תובענה כספית בסך של 395,000 ₪ שעניינה ניהול מתחמי דלק, בהם תחנות תדלוק וחנויות נוחות.

תובעת 1 היא חברה ציבורית העוסקת, בין היתר, בשיווק מוצרי נפט באמצעות רשת מתחמי תדלוק ברחבי הארץ (להלן – פז). תובעת 2 היא חברת בת של פז, המפעילה חנויות נוחות בחלק ממתחמי התדלוק (להלן – יילו). נתבע 2, מר ארז יגיל (להלן – מר יגיל), מנהל ובעל מניות יחיד בנתבעת 1 (להלן – הנתבעת).

הנתבעת סיפקה שירותי ניהול והפעלת תחנות תדלוק וחנויות נוחות לתובעות בשנים 2002- 2005. מפברואר 2002 ועד ינואר 2005 במתחם התדלוק במחלף הסירה בהרצליה (להלן – תחנת אשל) ומפברואר 2005 ועד סוף דצמבר 2006 בשני מתחמי תדלוק בכוכב יאיר, במתחם "פז כוכב יאיר" הכולל תחנת תדלוק וחנות נוחות ובמתחם "פז און" הכולל תחנת תדלוק בלבד (ייקראו להלן יחד – תחנות כוכב יאיר).

ההתקשרות בין הצדדים הסתיימה בראשית ינואר 2006 ביוזמת הנתבעים.

תמצית טענות הצדדים

לטענת התובעות, הנתבעים התרשלו בניהול ובתפעול מתחמי הדלק והסבו נזקים בדמות ירידה ברווחים ונזק למוניטין של הרשת כולה. לטענתן, אך לאחר סיום ההתקשרות התברר לתובעות, שהנתבעים הזניחו את ניהול ותפעול מתחמי התדלוק, תוך חריגה משמעותית מתקנים ומסטנדרטים להם היו מחויבים תוך הפרת ההתחייבויות החוזיות. בכלל זה טענו להעדר הכשרה ופיקוח ברמה נאותה על עובדים, להפרת תקנים ביחס למספר עובדים במשמרת, להזנחת ניקיון ותברואה, לתחזוקה ירודה של חנויות הנוחות לצד מכירת מוצרים שפג תוקפם ולחריגה מנוהלי בטיחות ביחס למשאבות הדלק - כל אלה הובילו לאיכות שירות ירודה, להעדר הקפדה על נהלי בטיחות והיגיינה באופן שסיכן עובדים ולקוחות, לירידה ממשית במכירות הדלקים וכן לאובדן רווח פוטנציאלי הנאמדים בסך כולל של 285,000 ₪. הפרה חוזית נוספת, המזכה את התובעות בשיפוי, נובעת מהוצאות בסך של 100,000 ₪ בגין התגוננותן מפני תובענה שהגישו הנתבעים לבית הדין לעבודה.

לטענת הנתבעים, הואיל והתובעות לא השכילו לכמת את הנזקים ביחס לחנויות הנוחות ולפגיעה במוניטין הרשת יש לדחות את התובענה בעניין. בנוסף, יש לסלק את התובענה על הסף ככל שהדבר נוגע למר יגיל בהעדר עילה, שכן חתימתו על ההסכמים היא מתוקף היותו אורגן של הנתבעת בלבד ולא התבקשה "הרמת מסך", אף חתימתו כערב תתגבש רק בנסיבות בהן תחויב הנתבעת ותחדל מלשלם וכי הערבות פגה עת התובעות "שיחררו" את הערבויות הבנקאיות שהיו בידן. יתר על כן, טענת הרשלנות נטענה בעלמא, בדיעבד, באופן סתום, בלתי מפורט, הטענות כלליות, נעדרות מסמכים, כימות הנזק אינו ברור ואין פירוט ביחס לקשר, אם בכלל, בין החריגה מהתקנים ומהסטנדרטים לבין הנזק המוכחש. לטענת הנתבעים, מדובר בתובענה נעדרת עילה, קנטרנית וטורדנית המהווה משקל נגד לזו שהגישו הנתבעים בבית הדין לעבודה. בהקשר זה ציינו, כי טענת השיפוי אף היא נעדרת עילה. מתן תוקף לטענה זו נוגדת את תקנת הציבור ואינה מקימה לתובעת זכות להיפרע ממנה ולבטח לא בסך של 100,000 ₪.

