עניינה של תובענה זו בחוב כספי בסך 226,446.50 ₪ אשר לטענת התובע, קיבוץ תל יוסף (ולהלן: הקיבוץ), חבה לו אחת מחברותיו, הגב' תרצה חייט, וזאת בגין שירותים שונים אשר סופקו לה משנת 2002 ואילך.

ואלה טענות הקיבוץ:

מערכת היחסים בינו ובין חבריו נקבעה בתקנון הקיבוץ, המהווה חוזה בין הצדדים (להלן: התקנון).

בשנת 2001 נערכה תוכנית להתאמת אורחות החיים בקיבוץ (להלן: שינוי אורחות החיים), אשר עודכנה במסמך משנת 2006 (להלן: מסמך העדכון).

הוראות אלה, אשר נתקבלו באסיפה הכללית של הקיבוץ, מצאו את ביטויין במסגרת תיקון סעיף 66 לתקנון משנת 2006, שאושר על ידי רשם האגודות השיתופיות.

שינויים אלה נערכו על רקע מהלכים להפיכתו של הקיבוץ ל"קיבוץ מתחדש", בהתאם להגדרת מונח זה בתקנות האגודות השיתופיות (סוגי אגודות), התשנ"ו – 1995.

הנתבעת הינה חברת קיבוץ בגיל פרישה, אשר מפאת מצבה הרפואי מתגוררת מאז ינואר 1998 בדיור מוגן בתחומו.

מזה למעלה מ – 10 שנים קיים סכסוך בין הקיבוץ לנתבעת. במרכזו עומד סירובה של הנתבעת להעביר לידי הקיבוץ את כספי פנסיית השארים, המתקבלים לידיה בגין עבודתו של בעלה המנוח כעובד חוץ מטעם הקיבוץ בחברת "אגד", מכוח היות הקיבוץ בעל מניה בחברה.

הקיבוץ טען כי מתוך התחשבות בגילה של הנתבעת ולפנים משורת הדין, הוא ויתר על תביעת כספים אלה ממנה (אשר מסתכמים לשיטתו בסך של למעלה מ- 500,000 ₪). במקום זאת, לאור התנהלותה ובקשתה, התייחס אליה כאל חברה בעלת מעמד כלכלי עצמאי המקבלת שירותים מן הקיבוץ, והודיע לה כי היא אינה זכאית לכל תקציב מן הקיבוץ.

במסגרת תוכנית שינוי אורחות החיים נקבע, כי חבר בגיל פנסיה אשר יוכנס לדיור מוגן יחויב בכל ההוצאות המיוחדות הכרוכות בטיפול זה, ובין היתר, בתשלום סמלי עבור השייכות לבית שרה ובתשלום עבור ארוחות.

בהסכמת הנתבעת, במהלך חודש 6/02 אופסה יתרת החובה בתקציבה כנגד תשלום סך של 19,000 ₪. ואולם, ניגוד להסכמותיה והתחייבויותיה, מאז אותו מועד לא העבירה הנתבעת כל תשלום לכיסוי הוצאותיה החודשיות וחובה לקיבוץ תפח בהתאם.

הנתבעת צרכה שירותים רבים, ובכללם: שירותי כביסה, חשמל, גז בישול, ארנונה, קניות, טיפולי רגליים, סל שירותים, כבלים, רשת ביטחון, שיוך דירות, שייכות לבית שרה וארוחות מבית שרה. משלא שילמה בעד אלה, הרי שהתעשרה שלא כדין על חשבון הקיבוץ.

כעולה מכרטסת תקציבה האישי של הנתבעת בהנהלת החשבונות בקיבוץ (עליה לא השיגה הנתבעת מעולם), עמד חובה נכון ליום 1.1.10 על סך של 226,446.50 ₪.

הקיבוץ אישר, כי החל מחודש 5/05 החל בנה של הנתבעת לשלם מידי חודש סך של 500 ₪ (אשר עודכן בחודש 4/06 לסך של 700 ₪) ואולם, תשלומים אלה מכסים רק את עלות ארוחות הבוקר והערב מבית שרה, ותו לא.

ואלה טענות הנתבעת:

בפתח הדברים יצוין, כי מפאת גילה המתקדם של הנתבעת (ילידת שנת 1915) וקשיי תפקוד מהם היא סובלת, התצהיר שניתן בתיק זה ניתן על ידי בנה, מר יצחק חייט.

לטענת הנתבעת, התביעה כנגדה מבוססת על תקנון האגודה ועל הכרטסת שלה בהנהלת החשבונות בקיבוץ, אשר לא נחתמו או אושרו על ידה.

עוד טענה הנתבעת, כי בהתאם להוראות סעיף 7 ב' לתקנות האגודות השיתופיות (ייסוד), התשל"ו- 1976, תיקון תקנון אגודה שיתופית צריך להתקבל ברוב של 75% מהמצביעים.

בכל הנוגע ל"תוכנית להתאמת אורחות החיים", הרי שתנאי זה לא התקיים, שכן התוכנית התקבלה ברוב של 68.3% בלבד.

מלבד האמור לעיל, הרי הנוסח המתוקן טעון רישום ועליו להיות מאושר על ידי רשם העמותות, בהתאם להוראות סעיף 12 (1) ו- (3) לפקודת האגודות השיתופיות.

כן נטען, כי לא התמלאו התנאים הקבועים במסגרת סעיף 35 לפקודת האגודות השיתופיות והוראות תקנה 1 לתקנות האגודות השיתופיות (הוראות כלליות), התשל"ו- 1976 לעניין אימות המסמכים והגשתם.

לגופו של עניין העלתה הנתבעת את הטענות הבאות:

טענת התיישנות - מעיון בכרטסת הנהלת החשבונות עולה כי נכללו בה חיובים מתקופה העולה על 7 שנים. לפיכך, יש לקבוע כי התביעה התיישנה בכל הנוגע לחיובים אלה, המגיעים לסך של  27,022.31 ₪.

שיוך והעסקה בבית שרה - בניגוד לטענת הקיבוץ, הנתבעת טענה כי אין היא מתגוררת בדיור מוגן אלא בדירה בקרבת הבית הסיעודי, אשר הועמדה לרשותה מתוקף חברותה רבת השנים (כ- 70 שנה) בקיבוץ.

נוכח האמור, אין כל הצדק מעשי ו/או חוקי לחיובה זה. לפיכך, עתרה הנתבעת לקזז מסכום התביעה סך של 38,350 ₪, כך שבגין התקופה שראשיתה בחודש 6/02 עד 6/05 יקוזז סך של 19,800 ₪ ובגין התקופה שראשיתה בחודש 6/05 וסופה בחודש 11/09 יקוזז סך של 18,550 ₪.

