1. לפניי תביעה במסגרתה מתבקש בית המשפט להורות לנתבע (להלן: "המינהל") לקבוע כי בקשת התובע לקבלת אישור להקמת תחנת דלק הוגשה כחוק ובזמן ולהתיר לו להקים תחנת דלק במקרקעין אותם הוא מחזיק כבר רשות מכוח הסכם חכירה עם המינהל.

2. העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת:

א. התובע, שופט בדימוס, הינו המחזיק במקרקעין באזור פרדס חנה וזאת מכוח הסכם חכירה שנערך ביום 30.6.77 בין "פרדס בחסכון" (משקים חקלאיים) ועובדי פרדס חנה בע"מ לבין המינהל (ראו נספח א' לכתב התביעה). לתובע זכויות בחלקות 22 ו-22א' ששטחן כ-7000 דונם. כן ירש התובע את זכויות הוריו בחלקות 23 ו-23א' ששטחן 6 דונם (להלן: "המקרקעין"). כיום ידועים המקרקעין כחלק מחלקות 3 ו4 בגוש 10110 וחלק מחלקות 6 ו- 15 בגוש 10118. הסכם החכירה היה עתיד להסתיים בשנת 2006, אולם הוארך בשנת 2008 למשך 49 שנים נוספות (ראו נספח ב' לכתב התביעה).

ב. ביום 21/07/1998 התקבל בכנסת חוק משק הדלק (קידום התחרות) (תיקון), התשנ"ח- 1998 (להלן: חוק הדלק). סע' 3(א) לחוק הדלק, אשר עסק בשינוי יעוד קרקע לצורך הקמת תחנת דלק והינו הרלוונטי לעניינינו קבע כדלקמן:

"המחזיק במקרקעין כחוכר או כבר-רשות מכוח חוזה עם המינהל, רשאי להקים תחנת תדלוק על המקרקעין, ועל אף האמור בחוזה או בהחלטות המינהל, לא יהיה חייב להחזיר למינהל את המקרקעין בשל כך; אין בהוראה זו בכדי לפטור את המחזיק מקיום יתר הוראות החוזה שבינו לבין המינהל, או מקיום הוראות כל דין, לרבות הוראות בדבר תשלום כלשהו החל לפי החוזה או לפי כל דין".

סע' 4(א) לחוק הדלק הוסיף וקבע כדלקמן:

"סעיף 3 לחוק העיקרי, כנוסחו בסעיף 3 לחוק זה, יעמוד בתוקפו 5 שנים מיום תחילתו של חוק זה (להלן- יום התחילה)..."

היות והתיקון לחוק הדלק פורסם ביום 29.7.98, פג תוקפו של סע' 3(א) הנ"ל ביום 29.7.03, בתום 5 שנים.

ג. ביום 25.3.03 נערכה פגישה (להלן: "הפגישה") בין התובע וב"כ ובין מנהלת מחוז חיפה במינהל דאז, גב' לאה שטיינמץ (להלן: "לאה").

ד. ביום 11.1.04 פנה התובע במכתב למינהל, בו הודיע על רצונו להקים תחנת דלק על חלק מן המקרקעין וביקש כי עניין זה ייבדק. (ראו נספח ד' לכתב התשובה).

ביום 1.2.04 השיבה הגב' אירית אבני- סגנית מנהלת המחוז במינהל למכתב התובע בשלילה. לטענתה סעיף 3 לחוק הדלק מאפשר הקמת תחנות דלק לבעלי חוזה נחלה או משבצת בלבד, והתובע אינו נמנה עליהם. בנוסף הודיעה כי תוקף סעיף 3 האמור, לא הוארך. (ראו נספח ה' לכתב התביעה).

ה. ביום 10.2.04 שוב פנה התובע במכתב למינהל, כאשר לטענתו אין בחוק הדלק כל הוראה המחייבת כי המבקש להקים תחנת דלק יהיה בעל חוזה נחלה או משבצת. אשר לנושא התאריך, טען התובע כי העלה את הבקשה להקמת תחנת דלק עוד בפגישה עם לאה (ראו נספח ו' לכתב התביעה).

ביום 26.9.04 התקבלה תשובת לאה למכתב, לפיה תוקפו של סע' 3 לחוק הדלק פג ביום 29/07/03, ועל כן ביום פנייתו של התובע במכתב הראשון, היה ריק מתוכן. עוד נכתב כי הם אינם רואים בפגישה המוזכרת, שעניינה היה שונה לחלוטין, משום פנייה רשמית להחלת החוק (ראו נספח ז' לכתב התביעה).

ו. התובע וב"כ שבו ופנו במכתבים למינהל, בהם טענו כי העלו באופן מפורש את נושא הקמת תחנת הדלק במקרקעין בעת הפגישה עם לאה, ובטרם פקע סע' 3 לחוק הדלק, והיא השיבה כי הדבר אינו אפשרי (ראו נספחים ח' ו-ט' לכתב התביעה).

ביום 14.9.05 הגיבה היועצת המשפטית במינהל למכתבים והבהירה כי בעת שהיה סע' 3 לחוק הדלק בתוקף, לא התקבלה כל פנייה רשמית מהתובע בנדון. הוסיפה כי אף אם היה המינהל בוחן את בקשת התובע כאילו התקבלה במועד בו סע' 3 לחוק הדלק היה בתוקף, עדיין הייתה נדחית בקשתו וזאת נוכח העובדה שהתובע פעל בניגוד לחוזה החכירה ולא עיבד את המקרקעין (ראו נספח י' לכתב התביעה).

ז. בהמשך הוחלפו בין הצדדים מכתבים נוספים, אשר התובע לא מצא בהם מענה מספק לטענותיו, לבסוף הוגשה התביעה דנן.