דיון

שתי טענות מרכזיות עומדות בבסיס התובענה. האחת, טענת רשלנות בניהול ובתפעול מתחמי תדלוק בכוכב יאיר באופן שהסב נזקים לתובעות (להלן – טענת הרשלנות). השניה, טענה לפיה הנתבעים הפרו התחייבות חוזית וחובת שיפוי בגין תובענה שהגישו בבית הדין לעבודה (להלן – טענת השיפוי).

לאחר שמיעת העדויות ועיון בחומר הראיות – דין טענות התובעות להידחות.

טענת הרשלנות

טענת הרשלנות באשר לניהול ולתפעול מתחם התדלוק מושתתת, בין היתר, על כך שהנתבעים במעשיהם ובמחדליהם לא עמדו בסטנדרטים מחייבים של ניהול ושל שירות באופן שהשפיע על היקף הפעילות העסקית, הוביל לירידה במכירות הדלקים וכפועל יוצא נתן אותותיו ברווחים.

מטעם התובעות העידו שניים. מר יורם אייל, ששימש כמנהל רשת וכמנהל אחראי מטעם פז על מתחמי תדלוק שהופעלו על ידי זכיינים (להלן – מר אייל) ומר יצחק (איציק) שחורי, ששימש כמנהל אזור וכאחראי מטעם פז לבקרה על מתחמי התדלוק ובכלל זה המתחמים שנוהלו והופעלו על ידי הנתבעים (להלן – מר שחורי). שני העדים העלו על נס מכלול טענות המצביעות לטעמם על הפרת נהלים וסטנדרטים.

מר אייל הדגיש, שההשתייכות לרשת ארצית מחייבת עמידה בסטנדרטים מסחריים (סעיף 12 לתצהירו) אשר פורטו בהסכמי ההתקשרות עליהם חתומים הנתבעים וכן "בספר התחנה" שצורף לאותם הסכמים (סעיף 15 לתצהירו). הנתבעים ידעו היטב מה מצופה מהם ופעלו בהתאם לאותם סטנדרטים בהפעילם את תחנת אשל (סעיף 17 לתצהיר מר אייל וסעיף 29 לתצהיר מר שחורי). לטענתו, ככל שהדבר נוגע למתחמי התדלוק בכוכב יאיר חלה נסיגה משמעותית באיכות השירותים (סעיף 12 לתצהיר מר אייל). מר שחורי הוסיף בתצהירו, ש"התמונה המלאה שהצטיירה היא הזנחה וחריגה בוטה מן הסטנדרטים המקובלים והסבירים לניהול מתחם. הזנחה זו בהכרח מרחיקה לקוחות מן המתחמים ופוגעת במכירות המתחם" (סעיף 28).

טענות התובעות ביחס להתרשלות הנטענת משתרעות על פני תחומים מגוונים החל בטענות הנוגעות לכוח האדם ותפקודו וכלה בטענות באשר לציוד ולתחזוקה. כך עלו טענות בדבר ערימות אשפה ופסולת המהווים מפגע תברואתי (סעיף 21 לתצהיר מר אייל, סעיף 5 לתצהיר מר שחורי), הזנחת חנויות הנוחות, היגיינה ירודה, הצגת מוצרים שפג תוקפם, מדפים ומקררים ריקים ומלוכלכים (סעיפים 22, 28 לתצהיר מר אייל, סעיפים 7,9 לתצהיר מר שחורי), טענות לפיהן לא עמדו בהנחיות לגבי סידור מדפים ביחס לסדר, מיקום, תגיות ומבצעים וכן הצבת ארגזי סחורה חוסמים (סעיפים 23, 24 לתצהיר מר אייל, סעיף 5 לתצהיר מר שחורי). טענות לחוסר סדר בארון שמנים (סעיף 26 לתצהיר מר אייל) למשאבות תדלוק משומנות ולבתי שימוש מלוכלכים (סעיף 29 לתצהיר מר אייל, סעיף 13 לתצהיר מר שחורי).

בחינת מכלול הראיות מלמדת, שאין הלימה מובהקת בין הטענות המרובות בדבר הפרת נהלים ותקנים לבין הראיות שסופקו להוכחת טענות ההזנחה וההתרשלות.

באשר לחלק מהטענות צורפו נהלים, אלא שלצדן אין ראיות ממשיות בדבר הפרתם לבטח לא לאורך זמן, בשים לב למשכו ולתוקפו של ההסכם ביחס למתחמי התדלוק בכוכב יאיר. ראו לעניין זה הטענות בדבר העדר סדר ואי מילוי הוראות ביחס לארון השמנים. כשהעדר תיעוד כתוב הוסבר בכך, ש"זה נאמר לו בעל פה שזה לא מסודר" (עמ' 10 לפרוטוקול).

