הרקע לתביעה:

1. עניינה של התביעה שלפניי בפיצוי בגין עיקול ומכירת מיטלטלין השייכים לתובע, בניגוד להחלטה שיפוטית שהורתה על עיכוב ביצוע פעולות אלה. סכום התביעה ליום הגשתה הנו: 200,000 ₪.

עיקר טענות התובע:

2. התובע (להלן: "מר חדד") ייסד בשנת 2004 את עמותת "אשל ברזילי" (להלן: "העמותה"). העמותה מחלקת מנות אוכל חם לנזקקים ומעוטי יכולת המופנים אליה על ידי נתבעת 1 (להלן: "העירייה").

3. העמותה ממוקמת בקומת הקרקע (קומת העמודים) בביתו של מר חדד. לשם כך, הקים מר חדד סככה המשמשת מקום המתנה לנזקקים. הסככה ממוקמת בכניסה נפרדת בחזית ביתו ומנותקת לחלוטין ממנו. מר חדד ובני משפחתו הנם העובדים היחידים בעמותה ועבודתם מתבצעת בהתנדבות.

4. על רקע חוב ארנונה - שנוי במחלוקת - משנת 2008 של העמותה לעירייה, נקטה העירייה בהליכי הוצאה לפועל כנגד העמותה. ביום 16.9.08 בוצע עיקול ברישום על מספר מיטלטלין השייכים לעמותה.

5. ביום 3.12.08 הגיעו מעקלים מטעם רשות ההוצאה לפועל ונכנסו לביתו הפרטי של מר חדד לשם הוצאת מעוקלים. באותה העת שהתה בבית בתו של מר חדד שהפצירה במעקלים כי מדובר ברכוש פרטי אשר אינו שייך כלל לעמותה, אולם לשווא.

6. ביום 25.12.08 בעקבות בקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפעול שהגיש מר חדד, ניתנה בבית משפט השלום בפ"ת החלטת כבוד הרשמת אייזדורפר לפיה, הליכי עיקול והוצאת מיטלטלין יעוכבו בכפוף להפקדת 3,500 ₪ (להלן: "ההחלטה מיום 25.12.08").

7. על אף האמור בהחלטת הרשמת, נמכרו בחודש פברואר 2009 המיטלטלין אשר הוצאו מביתו של מר חדד. התמורה בגין מכירתם לא הועברה למר חדד אף שביום 5.7.09 ניתן פסק דין הצהרתי על ידי כבוד השופט גולדס לפיו המיטלטלין הנם בבעלותו הפרטית של מר חדד ואינם ברי עיקול בגין חובות העמותה.

8. נוכח האמור עתר מר חדד לחייב את הנתבעות בפיצוי על סך 200,000 ₪ מכוח עוולת הרשלנות, הסגת גבול במיטלטלין וגזל ומכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע").

עיקר טענות הנתבעות:

עיריית פתח תקווה:

9. העירייה פתחה בהליכי גביה מינהלים כנגד העמותה לצורך גביית חוב ארנונה. ההחלטה מיום 25.12.08 לעיכוב הליכי הוצאה לפועל לא הומצאה לעירייה. נוכח האמור יש לדחות את התביעה כנגד העירייה.

10. העירייה נקטה כנגד הנהלת בית המשפט בהודעת צד שלישי. לטענת העירייה הנהלת בתי המשפט אחראית על שליחת החלטות בית המשפט. במקרה דנן, התרשלה הנהלת בתי המשפט כשלא שלחה את ההחלטה מיום 25.12.08 לעירייה.

הנהלת בתי המשפט (מדינת ישראל):

11. ההחלטה מיום 25.12.08 הומצאה למר חדד, אך הוא לא מסר אותה ללשכת ההוצאה לפועל.

12. בין מועד עיקול המיטלטלין לבין מועד מכירתם חלפו כחודשיים. אולם גם בפרק זמן זה, לא עדכן מר חדד את לשכת ההוצאה לפועל בדבר ההחלטה מיום 25.12.08.

13. מטעמים אלה ביקשה הנהלת בתי המשפט לראות במר חדד אשם במחדלו ולדחות את התביעה כנגדה.

14. ביום 28.12.08 הגיש מר חדד בקשה להבהרת ההחלטה מיום 25.12.08. ביום 29.12.08 ניתנה החלטת כבוד השופט גולדס בבקשה זו.