שעות סיעוד- החל משנת 1999 הנתבעת זכאית לשעות סיעוד מהביטוח הלאומי, בכמות משתנה בהתאם למצבה. לטענת הנתבעת, היא ניצלה בפועל רק חלק מן השעות המגיעות לה, ויתרת השעות נוצלה על ידי הקיבוץ, לצרכיו. לפיכך, טענה הנתבעת כי היא זכאית לקזז מסכום התביעה סך של 60,960 ₪.

תשלום טיפול סיעודי- לטענת הנתבעת, החל מיום 29.11.07 הוגדר מצבה כ"בעלת צורך סיעודי". משכך, הינה זכאית לתשלום בסך 5,000 ₪ מידי חודש.

לדבריה, היא אינה כלולה ברשימת המבוטחים בביטוח סיעוד אשר עשה הקיבוץ אצל חברת "כלל". זאת, על אף שהקיבוץ חייב היה לדאוג לבטחה, בהתאם להוראות הסכם הביטוח מיום 1.2.02 וכן בהתאם להוראות סעיפים 7.5, 7.6.4 ו-10.11 לתקנון הסיעוד מיום 9.8.07.

לפיכך, הנתבעת טענה כי הינה זכאית לקבל סכום זה מאת הקיבוץ, וכי יש לקזז מסכום התביעה סך של 135,000 ₪ בגין 27 החודשים למן היום בו הפכה לסיעודית.

שירותי ניוד - לטענת הנתבעת, חברים אחרים אשר נזקקו לשירותי ניוד קיבלו שירות זה בחינם, בעוד היא חויבה לשלם סך של 100 ₪ עבור השכרת עגלת נכים בכל חודש במשך 35 חודשים, במהלך התקופה שראשיתה ביום 1.1.03 וסופה ביום 12.12.05. משכך, יש לקזז אף סכום זה המגיע לסך של 3,500 ₪, נכון ליום הגשת התביעה.

חיובי ריבית - לעניין זה טענה הנתבעת, כי לאור העובדה שלשיטתה אין הקיבוץ זכאי לחיובים הנזכרים בכרטסת, אזי ברי כי אין הוא זכאי אף לחיובי הריבית בסך 42,467 ₪, ואף סכום זה יש לקזז מסכום התביעה.

זכאות הנתבעת לפנסיה תקציבית - לטענת הנתבעת, היא זכאית לקבל פנסיה תקציבית מהקיבוץ מתוקף היותה חברה בו וללא כל קשר לזכאותה לקבלת קצבת שארים, אשר מקורה במקום עבודתו של בעלה המנוח.

בשנת 2000 הוחל בתהליך בחינת שינוי אורחות חיים. במסגרת זו התגבש הרעיון של הענקת פנסיה תקציבית לגמלאי הקיבוץ, אך זאת בתנאי שכל גמלאי יעביר את הכנסותיו מכל מקור לקיבוץ.

ואולם, בשל הצורך להעביר את ההחלטה ברוב של 75% נוצר כרסום בעקרון זה והוחרגו ממנו תשלומים שונים (כספי גמלה מגרמניה, כספי פיצויים לנפגעי השואה, תוספת קצבת שארים לאלמנות בביטוח הלאומי, גמלת הורים שכולים, גמלת נכי צה"ל, גמלת פדויי שבויים לאסירי רפיח, כספים שמקורם בהשכרת נכסים פרטיים, ירושות וכדו'  (סע' 11ג' לתצהיר חייט)) אשר התקבלו אצל חלק מהגמלאים, ואשר לא חויבה העברתם לקיבוץ לצורך קבלת הפנסיה.

לטענת הנתבעת, השינוי בתקנון המחייב את העברת קצבת השארים "תפור" על פי מידותיה שלה בלבד. לא חל בעבר, אינו חל בהווה ואף לא יחול בעתיד על מי מחברי הקיבוץ.

לאור האמור לעיל, הנתבעת טענה כי הופלתה לרעה ביחס ליתר חברי הקיבוץ ונפגעו באופן קשה זכויותיה. זאת, תוך הפרת הוראות תקנה 4 לתקנות האגודות השיתופיות (ערבות הדדית בקיבוץ מתחדש), התשס"ו- 2005.

לטענתה, הקיבוץ נהג איפה ואיפה ביישום העיקרון של העברת כל מקורות ההכנסה, שכן פנסיה תקציבית שולמה ומשולמת לכל גמלאי הקיבוץ, מבלי שהם נדרשים לדווח על הכנסותיהם ו/או רכושם הפרטי. לפיכך, הנתבעת טוענת כי הינה זכאית לקזז מסכום התביעה סך של 275,600 ₪ בגין תשלומי הפנסיה התקציבית אשר לא הועברו לידיה, החל משנת 2001 ועד ליום 1.1.10.

דיון והכרעה

זכאותה של הנתבעת לפנסיה תקציבית  –

כעולה מטיעוני הצדדים שלפניי, לשינוי אורחות החיים בקיבוץ תל יוסף נודעת חשיבות מכרעת בעניין הסוגיות העומדות בבסיס המחלוקת שבין הצדדים. בהתחשב באמור, ואף שיש בכך משום היפוך הסדרים בהליך זה, מצאתי לעמוד תחילה על טענת הנתבעת כי היא זכאית לקזז מהתביעה סך של 275,600 ₪ בגין אי קבלת פנסיה תקציבית מהקיבוץ כזכותה, כך לשיטתה,  מאז שנת 2002.

אקדים אחרית לראשית ואציין כבר כאן, כי דעתי היא שאין לנתבעת זכות לקבלת הפנסיה התקציבית. אדרש תחילה לטענתה הנוגעת לאופן קבלת ההחלטה בקיבוץ. אף שהנתבעת מאזכרת עניין זה בטיעוניה, נראה כי היא עצמה אינה מבקשת להסתמך עליו. לאחר מכן, אתן דעתי לעניין טענתה לאפליה ולזכותה לקבל את פנסיית השארים.

כאמור, הנתבעת, מפנה לעצם חוקיות קבלת ההחלטה, אולם עיון מעמיק בטענותיה מעלה כי היא אינה מבקשת על יסוד זאת לבטל את השינוי שהתחולל בקיבוץ (ראה למשל מכתבה לקיבוץ מיום 18.5.03 - נספח י"א 4 לתצהיר מר חייט), אלא היא דווקא סומכת ידיה עליו. זכויותיה קמות לה, כך לטענתה, כתולדה מאותו שינוי, משמע – היא חולקת על תוכנו באופן סלקטיבי.