טענות הצדדים בתמצית:

3. לטענת התובע, לקראת פרישתו מכס השיפוט, החל במגעים עם חברת דלק במגמה להקים תחנת דלק על חלק מהמקרקעין. במהלך המגעים, אשר צברו תאוצה במהלך שנת 2002, נאמר לתובע כי תנאי להמשך וגמר העסקה הינו הסכמת המינהל. לשם קבלת האישור להקמת תחנת הדלק, שינוי ייעוד השטח החקלאי וכן נושאים טכניים שונים, נקבעה לתובע וב"כ הפגישה עם לאה. בפגישה העלה התובע בעל פה את האפשרות של שינוי ייעוד חלק מהמקרקעין לצורך הקמת תחנת דלק אולם עניין זה נדחה על הסף ע"י לאה בצורה החלטית, תוך שהוסיפה כי גם אחרים לא קיבלו אישור לכך וכי הדבר כלל אינו אפשרי.

לטענת התובע, באותה שעה לא היה לו כל ידע על התיקון בחוק הדלק ומשביטלה לאה את בקשתו באופן כה החלטי, האמין לה התובע ולא מצא כל סיבה להוסיף ולהגיש בקשה נוספת בעניין בכתב. לטענתו, לאה לא יידעה אותו על התיקון לחוק הדלק, אשר עמד בתוקף באותה שעה, או לא הפנתה אותו לדרך הפעולה הנכונה בעניין. אי לכך המשיכה הפגישה כסדרה, ובהמשכה בירר התובע לעניין הקמת חוות סוסים או נטיעת הדרים במקרקעין, שתי בקשות אשר אף הן נענו בסירוב.

לטענת התובע, רק מאוחר יותר למד על התיקון לחוק הדלק אשר לפיו, ביום הפגישה, הייתה לו הזכות והעילה להקים תחנת דלק במקרקעין, זכות עליה לא וויתר מעולם. אי לכך פנה התובע שוב ושוב במכתבים לבעלי התפקידים במינהל, אולם פניו הושבו ריקם.

עוד טען התובע, כי יש לראות בבקשתו להקמת תחנת דלק בעת הפגישה עם לאה כפנייה רשמית כפי הנדרש בחוק הדלק. התובע הוסיף כי אילולא סירבה לאה לבקשתו באופן כה נחרץ, אין ספק כי היה מגיש בקשה בכתב במועד ובטרם פקיעת התיקון לחוק הדלק. התובע הוסיף וטען כי חוק הדלק כלל אינו מחייב כי הפנייה תיעשה בכתב, לשיטתו בקשתו הוגשה באופן רשמי, כדין ובזמן. עוד טען התובע, כי באם נעשו מחדלים הרי שאלו נופלים על כתפי המינהל וכתפיה של לאה, אשר הטעתה אותו באופן מוחלט.

4. מנגד, כפר המינהל בכל טענות התובע.

אשר לפגישה עם לאה, ציין המינהל כי זו נערכה לשם שינוי סוג המטע במקרקעין ממטע הדרים למטע זיתים. המינהל הוסיף כי הפעם הראשונה בה פנה התובע למינהל בכתב הייתה במכתבו מיום 11.1.04, לאחר שפג התיקון הרלוונטי לחוק הדלק.

המינהל הפנה להחלטת הנהלה מס' 1160 מיום 30.6.04 (להלן: "החלטה 1160) (ראו נספח א' לכתב ההגנה), ממנה עולה כי בקשות לשינוי מטרת חכירה אשר הוגשה לפי סע' 3 לחוק הדלק ואשר הטיפול בה טרם הסתיים לפני יום 29.7.03- יום פקיעת הסע', חייבות לעמוד בשני תנאים מצטברים: החלטת המחוז כי הבקשה הגיעה לשלב מחייב מבחינת ביצועה והחלטה פרטנית של הנהלת המינהל לפיה יש לאשר את הבקשה בנסיבות העניין, כאשר עמדת המחוז הינה המלצה בלתי מחייבת.

המינהל הבהיר כי ביום 31.5.06 הובאה בקשת התובע להקמת תחנת דלק במקרקעין לדיון בפני הנהלת המינהל ובקשתו נדחתה, לאחר שאף המחוז לא המליץ לקבלה, מאחר ולא נמצא תיעוד לבקשתו להקמת התחנה ולא התקבלה בקשה בכתב טרם פקע סע' 3 לחוק הדלק (החלטה מס' 1622- ראו נספח ב' לכתב ההגנה).

המינהל הבהיר כי התנהלותו תאמה במדויק את הקריטריונים שנקבעו בהחלטה 1160, כאשר אין עוררין כי טרם פקע סע' 3 לחוק הדלק, לא העביר התובע כל פנייה בכתב. הוסיפו כי אין כל נפקות לשאלה האם העלה התובע את האפשרות במהלך הפגישה עם לאה, שכן אף אם העלה את האפשרות ואף אם סברה לאה כי ניתן לבדוק או להמליץ על שינוי ייעוד המקרקעין, הרי בשים לב לכל ההליכים הנדרשים, לא ניתן לומר בשום אופן כי תוך ארבעה חודשים, אשר הינם המועד בין הפגישה ופקיעת סע' 3 לחוק הדלק, הייתה הבקשה מגיעה מבחינת מימושה לשלב מחייב.

המינהל הוסיף עוד, כי לאה בתפקידה כמנהלת המחוז אינה חייבת וממילא אינה מוסמכת לאשר את ההצעה לשינוי תכלית החכירה, ככל שזו הועלתה במסגרת שיחת היוועצות, מכל מקום, המלצתה נתונה לאישור הנהלת המינהל. המינהל הוסיף וטען, כי לא הוטלה על לאה כל חובה ליתן לתובע, אשר הינו שופט בדימוס והיה מיוצג ע"י עורכת דין, ייעוץ משפטי. על כל בעל דין, ובמיוחד בעל הדין בתביעה דנן, להכיר את המצב המשפטי, על כן כל מחדל שעשה התובע בעניין נופל על כתפיו ועל כתפי ב"כ ואין להם להלין אלא על עצמם.