15. העירייה אישרה שקיבלה לידיה את הבקשה לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל מיום 25.12.08, בקשת ההבהרה מיום 28.12.08 וההחלטה בבקשה מיום 29.12.08. בהתאם לכך, חזקה על העירייה שהייתה מודעת להחלטה מיום 25.12.08.

16. העירייה בחרה לעצום את עיניה ונמנעה מלברר מהי ההחלטה שניתנה בבקשה לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל.

17. בהודעת צד שלישי כנגד העירייה עתרה הנהלת בתי המשפט לחייב את העירייה לפצותה בכל סכום שיפסק, אם יפסק כנגדה, בתביעה העיקרית.

18. בדיון שנערך לפניי העידו העדים הבאים:

מטעם התובע: התובע (מר חדד), עו"ד עמית הלל – מי שסייע לתובע בניסוח הבקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל (להלן: "עו"ד הלל") וגב' אורנית חדד- בתו של התובע (להלן: "אורנית").

מטעם העירייה: מר קובי גולומבק – מנהל אגף עסקים ותעשייה בעירייה (להלן: "מר גולומבק"), עו"ד שלומית בן ציון – מי שטיפלה בחוב ארנונה של העמותה לעיריית פ"ת (להלן: "עו"ד בן ציון"). עוד העיד מר רועי ברנר – מי שנשכר על ידי העירייה כקבלן הוצאה לפועל עצמאי לצורך עיקול המיטלטלין (להלן: "מר ברנר")

מטעם הנהלת בתי המשפט: גב' שולי ניסים – מנהלת לשכת הוצאה לפועל בפתח תקוה (להלן: "גב' ניסים"), גב' מימי אמסילי – מנהל תחום אזרחי ומשפחה בחטיבת תפעול ומזכירויות בהנהלת בתי המשפט (להלן: "גב' אמסילי")

דיון והכרעה:

חוב העמותה כלפי העירייה:

19. ראשיתה של התביעה דנן בחוב ארנונה, שנוי במחלוקת, של העמותה לעירייה משנת 2008.

לטענת מר חדד, לזכות העמותה עמד פטור מלא מתשלומי ארנונה שניתן לה על ידי משרד הפנים ותוקפו עד ליום 31.12.10.

מנגד טענה העירייה כי הפטור שניתן לעמותה הינו פטור חלקי בלבד, בהתאם לסעיף 5ג' לפקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פיטורין), 1938.

20. בשנת 2007 הגישה העירייה כנגד העמותה תביעה לתשלום חוב הארנונה. העמותה לא הגישה בקשת רשות להתגונן ובחודש מאי 2008 ניתן כנגדה פסק דין המורה לעמותה לשלם את חובותיה לעירייה [נספח 1 ל- נ/2].

21. העמותה לא הגישה ערעור על פסק הדין ואף לא נקטה בהליכים לבטלו. יתר על כן, גם בחקירתו הנגדית אישר מר חדד בזו הלשון: "אני לא טוען לעניין החוב של העמותה" [פר' עמ' 15 ש' 26].

22. בנסיבות אלה אני קובע כי בעת ביצוע הליכי הגבייה על ידי העירייה היה קיים חוב של העמותה כלפי העירייה. חוב זה אושר בהליך משפטי תקין שסופו בפסק דין. מכאן שהליכי הגבייה והליכי העיקול ננקטו על ידי העירייה כדין.

הליך ביצוע העיקולים:

23. במסגרת תיק ההוצאה לפועל בוצע ביום 16.9.08 עיקול ברישום. כעולה מנספח ז' ל- ת/1 המיטלטלין שעוקלו ברישום הנם: שני מקררים, תנור תעשייתי, מחשב MAG (ככל הכוונה למסך מחשב) ושני כלים. אין מחלוקת שהעיקול ברישום בוצע בשטח העמותה וכלל מיטלטלין השייכים לה.

24. מהמועד בו בוצע העיקול ברישום חלפו כחודשיים וחצי. בפרק זמן זה מר חדד לא פעל להסרת העיקול ברישום. מאחר שחוב העמותה לא הוסדר, ביום 3.12.08 הוצאו המיטלטלין נשוא התביעה, בהתאם לצו רשם לשכת ההוצאה לפועל.

25. לטענת מר חדד, העיקול נעשה שלא כדין משום שבמהלכו עוקלו מיטלטלין שונים מהמיטלטלין שעוקלו ברישום.

