בפתח הדיון מודיע בית המשפט, שמחמת הספק מזוכה הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

כתב האישום ותשובת הנאשם

ליעקב לוט דזרד, יליד 1959 (להלן: "הנאשם") מיוחסת תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 381+382 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק").

התביעה טוענת, שבתאריך 25.08.08 בשעות הערב, ברחוב נתיבות 30 בת"א, על רקע סכסוך שכנים, תקף הנאשם יחד עם אחרים את משה ישר, יליד 1958 (להלן: "משה"). על פי כתב האישום היכה הנאשם את משה כשאחרים חבלו בו במקלות. לקצהו של אחד המקלות חובר חפץ חד. יעקב ישר, יליד 1960 (להלן: "יעקב"), שהוא אחיו של משה הותקף גם הוא על ידי הנאשם ואחרים כשניסה להיחלץ לעזרת אחיו. הוא הוכה בבעיטות ובאגרופים גם בראשו. עקב המכות שהוכה, נפל ואיבד את הכרתו. כשאימם של האחים - שושנה ישר, ילידת 1939 (להלן: "שושנה") נחלצה לעזרת בניה, הותקפה גם היא ומשקפיה נשברו.

כתוצאה מהתקיפות שני האחים נחבלו בכל חלקי גופם ואימם נחבלה בראשה ובפניה. השלושה נזקקו לטיפול רפואי בבית חולים כדלקמן:

• למשה נגרמו פצע דקירה באמה ונפיחות בברך.
• יעקב נחתך בשפה, נחבל בצלעות, באמה ומסביב לעינו נותרו סימני חבלה.
• שושנה נחבלה בראשה שהתנפח, נגרם לה חתך מתחת לעין.

עו"ד א. אלפסי מהסנגוריה הציבורית (להלן: "הסנגור") אשר מונה לייצג את הנאשם בהליך זה, כפר בשמו בעובדות כתב האישום שיש בהן לבסס עבירה. לטענתו הנאשם הלך לבית המתלוננים כששמע מבניו, שבהעדרו הם – המתלוננים - חיפשו אותו. בהגיעו לבית המתלוננים ראה שהם רבים ביניהם ושמע שהם צועקים זה על זה. הוא עזב את המקום, מבלי להתעמת איתם ומבלי לתקוף מי מהם בצורה כלשהיא. הסנגור לא הכחיש את פציעותיהם של המתלוננים אך הדגיש שמרשו לא אחראי לגרימתם.

כנגזרת מהכפירה נקבע מועד לשמיעת הוכחות.

הראיות

לתביעה העידו המתלוננים: משה (פ/ע 7-22), במהלך עדותו הוגשו התעודה הרפואית - ת/1 והודעתו במשטרה נ/1. יעקב (פ/ ע' 22-36) במהלך עדותו הוגשו התעודות הרפואיות ת/2 ו-נ/2, ושושנה (פ/ע' 37-45 וע' 50-52) במהלך עדותה הוגשו התעודה הרפואית ת/3 והודעתה במשטרה נ/3. כמו כן הגישה התביעה בהסכמת הסנגור את הודעת הנאשם מיום 8.09.08 – ת/4.

להגנה העידו: הנאשם (פ/ע' 58-63), במהלך עדותו הוגש דו"ח העימות שנערך בינו לבין יעקב – ת/5, ובן דודו יצחק מלכיאן (פ/ע' 63-67).