ודוק, עד למסמך שינוי אורחות החיים, חייבת הייתה הנתבעת להעביר את קצבת השארים לקיבוץ (מכוח סעיף 4 לתקנון הישן המחייב העברת הכנסות החבר במלואן לקיבוץ). בעקבות מסמך שינוי אורחות החיים (ואף קודם לו), חדלה הנתבעת מלעשות כן. בשל עובדה זו ראה בה הקיבוץ כבעלת מעמד כלכלי עצמאי, המתגוררת בקיבוץ ונושאת בכל עלויות מחייתה. בצד זאת, מבקשת הנתבעת גם ליהנות מהפנסיה התקציבית, שמקורה אף הוא במסמך שינוי אורחות החיים (לעניין זה, ראה אף סעיף 3 למכתבו של מר חייט מיום 10.6.08 - נספח י"א 5 ב' לתצהירו).

אף אם יש ממש בטענה כי ההחלטה התקבלה שלא ברוב הדרוש, אזי אין מקום להתערב בה ולשנות ממנה.

השינוי הנדון היווה מהפך של ממש באופן התנהלות הקיבוץ. מהפך זה הינו תולדה של תמורה בתפיסת עולם במסגרתה הפך החבר למרכז ההוויה, והמסגרת הקיבוצית, בצד רצונה לשמור על סולידריות והבטחת ביטחונם של חבריה, ביקשה לאפשר את המימוש האישי והפרטי (ראה מבוא התוכנית להתאמת אורחות החיים, נספח 11 לתצהיר רוכל).

תל יוסף אינו הקיבוץ היחידי שעבר מהפך כזה. מדובר היה במשבר מקיף בתנועה הקיבוצית בהיבט הכלכלי, החברתי, האידיאולוגי והדמוגרפי (ראה ע"א 1773/06 שמואל אלף נ' קיבוץ איילת השחר ואח'  (פורסם במאגרים המשפטיים) (ולהלן: עניין אלף)).

בעניין אלף נאמרו בין היתר דברים אלה: ".....הגם שכל קיבוץ עיצב את השינוי בהסדר הקיים בדרכו שלו. המבנה המשותף שאפיין את כולם השתקף בזניחת חלק מיסודותיו של הקיבוץ המסורתי, כגון ניהול קולקטיבי של המשק, שליטה קולקטיבית על משאבי הייצור, שוויון בתחום הקצבת כספים לחברים, שמירה על ריחוק תרבותי וחברתי מהסביבה הלא קיבוצית ועוד; המגמה החדשה התבטאה בחיזוק האינדיבידואליות, צמצום השותפות והערבות ההדדית, הקטנת האחריות הקולקטיבית של הכלל לגורל הפרט הנמנה עליו, והסבת האחריות לעמידה בנטלי החיים לפרטים עצמם.  קיבוצים שונים אימצו אורחות חיים חדשים בהיבטים שונים ובמינונים משתנים (דו"ח הוועדה לעניין הקיבוצים בעמ' 26)".

(שם פסק 31).

באותו עניין ובדומה לעניין שלפניי, ביקש קיבוץ איילת השחר להפעיל תוכנית שמעיקריה היה מעבר לשיטה של חלוקת שכר דיפרנציאלי לחברי קיבוץ. היינו, שכר הנגזר מהכנסה אישית, כפוף לתשלום שיגבה הקיבוץ מהחברים בעבור שירותים שונים. (ראה פסקה 4 לפסק הדין).

גם שם, כמו בעניין שלפניי, נשמעה הטענה כי ההחלטה התקבלה שלא ברוב הדרוש מקרב בעלי זכות הבחירה, והתובע שם ביקש להצהיר על בטלותן של ההוראות. ביהמ"ש דחה את עתירתו של התובע, תוך החלת עיקרון "הבטלות היחסית". נקבע, כי החתירה לשנות את המסגרות הקיימות ולהתאימן למציאות המשתנה, כאשר המסגרת המשפטית הקיימת באותן שנים לא התאימה את עצמה באותו קצב, יצרה דפוסי פעולה בקיבוצים שביקשו לקדם את השינוי במנותק מדרישות הנורמות המחייבות, והחלטות בנושאי הליבה של הקיבוץ נתקבלו ללא עיגון בדין. בית המשפט קבע כי לביטולן של החלטות אלה כעת תהא משמעת הרסנית למרקם הקיבוצי לאור המהפך שחל בו ובהתחשב בכך, העניק להן תוקף.

(שם פסקאות 83 ואילך)

בעניין שלפניי, בצד הטענה שההחלטה התקבלה שלא ברוב הדרוש, הנתבעת סומכת ידיה על ההחלטה כמקור לזכותה לקבלת כספי הפנסיה. נוכח זאת, ובהתחשב בעובדה כי מאז השינוי חלפו למעלה מ - 10 שנים, במהלכן נהג הקיבוץ בהתאם להחלטות שהתקבלו ונוכח הלכת אלף (ואף מטעמים אחרים לגוף העניין, אליהם אדרש כעת), הרי שאין מקום להרהר (או לערער) בשלב זה על אופן קבלת ההחלטה.

ולגופו של עניין–

סוגיית הפנסיה מוסדרת בתכנית שינוי אורחות החיים, בעדכונה ובתקנון שתוקן, ומיושמת הלכה למעשה בקיבוץ. יתרה מכך, הנתבעת לא הוכיחה את טענת האפליה המושמעת מפיה, וממילא, גם אם עומדת לה טענה זו, הרי שלא יכולה הייתה לעשות דין לעצמה ולא לשלם עבור שירותים שצרכה מהקיבוץ, תוך קיזוז זכותה הנטענת לפנסיה.

אנמק החלטתי.

הנתבעת אינה חולקת על כך שבהתאם לתכנית שינוי אורחות החיים ולתיקון משנת 2006, אין היא זכאית לתקבול נוסף, ככל שהיא מקבלת לידיה פנסיה חיצונית העולה על זו המשולמת על ידי הקיבוץ.

למעשה, ההחלטה בדבר אופייה של הפנסיה התקבלה בשנת 1991, במועד בו כיהן בנה של הנתבעת כמזכיר הקיבוץ, עוד בטרם ההחלטה על שינוי אורחות החיים. במועד זה ניתן ביטוי לעיקרון לפיו חבר לא יצבור פנסיה משני מקורות.

ביום 1.11.91 התקבלה באסיפת חברים בקיבוץ החלטה כי תפתח קרן פנסיה אישית או קרן גמלאות אישית. קרן הגמלאות יועדה לחברים מגיל 55 ואילך (ראה נספח 2 לתצהיר רוכל).

במסגרת ההסדר נקבעו בין היתר תנאים אלה :

"3) ההסדרים ייעשו עם חברים שאינם מקבלים פנסיה שמקורה במשכורת.

4) בכל הסדר לא יוכל חבר לקבל או לצבור פנסיה משני מקורות"

קביעה זו, כמובן, מנעה אפליה. על פניו, אין כל נימוק מדוע חבר שעבד מחוץ לקיבוץ יזכה בפנסיה חיצונית ובפנסיה תקציבית, שעה שחבר הקיבוץ שעבד באותו היקף בתוך הקיבוץ לא יזכה באותה הטבה.