5. במסגרת התיק דנן הוגשו מטעם התובע והמינהל תצהירי עדות ראשית. בהמשך שמעתי ראיות הצדדים ובתום שמיעת התיק הגישו הצדדים את סיכומיהם כדת וכדין, ואף ניתנה לתובע הרשות להגיש סיכומי תשובה אשר הוגשו כדין.

דיון והכרעה:

6. תחילה מצאתי לציין, כי אף שבתיק נוהל הליך הוכחות לא קצר, הרי שלמעט החלק הראשון בהכרעה בו אעסוק מייד, מרבית השאלות העולות בתיק הינן שאלות משפטיות לחלוטין, אשר מבוססות על תשתית עובדתית שאינה שנויה במחלוקת. תחילה כאמור אכריע במחלוקת העובדתית ולאור הממצא העובדתי שאקבע, אנתח בהמשך את הסוגיות המשפטיות העולות בתיק זה.

בפני התובע עומדות מספר משוכות אשר עליו לעבור על מנת להוכיח את תביעתו. לצערי, וכפי שאבהיר מייד, התובע לא הצליח לעבור משוכות אלו, ולפיכך לא ניתן לקבל את התביעה.

א. הפגישה מיום 25.3.03

משוכה ראשונה העומדת בפני התובע מתייחסת לפגישתו האמורה עם לאה. אציין מייד כי התובע וב"כ שמו עיקר יהבם על הדברים אשר לטענתם נאמרו באותה פגישה.

סוגיה זו הינה למעשה המחלוקת העובדתית המשמעותית בין הצדדים, כאשר מצד אחד טען התובע בתקיפות בתביעתו כי במהלך הפגישה העלה את רצונו להקים תחנת דלק על המקרקעין ובקשתו סורבה ע"י לאה, מנגד טען המינהל בכתב הגנתו כי ברשומות המינהל אין כל תיעוד כי בקשה זו אכן הועלתה, וכי התיעוד הקיים לגבי הפגישה מעלה, כי במהלכה ביקש התובע לשנות את סוג המטע במקרקעין מהדרים לזיתים.

בתצהיר מטעמו, שב התובע על טענותיו בעניין. בסע' 14 לתצהירו תיאר את השתלשלות הדברים כך: "בפגישה זו הנושא הראשון שהועלה היה שינוי הייעוד של חלק מהשטח החקלאי כשני דונם, לתחנת דלק. לאה דחתה עניין זה מיד בצורה חדה ב "לא" החלטי, בתקיפות ובנחישות, אשר לא הותירה כל פתח לספק כלשהו. לאה אמרה בפירוש כי אין סיכוי לאשר לי הקמת תחנת דלק, ושזה בלתי אפשרי לחלוטין".

התובע שב באופן מדויק על גרסתו זו הן בחקירתו הנגדית והן בחקירתו החוזרת, (ראה ישיבה מיום 19.12.12).

מנגד, הגיש המינהל את תצהירה של לאה. בסע' 12 לתצהיר הבהירה לאה כי למיטב זיכרונה הפגישה הוזמנה עקב הזנחת המקרקעין והפרת הסכם החכירה מצד התובע. בהמשך, בסע' 14 לאותו תצהיר הבהירה לאה: "אינני זוכרת אם התובע או ב"כ שאלו במהלך הפגישה מהי עמדתי בכל הנוגע להקמת תחנת תדלוק במקרקעין אם לאו. גם אם הועלתה האפשרות, יש להניח שאמרתי כי לעמדתי, בשים לב להפרת ההסכם ולמועד סיום החכירה הקרוב (30.8.2006), לא ניתן לבקש כל זכות מכוחו".

במהלך חקירתה הנגדת, הוסיפה לאה והבהירה: "כפי שכתבתי בתצהיר. אני לא זוכרת את הבקשה הזאת אבל אני סומכת על כך שאם התובע אמר שהוא העלה את הבקשה הוא העלה את הבקשה..." (ראו עמ' 39 ש' 24-25 לפרוטוקול מיום 19.12.12).

חיזוק לעמדת התובע ניתן ללמוד מעדות גב' ורד גץ (להלן: "ורד"), שהינה ממונה מחוזית לחוזים חקלאיים במנהל בחיפה, ונכחה בפגישה מיום 25.3.03 בין התובע ולאה. בחקירתה הראשית העידה ורד:

"ש : זכורה לך הפגישה שהייתה ב-2003, במרץ 2003 בה נכחו התובע ואני , באת כוחו , בפני מנהלת המחוז ?

ת : זכורה לי פגישה .

ש : את היית נוכחת בפגישה הזו ?

ת : הייתי בפגישה .

ש : היית נוכחת .

כב' הש' הווארי : כן , נכחת בפגישה .

ת : כן .

עו"ד קראוס : מה זכור לך מהפגישה ? מה הנושאים שהתובע העלה ?

ת : הוא ביקש להקים תחנת דלק בשטח החקלאי שמוחכר לו .

ש : מה הייתה התשובה של לאה ? של מנהלת המחוז לאה שטייניץ ?

ת : שלילית .

ש : מה היא אמרה ?

ת : מעבר לזה אני לא זוכרת .

כב' הש' הווארי : שלילית , מה זאת אומרת שלילית ? תבהירי .

ת : היא התנגדה ."

(ראה עמ' 11 שורות 15 – 30 לפרוט' מיום 19/12/12).