מהחומר עולה כדלקמן

1. בני משפחת ישר (להלן: "המתלוננים"), משפחת הנאשם ומשפחת העד מלכיאן מתגוררות בשכנות. בית המתלוננים גובל עם ביתו של מלכיאן.
2. בתקופה הרלוונטית משה, הבן הבכור במשפחת ישר, התגורר בבאר שבע ונהג לבקר מידי פעם בבית אימו שושנה, ואילו יעקב הרווק התגורר עם האם.
3. זמן מה קודם לאירוע, עשה יעקב פעולות הכנה להצבת קרוואן. לטענתו עמד להקים את הקרוואן בחצר ביתם. מלכיאן טוען, שיעקב התכוון לפלוש לשטחו ועל רקע זה השניים הסתכסכו. מלכיאן אישר שמעשיו של יעקב הכעיסו אותו מאוד (פ/ע' 64 ש' 14 ואילך).
4. לטענת המתלוננים על רקע הסכסוך, ביקש מלכיאן מבן דודו הנאשם לאיים על בני משפחת ישר והוא עשה זאת בטלפון, דבר שהרע את היחסים והוביל לתקיפות שבכתב האישום.
5. הנאשם ומלכיאן מכחישים את הטענות. לדברי מלכיאן לא עירב את הנאשם בסכסוך בשום צורה ולא ביקש את עזרתו (פ/ ע' 67 ש' 1-2). הנאשם הכחיש באופן עקבי את התקיפות המיוחסות לו (הנאשם ת//4 ש' 3 ופ/ע' 58 ש' 15). לגרסתם, ביום האירוע המתלוננים רבו ביניהם ותוך כדי כך יעקב תקף את אימו שושנה ומשה אחיו הפריד ביניהם (הנאשם פ/ע' 58 ש' 23-25, מלכיאן פ/ ע' 64 ש' 18-30).
6. התיעוד הרפואי מוכיח שבתאריך שבדיון שושנה, משה ויעקב טופלו בבית חולים איכילוב בגין חבלות שונות (ת/3, ת/2 ו-ת/1).
7. יריעת המחלוקת בין הצדדים רחבה מאוד והיא תוכרע בעיקר על פי מידת האמון שיתן בית המשפט לעדים שהעידו לפניו.

דיון ומסקנות

1. מהימנות המתלוננים שושנה, משה ויעקב – שלושתם היו עקביים בטענתם הכללית שהנאשם ושני בניו תקפו אותם בתאריך שבדיון. גרסאותיהם אינן ברורות באשר לנסיבות ולאופן שבו הותקף כל אחד מהם. מהשוואת הדברים שמסרו במשטרה לעדויותיהם בבית המשפט, כמו גם השוואתם גרסאותיהם זו מול זו, משקפות סתירות ותמיהות רבות ומהותיות, באופן שאיננו מאפשר קביעת תשתית עובדתית.
2. להלן עיקר הסתירות והפגמים בגרסאות המתלוננים:
3. שיחת טלפון מאיימת קודם לאירוע – לטענת המתלוננים קודם לאירועים שבדיון, קיבלו בביתם שיחה טלפונית או שתיים, בהן נאמר שעליהם להיזהר משכן. בעניין זה העדים סותרים זה את זה כדלקמן:
   • משה –

בהודעתו נ/1 אמר, שיעקב ענה לשיחה ושמע את מלכיאן אומר שכדאי להם להיזהר מהשכן (ש' 3-6).

בבית המשפט בחקירה ראשית אמר שהנאשם נשמע מאיים בשיחה שהוקלטה במכשיר ההקלטה הטלפוני (פ/ ע' 7 ש' 15-17). בחקירה הנגדית הוסיף בביטחון, שאף אחד מבני המשפחה לא ענה לשיחה, שנשמעה מוקלטת במזכירה האלקטרונית (פ/ ע' 11 ש' 9-10).

כשנדרש להסביר את הסתירה טען שהיו שתי שיחות טלפוניות מאיימות, אחת התקבלה שלא בנוכחותו והוסיף, שהחוקר טעה כשכתב בהודעתו נ/1 שמלכיאן נשמע מאיים.

• • יעקב – ענה, לדבריו, ראה על צג הטלפון את מספר הטלפון הנייד של מלכיאן וכשלחץ על ה"speaker" שמע את הנאשם דורש בקול מאיים להתרחק מהשכן.
  • שושנה –בהודעתה נ/3 אמרה שיעקב ענה לשיחה המאיימת של הנאשם. בבית משפט העידה שהיא ענתה לשיחת הטלפון המאיימת של הנאשם (פ/ ע' 39 ש' 18). כשעומתה עם הסתירה שינתה טעמה ואמרה שמשה ענה לטלפון (פ/ ע' 39 ש' 30-31). בהמשך "התיישרה" עם גרסתו של משה ואמרה שהיו שתי שיחות טלפון, היא ענתה לראשונה ולשניה ענה אחד מבניה (פ/ ע' 40 ש' 8-9). לדבריה גם במשטרה אמרה שהיו שתי שיחות טלפון (פ/ע' 41 ש' 29).