26. מנגד, הסביר קבלן ההוצאה לפועל, מר ברנר, כי בבואו לבצע עיקול, אין חשיבות לעיקול שנעשה ברישום. לדבריו: "העיקול ברישום זה לידיעה בלבד. אם החוב 100,000 ₪ ורשמו סיר, אז אקח סיר? אם היה סגור אז הגיוני שלא ניקח כלום?" [פר' עמ' 37, ש' 19-20].

עוד הסביר מר ברנר שאינו מברר היכן התבצע עיקול ברישום, טרם ביצוע עיקול בפועל. לדבריו: "אין לנו תקשורת עם פקידי ההוצל"פ" [פר' עמ' 38, ש' 22].

27. מטרתו של עיקול ברישום הינה ליתן לחייב שהות להסדרת החוב, טרם ביצוע עיקול בפועל. במסגרת ההליך נרשם עיקול על מיטלטלין מסוימים, כאשר בטופס העיקול מצוינים המילים "לידיעה בלבד".

28. בחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 או בתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979, אין הוראה מפורשת המחייבת עיקול ברישום. סעיף 8(ב) לחוק ההוצאה לפועל קובע כדלקמן:

"ראש ההוצאה לפועל רשאי להורות שהליך פלוני לא יינקט אם ראה שלפי הנסיבות ההליך הוא בלתי יעיל או שניתן לבצע את פסק הדין בהליך פחות חמור".

29. בבר"ע (ת"א) 2443/03 מיקיגל בע"מ נ' פרי אביגדור ואח' [פורסם בנבו] (2005) נקבע כי סמכות ראש ההוצאה לפועל להורות על עיקול ברישום מצויה בסעיף 8(ב) לחוק ההוצאה לפועל כדלקמן:

"קיימת סמכות בידי ראש ההוצאה לפועל להורות על פיצולו של הליך העיקול להליך של "עיקול ברישום" בלבד, כהליך מקדים וחמור פחות, להליך של הוצאת המעוקלים, מכח הוראות סעיף 8(ב) לחוק ההוצאה לפועל".

30. כך, הפך העיקול ברישום לנוהג שבו תחילה יבוצע עיקול ברישום של חלק מהמיטלטלין בבית החייב, תוך ניסיון לבדוק עם החייב אם יש כל אפשרות להגיע להסדר בגין החוב בתיק ההוצאה לפועל.

31. מטרת העיקול היא להבטיח פירעון החוב במלואו, ככל הניתן, לידי הזוכה. כאשר סכום המיטלטלין שעוקלו ברישום אינו זהה או אינו קרוב לסכום החוב, הרי שהטלת חובה על המעקל בפועל להיצמד לעיקול המיטלטלין שעוקלו ברישום עלולה להחטיא מטרה זו.

32. מטעמים אלה, אני קובע שלא חלה חובה על המעקל, אשר ביצע את העיקול בפועל ביום 3.12.08, להוציא דווקא את המיטלטלין שעוקלו ברישום ביום 16.9.08.

33. מר חדד עתר לחייב את העירייה ואת הנהלת בתי המשפט לפצותו מכוח עוולת הרשלנות, עוולת הסגת הגבול ועוולת הגזל, בגין הוצאת המיטלטלין שבוצעה בתאריך 3.12.08.

34. לטענת מר חדד, עיקול המיטלטלין מיום 3.12.08 נעשה שלא כדין. המיטלטלין שעוקלו באותו יום הינם מיטלטלין השייכים לו ולבני ביתו באופן פרטי. מיטלטלין אלה עוקלו מביתו הפרטי, אינם שייכים לעמותה ולא נכללו בעיקול ברישום שבוצע ביום 16.9.08.

35. מר חדד הסביר שכתובת העמותה וכתובת מגוריו זהה. אולם העמותה ממוקמת בחזית הבית, מתחת לסככה והכניסה אליה נפרדת. לדבריו: "יש שני פתחים: פתח אחד לעמותה ופתח למגורים. הם באו במקום לעמותה הם באו למגורים..." [פר' עמ' 15, ש' 25-26].

36. בעת הגעת המעקלים ביום 3.12.08, נכחה בבית אורנית, בתו של מר חדד. באותה העת עסק מר חדד באיסוף מזון מבסיסי צה"ל לטובת נזקקי העמותה. מר חדד שוחח עם המעקל בטלפון והתריע לפניו כי נכנס לביתו הפרטי וכי המיטלטלין אותם הוא מבקש לעקל אינם שייכים לעמותה אלא למשפחתו. בנוסף, שוחח מר חדד עם עו"ד צברי, ב"כ העירייה והסביר לו שהמעקלים הנמצאים בביתו מעקלים את רכושו הפרטי ולא את רכוש העמותה ודרש ממנו לעצור אותם. שיחות אלה של מר חדד לא הואילו ובסופו של יום נלקחו המיטלטלין.