מהתרשמותי הישירה והבלתי אמצעית מעדויות הצדדים, הנני מוצא לתת אמון בגרסת התובע באשר להשתלשלות העניינים בעת הפגישה מיום 25.3.03. עדותו של התובע בעניין הייתה סדורה, עקבית ומתקבלת על הדעת. גרסתו אף נתמכה בעדותה של גב' ורד עובדת המינהל שנכחה בפגישה ואישרה כי אכן באותה פגישה עתר התובע להקים על חלק מהמקרקעין תחנת דלק. בנוסף, לאה עצמה הבהירה בתצהיר מטעמה כי אינה זוכרת במדויק האם שאלת הקמת תחנת דלק במקרקעין עלתה במהלך הפגישה ואף בעדותה הוסיפה כי הינה סומכת על גרסת התובע בעניין.

אשר על כן הנני מקבל את גרסת התובע לעניין זה וקובע כי אכן בפגישה מיום 25.3.03 העלה התובע בעל פה את האפשרות להקים תחנת דלק על המקרקעין, ולאה השיבה לבקשה זו בשלילה.

כפי שציינתי, סוגיה זו הינה למעשה הסוגיה העובדתית העיקרית העולה מהתביעה והינה זו שהתובע וב"כ השקיעו את מרבית מרצם, אלא שקביעתי בסוגיה, כפי שאבהיר מייד, אין לה להועיל לתובע במאום לשם קבלת תביעתו וזאת נוכח המכשולים המשפטיים העומדים בפניו, בהם לא השכיל לעמוד, להלן אנתח כאמור את השאלות המשפטיות:

ב. האם התובע הגיש בקשה כדין:

כאמור, אין חולק בין הצדדים כי למעט העלאת הנושא ע"י התובע בפגישה, לא הוגשה מטעמו כל בקשה בכתב להקמת תחנת דלק במקרקעין בטרם פקע סע' 3 לחוק הדלק. התובע התייחס לעניין בסע' 17 לתצהירו: "בשלב זה הנושא הועלה בע"פ, אולם מאחר והוא נדחה על הסף, לא מצאתי טעם לפנות שוב בכתב...".

בהמשך בסע' 18 לתצהיר הוסיף: "הנני מודה כי טעיתי בקבלי את דברי לאה כדברי אלוהים חיים, וכאמת לאמיתה, ולא הגשתי מייד בקשה בכתב".

התובע אף הודה, הן בכתב התביעה (סע' 30 לכתב התביעה), הן בתצהירו (סע' 19 לתצהיר) והן בעדותו בבית המשפט כי ביום הפגישה, ולמעשה עד פקיעתו, לא היה מודע לקיומו של סע' 3 לחוק הדלק.

השאלה העומדת בפנינו הינה אם כן שאלה משפטית מובהקת והיא- האם ניתן לראות בחילופי הדברים בין התובע ולאה בפגישה מיום 25.3.03, כבקשה כדין להקמת תחנת דלק במקרקעין?

לטעמי התשובה לשאלה זו הינה שלילית.

סבור אני, כי אזרח אשר מעוניין לערוך עסקה עם המינהל, עליו לפעול בהתאם להחלטות ונהלי המינהל, אשר קבועים בהנחיות והוראות שהוצאו ופורסמו כדין. סמכות זאת נלמדת בהתאם לסעיף 2(א) לחוק רשות מקרקעי ישראל, תש"ך- 1960 (להלן: "חוק הרשות") אשר קובע: "מוקמת בזה רשות מקרקעי ישראל (בחוק זה- הרשות) , שתנהל את מקרקעי ישראל" (ההדגשה שלי- ז.ה.). סע' 3 לחוק הרשות ממשיך וקובע: "הממשלה תמנה מועצת מקרקעי ישראל, שתקבע את המדיניות הקרקעית שלפיה תפעל הרשות, תפקח על פעולות הרשות ותאשר תקציבה שייקבע בחוק".

סע' 17(א) לחוק הפרשנות, תשמ"א- 1981, משלים את סמכות הניהול וקובע: "הסמכה לעשות דבר או לדון בענין פלוני או להכריע בו - משמעה גם הסמכה לקבוע נוהל עבודה וסדרי דיונים ככל שאלה לא נקבעו בחיקוק".

בענייננו, התקבלה מדיניותו של המינהל באשר לתיקון חוק הדלק בהחלטת מועצת מקרקעי ישראל מספר מס' 827 מיום 4.5.98 (להלן: "החלטה 827), אשר קבעה לעניין בעלי זכויות בקרקע חקלאית: "בעלי זכויות חכירה בקרקע, לרבות על פי חוזי שכירות למשבצת תלת שנתיים מתחדשים, אשר פעלו לשינוי יעודה למטרת תחנת דלק על פי החלטות המועצה ובאישור המינהל, יהיו זכאים לממש את היעוד החדש עפ"י נוהלי המינהל. למען הסר ספק, סעיף זה לא יחול על בעלי זכות חכירה או שכירות לזמן קצר וכן לא לגבי הרשאות" (ההדגשה שלי ז.ה.). (ראו נספח 5 לסיכומי המינהל).

בהמשך להחלטה 827 פורסמה ביום 24.8.98 הוראת האגף החקלאי מס' 60 שעניינה הקצאת קרקע להקמת תחנות דלק (להלן: "החלטה 60"). בסע' 7.2 להוראה שכותרתה "שינוי יעוד לתחנת דלק על קרקע מחוכרת לשימוש חקלאי לתקופה של 21 שנים לפחות..." נקבע: "עסקת שינוי היעוד במשבצת תתבצע עפ"י החלטות המועצה 717 ועפ"י הוראות אגף מספר 49 א', 49 ג' ו- 49 ד' או עפ"י כל החלטה או הוראות שיבואו במקומן". (ראו נספח 7 לסיכומי המינהל).

בהוראת האגף החקלאי מספר 49 ד' מיום 19.7.98, אליה הפנתה החלטה 60, נקבע בין היתר:

"2. על פי הנחיית מנהל המינהל אין יותר צורך בהליך כנ"ל, דהיינו של הבאת הבקשות לדיון בהנהלת המינהל, של מתן הרשאות לתכנון ושל חתימת המינהל על התכניות...