יש לזכור כי החלטה זו התקבלה במועד בו כל ההכנסות החברים מהעבודה הועברו לקיבוץ.

עיון בתוכנית השינוי משנת 2001 מעלה, כי לא נקבע במפורש שחבר הזכאי לפנסיית שארים לא יהיה זכאי בנוסף לפנסיה תקציבית. יחד עם זאת, נקבע כי "סכומים לפנסיה שצברו חברים עד יום השינוי, יהיו הבסיס לתשלום הפנסיה והקיבוץ ישלים את ההפרש לגובה הפנסיה התקציבית המוגדרת לעיל, במידה ויידרש.

בגין הכנסות גבוהות מגובה התקציב הפנסיוני כאמור בסעיף 1א יחויב החבר בתשלום מס לרשת הביטחון, עפ"י גובה הפנסיה החיצונית שלו ובניכוי זכאותו לתקציב פנסיוני" (סע' 1ב).

היינו, שאלת גובה ההכנסות הפנסיוניות עמדה על הפרק.

הדעת נותנת שלאור העיקרון הנזכר לעיל, בדבר איסור על צבירת פנסיה משני מקורות, הפרשנות אותה נתן הקיבוץ להוראה זו ככוללת את פנסיית השארים שערכה עולה על הסכום הקבוע כפנסיה תקציבית בסע' 1 א, הינה סבירה.

פרשנות זו מצאה את עיגונה לאחר מכן במסגרת עדכון תכנית השינוי משנת 2006, עת נקבע במפורש במסגרת סעיף ט"ו לפרק 5.3 כי חבר לא יוכל ליהנות גם מפנסיית שארים הזהה לפנסיה התקציבית או גבוהה ממנה, וגם מהפנסיה התקציבית.

אין חולק כי בחודש ינואר 99 חדלה הנתבעת מהעברת פנסיית השארים לקופת הקיבוץ, בניגוד לחובתה על פי התקנון הישן לעשות כן.

באותה תקופה ביקשה הנתבעת כי תאושר לה שנת חופש. לאחר דין ודברים אכן אושרה החופשה (חרף העובדה שהנתבעת למעשה נותרה בקיבוץ). לאחר מכן ביקשה להאריך חופשתה זו, תוך שהיא מוסיפה שלא להעביר את כספי קצבת השארים לקיבוץ. לטענת הקיבוץ (המעוגנת בנוהגו מאז), בשל גילה ומצבה של הנתבעת, הוחלט בהנהלת הקיבוץ שלא לאשר שנת חופש נוספת ולראות בנתבעת כבעלת מעמד כלכלי עצמאי (סע' 14 לתצהיר רוכל).

בהתחשב בכך, היה על הנתבעת להתחיל לשלם עבור השירותים שצרכה מהקיבוץ, הכל בהתאם לתכנית שינוי אורחות החיים. הנתבעת אינה מתכחשת לחובת התשלום המוטלת עליה ועל עיקר חיוביה מעולם לא חלקה. יחד עם זאת, נוכח טענתה בדבר זכויותיה הפנסיוניות, נמנעה מלשלם עבור השירותים שצרכה מהקיבוץ.

לדבריה, וזו ליבת טענתה, ההישענות על פנסיית השארים שהיא מקבלת בגין עבודת בעלה המנוח לצורך קביעת זכאותה לפנסיה נעשתה במיוחד עבורה ובאופן מפלה. יתירה מכך, אמנם מבהיר מר חייט במסגרת סעיף 10 ט"ז לתצהירו, כי הרציונאל העומד בבסיס האיסור על פנסיה כפולה הוא שוויוני והגיוני. אולם, כך לטענתו, אין מקום להחילו על מצב דברים בו מבוקש לקזז פנסיית שארים, אשר אינה מהווה פנסיה אישית.

איני מקבלת טענות אלה הן במישור העקרוני והן במישור המהותי.

ראשית, הלכה היא כי בית המשפט ינהג משנה זהירות בביקורת על ההחלטות של האסיפה הכללית: "היקף הביקורת השיפוטית על החלטות האסיפה הכללית בקיבוץ, בדומה להיקפה של הביקורת השיפוטית החלה על החלטות טריבונלים פנימיים של אגודות שיתופיות אחרות, מתאפיין בגישה של ריסון ואיפוק (ע"א 835/93 איגנט נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, פ"ד מט (2) 793 (1995); ע"א 7162/06 שטרן נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ ([פורסם בנבו], 17.2.2008); לענין אגודות וולונטריות באופן כללי ראו: ע"א 674/89 טוררן נ' ההתאחדות לספורט בישראל, פ"ד מה (2) 718, 729 (1991); רע"א 180/07 כץ נ' איגוד הכדורסל בישראל, פסקה 13 ([פורסם בנבו], 4.10.2009) (השופט דנציגר); ה"פ (י-ם) 278/96 העמותה לדמוקרטיה וטוהר המידות בקופת חולים "מכבי" נ' קופת חולים "מכבי", , פ"מ תשנ"ח (2), 433, 441-443 (1999)). בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות האסיפה, אלא בוחן אותן בהתאם לעילות הביקורת ולהיקף הביקורת המקובלים במשפט המינהלי. יסודה של גישה זו ב"אופיו הוולונטרי של הארגון שחבריו הכפיפו עצמם מרצונם לשלטונו, ובידו היתרון להחליט מה טוב עבורו"; וכן, בחשש כי התערבות מופרזת מצד בית המשפט בהחלטות כאמור תכרסם "בכוחו של הקולקטיב הקיבוצי כלפי חבריו, כוח שבלעדיו לא ניתן לקיים חיים במסגרת השיתופית המתוחמת על-ידי הדין ועל-ידי תקנון הקיבוץ" (ענין כץ, בעמ' 614-616). בחינת החלטותיה של האסיפה נעשית בשלושה מישורים: במישור המהותי, נבחן האם נעשה ההליך בהתאם להוראות הדין החל –  פקודת האגודות השיתופיות, התקנות שהותקנו על-פיה, ותקנון הקיבוץ; במישור הפרוצדוראלי, נבחנת כשירות ההליך שבו נתקבלה ההחלטה; ובמישור הנורמטיבי, נבחנת סבירות ההחלטה ותקינותה מבחינת תוכנה, ובכלל זה, אם היא נתקבלה בתום-לב ובדרך מקובלת, ואם היא אינה נוגדת את תקנת הציבור (אוטולנגי, בעמ' 330-334; ענין קיבוץ קלי"ה, פסקאות 22-25 לפסק דינו של השופט ג'ובראן; ענין דור, בעמ' 287). 

 (עניין אלף, פסקה 39).

