המבקשים עותרים למתן אורכה להגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בכפר סבא (כב' הש' מירב בן ארי) מיום 26.1.14 (להלן- פסק הדין).

1. לטענת המבקשים אף שפנו לעורך הדין אשר יצגם בערכאה קמא, עוה"ד ישראל ליבוביץ, לצורך הגשת ערעור ואף הקדימו שילמו לו תמורה בגין כך, ניתק עימם עו"ד ליבוביץ כל קשר. בין לבין פנו המבקשים לעורך אחר אשר ייצגם לצורך הגשת הערעור אלא שהמועד להגשת הערעור חלף ומכאן בקשתם.

2. עוד ובנוסף טוענים המבקשים כי המבקש 1 נדרש לטיפולים רפואיים שונים בשל מחלתו, ונאלץ לשהות מרבית זמנו בבתי חולים ובביקורים אצל רופאיו כך שהתקשה לטפל בעניינים המשפטיים, במיוחד אחר שבא כוחו ניתק עמו כל קשר, כאמור לעיל.

3. לטענת המבקשים סיכויי הערעור על פסק דינה של ערכאה קמא טובים. הן בשל העובדה שפסק הדין, אשר ענינו בתשלום דמי שכירות, ניתן אף כנגד המבקשת 2 אשר לא חתמה כלל על הסכם השכירות, הן בשל כך שביהמ"ש חייב את המבקש 1 מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט על אף שעילה זו לא נטענה בכתב התביעה, וכן חייב את המבקשים ע"פ הסכם שכירות ישן משנת 2002 בקובעו שהסכם זה הוארך בע"פ אע"פ שלא באה לכך כל ראיה, קבע שקיים השתק פלוגתא בהתבססו על פסק דין שבוטל ועוד.

4. המשיב מתנגד למבוקש. לטענת המשיב הבקשה לאורכה הוגשה למעלה מחודשיים לאחר מתן פסק הדין כאשר המבקשים אינם מציגים טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד.

לטענת המשיב, קושי ביצוג אינו מהווה עילה להארכת מועד, מה גם שלא נעשתה כל פניה לב"כ המשיב לצורך הארכת מועד או קבלת חומר משפטי קודם לחלוף מועד הערעור. עוד טוען המשיב כי טענות המבקשים כאילו בא כוחם הפסיק את הקשר עימם הינן תמוהות בלשון המעטה ונטענו כלאחר יד וללא המצאת אסמכתאות לכך.

5. אשר לטענות בדבר מצבו הרפואי של המבקש, הרי שלטענת המשיב התיעוד הרפואי אותו צירף המבקש הינו מתאריכים הקודמים למתן פסק הדין ואין בו התייחסות למצבו לאחר מועד זה, כשם שלא עולה מן התיעוד והנטען מדוע לא יכול היה לטפל בענייניו המשפטיים אלא אך ורק במועד בו בחר להגיש בקשתו שבנדון.

6. לבסוף טוען המשיב כי סיכוי ערעורם של המבקשים קלושים ביותר שכן בית המשפט נתן את פסק דינו בהסתמך על מסמכים שהוצגו לפניו והתרשמותו מהעדים שהעידו לפניו. על דרך הכלל ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים עובדתיים של ערכאה קמא ובכאלה העולים מתוך התרשמות ישירה של ערכאה קמא מהעדים שהופיעו לפניו.

אחר שעיינתי עיין היטב בטענות הצדדים מצאתי כי יש לדחות הבקשה להארכת מועד.

7. המועד להגשת בקשת רשות ערעור נקבע בתקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי,התשמ"ד-1984 (להלן – התקנות) והוא 45 יום ממועד מתן ההחלטה; לצורך מתן ארכה למועד שנקבע בחיקוק דרוש "טעם מיוחד" כאמור בתקנה 528 לתקנות.

