחופשה במהלך עבודתו בחודש זה, צוין ביומנו מפורשות "חופש אילת", ובימים בהם הושעה מעבודתו צוין "הפסקת עבודה".

למעלה מן הדרוש נבהיר כי מטענות הצדדים התרשמנו כי היו חלוקי דעות רבים בין התובע לבין מנהל הנתבעת, וטענת התובע מתיישבת בעינינו עם הלך הרוח שהיה בין הצדדים כפי שעולה מהמסכת הראייתית שהובאה בפנינו.

לנוכח האמור, הרינו מקבלים את טענות התובע ביחס להפרשי שכר בגין 4 ימי עבודה, ולאור זאת אנו מקבלים את תביעתו להפרשי שכר בסך 860 ₪.

הפרשי שכר עבור חודש ספטמבר 2008:

68. לגרסת התובע הוא פוטר מעבודתו על רקע יציאה לחופשה, לאחר שקיבל אישור על כך, אולם מנהל הנתבעת לא התיר לו לשוב לעבודה, לאחר שפיטר אותו בשיחת טלפון בדרכו לחופשה.

69. לגרסת הנתבעת, התובע שהה בחופשה מבלי שקיבל אישור על כך, ועל כן הוא היה זכאי לתשלום עבור 15 ימי עבודה, אולם למרות זאת היא שילמה לו שכר עבור 19 ימי עבודה.

מטענת הנתבעת עולה כי התובע הושעה מעבודתו, על רקע יציאתו לחופשה, אולם התובע לא פוטר מעבודתו.

70. גב' בנוני העידה בנוגע לנסיבות יציאתו של התובע לחופשה, כי הבהירה לתובע במפורש כי היציאה לחופשה לא אושרה לו על ידי מנהל הנתבעת, אולם למרות זאת הוא החליט לצאת לחופשה (ר' פרוטוקול, עמ' 22 ש' 27-32).

71. מעדותה של גב' בנוני למדנו כי יציאתו של התובע לחופשה יצרה אצלה קשיים של ממש במציאת נהג לסידור העבודה של התובע.

72. חיזוק ותמיכה לדבריה של גב' בנוני מצאנו במסמכים אשר הועברו בין התובע למנהל הנתבעת לאחר שובו של התובע מחופשה (ר' נספחים ד-ו לכתב התביעה), מהם התרשמנו כי הייתה חוסר הבנה בנוגע לאישור יציאתו של התובע לחופשה.

73. על אף שהתובע שהה בחופשה ללא אישור, לטעמינו הייתה מוטלת על הנתבעת החובה לקיים בירור עם התובע, ורק לאחר מכן לנקוט עמדה ברורה בנוגע להמשך העסקתו, או הליך השעייתו.

הנתבעת לא נקטה בהליך משמעתי נגד התובע, אלא השעתה אותו באופן חד צדדי מעבודתו.

74. מאחר והתובע נעדר מעבודתו 3 ימים, מבלי שקיבל אישור יציאה והנתבעת השעתה אותו למשך 10 ימי עבודה, אנו סבורים כי הינו זכאי לתשלום עבור 7 ימי עבודה, ובסך כולל של 2,162 ₪.

הפרשי שכר עבור חודש דצמבר 2008.

75. התובע טוען כי הנתבעת הפחיתה משכר עבודתו של חודש דצמבר 2008, תשלום שכר של יום אחד בסך 308.8 ₪.

הנתבעת בסיכומיה לא טענה כל טענה הסותרת את טענת התובע בנוגע לתשלום עבור הפרשי שכר ליום אחד כפי שהינו טוען.

76. עיון בתלוש השכר של חודש דצמבר 2008 מגלה כי לתובע שולם שכר עבור 16 ימי עבודה, וזאת על אף שיומנו מתאר עבודה במשך 17 ימים.

לנוכח האמור, הרינו מקבלים את תביעתו של התובע בעניין זה ומעמידים את זכאותו על סך 308 ₪.