37. לעניין זה העידה לפניי אורנית אשר הסבירה שבית הוריה מחולק ליחידת מגורים הנמצאת מאחור ויחידה בעלת סככה וכניסה נפרדת הפונה לרחוב, בתוכה ממוקמת העמותה.

38. לגרסתה, ביום 3.12.08 הגיעו מעקלים וביקשו לעקל מיטלטלין המצויים בבית הוריה ואינם שייכים לעמותה. אורנית הסבירה למעקלים שלא הגיעו לעמותה, אך לשווא. לדבריה: "אני אמרתי לו מספר פעמים שהעמותה נמצאת בחזית, איפה שהסככה. וזה לא העמותה" [פר' עמ' 25, ש' 27].

39. מנגד, מר רועי ברנר, מי שביצע את העיקול ביום 3.12.08, הסביר שהעיקול בוצע במשרדי העמותה בלבד. לדבריו: "בשום זמן לא נכנסנו לדירת מגוריו של צד ג'" [סעיף 5 ל-נ/5].

40. לטענתו, העיקול בוצע במשרדי העמותה: "מניסיון שלי אני רואה ניירת של עבודה, אני רואה ציוד תעשייתי, זה אומר שזה לא דירת מגורים אלא עסק לכל דבר" [פר' עמ' 38, ש' 13-14].

41. כשנשאל מר ברנר האם, בטרם ביצוע העיקול, הוא מברר איך נראה הנכס בו נדרש לבצע עיקול השיב: "זה לא עניין שלי, אני בא לקחת מיטלטלין, במקרה זה היו מיטלטלין והיו ציוד, שמראה שזה עמותה. סירים תעשייתיים" [פר' עמ' 38, ש' 24-25].

42. הואיל והליך העיקול בוצע מטעם העירייה, באמצעות קבלן עצמאי שנשכר על ידה [פר' עמ' 28, ש' 2] ואף מכוח הסדר דיוני שבין הנתבעות, מובהר כי החבות בגין התנהלות קבלן ההוצאה לפועל, תיוחס לעירייה בלבד.

43. בענייננו, אין חולק כי הבעלות במיטלטלין שעוקלו ביום 3.12.08 הינה של מר חדד, בהתאם לפסק דין הצהרתי מיום 5.7.09 שניתן בהליך משפטי שהתנהל לאחר מכן. השאלה שנותרה במחלוקת הינה האם בעת עיקול המיטלטלין נטילתם והוצאתם נעשתה שלא כדין.

44. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי במוצגים, אני מעדיף במחלוקת זו את טענות העירייה מהטעמים הבאים:

ראשית, העיקול בוצע כדין, על סמך פסק דין שניתן בחודש מאי 2008 בגין חוב ארנונה של העמותה. בעקבות פסק הדין ניתן צו עיקול ומר ברנר, הגיע לכתובת העמותה הזהה לכתובת ביתו הפרטי של מר חדד.

שנית, כפי שעלה מעדותה של אורנית לפניי, הלכה למעשה, כתובת המגורים וכתובת העמותה, שהינן אותה הכתובת, מהווה סוג של מתחם מגורים, בה מתגוררות כמה משפחות: משפחת התובע מר חדד, משפחת הוריו של התובע ומשפחת בתו האחרת של התובע [פר' עמ' 25 ש' 18-19]. התובע לא הציג תמונות של המתחם בהן נראה שילוט מסודר שמפנה למשרדי העמותה, אם קיימים כלל. בנסיבות אלה, אני מתקשה לייחס לקבלן ההוצאה לפועל פעולה תוך התרשלות או תוך חוסר תום לב. במובן זה, קבלן ההוצאה לפועל ביצע את הוצאות המיטלטלין, כפי שהורו לו בצו העיקול.

שלישית, עדותו של מר ברנר הייתה מהימנה בעיניי. מר ברנר העיד לפניי כי הוצאת המיטלטלין ביום 3.12.08 נעשתה מתוך מבנה שנחזה כמשרד העמותה:

"ש. בעיקול ברישום טוען התובע שאכן היו בסככה של העמותה, אבל כאשר אתה הגעת הלכת למקום אחר בלבד.