3. אי לזאת, בעת פניית אגודת הישוב למינהל לקבלת הסכמתו לתכנית לשנוי יעוד למפעל במשבצת, יש להשיב לאגודה בכתב בנוסח דלהלן:

א. הנכם רשאים להגיש את התכנית לדיון בועדות לתכנון ולבניה כחוק.

ב. העתק מהתכנית נבקשכם להעביר אלינו.

ג. המינהל שומר לעצמו את הזכות להביע את עמדתו לגבי התכנית בעת הדיון בועדות לתכנון ולבניה.

ד. הרינו להפנות תשומת לבכם כי עליהם לעמוד בתנאי החלטת מועצת

מקרקעי ישראל מספר 717, או כל החלטה אחרת שתבוא במקומה.

ה. הקצאת הקרקע, לגבי תכנית שתאושר כחוק, תעשה על פי החלטות

מועצת מקרקעי ישראל ונוהלי המינהל, שיהיו תקפים במועד ההקצאה.

4. המכתב הנ"ל ישלח לאגודה על ידי האחראי המחוזי לחוזים חקלאיים, עם העתק למנהל המחוז, לאחראי המחוזי למפוי ומדידות, לאדריכל המחוז ולנציגי המחוז בועדה המקומית ובועדה המחוזית לתכנון ולבניה.

5. מנהל המחוז, בהתייעצות עם אנשי התכנון במחוז, יקבע את העמדה שתוצג על ידי נציגי המינהל בועדות לתכנון ולבניה.

במדת הצורך ובמקרה של חילוקי דעות, יעביר לדיון ב"פורום תכנון" שבראשות מנהל המינהל." (ראו נספח 6 לסיכומי המינהל)

נוכח כל ההנחיות הנזכרות לעיל עולה, כי החוכר, במקרה שלפנינו התובע, רשאי לפנות ולהגיש את בקשתו לשינוי ייעוד המקרקעין ישירות לוועדת התכנון הרלוונטית, ללא צורך בפנייה מוקדמת לקבלת אישור מהמינהל, אשר שומר על זכותו להביע עמדה בעת הדיון בוועדה. באם מתקבלת התוכנית ע"י מוסדות התכנון, יכול החוכר לפנות למחלקה המרכזת במחוז בתחומו נמצאת הקרקע בבקשה מתאימה הכוללת את המסמכים הרלוונטיים הכוללים פרטים מלאים, מהות הבקשה ואגרת פתיחת תיק עסקה. בהתאם לנוהלי המינהל, מועברת הבקשה לשם קבלת חוות דעת רבות כגון מחלקת מיפוי ומדידות, מחלקת תכנון, מחלקת פיקוח, מחלקת בעלות ורישום, מחלקת כספים והמחלקה המשפטית. (ראו לעניין זה נוהל 31.01 של נהלי מינהל מקרקעי ישראל מיום 4.10.06, אשר צורף כנספח 10 לסיכומי המינהל).

התובע בפנינו לא עשה מאומה מהנדרש ממנו. התובע לא בדק מה קובעות הוראות החוק החל על המקרקעין שברשותו או מה נהלי המינהל בעניין ובוודאי שלא הגיש כל בקשה ממשית ומסודרת לשינוי ייעוד המקרקעין לוועדה לתכנון ובנייה, חלף זאת הסתפק התובע בהעלאת הסוגיה בעל פה, בדרך של גישוש, בעת פגישה כללית שערך עם לאה. בעשותו כן לא פעל התובע בדרכים הקבועות בהוראות ובנהלי המינהל לשם שינוי ייעוד המקרקעין, אלא לכל היותר, ערך בירור מקדמי בלבד בעת הדיון עם לאה.

כעת השלב לציין, כי התובע בסיכומיו טען כי רק לראשונה ובשלב הסיכומים נודע לו על רבות מהחלטות המינהל, ועל כן אין ליתן להן כל משקל. טענה זאת אין לקבל. המדובר כאמור בהחלטות המינהל אשר התקבלו כדין, מרביתן פורסמו כדין, ואין חולק לגבי אמיתות הקבוע בהן. נוכח האמור, אין המדובר ב"הרחבת חזית" מצידו של המינהל, ודין ההחלטות אליהן הפנה, להתקבל.

התובע במהלך חקירתו הנגדית נשאל אם הוא או ב"כ פעלו לבירור המצב המשפטי במקרקעין או לבירור הנהלים הקבועים והשיב: "ביקשתי ממנה שתיצור קשר עם מנהלת המחוז על מנת לקיים פגישה על מנת שבפגישה הזאת נעלה את הדרישה , את הבקשה הזאת . ברור שזה הליך מקדמי , אם כמובן זה היה מבשיל והייתי מקבל תשובה חיובית אז היינו מתחילים לגבש את זה בצורה יותר רצינית, אבל קיבלנו נייט כזה" . (עמ' 19 ש' 24-27 לפרוט' מיום 19.12.12).

משנשאל מדוע לא פנה בכתב ענה התובע: "אז זה אני אמרתי לך , אני לפני זה פניתי לגברת קראוס שהיא תקבע פגישה עם מנהלת המחוז או עם איזו מנהלת מחלקה שאחראית, על מנת לעשות מה שנקרא הכנה פרלימינארית, לבדוק בכלל לפני שממלאים בקשות וחותמים והכול , לראות בכלל את המצב . אם זה אפשרי או לא אפשרי . ברור שאם היינו יודעים על חוק משק הדלק כל התמונה הייתה שונה." (עמ' 23 ש' 10-14 לפרוט' מיום 19.12.12).

טענות אלו של התובע אינן יכולות כמובן להתקבל. למעשה התובע עצמו מודה במהלך עדותו כי הפגישה עם לאה הייתה "הליך מקדמי" בלבד או "הכנה פרלימינארית", שלא הבשיל לכדי דבר. התובע לא נתן כל הסבר מספק מדוע נמנעו הוא וב"כ מכל בחינה של נהלי המינהל או של הוראות החוק החלות בעניין.