טענה נוספת, שלא נתמכה במסמכים מגבים היא, שמצבת העובדים היתה פחותה מהמתחייב מטעמי חסכון באופן שהוביל לשירות גרוע "וכתוצאה לקוחות מפסיקים להגיע" (סעיף 31 לתצהיר מר אייל, סעיף 16 לתצהיר מר שחורי). מר אייל טען בעדותו, שהעיר לנתבע בנושא אך אין לכך ביטוי בכתב:

ש. אבל אין לך התראות על היקפי העסקה של עובדים כל השנה לא ראיתי התראה אחת?

ת. היו הרבה מאוד התראות בעל פה... (עמ' 13 לפרוטוקול).

מר שחורי הוסיף בעדותו, שלמיטב ידיעתו לא היתה להם אפשרות לאכוף את נושא מספר העובדים "מכיוון שזה לא שלנו אין לנו אכיפה לזה" (עמ' 20 לפרוטוקול). עוד נטען, שלעובדים היתה הופעה מרושלת (סעיף 20 לתצהיר מר שחורי, המפנה לת/13) ברם בעדות מר שחורי עלה שת/13 מתייחס לתחנת אשל ולפיכך אינו רלוונטי לתובענה דנן (עמ' 23 לפרוטוקול).

כמו כן, חלק מהראיות הן מכתבים או הודעות דוא"ל המצביעים לכל היותר על כשלים נקודתיים או התראות בדבר הפרות שהקשר בינם לבין הנזקים אינו ברור דיו. כך דיווח מנהל התפעול ביחס לכריכים במקרר שפג תוקפם (ת/11 מיום 10.7.2005). מעבר לעובדה, שעורך המכתב לא הובא לעדות אזי דווקא האמור בסופו עשוי ללמד על כך, שיתכן שמדובר כאמור בכשל נקודתי "קשה לי לקבוע שמא נובע המקרה מזלזול או שמא נעשה בשוגג אך הרשה לי להבטיחך כי במידה וישוב בשלישית העניין יטופל בחריפות רבה". באופן דומה הודעת הדוא"ל והתמונות מיום 22.9.2005 (ת/8, ת/8א – ת/8ו בהתאמה לתצהיר מר אייל) אינן יכולות להצביע בהכרח על התנהלות נמשכת שכן הן מתייחסות למועד מסוים: "התמונות האלו צולמו אתמול בכוכב יאיר. האזור אחרי התחנה ממש בושה, מבקש עד מחר לסיים לנקות. כך נראית התחנה בבוקר. מקררים ללא סחורה... עובדת שהיתה צריכה להיות בשעה 6 בבוקר מגיעה בשעה 7:07... סחורה בכניסה לחנות... עיתונים זרוקים על הרצפה... חבל קשור על שלט... ארון השמנים ללא פלנוגרמות. שירותים נבדקו בשעה 7 אך לאחר 2 דקות כבר לא נקיים... בקיצור נראה לא טוב..." (ההדגשה הוספה). מר אייל נדרש לעניין, "התמונות האלה צולמו ביום נתון כלשהו... איך אני לומדת שמר יגיל כמנהל התרשל וגרם לך נזק של 300,000 ₪, איך אני מהדבר הזה, מהמקרר הבודד הזה אני רואה נזק של 300,000 ₪?" והשיב "הנזק הוא בא מירידה בדלקים שהוכחנו את זה בהשוואה לתקופה..." (עמ' 9 לפרוטוקול). באשר לסחורה הסכים, ש"יכול להיות שזה הגיע בלילה" אך הוסיף "אני מצפה שאם המוצרים מגיעים בלילה יסודרו תוך כדי המשמרת ולא יחסמו את הכניסה לחנות במהלך הבוקר" (עמ' 8 לפרוטוקול). מטבע הדברים, התמונות והודעת הדוא"ל משקפות תמונת מצב הנכונה לזמן נתון ולא ניתן בהכרח להסיק מהן מסקנות ביחס לתקופת ההתקשרות כולה. עוד התבקשה התייחסותו לטענה לפיה התמונות עשויות להצביע על "מפגע תברואתי" והסביר, "לא צריך להיות חכם בשביל להבין שמזון טרי שזרוק על הרצפה ושאריות של לכלוך מהווים הפרה של החוק... במידה ולא היו מטפלים בנושא היינו מקבלים דוחות". משנשאל, האם התקבל דו"ח של משרד הבריאות בנוגע למתחם התדלוק השיב "לא זכור לי" (עמ' 7 לפרוטוקול). כך גם ת/10, הודעת דוא"ל ששלח מר שחורי ביום 4.9.2005 המתריעה על ניקיון לוקה ש"פוגע בחנות ובלקוחות" בוחנת את הדברים בנקודת זמן נתונה. להבחין ממכתבים אלה בוצעה במתחם התדלוק ביקורת שוטפת על בסיס קבוע: מר שחורי העיד שהשתדל לבקר לפחות פעם בשבוע במתחם התדלוק ובמסגרת זו בחן את נושא הבטיחות ואת "רמת המכירות" (עמ' 18, 19 לפרוטוקול), בנוסף, עבר אחת לשבוע על דוחות סוף יום ואחת לחודש בחן כמויות מלאי דלקים. בהתחשב בזאת ניתן היה להניח, כי יהיה תיעוד בכתובים לאותה הזנחה ורשלנות המיוחסת לנתבעים, הגם שתפיסת העולם של מר שחורי היא של "תקשורת אישית" תחת "שליחת מכתבים" (עמ' 23 לפרוטוקול).