1. מי הלך לבית הנאשם בתגובה לשיחת הטלפון ושוחח עם בניו סמוך לפני האירוע -
   • משה ושושנה – לדברי שניהם, משה הלך לבדו לבית הנאשם.
   • יעקב – לדבריו הלך עם משה לבית הנאשם, ועמד לא הרחק ממנו (ממשה) כשזה שוחח עם בניו של הנאשם (פ/ ע' 23 ש' 12).

יעקב לא שינה עמדתו גם כשעומת עם גרסת אחיו (פ/ ע' 27 ש' 29).

1. באיזו צורה נכנס/ פרץ הנאשם לביתם ביום האירוע –
   • משה – אמר בהודעה נ/1, שישב בחצר עם אימו, אחיו יעקב וחבר שלהם מקרית שמונה ולפתע נכנסו לחצר הנאשם ובניו והחלו לתקוף.

בבית המשפט העצים את כניסת התוקפים וטען ש"בצורה מטריפה את הדעת, מדהימה ממש, הנאשם פרץ לנו לתוך המתחם" (פ/ ע' 8 ש' 11-12).

• • יעקב – העיד שתוך כדי ישיבה בחצר הבחין בנאשם ובבניו. לטענתו הנאשם הגיע רכוב על אופנוע עם אדם נוסף. מבלי לומר כיצד הגיעו בניו של הנאשם, טען שהוא זה שפתח את השער לנאשם ולבניו (פ/ ע' 23 ש' 18 ואילך) ולא שינה מגרסתו זו גם לאחר שעומת עם גרסת אחיו (פ/ ע' 29 ש' 19-20).
  • שושנה – העידה שהנאשם ובניו נכנסו לחצר דרך השער שלא היה נעול, מבלי שאף אחד מבניה פתח אותו (פ/ ע' 43 ש' 22-23).

1. באיזה כלי נשק היו מצוידים הנאשם ובניו?
   • משה – אמר בהודעתו נ/1 שבמהלך התקיפה אחד התוקפים החזיק במקל, כשלקצה חובר חפץ חד.

בבית המשפט העיד, שהנאשם היה חמוש באגרופן וילדיו במקלות עם קצה מחודד, שדמו לכידונים (פ/ ע' 8 ש' 17 וע' 16-17).

לשאלת הסנגור מדוע במשטרה לא אמר שלנאשם היה אגרופן, לא ידע לענות והעלה סברה שייתכן שהשמיט פרט זה מחמת סערת רגשות או שכחה (פ/ ע' 16 ש' 18 ואילך וע' 17 ש' 1-2).

• • יעקב – אמר בעימות ת/5 שהנאשם וילדיו תקפו אותו באגרופים ובסכינים עד אובדן הכרה (ת/5 ש' 8).

בבית המשפט, בחקירה הראשית העיד שהוא, אחיו ואימו הותקפו במכות "רצח", כולל במכות אגרוף ולא איזכר כלי נשק כל שהוא. רק לקראת תום החקירה הראשית ענה לשאלת בית המשפט ואמר שלמיטב זכרונו נאשם החזיק אגרופן בידו (פ/ע' 25 ש' 8-9).

בחקירה הנגדית הרחיב בתיאור כלי הנשק בהם השתמשו התוקפים מצא להסביר ש"אדם שבא לשוחח לא בא עם אגרופנים וסכינים" (פ/ ע' 27 ש' 14), חזר על טענתו שלנאשם היה אגרופן ביד ואחד מבניו החזיק מקל והשני סכין (פ/ ע' 28 ש' 14 ואילך).