לעניין זה, אין לצערי כל דרך להימנע מלציין את העובדה כי התובע היה מיוצג לאורך כל הדרך ע"י עורכת דין, אשר כהנה בעבר כיועצת משפטית במינהל מחוז חיפה, וחזקה עליה לדעת את המצב המשפטי, בעניינו היא עוסקת, לאשורו. מותר להניח כי במעמד זה, הייתה ב"כ התובע מודעת לאופן פעולת המינהל ולמצער מודעת כי בקשות והסכמים עם גופים המייצגים את המדינה, יש להגיש באופן מסודר ובכתב. אף להיותו של התובע כשופט בדימוס יש חשיבות בהקשר זה.

התובע לא מצא כל מקום להגיש בקשה מסודרת בכתב, ואף לאחר שנדחה העניין ע"י לאה, לא מצאו הוא או ב"כ כל מקום לערוך בחינה לעניין זכויותיו עפ"י חוק.

לאור כל האמור, ברור כי שיחתו של התובע עם לאה, אף אם התקבלה גרסת התובע באשר לנאמר בה, כמובן שאינה תחליף להגשת בקשה מסודרת, כמפורט בנהלים השונים שצוינו לעיל. יתירה מכך, עמדתה של לאה בפגישה, שאיני יכול לראות בה יותר משיחת גישוש, אין בה חשיבות ממשית היות ועל פי החלטה 1160, הגורם המוסמך להכריע בבקשה בסופו של יום הוא הנהלת המינהל ולא המחוז, אשר הינו גורם ממליץ בלבד.

בנסיבות העניין לא מצאתי ממש אף בטענת התובע כאילו פעלה לאה בחוסר תום לב עת לא הבהירה לתובע על המצב החוקי הקיים. התובע כאמור הינו שופט בדימוס והיה מיוצג בזמן הפגישה ע"י עורך דין. במצב עניינים זה טענות וטרוניות התובע על אי הכרת החוק החל, צריכות להיות מופנות כלפיו וכלפי ב"כ, כאשר אין לצפות כי מנהלת המחוז תעניק לו ייעוץ משפטי. יתירה מכך, במהלך חקירתה הנגדית נשאלה לאה ע"י ב"כ התובע באם הפנתה את תשומת לב התובע לתיקון חוק הדלק וענתה כי נוכח הגעת התובע לבקש שינוי ייעוד במקרקעין לשם הקמת תחנת דלק, סברה כי הינו מודע למצב החוקי (עמ' 42 ש' 25-31 לפרוט' מיום 19.12.12). תשובה זו של לאה סבירה בעיני ומתקבלת על הדעת בנסיבות העניין ואני מקבל אותה במלואה.

אכן, לתובע ניתנה תשובה שלילית במהלך הפגישה ע"י לאה, אולם תשובה זו הציגה את עמדתה של לאה לבקשה כזו היה ותוגש ותו לא, כאשר כאמור, למחוז עמדה ממליצה בלבד. התובע לא הוסיף לבדוק ולבחון את תשובת לאה בהתאם להוראות החוק, לא פעל בהתאם לנהלים הקבועים ולא הגיש בקשה מסודרת בעניין. בעשותו כן, זנח למעשה התובע את הבקשה שהציג במהלך הפגישה ולא ניתן לראותו כמי שהגיש בקשה טרם פקע סע' 3 לחוק הדלק.

ג. האם הגיעה העסקה לשלב מחייב?

משקבעתי כי אין לראות בהעלאת נושא שינוי הייעוד במקרקעין ע"י התובע בעל פה במהלך הפגישה מיום 25.3.03 כהגשת בקשה בעניין, נופלת למעשה תביעתו של התובע אשר טען כי הגיש בקשה טרם פקע סע' 3 לחוק הדלק.

אולם גם אם הייתי הולך לקראת התובע וקובע כי אכן ניתן לראות בדברים שהעלה התובע בפגישה כבקשה כמשמעותה על פי חוק הדלק, עדיין לא יהיה בכך להועיל לתובע, מאחר ואינו עמד במשוכה הנוספת, אשר נקבעה בהחלטה 1160 של הנהלת המינהל ולפיה: "היות ותוקף הסעיף פג ביום 29.7.03, תובאנה עסקאות מסוג זה, אשר הגיעו, לדעת המחוז, לשלב מחייב בביצוען אך הנ"ל טרם הסתיים, לדיון פרטני והחלטה בהנהלת המינהל.."

לעניין זה יש להוסיף, כי התובע בסיכומיו טען כי החלטה 1160 אליה הפנה המינהל, איננה החלטה סופית וכי למעשה קיים מסמך נוסף בן 4 עמודים הנושא את הכותרת "החלטה 1160". בחנתי את המסמך אליו הפנה התובע, אולם לא מצאתי כי יש לדברים משמעות מהותית. אף במסמך הנוסף שכותרתו 1160 מודגש בבירור כי "המינהל יפעל לאשר עסקאות להקמת תחנת דלר בדרך של שינוי ייעוד למחזיקי קרקע כברי רשות, ובלבד ויתברר כי הפנייה למינהל לביצוע העסקה עם המינהל נעשתה עד לתאריך 29/07/03, ובאותו זמן הייתה תוכנית בניין עיר בתוקף אשר ייעדה אז המקרקעין לתחנת דלק".

בהמשך ישנה הפניה לסיכום מיום 03/06/09 בו נקבע כי בקשות לעסקאות לפי סעיף 3 לחוק הדלק, ידונו פרטנית ואף הקביעה שעניינו של התובע יובא לבחינה בפני הנהלת המינהל, על אף שהמחוז לא המליץ להיענות לבקשה.