הפרשי שכר חודש ינואר 2009

77. התובע טוען כי לא שולם לו שכר העבודה עבור 13 ימים בהם עבד בחודש ינואר 2009.

מנגד, טוענת הנתבעת כי שילמה לתובע שכר עבודה בסך 2,000 ₪ אשר הועבר אליו כמקדמה על שכר עבודתו בחודש ינואר האמור, אולם התובע התפטר מהעבודה במהלך החודש.

78. משקיבלנו את טענות התובע לעניין פיצויי פיטורים, ומשקבענו כי התשלום ששולם לתובע בסך 2,000 ₪ היה ע"ח פיצויי פיטורים, הרי שהתובע זכאי לתשלום עבור 13 ימים בהם עבד בחודש ינואר 2009.

79. בשים לב כי סוכם עם התובע כי יקבל תוספת בסך 200 ₪ לשכרו החודשי, החל מיום 1.7.08, אנו קובעים כי התובע זכאי להפרשי שכר בסך 2,907 ₪ בגין תקופה זו, (13*8*5,200/186 ₪) בתוספת הפרשי הצמדה החל מיום 1.1.09.

הפרשי שכר בגין מיסוי

80. לגרסת התובע השכר הברוטו שקיבל לא היה יציב, והשתנה בהתאם לשיעורי המס שהיה עליו לשלם. לטענתו החל מחודש מאי 2008 ואילך זכה הוא להקלות במיסוי, אולם הקלות אלו לא באו לידי ביטוי בשיעור השכר הנטו שקיבל מהנתבעת.

לטענת התובע, הנתבעת היא זו אשר נהנתה מהקלות המיסוי להם זכה, ולפיכך הנתבעת התעשרה שלא כדין מהורדת שיעורי המס להם זכה.

הנתבעת טענה מנגד כי הסיכום עם התובע היה כי יקבל שכר נטו, ולפיכך אין ולא היה כל ערך לשינוי דרגות המיסוי להם זכה במהלך עבודתו.

הסכם בדבר תשלום שכר בשיעור "נטו" הינו "חרב פיפיות", שכן הוא פועל לשני הכיוונים והוא מחייב גם במקרה של הקלות בשיעורי המס, מהם לא נהנה העובד.

81. אנו בדעה כי ככל נזק נטען, על התובע להוכיח את שיעורו של הנזק. לשם כך, יכול היה התובע להציג את שיעור חיוב המס מכוח תיאום המס; להציג חוות דעת חשבונאית על הצפי בדבר החזר המס וכיוצא באלה.

כל זאת לא עשה התובע.

למעשה לא ברור כיצד הגיע התובע לסכום תביעתו – על כן דין תביעתו ברכיב זה- להידחות.

הפרשי שכר מכוח הסכם העבודה

82. התובע טוען כי בתחילת חודש יולי 2008 סוכם עמו על תוספת בסך 200 ₪ לשכר הנטו שקיבל.

כתמיכה בטענתו הפנה אותנו התובע להסכם אשר נחתם בינו ובין מנהל הנתבעת לבין התובע ( נספח ג לכתב התביעה) לפיו הנתבעת התחייבה להעלות את שכר עבודתו ב-200 ₪ ולהעמידו על סך 5,200 ₪.

הנתבעת לא הציגה כל מסמך שיש בו בכדי להצביע על שינוי מההסכם האמור.

83. לאור האמור, הרינו מקבלים את טענתו של התובע לפיה, החל מיום 1.7.08 הוא היה זכאי לתוספת שכר של 200 ₪, וקובעים כי הינו זכאי להפרשי שכר בסך 1,200 ₪.

תשלום עבור שעות נוספות

84. התובע טוען כי עבד שעות נוספות, אולם לא קיבל תמורתן כל תשלום. לגרסת התובע, הוא עבד במשך כל תקופת עבודתו 1005 שעות נוספות אשר בגינן הינו זכאי לתשלום גמול בשיעור של 125%, וכן 2,055 שעות נוספות בשיעור של 150%.