דרישת הטעמים המיוחדים בגדרי תקנה 528 מאזנת בין השיקולים שונים המתחרים על הבכורה בסוגיה זו. עמד על כך בית משפט זה בבש"א 5636/06 נשר נ' גפן (2006) -

"התקנה האמורה מאזנת בין שתי מגמות: מחד גיסא, הכלל הינו כי על בעל דין לקיים את המועדים הקבועים בדין. כלל זה מושתת על עקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבול להתמשכות ההליכים; הציפייה של הצד שכנגד שלא להיות מוטרד לאורך זמן רב בנוגע לפסק-דין בו זכה; האינטרס של בעלי הדין ושל הציבור בכללותו לחיזוק היציבות, היעילות והוודאות המשפטית; וכן השאיפה להימנע מקשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור או בבקשת רשות ערעור שהוגשו באיחור. מאידך גיסא, קיימות נסיבות חריגות בהן מוצדק לאפשר את הגשת ההליך באיחור, באופן המונע תוצאה שרירותית ונוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין. בהתאם לכך, מאפשרת תקנה 528 הארכת מועד להגשת הליך באיחור, בהתקיים טעמים מיוחדים שיירשמו".

8. הובהר לא אחת בפסיקה כי הדרישה לטעם מיוחד מצמצמת את שיקול דעתו של בית המשפט וזאת על מנת שלא לפגוע במועדים שנקבעו ע"י המחוקק. כך מצאנו, כדוגמה, בבש"א 954/11 - הוליס תעשיות בע"מ נ' מדינת ישראל- רשות המיסים (2011) .

"דרישת "טעמים מיוחדים שיירשמו" מצמצמת את שיקול דעת בית המשפט ושל הרשם, וזאת על מנת לא לפגוע בכוחם של מועדים, אשר נקבעו על ידי המחוקק או מתקין התקנות, ללא הצדק ראוי תוך פגיעה בתכליות של מועדים אלו (ראו יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 805 (מהדורה חמישית, 1988) (להלן: זוסמן)). מטרת המועדים הקבועים בחוקים ובתקנות, היא שכל צד יביא טענותיו בסדר מסוים ובאופן מסוים, כדי שיריבו יוכל להתגונן כראוי, וכן קובע מתקין התקנות מועדים, כדי לשים קץ לסכסוכים ולפנות את משאבי מערכת המשפט לבעלי דין אחרים (ה"מ 797/72 מלון מלכת שבא נ' כרמל, פ"ד כז(1) 255, 257 (1973)). הקפדה על לוחות זמנים בהליך השיפוטי, בייחוד לאור העומס הכבד המוטל על מערכת המשפט, היא כורח המציאות, "שאחרת לא ניתן יהיה לנהל מערכת משפט שיפוט סדירה, יעילה ותקינה. סופן של חריגות כגון אלה, שהן עלולות לפגוע בזכויות דיוניות ואף בזכויות מטריאליות של בעלי הדין, ולעיתים - אף להסב נזק לציבור הרחב" (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 768 (2009)).

9. עוד הובהר בפסיקה כי בצד בחינת הטעמים המבוקשים להארכת המועד על בית המשפט לתת דעתו לסיכויי הערעור וכי ככל שסיכויי ההליך לגופו חלשים או אף אפסיים "כך נחלשת ההצדקה מבחינת האינטרס של בעל הדין שכנגד ושל הציבור בכללותו למתן אורכה להגשתו" (רע"א 7092/12 איוב מ.ט.ח ביצוע פרויקטים בע"מ נ' קרן הסיטי בע"מ (2012).

10. זאת ועוד, נפסק כי בקשה להארכת מועד יש להגיש לפני תום המועד אותו מבוקש להאריך, או סמוך ככל האפשר לפקיעתו (ראה: ע"א 81\725 יוסף עלי חוסין ענבתאווי נ' ג'מאל סלים חסון, טו(4)663 (12.09.1982).

11. בנדון נטען ע"י המבקשים כי העילה העיקרית לאיחורם בהגשת הערעור הורתה בהעדר תקשורת בינם לבין בא כוחם. המבקשים אינם מפרטים מתי פנו לבא כוחם, באיזה שלב החל להתעלם מהם לטענתם, כיצד פעלו על מת לברר כי אכן לא חולף המועד להגשת הערעור וכו'.

לא ברור, איפוא, מדוע לא טרחו המבקשים והגישו בקשתם להארכת המועד עוד קודם לחלוף המועד, אחר שראו כי הקשר בינם לבין בא כוחם אבד.