כמו כן, אין מחלוקת שבמתחם התדלוק בוצעה "בקרת לקוח סמוי", לפחות פעם או פעמיים בחודש (ראו עדות מר אייל, עמ' 13 לפרוטוקול) כדוגמת נ/1. בעניין זה השיב מר אייל, "הבקרה הספציפית הזו היא בקרה שעושה רושם טוב, אבל כנראה שבמהלך 11 החודש היו לו עוד 20 כאלה שלא נראים טוב..." (עמ' 13 לפרוטוקול). אלא מאי, שדוחות מעין אלה לא הוצגו על ידי התובעות, עליהן רובץ נטל השכנוע, מהטעם שהם לא נשמרו בחלוף השנים (עמ' 25 לפרוטוקול).

כדוגמה להפרת תקני בטיחות ותחזוקה מפנות התובעות ל-ת/14, היא תלונת לקוחה, שהתקבלה במוקד השירות ביום 14.9.2015. פרטי התלונה מפי המתלוננת, כפי שתועדו בכתב, מלמדים שבוצע תדלוק במשאבה לא תקינה "הבן שלה החליק, המכנס נהרס, בנוסף חייבו אותו על הסולר שנשפך". בהקשר זה ציינו התובעות בסיכומיהן, כי תלונה זו משקפת חבירתן של שתי "הזנחות": "להזנחה הראשונה בתחזוקת המשאבה, בגינה התרחשה התאונה ללקוח נוספה הזנחה נוספת, בכך שהנתבעים לא טרחו לדווח על התקלה ולבקש סיוע בתיקון התקלה כמתחייב. בכך נפתח פתח, לתאונות דומות... אשר בהחלט ייתכן שהתרחשו אך הלקוחות לא טרחו להתלונן עליהן (אלא יש להניח, פשוט הדירו רגליהם מהמתחם)" (סעיף 65 לסיכומי התובעות, ההדגשה הוספה).

יש לתהות על מה נסמכות התובעות בהנחתן ש"יתכן שהתרחשו" תאונות נוספות ותחת תלונות, לקוחות הדירו רגליהם מהמקום, בד בבד עם הצגת ת/14 על ידן. אמנם מר שחורי הצהיר, ש "לא אחת קיבלתי טלפונים מלקוחות, שהתלוננו שזמן ההמתנה לתדלוק במתחמי כוכב יאיר הניהול הנתבעים, על כך שנאלצו להמתין זמן רב כדי לקבל שירות אם בכלל" (סעיף 17 לתצהיר מר שחורי והשוו עדותו בעמ' 19). אך בחקירתו הנגדית הובהר שככל שהיו תלונות הן אינן מתועדות:

ש. אתה יכול להראות לי תלונה כזו?

ת. טלפון שאני קיבלתי, מדי פעם הייתי מקבל, אני לא יכול להצביע על כמות טלפונים אבל מדובר ביותר מפעם אחת לאורך התקופה, פחות משנה.

ש. יותר מ-5 פעמים?

ת. בוודאי.

ש. יותר מ-100?

ת. לא.

ש. תיעדת את התלונות?

ת. לא.

ש. פנית בכתב לנתבע?

ת. לא. דרך הניהול שלי ואיך שאני ראיתי כמפקח מטעם החברה זה לא היה להכין תיקים או לתעד... (עמ' 19 לפרוטוקול).