ביקורתה של הנתבעת כלפי ההחלטה היא במישור הנורמטיבי שלה. לשיטתה, לא היה מקום להבחין בין סוגי תקבולים שונים שמקבלים חברי הקיבוץ לצורך קביעת הזכות לקבלת פנסיה. 

בנסיבות העניין שלפניי, לא שוכנעתי כי עצם ביצועה של אבחנה בין תקבולים שונים אינה בלתי סבירה על פניה, ולא הוכח כי התקבלה שלא בתום לב או בדרך לא מקובלת.

מדובר בהחלטה סוציאלית, שעניינה בדאגה לביטחונם הכלכלי של חברי הקיבוץ אשר פרשו מעבודתם ואינם יכולים לפרנס את עצמם. כל עוד עבדו כולם ושכרם נצבר לזכות הכלל, סופק תקציב הקיום על ידי הקיבוץ. עם השתנות העיתים והפיכת היחיד לעצמאי כלכלית, היה צורך להבטיח מקור לקיבוץ לצורך קיום הגמלאים ולהבטיח הכנסה מינימלית שתאפשר קיום בכבוד לחברי המשק הותיקים.

כאמור, הקיבוץ אינו מתכחש לכך שקיימים סוגי הכנסות אשר לא מקוזזות מן הפנסיה התקציבית, בשונה מפנסיית השארים המשולמת לנתבעת. בעדותו אישר רוכל, כי ישנם חברי קיבוץ גמלאים המקבלים בנוסף לפנסיה התקציבית שלהם פיצויים מגרמניה. כן אישר שיש חברים המקבלים גמלת הורים שכולים ממשרד הביטחון וכן קצבאות המשולמות לנכי צה"ל. עוד אישר, כי ככלל חבר צריך להצהיר רק על הכנסות מעבודה לצורך חישוב הפנסיה (עמ' 6 לפרוטוקול ש' 25 ואילך).

בסיס ההשוואה שמציעה הנתבעת אינו בהכרח רלוונטי או נכון יותר מזו שקבעה האסיפה הכללית.

על פניו נראה שיש הבדל של ממש בין תגמולים לנכים ולהורים שכולים או פיצוי המשולם לניצול שואה, לבין קצבת שארים. להבדיל מעבודה, בה חייבים כולם ושאת תגמוליה צריכים הם לחלוק, הרי שלא בלתי לגיטימי לקבוע שתגמולים המגיעים בשל אבדן בן משפחה או פגיעה אישית הם אינם נחלת הכלל.

לא הובאו לפניי נתונים כלשהם המעידים כי קיימים תקבולים אחרים של גמלאים בקיבוץ, כגון נכסים מניבים או ירושות, שהיו צריכים להתקזז עם תשלומי הפנסיה. אף אם יש כאלה, הרי שהקריטריון לצורך תחשיב הפנסיה כפי שנקבע במסמך שינוי אורחות החיים, הינו תקבול מעבודה.

לא מצאתי לנכון לקבל את טענת הנתבעת כי מדובר בירושה, ודינה כדין ירושות אחרות שאינן מקוזזות מהפנסיה התקציבית. כפי שקבעתי לעיל, המקור של הפנסיה הינו בעבודת הבעל, וככל הכנסה הקשורה לעבודה הינה שייכת לקיבוץ ולא לחבר באופן אישי או לבני משפחתו. ראה בהקשר זה גם סעיף "צבירה פנסיונית אישית בתקופת השיתופית" בשלד התקנון אליו מפנה הנתבעת. לפי סעיף זה "פנסיה שנצברה על ידי חבר ממקורות חוץ, בתקופה השיתופית, עומדת לרשות הקיבוץ". משמע, אין המדובר בירושה, אלא הפנסיה שצבר בעלה של הנתבעת שייכת לקיבוץ וככל שזו הייתה מועברת לידיו, כפי שהיה על הנתבעת לעשות, הייתה עומדת לה הזכות לקבל פנסיה תקציבית.

עדות לכך שלא מדובר באפליה ניתן למצוא באופן שבו מתייחס הקיבוץ לחברים שמקבלים פנסיה אישית בגין עבודה מחוץ לקיבוץ. חברים המקבלים פנסיה גבוהה מהפנסיה התקציבית (כגון כרמלה צור, בני מור, אן בניהו והגב' כנעני ז"ל) אינם מקבלים פנסיה מהקיבוץ. חברים אחרים (כמו יצחק חייט, יערה חייט, סולל שפרן, איה אהוביה, רותי שפרן ושדה פרץ) שמקבלים פנסיה מהחוץ הנמוכה מהפנסיה התקציבית, מקבלים השלמה לגובה הפנסיה התקציבית (ראה סע' 34 לתצהיר רוכל).

משמע, הקיבוץ רואה בהכנסה זו משום הכנסה פנסיונית (כפי שהיא למעשה) שמונעת מהם לקבל פנסיה תקציבית נוספת, והתובעת אינה מופלית לרעה.

סבורני, כי העובדה שבעניינה של הנתבעת עסקינן בפנסיית שארים הבאה מעבודתו של בעלה, אין בה כדי לשנות מאום בהקשר זה. כאמור, אף שפנסיה הינה זכות אישית, הרי שמדובר בהכנסה אשר הייתה שייכת במקורה לקיבוץ ולא לנתבעת באופן אישי. המקור של הפנסיה הינו בעבודת בעלה המנוח של הנתבעת, במסגרת העבודה לה שובץ כחבר קיבוץ. באותה מידה היה יכול לעבוד בעבודה אחרת בתוך הקיבוץ, ואז לא הייתה עולה סוגיית הפנסיה כמחלוקת. דין הפנסיה הוא כדין כל הכנסה מעבודה שאמורה להיכנס לקופת הקיבוץ.

בכדי להוכיח את טענת האפליה, על הנתבעת היה להוכיח כי אחר במצבה זכה לקבל בנוסף לפנסיית השארים את הפנסיה התקציבית, אך זאת לא הוכח. ההפך הוא הנכון. אף גיסתה, שהייתה במעמד זהה לשלה, קיבלה את פנסיית השארים בגין עבודת בעלה, לא זכתה לקבל את הפנסיה התקציבית מהקיבוץ, ואף על פי כן שילמה על השירותים שצרכה (לעניין חשיבות בחינת טענת האפליה ביחס לקבוצה רלוונטית ראה ת"א (מח' נצרת) 1206/04 אמנון ויסבורן נ' קיבוץ מעגן (פורסם במאגרים המשפטיים) (להלן: עניין ויסבורן)).

כל זאת ועוד, חרף חלוף למעלה מ - 10 שנים מאז קביעות אלה, לא ערערה עליהן הנתבעת בדרכים המוקנות לה בהתאם לתקנון הקיבוץ, אלא נהגה בדרך של עשיית דין עצמי.

