תביעת עיזבון לפיצוי בגין נזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975 [להלן – "חוק הפיצויים"].

המחלוקת על הנזק בלבד.

רקע ועובדות שאינן שנויות במחלוקת

1. המנוחה סבחה נבארי, הייתה בת לעדה הבדואית והתגוררה עם שני ילדיה, נג'אח ותגריד בצריף בפזורת חורה, ליד הצריף בו התגורר בעלה מוחמד [להלן – "הבן", "תגריד" ו"הבעל"]. ביום 1.4.09, בשעה 5.00 בבוקר לערך והיא כבת 44 שנים, נפגעה בניסיונה לחצות כביש ליד מקום מגוריה על ידי רכב שנוהגו אינו ידוע. כתוצאה מפגיעה זו מצאה המנוחה את מותה [להלן – "התאונה"].

2. הבן והבעל הסתלקו מירושתה של המנוחה. תגריד הינה גם תלויה וגם היורשת היחידה.

3. המנוחה והבעל קיימו משק בית משותף. הבעל השתכר מעבודות שמירה כ – 4,000 ₪ לחודש. לגבי השתכרותה של המנוחה נטושה מחלוקת. תגריד הייתה והינה סטודנטית לספרות ערבית באוניברסיטת חברון.

המחלוקות

4. האם עבדה המנוחה עובר למותה ואם כן, האם עבדה רק בקטיף או גם בעבודות חקלאות אחרות, מה הייתה רמת השתכרותה ומה היה פוטנציאל השתכרותה.

5. מהן הוצאות אבלות וקבורה שהוציאו התובעים עקב מותה של המנוחה.

הראיות

6. מטעם התובעים העידו הבעל, תגריד וגיסתה של המנוחה גב' הגאר אלנבארי.

7. קרנית הסתפקה בהגשת תיק מוצגים.

דיון

8. הנטל להוכחת התביעה מוטל מתחילת המשפט ועד סופו על כתפי התובע. נזק מיוחד יש להוכיח הן לעניין קיומו והן לעניין היקפו. באותם מקרים בהם לאור טבעו ואופיו של הנזק קשה להוכיח את היקפו, די לתובע שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול דעת לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר [ע"א 355/80, נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פד"י לה [2] 800].

עבודת המנוחה

9. בכתב התביעה לא פירטו התובעים עבודה כלשהי של המנוחה. בסעיף 10 בו נכתב כי "עובר לתאונה הייתה המנוחה אדם בריא בגופו ובנפשו, נמרץ ופעיל, ואלמלא התאונה שקטעה את פתיל חייה באיבו, היה באפשרותה להמשיך ולהתפתח ולשגשג ולהשתכר כפי השכר הממוצע במשק." [הדגשה שלי, י.ה.]. בהמשך הובאו חומרים ראייתיים מכמה מקורות.

10. תצהירים מטעם התובעים: הטענות על עבודת המנוחה וטיבה, פורטו לראשונה בתצהירים אלו:

בתצהיר הבעל נאמר בין היתר שהמנוחה הייתה קוטפת מקצועית, עבדה בקטיף ובחקלאות, השתכרה שכר יומי של 100 ₪ - 110 ₪, בסביבות 2,500 ₪ לחודש ובכספים אלו תמכה בבעל ובילדיהם, החזיקה את כלכלת הבית, עזרה לתגריד לשלם שכר לימוד ואף הצליחה לחסוך. בכספי החיסכון ומתכשיטיה, כך לטענת הבעל, קנתה מגרש בכפר חורה ואף שילמה אלפי ₪ למינהל ולרשויות התכנון. הבעל צירף לתצהירו קבלות על תשלומים של 11,573 ₪, בין 13.2.97 ל – 29.6.06 למינהל וקבלה על תשלום 160 ₪ מ – 2.6.08 לעו"ד גסר.

בתצהיר תגריד חזרה היא על עיקרי הדברים. היא הוסיפה שהמנוחה עזרה לה ביחד עם אביה, הבעל, לשלם שכר לימוד.