יוער, בהקשר זה, שתלונות טלפוניות בלתי מתועדות אינן מתיישבות עם תיעוד התלונה היחידה בתקופה בת 11 חודשים (ת/14 ראו עדות מר שחורי עמ' 22 לפרוטוקול). במקום אחר, שב ומדגיש מר שחורי במענה לשאלות, כי אין בידיו מכתב תלונה של לקוח ואף לא הוגשה תובענה על ידי לקוחות:

ש. אין לך להציג לנו בכתב תלונה של לקוח שקנה כריך פג תוקף ... ביילו שניהלו הנתבעים.

ת. לקוח לא צריך להתלונן, לקוח לא קונה וגם מדיר את רגליו ממקומות כאלה.

ש. יש לך אפשרות להראות לי מכתב או איזה שהיא אמירה של לקוח בכתב שאומר כך וכך היה, אדיר את רגליי מהתחנה?

ת. עניתי שאין לי תלונות מכתבים מלקוחות.

ש. תביעה משפטית של לקוח שניזוק כתוצאה ממשהו, איזה שהוא גורם בתחנות הספציפיות שניהלו הנתבעים.

ת. בתקופתי לא (עמ' 22 לפרוטוקול).

בהעדר ראיות תומכות בשלל טענות התובעות הופך השימוש במינוחים כגון: תקנים, נהלים וסטנדרטים לסתמי ולחלול מתוכן, לבטח לא ניתן להצדיק מכוחם טענת רשלנות. התובעות מצביעות על עדות הנתבע ועל "ההתפתלות, ההתחמקות, הגרסאות המשתנות" (סעיפים 43, 49 לסיכומי התובעות). עוד מדגישות את הפער שבין גרסת הנתבע כאן לבין גרסתו בבית הדין לעבודה, אך גם בזאת אין די כדי לאשש הלכה ולמעשה את הרשלנות המיוחסת לנתבעים.

צבר הראיות והעדויות אינו תומך בטענת ההתרשלות. באשר לחשיבותה כיסוד הכרחי בתובענה שעניינה רשלנות, ראו האמור בספרו של פרופ' י. גלעד דיני נזיקין גבולות האחריות כרך א עמ' 475: "ההתרשלות, ההתנהגות הבלתי ראויה, היא הבסיס שעליו מושתתת האחריות בעוולת הרשלנות בפרט ובמשטר האחראיות מבוססת האשמה בכלל. ההתנהגות הבלתי ראויה היא היסוד 'מחולל האחריות' המצמיח את האחריות בעוולת הרשלנות והמשמש תנאי הכרחי לה". פרופ' א. פורת מוסיף, ש"כדי שתקום אחריות נזיקית על פי עוולת הרשלנות, צריך שהתנהגותו של המזיק תהיה בלתי סבירה או רשלנית" (אריאל פורת, נזיקין כרך א', עמ' 93).

משמע, בהעדר ראיות לאישוש טענות התרשלות או התנהגות בלתי סבירה או רשלנית לא ניתן לבסס תובענה בעילת רשלנות. הדברים יפים למקרה דנן.

כל זאת עוד טרם נבחנה כלל סוגיית כימות הנזק, שאף היא נחזית ככזו שלא הוכחה דיה, בפרט נוכח הצורך לקשור בין ההפרות הנטענות לבין אומדן הנזק. למעלה מן הנדרש יצויין, שאמנם התובעות הפנו לנתונים שיש בהם כדי להצביע על ירידה במכירות הדלקים בהשוואה לתקופה מקבילה קודמת (2004) ולעלייה במכירות בשנה עוקבת (2006) תחת ניהולו של זכיין אחר (ראו לעניין זה סעיף ה' לתצהיר מר אייל, סעיף ג'4 לסיכומי התובעות). אולם, הסתמכות על נתונים אלה אינה יכולה לעמוד בפני עצמה, בה בעת שהנתבעים הצביעו על נתוני התייחסות נוספים או גורמים נוספים, שיתכן שהיה בהם כדי להשפיע על המכירות ובשים לב לכך, שלא השכילו להוכיח את טענת הרשלנות. התובעות דוחות את ה"טענות הכלליות והמרומזות של הנתבעים" (סעיף 48 לתצהיר מר אייל, סעיפים 88, 89 לסיכומיהן) באשר לאפשרות שגורמים אחרים השפיעו על המכירות בקובעם, ש"אין כל ביסוס לטענות אלה", תוך שלילתן אחת לאחת, כמפורט בסעיפים 48.1 – 48.4 לתצהיר מר אייל, אך כשעננה של חוסר וודאות ביחס לנתוני ההשוואה מרחפת מעליהם, כשלצידה העובדה, שנטל ההוכחה נותר מונח על שכמי התובעות – טענת התובעות אינה יכולה להתקבל.