• • שושנה – ב-נ/3 אמרה שמשה הותקף במקלות ובברזלים. מעבר לכך השתמשו התוקפים בדוקרנים ובסכינים.

בעדותה אמרה שהנאשם ובניו השתמשו גם באגרופן (פ/ ע' 37 ש' 27 וע' 38 ש' 2).

כשנשאלה מדוע האגרופן מוזכר לראשונה בבית המשפט ענתה: "מה זה משנה איך הם הרביצו לנו..., לא הסתכלתי על כל דבר ודבר" (פ/ ע' 43 ש' 13-14).

1. מי תקף את מי וכיצד -
   • משה – בהודעה נ/1 אמר שבעודו משוחח בטלפון הנאשם התנפל עליו והכה אותו בכל חלקי גופו, אחד הבנים חבר לאביו ותקף אותו (את משה) במקל מחודד ודקר אותו קלות באמת יד שמאל. גם את אחיו ואת אימו תקפו הנאשם ובניו בכל חלקי גופם (נ/1 ש' 14-19).

בבית המשפט בע' 8 לפרוטוקול, תיאר בהרחבה את התקיפה. לדבריו במקלות המחודדים הותקף על ידי הבנים ואגב כך הם הובילו אותו לתוך הבית על מנת למנוע ממנו להגן על אחיו ואימו מפני הנאשם. לגבי השלב הראשון של התקיפה אמר משה באותה נשימה דבר והיפוכו "אותי תקפו הנערים. יעקב (הכוונה לנאשם) לא פגע בי. יש לציין, ואני נזכר, שיעקב התקיף אותי בשלב הראשון" (פ/ ע' 8 ש' 26-27). משה, לדבריו הצליח להתגונן מפני תקיפת הבנים ושבר את המקלות שהחזיקו (פ/ ע' 9 ש' 1-4). בחקירה הנגדית ביקש לקבל שבזמן הילדים תקפו אותו בתוך הבית פנימה, בעוד שאביהם הנאשם נשאר תקף בחצר את יעקב ואת אימו. על ההפרדה בין התוקפים לנתקפים סיפר לראשונה בבית המשפט, לדבריו משום שבמשטרה סיפר על התקיפה באופן כללי (פ/ ע' 19).

• • יעקב – העיד שבסמוך לאחר כניסת התוקפים לחצרם, שבר הנאשם את הטלפון של משה, תקף אותו (את משה) במכות אגרוף ורץ עד לסלון הבית. אימו הותקפה על ידי הנאשם תוך כדי ניסיונה להגן על משה. בזמן הזה שני הבנים "שמרו עליו" ואחר כך תקפו אותו. בהמשך אמר שקיימת אפשרות שהבנים שמרו על משה וביקש לקבל שכתוצאה מהתקיפה החמורה שהותקף איבד את הכרתו ומשכך איננו יכול לדייק, (פ/ ע' 23-24)
  • שושנה – אמרה בהודעתה נ/3 שבניו של הנאשם היכו את משה במכות ובברזלים. היא הותקפה על ידי הנאשם תוך כדי ניסיונה להפריד במכת אגרוף שהפילה אותה ושברו את משקפיה. באופן כללי אמרה ש"הם השתוללו בצורה מטורפת עלינו" (נ/3 ש' 7 ואילך).

בבית המשפט העידה בנוסף, שמשה החזיק בטלפון הנייד, הנאשם תפס בצווארו כשהוא מצויד בסכין ובאגרופן, וזאת בנוסף לאגרופן, למקל ולסכין שהחזיקו בניו. הנאשם תקף את משה ורדף אחריו עם אגרופן וסכין עד לסלון הבית וכשניסתה להפריד הנאשם הכה בפניה שתי מכות אגרוף. לדבריה, בניו של הנאשם לא פגעו בה (פ/ ע' 45 ש' 18), וזאת בסתירה לדבריו של משה.

1. מי היה עד לאירוע –
   • משה – אמר בהודעתו נ/1, שמלכיאן ובחור חבוש קסדה, שלמיטב ידיעתו שמו חגי היו עדים לתקיפה.