בתצהיר גיסתה של המנוחה, האגר, נאמר בין השאר שהמנוחה עבדה בחקלאות כל שנה בעונת הקטיף, שהייתה כמותה, קוטפת מקצועית וכמותה השתכרה בקטיף שכר יומי של 100 ₪, ששולם במזומן בסוף כל יום עבודה. עוד מסרה האגר כי המנוחה עבדה כל שנה בעונת הקטיף והיא אף עבדה ביחד עם המנוחה מספר פעמים בשנים שקדמו למותה כאשר הפעם האחרונה שעבדו יחד הייתה למיטב זיכרונה כשנתיים לפני מותה.

11. תיק משטרה:

בהודעתה של גב' מליחה אבו סבית, מסרה שהינה מארגנת עובדות לעבודות חקלאות מזדמנות, כי המנוחה התקשרה אליה לברר על עבודה, כי אינה מכירה אותה אבל אמרה לה, ערב קודם לתאונה, להיות בשעה 5.00 "על הכביש". לדבריה לא ראתה את התאונה ולא ראתה את המנוחה.

בהודעתו של מחמאד אבו סבית, מסר שהתכוון להסיע עובדות לעבודה באזור עין השלושה ומי שארגנה את העובדות הינה אותה מליחה. לאחר שאסף 8 "בנות" היה צריך לאסוף "עוד עובדת", המנוחה, שקבעה עם מליחה שיאספו אותה מהכביש הראשי, כשהגיע למקום המפגש ראה את המנוחה עומדת מעבר לכביש , הוא עצר את הרכב, המנוחה החלה לחצות את הכביש ואז נפגעה על ידי רכב לא מזוהה שהמשיך בנסיעה.

12. תביעה לתשלום גמלה לתלויים בנפגע בעבודה - במל"ל:

בתביעה זו מסר הבעל, שכבר היה מיוצג על ידי עו"ד, שהמנוחה צריכה הייתה להתחיל לעבוד בחקלאות ונהרגה בדרך להסעה ליומה הראשון בעבודה, כי הכנסתו החודשית מעבודה וממקורות אחרים מגיעה ל - 4,000 ₪ והכנסתו החודשית מתמיכת המנוחה מגיעה ל – 1,000 ₪ - 2,000 ₪.

בהמשך נרשם בכתב יד "זה היה צריך להיות יומה הראשון בעבודה. מדובר בעבודת קטיף בחקלאות".

13. תיקה הרפואי של המנוחה:

בתיק זה רושמים הרופאים המטפלים ובעיקר ד"ר אלקרינאוי כי המנוחה מתלוננת על כאבים אך בהיעדר ממצאים בבדיקה גופנית, מרמזות תלונותיה בכיוון מחלת נפש ויש להתחיל בטיפול נפשי [31.5.00]. כך גם בהמשך, אבחנה של דיכאון [1.3.01], המנוחה מתלוננת על מצב נפשי די ירוד המבוסס על תחושת בדידות [10.5.01], על כאבי מותניים וברכיים [28.6.01, 9.5.02], על כאבי ברכיים מתמשכים [2003]. ב – 14.6.04 מתלוננת המנוחה על כאבי ראש ורגליים לאחר כעס, בהמשך חוזרות תלונות על כאבים ללא ממצאים אובייקטיביים.

מהלך הדיון

14. ב"כ הנתבעת התנגד מבעוד מועד לעדויות שמיעה וסברה ועמד על הטענה כי על התובעים לזמן עדים המסוגלים להעיד על תשלום משכורות ועבודה עם המנוחה. התובעים זימנו את הגיסה האגר להעיד על כך. ואולם האגר השיבה בחקירתה הנגדית שעבדה ביחד עם המנוחה כחודש ימים בקטיף עגבניות, תמורת 100 ₪ ליום, והדבר היה כשלוש שנים לפני התאונה [עמ' 15 – 16]. לדבריה היא עצמה עבדה 20 יום והמנוחה המשיכה לעבוד לאחר מכן [עמ' 15, ש' 19] אך בהמשך אישרה שהן מתגוררות במרחק אחת מהשנייה [עמ' 15, ש' 29] וכשנשאלה האם ראתה את המנוחה עצמה עובדת לאחר מכן, השיבה שראתה את המתווכת "סמיחה" מביאה פועלים ועוברת דרך הבית שלה [עמ' 16, ש' 7 ואילך] אבל "אני לא ראיתי את המנוחה עובדת מאז" [עמ' 16, ש' 12].