סופו של דיון בדחיית טענת הרשלנות.

טענת השיפוי

התובעות תולות יהבן בהוראת סעיף 21.5 להסכם ולפיה, חלה על הנתבעים חובת שיפוי בשל הוצאות בגין תובענה כספית בבית הדין לעבודה, שעילתה עומדת בזיקה ליחסי עובד – מעביד. להלן לשונו:

21.15 המנהל ישפה את פז על כל הוצאה ו/או נזק שייגרמו לפז עקב אי קיום חובה המוטלת עליו בפרק זה וכן עקב טענה לקיומם של יחסי עובד מעביד בין פז לבין מי מהעובדים ו/או הנובעים מקביעה בדבר קיומם של יחסים כאמור בין פז לבין מי מהעובדים ו/או הקשורים בקביעה כאמור ו/או שעילתם ביחסי עובד מעביד בקשר לעובדים הנ"ל. ובכלל זה ישפה המנהל את פז על כל ההוצאות המשפטיות שתוציא פז בכדי להתגונן בפני תביעה בה תיטען טענה כאמור (ההדגשות הוספו, להלן – סעיף השיפוי).

בדצמבר 2006 הגישו הנתבעים תובענה לבית הדין לעבודה (תע"א 11045/06, תע"א 11046/06) במסגרתה עתרו לסעד הצהרתי ולפיו התקיימו יחסי עובד – מעביד בין הצדדים באופן המניב חיובים שונים. בסופו של יום תובענתם נדחתה, תוך השתת שכ"ט והוצאות.

לכאורה, יש בנתונים אלה כדי לתקף את הסעיף בהסכם באופן המצדיק שיפוי פז בהוצאות משפטיות הנובעות מתובענה זו. טענת התובעות לפיה הנתבע נמנה על עובדי הנתבעת וככזה חלה עליו הוראת השיפוי - מתקבלת (ראו סעיפים ב'3, ב'4 לסיכומים ועדות הנתבע בעמ' 30 לפרוטוקול). אלא שלנתבעים מספר טענות ביחס לסעיף השיפוי. טענותיהם נחלקות לשני ראשים עיקריים: האחד, יש לדחות את טענת השיפוי בשל היותה מנוגדת לתקנת הציבור. השני, יש לדחותה משום שההוצאות לא הוכחו, לכל היותר יש לפסוק כפי שהתבקש בכתב התביעה ולחלופין לקזז את ההוצאות שנקבעו על ידי בית הדין לעבודה.

תקנת הציבור

הנתבעים טוענים, שסעיף השיפוי אינו תקף בהיותו נוגד את תקנת הציבור. חרף זאת אין מחלוקת שמר יגיל חתם על ההסכם ובכלל זה על סעיף השיפוי. מר יגיל נשאל ביחס לנסיבות חתימתו על סעיף השיפוי ותשובותיו בחקירה הנגדית אינן קוהרנטיות ולבטח אינן שוללות את נפקות סעיף השיפוי.

ש. עכשיו אני רוצה לשאול אותך לגבי האופן שבו אתה מבין את סעיף 21.15 או ליתר דיוק האופן שבו הבנת אותו בתקופת ההתקשרות עם פז בסדר? סעיף השיפוי סעיף 21.15 ושאלתי היא כזו... האם לפי הבנתך את סעיף 21.5 חברת עם נוסע אמורה לשפות את פז על התשלומים האלה?

ת. קודם כל אני רוצה להדגיש שכשחתמתי על החוזה הזה בהתחלה מה שנאמר לי באותו מעמד שזה החוזה... אי אפשר לשנות פה שום סעיף אי אפשר לעשות שום משא ומתן... היום אני יודע מה המשמעות אז אפילו לא הגשתי לעורך דין שיקרא את החוזה...

ש. שאלתי אותך מבחינת עובדתית מבחינת הבנתך את הדברים אם היו שואלים אותך בשנת 2004 למשל שבמצב שבו מתדלק שמועסק על ידי עם נוסע תובע את פז בבית הדין לעבודה האם חברת עם נוסע אמורה לשפות את חברת פז לפי סעיף 21.15?

ת. את עכשיו מדברת על סעיף 21.15... אני אגיד לך לפי הבנתי, סעיף 21.15 עד כמה שאני זוכר אני לא התעמקתי בחוזה כי לא הייתה לי הבנה משפטית... אז אני אומר עובדתית בפועל מה שקרה זה במהלך לא קיבלתי שום תביעה מעובד... אני לא הייתי מודע לסעיפים האלה וזה גם לא קרה בפועל כי אף אחד לא תבע...