סוף דבר לעניין זה, אכן קיימים 2 מסמכים שונים הנושאים את הכותרת החלטה מס' 1160, אולם בשאלת המהות, אין לדבר כל משמעות אמיתית, שכן אין כל סתירה ממשית בין ההחלטות, ככל שהן רלוונטיות לענייננו.

בנוגע למשמעות המשפט "שלב מחייב" אשר צויין בהחלטה 1160 לעיל, נשאלה לאה בחקירתה הנגדית מהו "שלב מחייב" לדעת המחוז והאם המדובר רק בפנייה לוועדת התכנון והשיבה: "לא רק אחרי שפונים לוועדת תכנון, אחרי שכבר יש תוכנית בשלה שהיא הופקדה לוועדה המקומית" (עמ' 54 ש' 3-4 לפרוט' מיום 19.12.12). עדותה של לאה בהקשר לשאלה זו מקובלת עליי. המדובר בעדה אשר שימשה שנים כמנהלת מחוז וניתן להניח, בהעדר כל ראיה סותרת, שהינה אדם בעל נסיון בתחום, והפרשנות שנתנה למונח "מחייב" נתנה על סמך הנסיון שצברה במשך שנים. בנוסף עדותה מתקבלת על הדעת ומתיישבת עם ההגיון ונסיון החיים.

יתר על כן, דעתה של גב' לאה למשמעות הגעת בקשת התובע לשלב מחייב, דרושה והכרחית וזאת על פי החלטה 1160 של הנהלת המינהל לצורך החלטה בהנהלת המינהל.

בענייננו, התובע הודה כבר בכתב התביעה כי לאחר הפגישה עם לאה ביום 25.3.03 ועד פקיעת סעיף 3 לחוק הדלק, לא הוסיף לעשות דבר באשר לבקשתו. נוכח האמור, לא יכול להיות כל מחלוקת כי אף אם הוגשה הבקשה מטעם התובע בעת הפגישה עם לאה, הרי היא לא הגיעה לשלב מחייב בביצועה עד ליום פקיעת סעיף 3 לחוק הדלק.

למעלה מן הנדרש אוסיף, כי אף לו הייתה עמדתה של לאה בפגישה מיום 25.3.03 חיובית, ספק רב ביותר שבקשתו של התובע הייתה מגיעה לשלב מחייב בעת פקיעת סע' 3 לחוק הדלק רק כארבעה חודשים לאחר מכן. לעניין זה ציינה לאה בחקירתה: "... אבל גם אם הוא היה מעלה את הנושא של תחנת הדלק , במרץ 2003, ב-25 למרץ 2003 הוא לא התחיל אפילו להכין תוכנית בניין עיר לשינוי הייעוד של תחנת הדלק וגם אם הוא היה מתחיל להכין תוכנית כזאת , אני אומרת לך את ה- , בהוראות של המנהל כתוב שלהגיש בקשה בשביל לשנות את הייעוד צריך להראות הליך פעולה תכנוני." (עמ' 39-40 ש' 29-2 לפרוט' מיום 19.12.12). גם בהקשר זה מקובלת עליי תשובתה של לאה, תשובה זו עומדת במבחן ההגיון ונסיון החיים והשכל הישר.

המסקנה העולה מכל האמור הינה, כי גם אם הייתי קובע כי אכן הוגשה בקשה ע"י התובע בפגישתו עם לאה, הרי בקשה זו של התובע לא הגיעה לשלב מחייב בעת פקיעת סע' 3 לחוק הדלק, ולפיכך דין התביעה להידחות גם מטעם זה.

ד. החלטת המינהל וסבירות ההחלטה:

כאמור, מצאתי כי התובע לא הגיש למעשה כל בקשה לשינוי ייעוד המקרקעין לתחנת דלק טרם פקיעת סעיף 3 לחוק הדלק. הוספתי וקבעתי כי מכל מקום בקשתו של התובע לא הגיעה לשלב מחייב בביצועה.

אולם אף אילו הייתי מגיע בשתי הסוגיות האמורות לתוצאות שונות, עדיין עומדת לפני התובע משוכה משפטית נוספת, אשר לאחר בחינתה אין מנוס מלקבוע כי אף בה הוא אינו עומד.

כפי שהובהר קודם לכן, התקבלה מדיניותו של המינהל באשר לתיקון חוק הדלק בהחלטה 827, אשר קבעה לעניין בעלי זכויות בקרקע חקלאית: "בעלי זכויות חכירה בקרקע, לרבות על פי חוזי שכירות למשבצת תלת שנתיים מתחדשים, אשר פעלו לשינוי יעודה למטרת תחנת דלק על פי החלטות המועצה ובאישור המינהל, יהיו זכאים לממש את היעוד החדש עפ"י נוהלי המינהל. למען הסר ספק, סעיף זה לא יחול על בעלי זכות חכירה או שכירות לזמן קצר וכן לא לגבי הרשאות".

מהחלטה 827 עולה כי כל בקשה שתוגש לשינוי יעוד מקרקעין למטרת תחנת דלק, עליה לעמוד בנוהלי המינהל ולקבל את אישורו. משמע, בסופו של יום הבקשה נתונה לשיקול דעתו של המינהל.