עיון במכתבה של הנתבעת מיום 18.5.03 (נספח י"א 4 לתצהירו של מר חייט) מעלה, כי הנתבעת התנתה את התשלום המגיע לקיבוץ בגין שירותים שונים המסופקים לה, בקבלת הפנסיה התקציבית.

לאור חשיבותו של מכתב זה, ראיתי להביא ממנו דברים אלה.

"...כדי שנוכל להגיע לסיכום בנושא תשלומי לבית שרה ולקהילה, יש להסדיר את זכותי כחברת הקיבוץ לקבל "פנסיה תקציבית" מתאריך השינוי 1.1.02 בסך של 2000 ₪ לחודש כמו כל החברים בגיל הגמלאות.

מהפנסיה הנ"ל ומהביטוח הלאומי שאני מקבלת מהמדינה, אוכל לשלם את חובי לקיבוץ בגין שירותי בית שרה, כלכלה, מכבסה, סל שירותים, תרופות, חשמל, כבלים וכיו"ב.

כל זמן שאיני מקבלת את הפנסיה התקציבית מתל יוסף בגין כ- 70 שנות חברותי בקיבוץ של פעם אשר בו "נתתי יותר מכפי יכולתי", אצטרך לבצע את יתר התשלומים בצורה של קיזוזים..."

כמו כן,  ראה גם מכתבה של הנתבעת אל מנהלת הקהילה, הגב' איה שפרן, מיום 6.6.04 (נספח 2 לתצהירה של הגב' שפרן).

הנה כי כן, הנתבעת מודה בפה מלא כבר באמצע שנת 2003, כשנה לאחר כניסת השינוי לתוקפו, כי הקיבוץ זכאי לתשלום עבור שירותים המסופקים לה. אולם, היא בוחרת לעשות דין לעצמה ולהימנע מתשלום החוב, בשל טענתה לזכאותה לפנסיה תקציבית.

במסגרת ת"א 1763/02 בית זרע – קבוצת פועלים בע"מ נ' עמיצור בולדו [פורסם במאגרים המשפטיים], אליו מפנה הקיבוץ, קבע כבוד השופט א' קולה כי חיוביו של חבר קיבוץ הינם עצמאיים ואינם שלובים ו/או מותנים בקיום חובותיו של הקיבוץ. לכל היותר, ניתן לראות את חובותיו של הקיבוץ כמותנים בקיום חובותיו של החבר תחילה (שם, פסקה 33).

כן ציין כבוד השופט קולה, כי במידה וחבר קיבוץ סבור כי הקיבוץ מפר את חיוביו כלפיו או באם הינו חש מקופח ו/או נפגע מהתנהגותו של הקיבוץ, הרי שעליו לפעול על פי הדרכים המקובלות בתקנון ולא לעשות דין לעצמו (שם, פסקה 34).

דברים ברוח זו נאמרו אף על ידי כבוד השופט א' אברהם בעניין ויסבורן (לעיל).

כאמור, במשך השנים, הנתבעת נמנעה מלנקוט בפעולה בהתאם לתקנון לצורך תקיפת החלטות האסיפה הכללית ובחרה בעשיית דין לעצמה.

בנסיבות אלה, אין לשעות לה, הן במישור העקרוני והן במישור המעשי.

סיכום ביניים:

מכל האמור לעיל עולה, כי הנתבעת אינה זכאית לקבלת פנסיה תקציבית בנוסף לפנסיית השארים המוחזקת בידיה. טענת הקיזוז שהעלתה בהקשר זה כנגד התביעה, נדחית.

כרטסת החוב -

למעשה, האמור במכתבה של הנתבעת מיום 18.5.03, מהווה משום הודאת בעל דין מצידה בצריכת שירותים מן הקיבוץ מבלי ששילמה בגינם. הודאה נוספת בחוב קיימת גם בתצהיר בנה (סע' 9ג') וכן בנספחים שונים לתצהיר, אליהם אדרש להלן.

הנתבעת לא חלקה משך השנים על החשבונות שהוגשו לה ולפיכך היא מוחזקת כמאשרת אותם (ראה ת"א (מח' - נצרת) 881/87 רם און מושב עובדים נ' סרופין (פורסם במאגרים המשפטיים) אליו מפנה הקיבוץ).

חרף האמור, אבחן את הטענות המושמעות לגבי חיובים אלה.

היקף החוב:

כתב התביעה מושתת על כרטסת תקציב אישי, המתנהלת אצל הקיבוץ על שם הנתבעת מיום 1.6.02 ועד ליום 31.12.09.

הצדדים אינם חלוקים על כך שבחודש יוני 2002 נמחק חובה של הנתבעת בסך 60,586.57 ₪, לאחר שבנה שילם סך של 19,000 ₪ על חשבון חובות העבר עד סוף מאי 2002. יתרת הסגירה של חודש יוני עמדה על סך 20,189 ₪. ביום 31.12.09 עמדה יתרת חובה על סך של 226,446.50 ₪.

חיוב בגין שיוך והעסקה בבית שרה:

הצדדים חלוקים בעניין חיוב הנתבעת בהוצאות בגין שיוך ובגין פעילויות העסקה בבית האבות הסיעודי שבקיבוץ- "בית שרה".

אין מחלוקת כי הנתבעת אינה מתגוררת בבית הסיעודי אלא בדירה הסמוכה אליו, שהועמדה לרשותה מאז 1998 – 1999. הנתבעת טוענת כי דירה זו הוקצתה לה נוכח חברותה רבת השנים בקיבוץ ובשל היותה ללא מדרגות.

מנגד טוען הקיבוץ, כי המעבר לדירה זו נעשה לאור מצבה הרפואי והפיזי, שהצריך טיפול ותמיכה מהבית הסיעודי. נטען, כי דירה זו הינה ייחודית בשל קרבתה לבית הסיעודי והיא משוריינת למגורי חברים ותושבים סיעודיים, שאינם נזקקים לאשפוז קבוע בבית הסיעודי, אך נזקקים לשירותיו (ראה תצהיר שפרן).

הנתבעת הכחישה כי היא צורכת שירותים מבית האבות, וטענה כי אינה נזקקת לשירותי השגחה רפואית וביקורי אחיות. כן הכחישה כי היא מקבלת שירותי ביטחון כלשהם או כי קיימת תחזוקה ייחודית בדירתה.

לטענת הנתבעת, הקשר היחיד שלה לבית האבות הוא במשיכת ארוחות מחדר האוכל עליהן משלם בנה, מר יצחק חייט.

לדבריה, אמנם עד לשנת 2005 היא הגיעה למשך שעתיים לבית האבות ועסקה במטלות שונות, ואולם, כך לטענתה, שירותי העסקה ניתנו ליתר חברי הקיבוץ הוותיקים במועדון קשישים הקרוי "מפעל חן", ללא כל תשלום אישי. לתמיכה בטענתה זו, הפנתה הנתבעת לעדותה של הגב' חינה שדמי, שניהלה בעבר את מוסד ההעסקה בקיבוץ, ואשר הקיבוץ ויתר על חקירתה.