ש. האם קראת את ההסכם לפני שחתמת עליו?

ת. את כולו? לא

ש. אתה חתום על כל עמוד ועמוד ממנו,

ת. נכון.

ש. האם חתמת בלי לקרוא?

ת. יש פה כל כך הרבה סעיפים וזה ספר... לא קראתי את הכל הייתי מאוד לחוץ על עבודה הייתי שבעה חודשים מובטל אני בעל משפחה רציתי להיכנס ולעבוד... (עמ' 33 – 36 לפרוטוקול).

הטענה לפיה סעיף השיפוי נוגד את תקנת הציבור מבוססת על כך, ש"לא ניתן לקבוע בהסכם קיומם או אי קיומם של יחסי עובד ומעביד, שכן יחסים אלו הינם עניין שבסטטוס, שלא ניתן לקבעו הסכמית, והוא תולדה של מצב דברים ולא של 'החלטת' צדדים להסכם. כפועל יוצא מכך, גם כל תניה שעניינה שיפוי של א' על ידי ב' בגין תביעה המוגשת כנגד א' להכרה בסטטוס קיים – מהותית – הינה תניה שנועדה לחסום את זכות הגישה של ב' לערכאות. למעשה באמצעות תניה שכזו ובניגוד לתקנת הציבור חוסמות התובעות את זכותה החוקית של הנתבעת לצרף את התובעות להליכים נגדה בדיוק בשל הסנקציה הגלומה באותה תניה... אף אם מדובר בהוראה 'סטנדרטית' – עדיין היא בטלה, בהיותה פוגעת בזכות יסוד ללא כל הצדקה או טעם מוסרי ויש להורות על בטלותה גם עתה" (סעיפים 16- 19 לסיכומי הנתבעים).

טענה זו יפה ככל שתהא, אינה זוכה לעיגון פסיקתי על ידי הנתבעים. יתר על כן, נכון לשמור אותה למקרים נדירים (ראו: ג. שלו דיני חוזים – החלק הכללי(2005).

זאת ועוד, בבית הדין לעבודה הבהיר מר יגיל, כי בתביעות של עובדים נגד הנתבעים לא פנה לפז, בין היתר, בשל קיומו של סעיף השיפוי, שעתה עותר לבטלו:

ש. נשאלת לגבי הנושא של תביעות העובדים כלפיך, תסביר למה לא טענת בכתב ההגנה של תביעות העובדים את מה שאתה טוען היום?

ת. לא טענתי משלוש סיבות... הסיבה השניה, בהסכם עם פז שעליו הייתי חתום היה כתוב שכל תביעות של עובדים פז רשאית לתבוע את זה בחזרה ממני... (ת/1, פרוטוקול הדיון בבית הדין לעבודה מיום 22.9.2011 עמ' 36).

יוצא אפוא, שטענות הנתבע ביחס לסעיף השיפוי בעניין דנא ובעניין דשם אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. אין מקרה זה על נסיבותיו עונה על אותם "מקרים נדירים" המצדיקים פסילת סעיף בשל תקנת הציבור.

עם זאת, יש לבחון את יתר טענות הנתבעים ביחס לכימות הוצאות ההליך בבית הדין לעבודה.

הנזק

בכתב התביעה מציינות התובעות, כי נכון למועד הגשת התובענה, ההוצאות שהוציאה פז בגין ניהול ההגנה מפני התובענה בבית הדין לעבודה מסתכמות בסך של 100,000 ₪. עוד עתרו למתן פסק דין הצהרתי ולפיו חייבים הנתבעים לשפות את התובעות בגין כל הוצאה שיוציאו במסגרת ההתגוננות בבית הדין לעבודה. באשר לסעיף השיפוי ציינה ב"כ התובעות בדיון מיום 12.5.2010, שסעיף השיפוי מורכב משני סכומים. האחד הוא סכום שיפסוק בית הדין לעבודה כתשלומים לעובד והשני הוא בגין הוצאות שנגרמו נוכח ניהול התיק בבית הדין לעבודה (עמ' 2 לפרוטוקול). בתצהיר מר אייל, האמירו הוצאות ההליך (נוכח הגשת תצהירים וקיום דיונים) לכ- 220,000 ₪ (סעיף 62 לתצהירו).