ת. ממש לא. הסככה זה מקדימה ויש את המשרדים בפנים, מאחורה בקומה הראשונה, ומהצדדים זה הדירות."

[פר' עמ' 38 ש' 4-7]

לגרסתו של מר ברנר, הוא סבר שמדובר במשרדי העמותה הן לפי מסמכים שראה במקום והן בהתאם לציוד משרדי שהיה קיים בעמותה. אני מוצא מקום לייחס לעדותו של מר ברנר משקל רב הן בשל ניסיונו כקבלן הוצאה לפועל והידע שרכש בעקבות כך והן לאור התרשמותי מתוכן עדותו, שהייתה מפורטת וממצה. מנגד העדה מצד התובע, אורנית, הינה בתו של מר חדד ומי שאף עובדת בעצמה בעמותה. ככזו, מדובר בעדות מצד מי שהינה מעוניינת בתוצאה.

רביעית, העמותה עוסקת בחלוקת מזון לנזקקים ואף מחלקת ציוד וריהוט לבית "במקרים קשים". המיטלטלין עוקלו ביום 3.12.08, טרם ניתן פסק דין הצהרתי מיום 5.7.09. במועד זה, היה סביר להניח שהמיטלטלין שעוקלו משמשים חלק מרכוש העמותה, המיועד לתרומה.

חמישית, על אף העיקול שבוצע ברישום ביום 16.9.08, ישב מר חדד בחיבוק ידיים במשך כחודשיים וחצי. מר חדד לא עשה דבר לצורך הימנעות מהוצאת המיטלטלין. חוסר פעולה זה (מבלי לגרוע מהמטרה הברוכה של העמותה) עלול ללמד על אדישות והיעדר סדר בפעולת העמותה - כזו שאינה מתגוננת בהליכים משפטיים בבית המשפט, אינה מגיבה להליכי עיקול וממתינה לבאות בחוסר מעש.

45. מטעמים אלה אני קובע שעיקול המיטלטלין מיום 3.12.08 בוצע על ידי העירייה כדין. מכאן, שממילא העירייה לא הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית וממילא לא ביצעה את עוולת הסגת הגבול ואת עוולת הגזל, עת פעלה להוצאת המיטלטלין מכתובת העמותה.

עוולת לשון הרע:

46. לטענת מר חדד, בעת ביצוע העיקול נכחה בבית אורנית. אף בעמותה שהו אנשים נוספים שהבחינו בהוצאת המיטלטלין מביתו הפרטי. מכאן שעיקול המיטלטלין עונה להגדרת "פרסום" כאמור בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע.

47. לדבריו, העיקול שבוצע בכתובת ביתו הפרטי השפיל אותו ופגע בשמו הטוב, משום שהציגו כמי שאינו מסוגל לשלם חובותיו. לאחר ביצוע העיקול, פנו אליו שכניו וחבריו בדאגה באשר למצבו הכלכלי. מכאן, עתר מר חדד לחייב את העירייה לפצותו בסך 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק, בהתאם לסעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע. לחילופין עתר מר חדד לחייב את העירייה לפצותו בסך 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק, בהתאם לסעיף 7א(ב).

48. מנגד, העירייה טענה כי הליך העיקול בוצע כדין, במענה של העמותה אשר חבה חוב ארנונה לעירייה ובהתאם לצו עיקול שניתן בתיק הוצאה לפועל. בעת העיקול לא נכחו במקום אנשים נוספים, לכן יסוד הפרסום אינו מתקיים בענייננו. אליבא העירייה, אף אם יוכר הליך העיקול כמהווה "פרסום לשון הרע" ביקשה העירייה להכיר באשם תורם של מר חדד בהתאם לסעיף 64 לפקודת הנזיקין. זאת מאחר שמר חדד לא פעל להסרת חוב העמותה.

49. על התובע מוטלת החובה להוכיח שקמה לו עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע. המבחן להתקיימות העוולה  הוא אובייקטיבי ולא סובייקטיבי. כפי שנקבע  בע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט(4) 734, 740 (1986):

"המבחן, שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסוימים שפירסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם פלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פירסום".

50. ביחס למשלוח צו עיקול נקבע בזו הלשון:

"משלוח צו עיקול אשר מציג אדם כמי שאינו משלם את חובותיו באופן שלא היה מנוס מהטלת עיקולים על רכושו, מהווה פרסום לשון הרע נגדו, משום שהם עלולים לפגוע בשמו הטוב, להשפילו ולעשותו מטרה ללעג או לבוז".