על יסוד האמור, הנתבעת טענה כי יש לקזז מסכום התביעה סך של 38,350 ₪ בגין רכיבים אלה.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים לעניין זה, מצאתי לבכר את גרסתו של הקיבוץ בכל הנוגע לתשלומי השיוך לבית הסיעודי, ולקבל את טענות הנתבעת באשר לתשלום עבור העסקתה שם.

אשר לשיוך לדיור המוגן -

מצאתי את עדותה של הגב' שפרן כמהימנה וככזו המתיישבת עם יתר הראיות בתיק.

גרסתה לעניין נסיבות העברתה של הנתבעת לדירה בה היא מתגוררת היום לא נסתרה. הגרסה אף מתיישבת עם מכתבה של הנתבעת מיום 25.5.00, שם היא מלינה על כך שהופסק תקציבה האישי, לדבריה, בעקבות מחלתה והצורך להחליף את הדירה שהייתה לה בדירה הצמודה לבית שרה (ראה ת/5), וכן עם מכתבה של הנתבעת מיום 18.5.03, שם היא מאשרת את חובה בגין שירותי בית שרה.

כן מתיישבת הגרסה עם האמור בת/2, שהינו דו"ח פיקוח מקצועי מ 11/02 המופנה לוועדה מקומית המקצועית לענייני סיעוד גלבוע, במסגרתו נרשם מפיה של הנתבעת כי היא מקבלת את מלוא הטיפול הפיזי בבית הסיעודי. כן נרשם, כהתרשמות כללית של מבצעת הפיקוח (מלול נורית), כי הנתבעת תורמת לחברת החברים שבבית הסיעודי.

העובדה שהנתבעת לא עשתה שימוש בכל השירותים שניתנו לה, כגון רשת הביטחון ואמצעי התרעת המצוקה הקיימים בדירה, אינה ממעטת מהעובדה שאלה הועמדו לרשותה, ולפיכך עליה לשלם בגינם.

אשר להעסקתה בבית הסיעודי –

אין חולק שהנתבעת נטלה חלק בפעילות זו. טענתה העיקרית הינה כי הקיבוץ מספק תעסוקה למבוגרים בקיבוץ במסגרת מפעל חן ללא כל חיוב אישי, מבלי לקיים הבחנה בין מי שגר בבית הסיעודי לבין מי שאינו מתגורר בו.

טענה זו מצאתי לקבל.

טענת הנתבעת כי שירות זהה ניתן חינם ליתר ותיקי הקיבוץ, לא נסתרה. במסגרת תצהירה טענה הגב' שדמי כי מדובר בהעסקת קשישים ללא חיוב אישי ומבלי לקיים הבחנה בין מי שגר בבית הסיעודי לבין מי שאינו מתגורר בו.

הקיבוץ בחר שלא לחקור את שדמי בנקודה זו, ומשכך הוכחה הטענה ואין צידוק לגבות מהנתבעת שעה שחברים אחרים מקבלים שירות זהה חינם.

שעות סיעוד:

הנתבעת עתרה לקזז מסכום התביעה סך של 60,960 ₪, בגין חלק משעות הסיעוד להן הייתה זכאית החל משנת 1999 ואשר, כך לטענתה, נוצלו על ידי הקיבוץ ו/או מי מטעמו.

הנתבעת סומכת טענתה על טבלה שערך בנה (נספח ב' לתצהירו), ממנה עולה כי הוקצו לה יותר שעות מאלה בהן עשתה שימוש, ושעות שלא נוצלו על ידה עברו לחברים אחרים.

לא ברור כלל ועיקר על מה נסמך מר חייט בעריכת טבלה זו. למעט אישור המוסד לביטוח לאומי בדבר הגדלת שירותי הסיעוד לנתבעת החל מיום 1.6.07 ל – 16 שעות שבועיות (נספח ג' לתצהירו) לא הובאו ראיות לתמיכה בטענותיו בדבר כמות השעות שהוקצתה לה על פני כל השנים או בדבר השעות שנוצלו על ידה בפועל. אכן, ממכתב הקיבוץ לבנה של הנתבעת מיום 3.8.03 עולה כי הקיבוץ מכיר בכך שהנתבעת אינה מנצלת את מלוא שעות הסיעוד להן היא זכאית. אולם, עוד נאמר שם כי לא ניתן להמיר שעות אלה לכסף, וכי הנתבעת יכולה לקבל את מלוא זכאותה.

לא הובאה כל ראיה כי הקיבוץ עשה שימוש בשעות עודפות של הנתבעת או כי ניתן בכלל לנייד שעות עודפות כאלה לחברים אחרים. כמו כן, לא הובאה ראיה שיש בה ממש בדבר ערכה של שעה כזו. בהקשר זה יוסף כי טובה בעיני טענת הקיבוץ, כי אף אם היה מוכח שהקיבוץ השתמש בשעות הסיעוד המגיעות לנתבעת, הרי שלא נגרם לה בכך כל חסרון כיס, ובאם עומדת זכות כספית כלשהי בשעות אלה הרי שזכות זו עומדת למל"ל.

דמי ביטוח סיעוד:

אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת הפכה לסיעודית החל מסוף שנת 2007.

לטענת הנתבעת, לו היה הקיבוץ מבטחה בביטוח סיעודי כפי שעשה למרבית חבריו, הרי שהחל מהמועד בו הפכה לסיעודית, הייתה זכאית לתשלום חודשי מחברת הביטוח בסך 5,000 ₪ עד למועד להגשת כתב התביעה. בנסיבות העניין ובהתאם לתקנון הסיעוד מיום 9.8.07, היא זכאית לסכום זה מהקיבוץ.

לפיכך טענה הנתבעת, כי היא זכאית לקזז סך של 135,000 ₪ מסכום התביעה.

גם טענה זו יש לדחות.

בתצהירו הבהיר רוכל, כי עבור הנתבעת לא נרכש ביטוח סיעודי בשל העובדה כי במועד בו נרכש הביטוח מחברת כלל, לא הסכימה חברת הביטוח לבטח חבר שגילו באותו מועד עלה על 75.

מענה לנתבעת, כמו גם לחברים אחרים שחצו את הגיל המרבי לכניסה לפוליסה, ניתן במסגרת החלטת אסיפת הקיבוץ משנת 2007, שאשרה תחולתו של תקנון הסיעוד של הקיבוץ (נספח 17 לתצהיר). סע' 3 לתקנון הסיעוד קבע כי חבר זכאי לקבל טיפול סיעודי מהקיבוץ בתנאי שהוא ממלא אחר החלטות הקיבוץ. הנתבעת לא מילאה אחר החלטות הקיבוץ ובכל מקרה - לא שילמה אף את עלות סל השירות, הכולל בתוכו מרכיב ביטוח סיעודי.