התובעות לא הגישו ראיות בדמות קבלות או חשבונות או חשבוניות או הוראת תשלום או הוכחת תשלום בפועל באופן אחר, זולת ת/16 נספח לתצהירו של מר אייל. ת/16 הוא "אישור על הוצאות משפט" מיום 21.7.2011 של רו"ח אילן יפת, חשב פז:

הנדון: אישור על הוצאות משפט

לאחר בדיקה, שהתבקשתי לערוך לצורך תיק ת"א 34484-02-10 פז חברת נפט בע"מ ואח' נ' עם נוסע ניהול תחנות דלק בע"מ וארז יגיל, הריני מתכבד לאשר כמפורט להלן: ההוצאות בגין שכר טרחה למשרד עורכי דין אשר חלד ושות' עבור הטיפול בתיק עב' 11045/06 ארז יגיל ועם נוסע ניהול תחנות דלק בע"מ נ' פז חברת נפט בע"מ ויילו רשת חנויות נוחות בע"מ (בביה"ד האזורי לעבודה ת"א) בתקופה מינואר 2007 ועד יוני 2011, עומדות על סך 218,518.85 ₪ בצירוף מע"מ כחוק וכן החזר הוצאות בסך 1,289.09 ₪ בצירוף מע"מ כחוק (ההדגשות במקור).

אין מדובר בחוות דעת ערוכה כדין ואליבא דנתבעים האישור "נוצר לצורך משפט זה" (סעיפים 7, 27 לסיכומי הנתבעים). אף אין זה תצהיר ורואה החשבון לא הובא לעדות. מכאן, שלא הוצגו מסמכים המאששים את ההוצאות לאשורן.

כך או אחרת, הנתבעים טוענים, שיש לדחות את התובענה לשיפוי בכל סכום שמעל 100,000 ₪ בשל הרחבת חזית ומשום שהתובעות לא הגישו בקשת לתיקון סכום התובענה ואף לא שילמו תוספת אגרה כנדרש (סעיף ב' לסיכומי הנתבעים). לחלופין "ולמען הזהירות" כלשון הנתבעים "בעניין חובת השיפוי בגין הוצאותיהן להגנתן בהליכי ביה'ד לעבודה, יש להתחשב בהוצאות המשפט שנפסקו שם ואשר שולמו במלואן לידי ב'כ. מכאן שככל שלא תידחה התביעה בהקשר זה יש לקזז את הסך של 33,000 ₪ ששולם עוד ביום 12.6.14" (סעיף 34 לסיכומי הנתבעים).

טענת הנתבעים לפיה אין הצדקה לפסיקת הוצאות על פי אומדנה (סעיף 27 לסיכומים) מתקבלת בנסיבות אלה, שכן ככל שהיו ראיות באשר להוצאות ההליך בבית הדין לעבודה אזי היו אמורות להיות בידי התובעות והיה עליהן להציגן. מקום בו קיימות ראיות בפועל, אין לפסוק על דרך האומדנה. ראו לעניין זה חקירתו של מר אייל:

ש. חשבונית ממשית מעבר לחוות הדעת או המכתב של רוה'ח שלכם שהגשתם להוכחת שכה'ט ששילמתם אתם לא מציגים, למה?

ת. יש חתימה של רו'ח של פז (עמ' 17 לפרוטוקול).

יתר על כן, בית הדין לעבודה דחה כאמור את תובענת הנתבעים וכפי שהטעימו התובעות, לא חסך את שבטו ממר יגיל בציינו, בין היתר כך, "תחת לברר את טענותיו במישור העיסקי, הוא ניסה להכניס למגרש העיסקי 'איום חיצוני' בדמות קיומם של יחסי עובד-מעביד. זוהי התנהגות שאינה תמת לב... הכוונה לעשות שימוש במשפט העבודה לצורך קיזוז הפסדים עסקיים היא התנהגות בחוסר תום לב" (סעיף 22 לפסק הדין). בשלהי פסק הדין נפסק כך "לאור התוצאה ובשים לב להיקף ההתדיינות והראיות אנו מחייבים את התובעים, ביחד ולחוד, לשלם לכל אחת מהנתבעות – הוצאות משפט בסך של 1,500 ₪ ושכר טרחת עו'ד בסך של 14,000 ₪" (ההדגשות הוספו).

משמצא בית הדין לעבודה לדחות את התובענה ובמשמע לא לחייב את התובעות, תוך שאמד את הוצאות ההליך, בהתחשב בהיקף ההתדיינות ומששולמו ההוצאות זה מכבר, אין מקום לפסיקת הוצאות נוספת.

סוף דבר

התובענה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ‏25 נובמבר, 2015, ‏י"ג כסלו, תשע"ו, בהעדר הצדדים.