למרבה הפליאה, בבית משפט העיד, שמלכיאן לא נכח במקום ולא ראה את האירוע. כשעומת עם הסתירה, התכחש לדבריו בהודעה ועמד על כך, שמלכיאן לא היה עד לאירוע (פ/ ע' 15 ש' 11 ואילך).

• • יעקב – לא נשאל ולא אמר מיוזמתו, מי, אם בכלל היה עד לאירוע. הוא השיב בשלילה לשאלה מפורשת באשר לנוכחותו של מליכאן בזמן האירוע (פ/ ע' 35 ש' 5).
  • שושנה – ב-נ/3 לא סיפרה על עדי ראייה, ואילו בבית המשפט טענה ש"היו מלא אנשים בבית, כל השכנים היו בבית", (פ/ ע' 44 ש' 31). כשהתבקשה לפרט מי השכנים שנכחו, אמרה שמלכיאן עמד מחוץ לגדר, שמע וראה את כל האירוע (פ/ ע' 45 ש' 20-21) ומעבר לכביש עמדו שכנים נוספים שגם הם ראו את המכות (פ/ ע' 45 ש' 2-3). כשנשאלה מדוע לא מסרה בחקירה את שמות השכנים ענתה שהשכנים סירבו למסור את שמותיהם וענתה באותה נשימה ענתה לשאלת בית המשפט שבעצם לא פנו לשכנים (פ/ע' 46 ש' 4-6).

1. בנוסף לפגמים ולסתירות בגרסאות המתלוננים, היורדות לעצם המחלוקת, אי אפשר היה שלא לראות את יחסם השלילי של עדי התביעה לנאשם ולא להתרשם לשלילה ממאמציהם לעשות כיכולתם להחמיר את מצבו המשפטי. הדבר התבטא בעיקר בהעצמת תיאור התקיפות ובטענה שחזרה על עצמה שהנאשם ובניו ניסו לרצוח אותם. שושנה במהלך עדותה הצביעה על הנאשם ואמרה ללא ביסוס שהוא עבריין סמים שישב בכלא שנים רבות (פ/ ע' 40 ש' 29 ואילך).
2. הפגמים דלעיל אינם פוטרים את בית המשפט מהחובה לבדוק את גרסת ההגנה ומהימנות עדיה.
3. מהימנות עדי ההגנה – בית המשפט מתקשה לקבל את גרסת הנאשם שאין לו שום סכסוך עם המתלוננים, שהלך לבית המתלוננים לברר מדוע חיפשו אותו, וכשהבחין במריבה המשפחתית, עזב את ביתם מבלי להתערב. אמינות עדותו של הנאשם בבית המשפט מתערערת לנוכח הדברים שנרשמו מפיו במהלך העימות שם אמר שבהגיעו לבית המתלוננים היה מעורב בקטטה משום שיעקב תקף אותו. זאת ועוד העובדה שבניו הואשמו בבית משפט לנוער בתקיפת המתלוננים והורשעו בעבירה זו, על פי הודאתם במסגרת הסדר טיעון, מחזקת עוד יותר את החשד נגד הנאשם. מה עוד שהוא עצמו לא הצליח להסביר מדוע יטפלו עליו שכניו המתלוננים עלילת שווא חמורה כל כך. הנסיבות שפורטו לעיל, מחזקות אמנם את החשד הכבד אך אין בהן להשלים את החוסר בראיות התביעה כפי שהובאו במשפט. זאת ועוד גרסת הנאשם נתמכת בדבריו של מלכיאן, אשר חרף היותו קרוב משפחה של הנאשם לא היה להוט להופיע בבית המשפט והיה צורך במספר דחיות. העד השתדל למסור עדות מדודה ואובייקטיבית, הגם שנדרש לסכסוך הארוך בין המשפחות, פנה לבית המשפט וביקש לשים קץ לשנאת חינם זו (פ/ ע' 66 ש' 13-15 וע' 67 ש' 8-10).

סוף דבר – בית המשפט מזכה את הנאשם מחמת הספק.