כן נקבע בסע' 7 לתקנון, כי האחריות למימון הצרכים הסיעודיים של החבר תהיה על החבר ומשפחתו, ואילו הקיבוץ, באמצעות קרן סיעוד ייעודית שיקים לצורך העניין, יסייע במימון חלק מוסכם מהוצאות הסיעוד.

סע' 7.6.4 קבע כי השתתפות קרן הסיעוד בהוצאות הסיעוד של חבר שאין לו ביטוח סיעוד יהיה בגובה השתתפות חברת הביטוח ועל פי אותם כללים (ראה בהקשר זה סע' 10.11 לגבי חבר סיעודי שאינו מתאשפז בבית הסיעודי).

בנסיבות העניין, אין לקבל את טענתה של הנתבעת לפיה הופלתה לרעה ביחס ליתר חברי הקיבוץ אשר בוטחו בביטוח סיעודי. לא הובאה כל ראיה כי ניתן היה במועדים אלה לבטח את הנתבעת בביטוח סיעודי.

יתרה מכך, הנתבעת לא הייתה יחידה בעניין זה, שכן קיימים חברים נוספים אשר מטעמים אלה לא בוטחו. מענה לאלה, כמו לנתבעת, ניתן במסגרת תקנון הסיעוד.

עיון בתקנון הסיעוד מעלה כי הסיוע ניתן כהשתתפות בהוצאות (ולא כהכנסה נוספת). מר חייט הודה במסגרת עדותו, כי לא התבצעה כל פניה מצד הנתבעת לקיבוץ לקבלת הסיוע הנזכר לעיל בסע' 10.11 ומשכך, לא הוכח כי נמנעה ממנה הטבה כלשהי לה נזקקה.

יוער בהקשר זה, כי הנתבעת אינה משלמת לקיבוץ עבור השירות הנ"ל. משכך, וככל הנראה מטעם זה, לא נעשתה פנייה לקיבוץ בהקשר זה.

חיוב יתר בגין כבלים:

לטענת הנתבעת, חבילת הכבלים אותה היא צורכת הינה חלק מחבילות המסופקות חינם לקיבוץ.

אף טענה זו אין בידי לקבל.

ראשית, מהטעם שלא הובאה כל ראיה כי אכן מסופקות חבילות חינם לקיבוץ.

שנית, כי במסגרת מכתבה של הנתבעת מיום 18.5.03 היא מאפשרת מפורשות את חיוביה, בין היתר בגין התשלום לכבלים.

שלישית, במסגרת עדותו אישר מר חייט כי הוא עצמו משלם סך של 85 ₪, הזהה לסכום בו מחויבת הנתבעת בהתאם לכרטסת.

שירותים כלליים המופיעים בכרטסת:

למעט טענתה בדבר הזכות לקיזוז הפנסיה המגיעה לה מהקיבוץ, לא העלתה הנתבעת כל טענה לפיה לא צרכה חלק מהשירותים המפורטים בכרטסת, ובכללם ארנונה, סל שירותים, שירותי כביסה, חשמל, גז, רשת ביטחון ועוד. לעניין זה מצאתי להפנות פעם נוספת למכתבה מיום  18.5.03, במסגרתו הודתה בצריכת חלק ניכר משירותים אלה ואף שירותים נוספים.

משכך, אין מחלוקת לעניין חיובים אלה.

שירותי ניוד:

הנתבעת טענה כי חויבה בסך של 3,500 ₪ (100 ₪ לחודש) בגין שירותי ניוד בתקופה שמיום 1.1.03 ועד ליום 12.12.05, מועד בו רכשה לעצמה עגלת נכים, בעוד חברים אחרים קיבלו שירות זה ללא תשלום.

לא מצאתי עיגון לטענת הנתבעת כי חויבה בתשלום חודשי כאמור. יתרה מכך, בהתאם לתקנון הסיעוד (סע' 7.1), הקיבוץ אינו אחראי לספק מוצרי סיעוד כלשהם, אלא האחריות הינה החבר ועל בני משפחתו (ראה בהקשר זה גם האמור בסע' 16 לתצהירה של שדה).

יחד עם זאת, הקיבוץ נשא בתשלום ליד שרה בגין השאלת כסא גלגלים בסך של 650 ₪ במרץ 2003, וראיה לעניין זה הוצגה.

חיובי ריבית:

משנדחו טענות ההגנה של הנתבעת, בלאו הכי נשמט הבסיס מתחת לטענתה לעניין הפחתת חיובי הריבית.

טענת ההתיישנות:

הנתבעת טוענת כי חלק מהחיובים שהושתו עליה במסגרת הכרטסת התיישנו, בהתחשב במועד הגשת התביעה. מודבר בחיובים שנוצרו עד ליום 21.2.03 ושיעורם עומד על סך של 27,022.31 ₪.

הקיבוץ משיב לטענה זו, כי בהתחשב בהוראת סע' 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 ולפי שהנתבעת הודתה בחוב במועדים שונים המאוחרים למועד התיישנות הסכומים, הרי שיש כדי לאחר את מועד תחילת מרוץ ההתיישנות.

גם בעניין זה לא מצאתי כי יש לשעות לנתבעת.

סע' 9 לחוק ההתיישנות מורה כדלקמן:

"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה.

בסעיף זה, "הודאה" – למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות".

במועדים שונים, וראה למשל מכתבה מיום 18.5.03,הודתה הנתבעת בחובתה לשלם עבור השירותים שצרכה מהקיבוץ.

בנסיבות העניין, תקופת ההתיישנות תחל מיום ההודאה, ומשכך לא התיישנו רכיבי התביעה.

סוף דבר:

לאור כל האמור לעיל, מתקבלת התביעה בכפוף להפחתת שיעור התשלום בדבר התעסוקה כמפורט לעיל.

הקיבוץ יערוך תחשיב המביא בחשבון קיזוז זה (לרבות הריבית שצמחה בגינו), ויגיש פסיקתה לחתימה.

הנתבעת תשא בתשלום מלוא החיובים כפי שנקבע לעיל בתוספת הפרשי בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

כן הנתבעת תשא בהוצאות הקיבוץ ובשכ"ט ב"כ בסך של 20,000 ₪.

בשולי פסק הדין ולמרות תוצאות, אני מוצאת לנכון להביע תקווה כי בהתחשב בנסיבות המקרה ובפרט בגילה של הנתבעת ובהיותה חברת הקיבוץ התובע מזה עשרות בשנים, ישכילו הצדדים להגיע להסדר ביניהם באשר לביצועו של פסק הדין.

ניתן היום, כ"ז כסלו תשע"ד, 30 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.