[ראו: ת.א. (תל-אביב) אסתר גידניאן נ' עיריית תל-אביב-יפו [פורסם בנבו] (2011); ת.א (תל אביב) 25746/07 אחימן שמואל נ' המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות תק-של 2009 (1) 11448; ת.א. (תל אביב) 22407/08 רונית הרפז זיו נ' המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (2009)].

51. אירוע במסגרתו מגיעים מעקלים, קבלן הוצאה לפועל ופועל מטעמו, ומוציאים בכפייה (מכוח צו הוצאה לפועל) מיטלטלין מכתובת שהציבור מייחס אותה לאדם מסויים, מהווה סיטואציה בעלת קונטציה קשה. החזיון שנוצר מציג את המתגורר בכתובת נשוא העיקול כ"חייב" ו"נזקק", שאינו פורע חובותיו לנושים. בכך יש כדי פגיעה ממשית בכבודו של אותו אדם. ברי אפוא שמדובר בתוכן הפוגע בכבוד ועולה כדי "לשון הרע".

52. בענייננו, די בכך שאורנית נכחה בעת ביצוע העיקול באופן שדבר העיקול הגיע "לאדם זולת הנפגע" על מנת שיתקיים יסוד הפרסום הקבוע בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע. יתירה מכך, הגדרת לשון הרע רחבה ביותר ובהתאם לסעיף 3 לחוק די אם הפגיעה בכבוד משתמעת מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות. מכאן שהליך עיקול שכולל הוצאת מיטלטלין על ידי קבלן הוצלאה לפועל מהווה "פרסום" כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע ויש בו פגיעה בכבוד שעולה כדי "לשון הרע" כאמור בסעיף 1 לחוק.

53. לטענת העירייה, אם יוכר הליך העיקול כמהווה פרסום לשון הרע הרי שהליך זה חוסה תחת ההגנה המנויה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע ו – 15(2) לחוק. המדינה הצטרפה לטענות ההגנה של העירייה וציינה אף את טענת ההגנה הנקובה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. הואיל ועסקינן בטענות משפטיות המונחות על אבני יסוד עובדתיות שהובאו לפניי במשפט, אדון בכלל טענות ההגנה כסדרן.

54. סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע מורה:

"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי -

פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור".

55. סעיף 13(5) לחוק מעניק הגנה מוחלטת על דברים שנאמרו. הסעיף אינו דורש את יסוד תום הלב או את יסוד אמיתות הדברים. מדובר, איפוא, בהגנה מוחלטת, כפי שנקבע בדנ"א 6077/02 חטר-ישי נ' ארבל, (ט.פ.) [פורסם בנבו] (2003):

"משחוות-הדעת נערכה על-ידי פרקליטת המדינה במסגרת מילוי תפקידה - ועל כך אין חולק - דין הוא כי תעמוד לה חסינות מוחלטת. משמעות הדבר היא אמנם, שעל-אף ששמו הטוב של אדם עשוי להיפגע מפרסום הנעשה בגדר הליך מעין-שיפוטי, אין הדבר יכול להקים לו עילת תביעה על-פי חוק איסור לשון הרע".

56. הפסיקה אימצה מבחן מרחיב להגדרת דרכי הפרסום, עליהם תחול הגנת סעיף 13(5). כך,

ברע"א 1104/07 עו"ד חיר נ' עו"ד גיל, [פורסם בנבו] (2009) נקבע:

"....הדין המצוי - סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע - אינו כולל הגבלה תכנית כלשהי, ולא זו בלבד אלא שכאמור הגבלה שהייתה בחוק בעבר הוסרה ממנו מפורשות. ברי לחלוטין כי המחוקק ביקש לחסום את כניסתו של חוק איסור לשון הרע לאולם המשפט (במובן הרחב), וזאת ככל הנראה מתוך השקפה שסדקים במחסום עלולים להחדיר מורא ללב המשתתפים בדיון המשפטי ולהקשות עליהם למלא את תפקידם. אין בית המשפט יכול ואין זה ראוי שיצוק אל החוק תוכן רצוי, לדעתו, העומד בניגוד ברור לכוונה המפורשת של המחוקק".

57. בע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620, 624 (1974) (להלן: "עניין זיידמן") נקבע שעל מנת לחסות במסגרת ההגנה המוחלטת של סעיף 13(5) לחוק, אין צורך שהדברים יאמרו בין כתליו של בית המשפט. לאור חשיבותה, תחול ההגנה על "כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה".