15. הבעל ותגריד לא יכולים היו להעיד על עבודה רצופה של המנוחה, בקטיף או בחקלאות. הם לא ראו ולא העידו כי ראו אותה יוצאת מדי יום לעבודה או מקבלת שכר.

תגריד אף השיבה לשאלה 16 בשאלון כי התובעת עבדה בחקלאות בקטיף ירקות בשדות, היא מסרה במפורש שהמנוחה: " עבדה בחקלאות בקטיף ירקות בשדות, לא כל השנה אלא רק בעונת הקטיף, הייתה שכירה והרוויחה יומית בסביבות 100 ₪ - 110 ₪ וכי מקצועה קוטפת. לשאלה מהי תקופת עבודתה [מועדי תחילת עבודה וסיומה] השיבה: "לפי עונות השנה בעיקר בעונות הקטיף". לשאלה מה היו שעות עבודתה השיבה : "כל שעות האור". לשאלה מה סיבות הפסקת כל עבודה השיבה: "בהתאם לדרישות החקלאות, כשנגמרת עונת הקטיף".

16. התובעים לא זימנו לעדות את המתווכת "סמיחה" שלדבריהם ארגנה למנוחה עבודה בשנים עברו ואף לא את המתווכת החדשה מליחה, עמה יצרה המנוחה קשר בימים שקדמו לתאונה. התובעים לא זימנו חברים או חברות לעבודה של המנוחה, לא בעבר הרחוק ולא בעבר הקרוב לתאונה.

ממצאים

17. עיינתי במכלול הראיות, הן לעצמן והן במכלול. על אף שאני מקבלת את התנגדות הנתבעת לראיות בלתי קבילות, עיינתי אף בהן על מנת להפיס את דעת התובעים. אעיר כי עמידה נוקשה על דיני הראיות וסדרי הדין ביחס לעדות, קהילות ותרבויות שונות המרכיבות את החברה הישראלית, אינה תמיד מתיישבת עם "תנאי הארץ ותושביה". יחד עם זאת ולפי כל אמת מידה מקלה, לא ניתן להסיק ממכלול הראיות והנתונים אלא את המסקנות הבאות ולא למעלה מכך:

18. המנוחה עבדה בעברה הרחוק בקטיף ירקות וזאת דרך מתווכת כזו או אחרת. אין ראיה כלשהי על כך שעבדה בחקלאות מעבר לעבודות קטיף. עבודות אלה הינן עונתיות מטבען ומבצעות לפי בשלות הירק. בעבודות אלו לא מוסרים מזמיני העבודה, המעבידים או המתווכים תלושי שכר ושכר העבודה היומי, משולם במזומן.

19. שכרה היומי של קוטפת הינו בסביבות 100 ש"ח – 110 ₪. כך העידה גיסתה האגר, שדבריה, הגם שלא נתמכו במסמך בכתב, היו אמינים עלי. ואולם, האגר עבדה ביחד עם המנוחה כ – 20 יום בלבד וזאת כשלוש שנים עובר לתאונה. לא האגר ולא עד אחר, יכולים היו להעיד כי ראו את המנוחה עובדת בקטיף או עובדת בכלל בתקופה שלאחר מכן, ודאי לא בתקופה הסמוכה לתאונה. בעלה של המנוחה, התגורר בצריף נפרד ולא ראה אותה יוצאת או שבה מעבודה יומית. הוא אמנם הסכים שהמנוחה לא עבדה עם המתווכת "סמיחה" כחודש לפני התאונה, אך גם לא הוכיח שעבדה אתה עד בסמוך ועובר לאותו חודש [עמ' 6, ש' 21 ואילך]. תגריד, שיצאה מדי יום לרכוש דעת והשכלה באוניברסיטה, שבה הביתה לעת ערב, לאחר סיום שעות העבודה בקטיף, שאף לפי דבריה, מתנהלות באור יום בלבד. על כן היא אינה יכולה להעיד שראתה את המנוחה יוצאת ושבה מעבודות הקטיף.

19. כל שידוע לנו הוא כי יום או יומיים לפני התאונה יצרה המנוחה קשר עם מתווכת חדשה וזאת לשם עבודת קטיף ואף הגיעה אל צד הכביש בו מצאה את מותה, בהוראת אותה מתווכת. בכך אין אלא כדי להעיד ולכל היותר על רצונה לחדש עבודה ממנה חדלה כשלוש שנים קודם לכן.