לטענת התובע, עבודתו הייתה במתכונת עבודה קבועה, אשר החלה בשעה 05:00 ונמשכה עד השעה 19:00 ברצף, ופעמיים-שלושה בשבוע נמשכה עבודתו עד השעה 24:00.

עוד טוען התובע כי בין סידור העבודה הקבוע שקיבל, לא היו לו נסיעות קבועות והוא נאלץ לשהות בשטחה של הנתבעת, לצורך עבודות שונות שקיבל מהנתבעת, ובין היתר נשלח הוא לטיפולים לרכבים וסידורים נוספים כפי שהייתה חפצה הנתבעת.

85. התובע הוסיף וציין כי מדי פעם, הוא היה נוהג להמתין בביתו עם רכב הנתבעת, אולם גם אז היה יוצא לסידורים בהתאם לצרכיה של הנתבעת.

כתמיכה בטיעוניו לביצוע שעות נוספות, הפנה התובע ליומן בו רשם ופירט את הנסיעות שביצע.

התובע הוסיף כי, ככל שבית הדין לא יקבל את טיעוניו בנוגע למספר השעות שביצע, יקבעו מספר השעות הנוספות על פי אומדנא דדינא.

86. הנתבעת טענה כי במשך כל תקופת עבודתו, התובע לא העלה כל דרישה בנוגע לתוספת של שעות נוספות, ואף במכתבים ששלח לנתבעת, לא העלתה כל דרישה לתשלום רכיב תביעה זה.

הנתבעת הוסיפה וציינה כי לתובע היה סידור עבודה קבוע בבוקר בצהרים ובערב, אולם בין הנסיעות שביצע הוא היה פנוי ולא ביצע כל משימה.

הנתבעת אף הפנתה בסיכומיה למועדים ספציפיים ביומנו של התובע המצביעים על כך שהתובע ביצע סידורים פרטיים בהם היה פנוי מנסיעות.

87. כאמור, עבודתו של התובע הורכבה מביצוע משימות של הסעות, כאשר חלו הפסקות בין ביצוע משימה למשימה. באשר לשעות שבין ביצוע משימה אחת לשנייה, לדעתנו, השאלה המהותית היא האם בשעות אלה התובע "עמד לרשות העבודה", והאם התובע "נדרש ע"י מעבידו להישאר במקום העבודה". ככל שבשעות אלה התובע היה צריך להיות זמין לביצוע הסעות נוספות, לבצע פעולות הקשורות לעבודתו או להיות נוכח פיזית במקום העבודה, או באתר אליו ביצע את ההסעה, מדובר בשעות עבודה, גם אם התובע לא נהג באותן שעות. לעומת זאת, ככל שבשעות שבין ביצוע משימה אחת לשנייה היה התובע בהפסקה ממשית, כאשר רשאי היה לעסוק בענייניו (מנוחה, ארוחה, עריכת סידורים פרטיים), ולא היה חייב להימצא במקום מסוים, שעות אלה אינן נחשבות כ"שעות עבודה".

ראו:

ע"ע (ארצי) 1054/00 אבו רמוז פדל – ברקת חברה לבניין בע"מ (מיום 29.5.05).

ע"ע (ארצי) 1302/04 תמנון שירותי מיגון בע"מ – מיכאל דנילוב (מיום 1.6.05).

ע"ב (ת"א) 5624/01 דנילוב מיכאל – תמנון שירותי מיגון בע"מ, עבודה אזורי כרך ט"ז, 758.

ע"ב (ת"א) 200042/98 יעקב רוכמן – חברת מסיעי אריה שאשא בע"מ).