58. יחד עם זאת, ייתכן וקיים קושי בתחולת ההגנה בנסיבות ענייננו, שכן בעת ביצוע הגבייה ההליך המשפטי כבר הסתיים. במובן זה לא מתקיימת תכליתה של הוראת החסינות הקבועה בסעיף 13(5) לחוק, שעניינה הבטחת תקינות ההליך השיפוטי:

"...תכליתה של הוראת החסינות היא להבטיח את תקינותו של ההליך המעין שיפוטי, ואין היא מבקשת להגן על אינטרס אישי של נושא המשרה, לפיכך בנסיבות שבהן אין מתקיימת זיקה ממשית בין תוכנו של הפרסום לבין אופיו של התפקיד ומטרותיו, אין הצדקה לשלילת זכות התביעה של הנפגע".

[כבוד השופטת דורנר בע"א 6356/99 חטר-ישי נ' ארבל, פ"ד נו(5) 254, 265 (2002)].

59. יתירה מכך, נסיבות הוצאת מטלטלין מעוקלים מכתובתו של חייב מעצם טיבה נחשפת לציבור הרחב, שאינו קשור להליך המשפטי. כך, בעניין זיידמן נקבע:

"כפי שנאמר בפסק-הדין של בית-הלורדים בענין;

‎WATSON V. M'EWAN (A.C. 480,488 [4] (1905)):

תנאי לחיסוי שהפרסום אינו נעשה לזרים, כלומר לאנשים שמחוץ למשפט".

[שם, בעמ' 623]

60. מטעמים אלה אני קובע כי טענת הפרסום המותר מכוח הוראת סעיף 13(5) לחוק אינה חלה בנסיבות דנן.

61. טענת חסינות נוספת עלתה ביחס להוראת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, שזו לשונה:

"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי -

(9) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור;

62. סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע עוסק בפרסומים שהמפרסם היה חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה או היתר של רשות המוסמכת לכך כדין. פרסומים של רשות רשמית של רשויות המדינה, או פרסומים מטעם רשות כזו נכנסים לגדרו של סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע [ראו: ח' גנאים, מ' קרמניצר וב' שנור "לשון הרע-הדין המצוי והרצוי" (המכון למחקרי חקיקה ומשפט השוואתי ע"ש הרי ומיכאל סאקר, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים) (2005), עמ' 340].

63. תכליתו של סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, כפי ששנה בית המשפט העליון, הנה להעניק הגנה מוחלטת לפרסומים שנוגעים לתחום תפקידם של רשויות רשמיות:

"עיון בסעיפיו המשניים של סעיף 13 לחוק מלמדנו, כי כל שביקש המחוקק בסעיף זה הוא להעניק זכייה מוחלטת לפרסומים, הנוגעים לתחום תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ושל רשויות רשמיות".

[ע"א 211/82 ננס נ' ד"ר פלורו, פ"ד מ(1) 210, 215 (1986)]

64. כפי שקבעתי, צו העיקול ניתן כדין מכוחו של פסק דין שאינו שנוי במחלוקת. קבלן ההוצאה לפועל פעל מכוח צו עיקול של רשם הוצאה לפועל. בכך, פעל על פי הוראה של רשות מוסמכת, אשר נתנה לו את ההיתר לביצוע העיקול על כל הכרוך בכך: חדירה לחצרים, תפיסת המיטלטלין והוצאתם אל מחסני ההוצאה לפועל. במובן זה, הפרסום בעצם מעשה ההוצאה לפועל של פסק הדין, חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע.

65. קביעה דומה נמצאה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, כב' השופט ד"ר סטולר בת"א (מרכז)2247-08-07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שגב תאילנדי בע"מ, (פורסם בנבו) (2009):

"במקרה דנן הודעת העיקול הוצאה כדין ובוטלה לאחר מכן מפני שלא הומצאה בזמן ומפני שלא נטענה טענת הכבדה משכנעת. לפיכך כל אימת שהודעת העיקול הייתה בתוקף נהנה התובע מהגנת סעיף 13 (9) הנ"ל. מילים אחרות פרסום ההודעה בדבר העיקול חוסה תחת הגנה המנויה בסעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע."

66. קביעה משפטית זו, על-פיה כל אימת שעיקול מבוצע כדין הוא חוסה תחת הגנת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, מתיישבת עם תכלית הוראת החוק ועם עמדת המלומדים גנאים, קרמניצר ושנור. קביעה משפטית זו מונעת תוצאה אבסורדית על פיה מקום בו יפעל נושה כדין לגביית חובו הוא יהא חשוף לתביעה נגדית בגין עילת עוולת לשון הרע.