נקבע לא אחת בפסיקת בתי המשפט כי קשיים ביצוג אינם יכולים להוות כשלעצמם עילה להארכת מועד. כך מצאנו , כדוגמה בבש"א 11208/04 מכוניות מוניטין בע"מ ואח' נ' עופר בראון עו"ד ואח' (2005) –

"העובדה כי לבעל דין היה קושי בייצוג אינה מספיקה כשלעצמה לשם הארכת המועד בכל מקרה ומקרה. יכול והיעדר ייצוג, ביחוד שעה היעדר היצוג בא רק בשלב הערעור, מקשה על בעל דין. אולם קושי זה אינו יכול לאיין לחלוטין את זכותו של הצד שכנגד "שלא להיות מוטרד" כמו גם את החובה של בעל דין - כל בעל דין - להקפיד על המועדים הקבועים בדין. משחדלו המבקשים מלפעול בכל דרך שהיא שתקטין את הסתמכותם של המשיבים למן מתן ההחלטה ועד להגשת הבקשה להארכת המועד, לא ניתן להאריך המועד רק בשל קשיים בנושא הייצוג"

בנדון אף לא הייתה פנייה מצד המבקשים למשיב לצורך מתן הארכה להגשת מועד או לצורך קבלת תיעוד משפטי והודעה על כך שיש בכוונתם להגיש ערעור, כך שההנחה היא שהמשיב הסתמך על כך שמעת שלא הוגש ערעור על פסק הדין במועדו הרי שעסקינן בפסק דין חלוט.

12. גם הנטען לעניין מצבו הרפואי של המבקש 1 אין בו לשכנע בנדון ולהוות עילה להארכת מועד, שכן התיעוד שצורף על ידו מתייחס למועדים הקודמים למועד מתן פסק הדין ולא למועד הרלבנטי להגשת הערעור. לא ברור מדוע יכול היה המבקש לפנות בהליך הנוכחי לבית המשפט אך נמנע ממנו להגיש הערעור במועדו. גם בעניין שכזה התייחס בית המשפט העליון בעניין מכוניות מוניטין הנ"ל באומרו –

"גם אם מצבו הבריאותי של המבקש לא היה מן המשופרים, הרי שלא הוכח כי נמנעה ממנו היכולת להגיש את הערעור או להגיש לכל הפחות בקשה להארכת המועד. כך בייחוד נוכח העובדה כי תיעוד המחלה האמורה אינו מתייחס לכל התקופה שלעיל"

על הטוען להארכת מועד בשל מצב בריאותי הנטל להוכיח הן את עצם מחלתו והן את השפעת מחלה זו על יכולתו לפנות לבית המשפט (בש"א 4072/02 שרחביל נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (2002), ובנדון לא עמדו המבקשים בנטל האמור.

13. ועיקר העיקרים – נראה על פניו כי סיכויי ערעורם של המבקשים הינם קלושים. פסק הדין נשוא הערעור עוסק בתובענה כספית בגין אי תשלום דמי שכירות ופיצויים בגין הפרת הסכם השכירות לאחר שהוגשה תובענה לפינויים מדירת המשיב, המבקשים טענו כי שילמו את כל דמי השכירות וכי עשו זאת במזומן וללא קבלות. בית המשפט קמא לא קיבל את טענות המבקשים תוך שהוא קובע מימצאים עובדתיים הנוגדים את הנטען על ידם בהסתמך על התרשמותו מהעדים שהעידו לפניו ומסמכים שהוצגו לו .

מן המפורסמות כי ערכאת הערעור ממעטת להתערב במימצאים עובדתיים שנקבעו בערכאה קמא אשר שמעה את העדויות והתרשמה מהן בהתרשמות ישירה (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מד"י (2001) ע"א 5118/02 חבי אלטריפי נ' סלאיימה (2002).

בנדון פסק דינו של בית המשפט קמא נומק כדבעי והתייחס לכלל טענות הצדדים כך שסיכויי הערעור בעניינו הינם, כאמור, קלושים.

14. כלל הנימוקים שהבאנו לעיל מצדיקים את דחיית בקשת המבקשים להארכת המועד להגשת ערעור בעניינם.

בנסיבות העניין אינני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ב ניסן תשע"ד, 22 אפריל 2014, בהעדר הצדדים, בסמכותי כרשם.