88. על יסוד התרשמותנו מעדויות הצדדים בפנינו וחומר הראיות, אנו קובעים כי התובע לא הוכיח את טענתו כי במשך כל שעות העבודה הרשומות ביומנים שהציג עמד "לרשות העבודה". כמו כן, הגענו למסקנה כי במקרה הנדון לא ניתן לפסוק לתובע גמול בעד עבודה בשעות נוספות, גם אם ננקוט בגישה הגמישה יותר של הפסיקה. שכן, עיון ביומנו של התובע מעלה כי לתובע לא היתה מתכונת עבודה אחידה וקבועה, וכי ביצע משימות בשעות שונות וכן ביומנו אין כל פירוט על מעשיו של התובע בין ההסעות, ממנו ניתן להסיק כמה שעות עבד בכל יום. התובע גם לא הוכיח מתכונת עבודה קבועה, שעל בסיסה ניתן לקבוע אם התובע עבד בשעות נוספות, וכמה שעות עבודה נוספות עבד ביום. בהעדר אפשרות לקבוע, ולו על יסוד אומדן, כי התובע עבד בשעות נוספות ואת מספר השעות הנוספות אותן עבד התובע, הגענו לכלל מסקנה כי דין תביעתו של התובע לגמול שעות נוספות להידחות; ונפרט.

89. אכן, בעבר נקבע בפסיקה כי התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח באופן מדויק את שעות עבודתו. אולם, גישה זו של הפסיקה הוגמשה, ונפסק כי די בהוכחת מתכונת עבודה כללית, וכן נפסק כי ניתן לפסוק גמול שעות נוספת על יסוד אומדן. עוד יש לציין, כי גם עפ"י פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, כאשר הוכיח העובד מתכונת עבודה קבועה, במסגרתה עבד בשעות נוספות, אין העובד חייב להוכיח באופן מדויק את שעות עבודתו.

ראה:

דב"ע (ארצי) לז/1-2 תופיק חלד מחמוד – דקל מרקט שותפות, פד"ע ח' 343, בעמ' 351.

ע"ע (ארצי) 1351/04 מראט זרצקי – שירותי אבטחה ושמירה (תשמ"ו) בע"מ.

90. מחקירתו הנגדית של התובע, עולים הדברים הבאים:

במהלך שעות ההפסקה שבין המשמרות, במשך יום העבודה, נהג התובע לבצע מטלות שונות, כגון: הסעת האוטובוס לטיפול במוסך והמתנה במוסך, ומשימות מגוונות אחרות אשר הטילה עליו הנתבעת. התובע מאשר התכנות מצבים בהם הלך הביתה במהלך שעות ההפסקה, אך הבהיר כי עשה כן בסיכום עם מנהל הנתבעת או עם סדרנית העבודה. התובע שלל מצבים בהם הלך לעיסוקיו הפרטיים, עזר לבנו במסעדה , הלך לטיפולים נפשיים וכו' (ראה פרוטוקול מיום 28.3.12 עמ' 15 שורה 23, עמ' 14 שורות 15 – 28).

91. מחקירתה הנגדית של סדרנית העבודה גב' שני בנוני, מצטיירת תמונה שונה, מזו שמבקש התובע להציג בפנינו, בכל הקשור לעמידתו, לכאורה, לרשות החברה, גם במהלך שעות ההפסקה שבין המשמרות. לגירסתה, התובע היה חופשי לעשות כרצונו במהלך שעות ההפסקה שבין המשמרות (פרוטוקול מיום 28.10.12, עמוד 27 שורות 2 – 12), כמו כן ציינה הסדרנית כי התובע לא נדרש להתייצב חזרה במשרדי החברה לאחר שסיים את סידור העבודה הקבוע שלו. עוד העידה הסדרנית כי היו מצבים בהם התובע נהג לצאת באותן הפסקות שבין המשמרות, לסידורים אישיים ולצרכיו הפרטיים. אמנם, ציינה גב' בנוני כי התובע ביצע לעיתים נסיעות שונות לצורך טיפולים לאוטובוס עליו נהג, אולם לרוב היה פנוי ומשוחרר מכל פעילות.