20. התובעים מבקשים ללמוד על הכנסות המנוחה שבאו לה משכר עבודה בתקופה שקדמה תאונה. ואכן הם הוכיחו כי המנוחה עשתה מעשה ורכשה מהמינהל זכויות בקרקע עליה התגוררה. בסך הכל מדובר על כ – 12,000 ₪ ששולמו על ידה במהלך כ – 9 שנים. אף לפי דברי בעלה, המקור של חלק מהכספים בא למנוחה מתכשיטים ולא משכר עבודה. לא ניתן להסיק מעצם תשלום הכספים, כי בא כולו משכר עבודה וודאי שלא ניתן להסיק כי מדובר בעבודה קבועה, יומית, נמשכת בחקלאות. כך גם באשר ל"עזרתה" למימון לימודי תגריד: לא נטען, לא פורט ולא הוכח שיעורו של שכר הלימוד ותגריד עצמה מסכימה כי חלקו מומן על ידי אביה.

נמצא כי גם אם הוכיחו התובעים שהמנוחה מצאה את מותה בדרכה ליום עבודה ראשון, הם לא עמדו בנטל להוכיח כי המנוחה עבדה בשלוש השנים עובר לתאונה.

ועוד נמצא כי כושר ההשתכרות שלה, כאשר יצאה לעבודה, עומד לכל היותר על 110 ₪ ליום, כפוף לעונות הקטיף.

21. מהן עונות הקטיף, מה משכן ומה תקופותיהן, אין לדעת והתובעים לא עשו כל ניסיון על מנת להוכיחן.

מכאן שקשה עד מאוד לקבוע את הכנסתה השנתית או החודשית של המנוחה מעבודה, לפי תנאי שוק הקטיף.

22. אשר לנתוניה האישיים של המנוחה: אין כל ראיה לכך שסבלה ממחלה או מהפרעה בתחום הנפש אלא שהמנוחה התלוננה על כאבים לא מוסברים במשך השנים שקדמו לתאונה. פרשת חייה של המנוחה, צערה ואושרה, לא נפרשו לפניי במהלך המשפט. ייתכן שחוותה כאבים ולא נעשה די על מנת לאתר את מקורם הפיסיולוגי, ייתכן שסבלה נבע ממקור נפשי שאף הוא לא התברר. המנוחה, כעבור שלוש שנים של היעדר עבודה, עשתה ניסיון לצאת לעבודה, שהינה עבודה פיסית קשה, אך אין לדעת אם כוחה היה עומד לה להמשיך בעבודה זו.

נמצא כי התובעים לא הוכיחו את פוטנציאל השתכרותה של המנוחה, לא לפי תנאי השוק האובייקטיביים ולא לפי נתוניה הסובייקטיביים.

די בכך על מנת לקבוע כי המנוחה לא תרמה לקופה המשותפת של משק הבית דבר וכל הכנסתו של משק הבית באה ממשכורתו של הבעל.

23. גם אם אניח לטובת התובעים הנחות מיטיבות, תוך התעלמות מדיני הראיות, אוכל "למתוח" במאמץ מירבי את כושר השתכרותה השנתי של המנוחה ל – 6,000 ₪. זאת אם אצא מהנחה שתקופות הקטיף נמשכות כ – 6 חודשים בשנה ושכרה של המנוחה בחודש קטיף מלא עומד על 2,000 ₪: 2,000 ₪ X 6 חודשים : 12 חודשי השנה = 1,000 ₪ לחודש [להלן – "כושר השתכרות מירבי"].

נפנה כעת לחישוב ראשי הנזק השונים.

הוצאות אבלות וקבורה

24. מדובר בראש נזק מיוחד. אין ספק על קיומו העקרוני מעצם נסיבות העניין, אלא על התובעים להוכיח כאמור לעיל גם את שיעורו. הבעל הצהיר בסעיף 12 לתצהירו על הוצאות שונות כגון אבן למצבה, תשלום לקברן ולחומרי בנייה, דמי קבורה והקמת אוהל אבלים. לא היו בידיו אסמכתאות להוצאות אלה.