כידוע, אין בית המשפט נוטה להתערב בשיקול דעתה של הרשות כל עוד היא עומדת במבחן הסבירות. עמד על כך בית המשפט העליון בבג"ץ 376/81 משה לוגסי נ' שר התקשות, פ"ד לו(2) 449:

"כאשר בית משפט זה בוחן סבירות פעולתה של רשות מינהלית, העוסקת במוטל עליה בתחום סמכויותיה או מפעילה כוחות שהוענקו לה לפי החוק או לפי סדרי המינהל, מקובל על בית משפט זה מאז ומתמיד כלל גדול: אין הוא פוסק בשאלה, מה הדרך, שהיה נוקט בית המשפט, לו היה ניצב במקומה של הרשות המינהלית והיה מבצע את מה שמוטל עליה או את המסור לסמכותה. בעת הבחינה, אם רשות מינהלית פעלה בסבירות, אין בית המשפט שואל את עצמו, אם גם הוא בעצמו היה נוקט אותה דרך ממש; לא זהות הגישות בין בית המשפט לבין רשות מינהלית היא אבן הבוחן, אשר כל סטייה ממנה מוליכה למסקנה בדבר הקיום של חוסר סבירות. על-מנת להניע את בית המשפט, כי יתערב בפועלה של רשות מינהלית ויפסול אותה, יש תחילה לשכנע את הערכאה השיפוטית, כי פעולתה של הרשות סוטה באופן מהותי וקיצוני מן הסביר, וכי חוסר ההיגיון הטמון בה יורד לשורשו של עניין." (ראו גם עע"מ 8025/06 פלוני נ' עמיגור ניהול נכסים בע"מ ואח', פסקה 14 לפסק הדין (פורסם בנבו)).

בענייננו, ובהתאם לסעיף 16 לחוזה החכירה בין התובע והמינהל, היה על התובע להשיב את המקרקעין למינהל עם תום תקופת החכירה ביום 30.8.06. רק ביום 7.4.08 הוארך חוזה החכירה של התובע ל-49 שנים נוספות. סעיף 17 להסכם החכירה בין התובע והמינהל קובע כי היה והחוכר הפר או לא קיים כל הוראה או התחייבות שנקבעה בחוזה "רשאי המחכיר לבטל את החוזה...". בהמשך מוסיף הסעיף וקובע עילות לביטול החוזה וביניהן בסעיף 17ב(2) "הזנחת עיבוד המוחכר או חלק ממנו".

בפגישה עם לאה, השיבה האחרונה בשלילה לבקשת התובע לשינוי הייעוד. כאשר נשאלה בחקירתה הנגדית מדוע דחתה את בקשת התובע השיבה: "כי השטח שלו לא היה מעובד ויש לו חוזה חכירה ובחוזה החכירה כתוב שאם הוא לא מעבד את השטח שלו זה הפרת חוזה והחוזה שלו צריך להתבטל" (עמ' 41 ש' 19-20 לפרוט' מיום 19.12.12). בהמשך הוסיפה: "דחיתי את הבקשה בגלל שהשטח לא היה מעובד, דבר ראשון הפרת חוזה" (עמ' 42 ש' 21 לפרוט' מיום 19.12.12).

כאמור, חוזה החכירה של התובע היה צפוי להסתיים כשלוש שנים מיום הפגישה עם לאה. בשים לב להפרות הנטענות שביצע התובע לטענתה, הרי שהעמדה שהוצגה על ידה בעת הפגישה, שלא לאפשר לתובע שינוי ייעוד המקרקעין, הינה סבירה בהחלט בנסיבות העניין.

חיזוק לדברים ניתן ללמוד מחילופי המסמכים בין הצדדים, אשר צורפו לתביעה כגון מכתבה של היועצת המשפטית של המחוז מיום 14.9.05, אשר הבהירה כי מעבר לכך שלא התקבלה פנייה רשמית מהתובע, הרי שבשים לב למועד הצפוי לסיום החכירה ולהוראות ההסכם, אף אם היה המינהל בוחן את בקשת התובע כאילו התקבלה במועד בו סע' 3 לחוק הדלק היה בתוקף, עדיין הייתה נדחית בקשתו וזאת נוכח העובדה שהתובע פעל בניגוד לחוזה החכירה ולא עיבד את המקרקעין.

בנוסף החלטה 1160 קבעה כאמור: "היות ותוקף הסעיף פג ביום 29.7.03, תובאנה עסקאות מסוג זה, אשר הגיעו, לדעת המחוז, לשלב מחייב בביצוען אך הנ"ל טרם הסתיים, לדיון פרטני והחלטה בהנהלת המינהל..". בהמשך הוסיפה החלטה 1160 כי החלטת המינהל היא המחייבת ועמדת המחוז הינה המלצה בלבד.

בענייננו, חרף העובדה כי פניית התובע לא הגיעה לשלב מחייב לדעת המחוז, הובאה פנייתו לדיון פרטני בהנהלת המינהל ביום 31.5.06.

לאחר דיון, דחתה הנהלת המינהל את פניית התובע בקובעה, בין היתר: "לאור העובדה שלא נמצא בתיקי המחוז תיעוד לטענת מר עמרם שרון לפיה פנה בבקשה להקמת תחנת דלק, לא התקבלה בקשה בכתב לתכנון והקמת תחנת דלק טרם פקיעת סעיף 3 לחוק משק הדלק, המלצת המחוז מאושרת". (ההדגשה שלי- ז.ה.).

כאמור, למינהל שיקול דעת האם לאשר או לדחות בקשה בהתאם לתיקון סע' 3 לחוק הדלק. בחינה של נסיבות התיק שלפנינו מגלה כי פניותיו ובקשותיו של התובע זכו לטיפול ענייני ומקצועי ע"י הגורמים המוסמכים מטעם המנהל, ואף ההחלטות השונות של המינהל בהקשר זה היו ראויות ומעוגנות היטב בהחלטות המועצה ובנוהלי המינהל. מכל מקום, לא ניתן לטעון כי החלטות המינהל בעניין, הן המוקדמת בשלב המחוז והן המאוחרת בהנהלת המינהל, נגועות בחוסר סבירות כלשהי ואף מטעם זה דין התביעה להידחות.

7. לסיכום, התובע לא השכיל להרים את הנטל ולא הוכיח את תביעתו, ומכאן דין התביעה להידחות.

הנני מחייב את התובע לשלם למינהל הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק נכון להיום.

8. המזכירות תמציא עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ז' אב תשע"ג, 14 יולי 2013, בהעדר הצדדים.