מר גבריאלי חברו של התובע, אשר העיד מטעמו, סיפר בעדותו כי לתובע לא הייתה מתכונת עבודה קבועה בנתבעת:

"ת. אין לו קבוע, זה משתנה, יש לו ככה וככה, זה בעל הבית שלו הוא יכול להגיד לו מה לעשות. חלקם קבועים וחלקם משתנים. אין מה לעשות, זה גלגלים.

ש. אתה מדבר שהקבועים והמשתנים הם במסגרת סידור העבודה?

ת. המשתנים והקבועים? אז באיזה מסגרת זה? אני שוב מסביר התובע עובד אצלו יש לו את הקווים שלו והוא מתחייב לעבוד לפי צרכי המשרד. חלקם קבועים חלקם משתנים לפי צרכי המשרד".

(פרוטוקול מיום 26.12.12, עמ' 22 שורות 16 – 21).

מר גבריאלי סיפר עוד בעדותו כי לתובע היה ניתן סידור עבודה יום קודם לעבודתו, וסידור זה היה מאופיין בנסיעות קבועות ונסיעות משתנות, והתובע סיפר לו כי סידור עבודתו שונה מספר פעמים (ר' דבריו של מר גבריאלי, עמ' 22, ש' 11-14).

92. התחקות אחר שעות עבודתו של התובע על פי היומן שהציג מלמדות על עבודה בשעות לא קבועות, כאשר המועדים בהם התחיל וסיים את עבודתו השתנו מעת לעת. כך למשל ציין התובע ביומנו כי בחלק מהימים החל לעבוד בשעות הבוקר בשעה 05:00 ולעיתים בשעה 06:30 ולעיתים בשעה 07:30.

באופן דומה התובע ציין ביומנו כי לעיתים הוא ביצע נסיעות אחרונות בשעה 16:30 ולעיתים בשעה 17:30, ולעיתים בשעה 19:00, כאשר היומן כאמור אינו מעיד על מתכונת עבודה קבועה ואחידה.

זאת ועוד. מיומנו של התובע התרשמנו כי בין הנסיעות שביצע, התובע לא העמיד עצמו בכל עת לטובת משימות הנתבעת כפי שטען בתביעתו.

93. מעיון ביומן התובע עולה כי התובע הקפיד לציין כל נסיעה או מטלה שקיבל מהנתבעת, ומהרישומים שערך עולה, כי היו לתובע שעות פנויות רבות החל משעות הבוקר ועד לשעות הצהריים, בהן לא הוכח כי עמד לרשות הנתבעת, שכן התובע לא ציין ברוב המכריע ביומן כי ביצע נסיעות בשעות אלו.

94. לא נעלם מעינינו כי התובע נשלח מספר פעמים בין הנסיעות שביצע, לביצוע טיפולים במוסך, אך כאמור לא היה מדובר במשימות קבועות, אשר יש בהן בכדי ללמד על ביצוע משימות באופן שוטף בין הנסיעות.

התובע לא הוכיח באלו מן הימים נדרש הוא לעמוד לרשות הנתבעת ללא הפסקה, אם בכלל, ובאילו מקרים יכול היה לנצל את ההפסקה שבין הנסיעות לעסוק בענייניו הפרטיים. אי קיום הבחנה ברורה בעניין זה, משליך על הגרסה שהציג התובע בטענתו לביצוע שעות נוספות, ויש בו בכדי להפריכה.

95. בנוגע לשעות עבודתו של התובע בין שעות הבוקר לשעות הצהרים, העידה גב' בנוני כי הקפידה שלא להעביר משימות לתובע בין השעות 08:30 לשעה 13:00.

מר גבריאלי, אשר העיד מטעם התובע כאמור, תמך בדבריה של גב' בנוני, והבהיר בחקירתו הנגדית כי בין הנסיעות התובע שהה בביתו:

"ש. וכשלא היה לו סידורים ובין שעות העבודה הוא היה בבית אתה בטח ידעת את זה?