25. בחקירתו הנגדית הודה הבעל כי לא שילם עבור חלקת קבר, עלות מצבה ועבודת כריית הקבר ולכך מסכים גם ב"כ התובעים בסיכומיו. אלא שהבעל כן עמד על הוצאת 2,150 ₪ על דיפון הקבר ועל רכישת כבשים לשחיטה בסעודת האבלים בסכום של 23,000 ₪.

26. סעיף 81 [2] לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], כפי שנקלט דרך סעיף 4 [א] לחוק הפיצויים מורה כי בקביעת סכום הפיצויים לא יובא בחשבון סכום ששולם או שחייבים לשלמו לרגל האבל על המת. המשמעות הינה כי יש לפצות במסגרת ראש נזק זה על הוצאות נסיעה להלוויה, הקמת אחוזת קבר ומצבה. כך ולא יותר. בכך יש אמירה שוויונית של המחוקק, המופנית כלפי כל תושבי הארץ, יהיו אשר יהיו מנהגיהם. אמירה זו מקבלת משנה תוקף במסגרת חוק הפיצויים שהינו חוק בעל תכלית סוציאלית הפורש את הגנתו ומציע רשת פיצוי, ללא צורך בהוכחת אחריות, על מגזר רחב של נפגעים. בהתאם נוקט החוק באמות פיצוי צרות אף ביחס לראשי נזק משמעותיים יותר ומגביל את רמת הפיצוי בגין הפסדי השתכרות ובגין הנזק הלא - ממוני.

27. בהתחשב בכלל נסיבות העניין ומשהוכח בכל זאת הצורך בסידורי קבורה והלוויה ואף בהיעדר אסמכתאות על ההוצאות המוכרות, מצאתי לפסוק לתובעים על דרך האומדן סכום של 5,000 ₪

הפסדי השתכרות - שנים אבודות

לעבר

28. בסיכומיהם ביקשו התובעים לפסוק להם סכומים בגין הפסדי השתכרות לעבר של המנוחה. ב"כ הנתבעת מתנגד לשינוי חזית ביחס לכתב התביעה, בו לא התבקש פיצוי בגין ראש נזק זה. לו סברתי שהתובעים הוכיחו השתכרות וכושר השתכרות עובר לתאונה, הייתי דוחה התנגדות פורמליסטית זו, שבכל מקרה כוחה במתניה עד ליום הגשת התביעה בפברואר 2010. זאת משום שהתובעים פירשו בתביעתם פיצוי ל"עתיד" שמתחיל מיום הגשת התביעה. ובנוסף, התובעים נחקרו ללא סייג על נתונים הנוגעים להפסדי השתכרות לעבר.

29. ואולם, התובעים לא הוכיחו שהמנוחה עבדה בשלוש שנים עובר לתאונה ואף לא הוכיחו רמת השתכרות ופוטנציאל השתכרות, לא ברמת הראיות ואף לא ברמת הפירוט.

30. לחילופין, אני מוכנה לחשב את תרומתה של המנוחה ואת ה"קופה המשותפת" של משק הבית לפי כושר השתכרותה המירבי:

תרומתה החודשית של המנוחה לקופה: 1,000 ₪.

תרומתו החודשית של הבעל לקופה: 4,000 ₪.

סה"כ הקופה – 5,000 ₪.

בחלוקה ל – 4 ידות [מנוחה, בעל, משק בית, חסכון] = כל ידה עומדת על 1,250 ₪.

הפחתת ה"ידה" של המנוחה מתרומתה : 1,000 ₪ - 1,250 ₪ = מינוס 250 ₪.

המסקנה הבלתי נמנעת הינה כי המנוחה תרמה "תרומה שלילית" לקופה המשותפת ובמילים אחרות, נתמכה מהקופה המשותפת ובשום אופן לא תרמה לה.

נמצא כי התובעים לא הוכיחו הפסדים לעבר.

הפסדי השתכרות / כושר השתכרות לעתיד

31. המסקנה כאן – זהה.

נזק לא ממוני

32. מוסכם על הצדדים כי הפיצוי כאן לפי חוק הפיצויים ותקנותיו עומד על 44,800 ₪.

סך הכל – 49,800 ₪.

סוף דבר

הנתבעת תשלם לתובעים 49,800 ₪ בצירוף אגרת משפט. הסכומים נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ו כסלו תשע"ג, 10 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.