ת. אז איפה הוא ילך, ברור שלביתו".

(פרוטוקול מיום 26.12.12, עמ' 21, ש' 25-26).

96. הפסיקה קבעה כי "שעות העבודה" - הן השעות שבהן העובד עומד לרשות העבודה, דהיינו השעות בהן לא היה חופשי לעשות כרצונו (דב"ע שן/84-3 מדינת ישראל - ראובן רון, פד"ע כ"ב 433).

בנוגע לשעות עבודת נהג נקבע כי שעות עבודה של נהג, הינן שעות הפעילות במסגרת תחום השעות שבהן עמד לרשות העבודה (דב"ע מה/ 22-3 אגד בע"מ - לוידיג קרץ, פד"ע י"ז, 21).

97. במקרה שלפנינו לא הוצגה בפנינו מסכת עובדתית המלמדת על כך שהתובע עמד לרשות העבודה, והיה צריך להיות זמין בכל עת לביצוע נסיעות נוספות. התרשמנו כי התובע היה מצוי בהפסקה משמעותית, והיה פנוי לנהל את ענייניו הפרטיים, ועל כן לא מצאנו לקבוע כי השעות שבין הנסיעות, הינן בגדר שעות עבודה.

98. חיזוק לדברים אלו מצאנו ביומנו של התובע בו הוא מציין במפורש כי עסק בענייניו האישיים בין הנסיעות. כך למשל בימים 23.9.07 ו 26.11.07 היה התובע בפגישות בביטוח לאומי, בימים 27.12.07 ו 31.12.07 היה בטיפולי שיניים, ועוד מספר רב של ימים בהם עסק התובע בעניינים אישיים בעיקר בין שעות הבוקר לשעות הצהריים בהם היה פנוי.

99. לאחר שעיינו בכל חומר הראיות והעדויות ששמענו לא שוכנענו כי התובע עמד לרשות העבודה, במהלך שעות ההפסקה שבין המשמרות, במשך כל תקופת עבודתו, כנטען על ידו; כמו כן, כפי שציינו לעיל, גם אם ננקוט בגישה גמישה יותר של הפסיקה, לא ניתן לפסוק לתובע גמול בעד עבודה בשעות נוספות, שכן הגענו לכלל מסקנה כי לתובע לא היתה מתכונת עבודה אחידה וקבועה. לא הוכח כי התובע היה מוכן ומזומן לכל קריאה של סדרנית העבודה שתתעורר בזמן ההפסקה בין המשמרות או כי התובע נדרש להימצא במשרדי החברה בשעות ההפסקה ללא מטרה. בנקודה זו, עדותה של סדרנית העבודה מהימנה עלינו ואנו מעדיפים ומקבלים את גירסתה בעניין זה על פני גירסת התובע.

משלא הוכח בפנינו כי התובע נדרש לעמוד ל"רשות העבודה" במהלך שעות ההפסקה שבין המשמרות, כנטען על ידו , או באלו מקרים נדרש לעמוד לרשות החברה ללא הפסקה, אם בכלל, משהתרשמנו כי אין המדובר במתכונת עבודה אחידה וקבועה – דין תביעת התובע לשכר עבודה בגין שעות נוספות, להידחות.

תשלום דמי הבראה:

100. לגרסת התובע הוא היה זכאי ל 10 ימי הבראה, אולם הנתבעת שילמה לו דמי הבראה רק עבור 9 ימים.

הנתבעת טענה כי התובע היה זכאי ל-7 ימי הבראה, אשר שולמו לו במלואם, ואף שילמה לו תשלום נוסף בסך 661 ₪ יותר מהסכום לו היה זכאי.

לאור הוותק שצבר התובע במהלך עבודתו, הוא היה זכאי לתשלום עבור 11 ימי הבראה, 5 ימים בשנה הראשונה, ו-6 ימים בשנה השנייה.

משהתובע העמיד את תביעתו על תשלום יום הבראה אחד נוסף, ובשים לב לטענת הנתבעת כי שילמה לתובע 7 ימי הבראה, הרי שאנו מקבלים את התביעה ברכיב זה.

הנתבעת תשלם לתובע דמי הבראה בשיעור של 330 ₪.

תשלום ימי חופשה:

101. התובע טוען כי לאור תקופת עבודתו הוא היה זכאי לקבל 30.33 ימי חופשה, אולם הנתבעת שילמה לו בתלושי השכר תשלום עבור 25 ימים.

102. עוד טוען התובע כי הלכה למעשה, הוא לא ניצל את ימי החופשה אשר נזקפו לזכותו בתלושי השכר, ואף לחלק מימי החופשה נשלח בניגוד לרצונו.

התובע ציין כי נגזלו ממנו ימי חופשה, ובסיכום כולל עתר הוא לתשלום עבור 16 ימי חופשה.

הנתבעת ציינה כי התובע הודה בעת דיון מקדמי שהתקיים ביום 22.10.10 כי הוא קיבל 23 ימי חופשה, ואף מרישומי יומנו עולה כי הוא היה בחופשה 51 ימים במשך תקופת עבודתו.

לגרסת הנתבעת, יש לקזז ימי חופשה אשר שולמו לתובע ביתר, מכל סכום שיפסק לטובת התובע.

103. על פי הוראות סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, חייב מעביד לנהל פנקס חופשה, בו יירשמו ביחס לכל עובד פרטים שנקבעו בתקנות וביניהם מועדי החופשה, דמי חופשה ששולמו ותאריך תשלום.

הפסיקה קבעה כי נטל ההוכחה בדבר ימי החופשה הוא על המעביד, וכי "חובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים כאמור בסעיף 26" (ר' דב"ע לא/3-22 צ'יק ליפוט – חיים קסטנר, פד"ע ג 215; דב"ע נז/3-7 נחום לבון – מ.ת.מ תעשייה ומלאכה בע"מ, פד"ע לב 584).

104. הנתבעת לא הציגה בפנינו פנקס חופשות של התובע, וטענותיה נשענו על דברי התובע בבית הדין, ועל היומן שניהל התובע.

מעיון ביומן התובע עולה, כי במשך עבודתו בנתבעת, הוא יצא לחופשה במשך 27 ימים. במניין זה לא הבאנו את הימים באים היה מושעה מעבודתו.

על פי חוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 ובשים לב לתקופת עבודתו, התובע היה זכאי ל-28 ימי חופשה שנתית.

אשר על כן, התובע זכאי לתשלום עבור יום חופשה נוסף בסך 215 ₪.

סוף דבר:

105. הננו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע תוך 30 יום את התשלומים הבאים:

א. פיצויי פיטורים בסך 12,962 ₪.

ב. דמי הודעה מוקדמת בסך 2,394 ₪.

ג. פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך 7,182 ₪.

ד. דמי הבראה בסך 330 ₪.

ה. דמי חופשה בסך 215 ₪.

תשלומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 30.11.08 ועד למועד התשלום בפועל.

ו. בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע, הפרשי שכר עבודה, כדלקמן:

1. 860 ₪, אשר יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1/7/07.

2. 2,162 ₪ אשר יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/10/08.

3. 308 ₪ אשר יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/1/09

4. 2,907 ₪ אשר יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/2/09.

5. 1,200 ₪ אשר יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/7/08.

106. התביעה לתשלום גמול עבור שעות נוספות – נדחית.

107. הנתבעת תשלם לתובע תוך 30 יום, הוצאות משפט בסך כולל של 5,000 ₪.

108. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"א אלול תשע"ג, (27 אוגוסט 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

קלדנית: רות רחמים.