67. סיכומו של דבר, אני קובע כי לנתבעות עומדת הגנת הוראת סעיף 13(9) לחוק. הואיל והפרסום שנבע מהליך הגבייה נחשב כ"פרסום מותר", דין התביעה בעילת לשון הרע להידחות.

68. לטענת העירייה עומדת לה אף ההגנה המנויה סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע.

למעלה מן הצורך אתייחס גם לסוגיה זו.

טענת ההגנה המנויה בסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע כוללת ארבעה מרכיבים מצטברים כדלקמן: חובה לעשות פרסום; החובה חלה בנוגע לכל מי שאליו הופנה הפרסום; תוכן הפרסום אינו חורג מהנדרש לביצוע החובה; הפרסום נעשה בתום לב. העדרו של מרכיב אחד מתוך ארבעת המרכיבים ישלול מהמפרסם את תחולת ההגנה [ראו: אורי שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 282].

69. בתביעה דנן, העירייה, שגובה כספי ארנונה כחלק מתפקידה, ביצעה עיקול על פי הרשאה בדין. העיקול נעשה בתום לב, על בסיס חוב שריר וקיים של העמותה, לאחר בירור כתובת העמותה ובהתאם לצו עיקול שניתן על ידי רשם הוצאה לפועל. אורנית, אשר נכחה במקום בעת ביצוע העיקול הנה בתו של מר חדד ומתגוררת עימו.

70. נוכח האמור, אני קובע שבעת ביצוע עיקול המיטלטלין ביום 3.12.08 התמלאו התנאים המנויים בסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע. מכאן שפעולת העיקול חוסה גם תחת הגנה זו.

הליך מכירת המיטלטלין שעוקלו:

71. בעוד שהפיצוי לו עתר מר חדד מכוח חוק איסור לשון הרע התייחס לעצם ביצוע עיקול המיטלטלין, טענת הרשלנות כלפיי העירייה והנהלת בתי המשפט נסמכה על מכירת המיטלטלין, חרף החלטה מפורשת מיום 25.12.08 שהורתה על עיכוב ביצוע הליכי ההוצאה לפועל.

72. ביום 25.12.08, בעקבות בקשה שהגיש מר חדד לבית משפט השלום בפתח תקווה, ניתנה החלטת הרשמת המורה על עיכוב הליכי הוצאה לפועל. לטענת מר חדד, בהכנת הבקשה לעיכוב ביצוע הליכי הוצאה לפועל סייע לו עו"ד הלל, חברו של בנו. בעת הגשת הבקשה לבית המשפט, לא ייצג אותו עו"ד הלל. לכן את הבקשה לעיכוב הליכים העביר לעו"ד שמואל צברי, בא כוחה של העירייה, בכוחות עצמו.

73. מר חדד הסביר שאת ההחלטה מיום 25.12.08 לא העביר לעירייה משום ש"כאשר שילמתי בישראכרט ואמרתי לה [למזכירה בבית המשפט – א.ש.] תעשי 10 תשלומים, שאלתי מה אני צריך לעשות, היא אמרה לי פה אתה סיימת. תחכה להחלטה" [פר' עמ' 16, ש' 27-28].

74. כשנשאל מר חדד בעדותו האם עלה בדעתו שיש להעביר את ההחלטה מיום 25.12.08 לעירייה השיב: "איני יודע מה לחשוב, נגד הוצל"פ, אני צריך את הפרטים שלי וללכת" [פר' עמ' 17, ש' 3].

75. לדברי מר חדד, העירייה ידעה על ההחלטה מיום 25.12.08 "מביהמ"ש ולא ממני. אני לא יודע מה היא ידעה ומה לא ידעה" [פר' עמ' 17, ש' 18].

76. עו"ד הלל העיד לפניי ואישר כי שימש כבא כוח העמותה בהתנדבות ו"במקרה ספציפי זה ייצגתי את התובע בעניין הספציפי הזה. בבקשה ספציפית זו" [פר' עמ' 22, ש' 3-4]. לדבריו: "בפועל מר חדד הגיש את הבקשה, הגיע אלי הביתה, חתם על התצהירים אצלי בבית ולקח את החומר לבית המשפט מאחר וכל ההליך נעשה בבהילות ובדחיפות" [פר' עמ' 22, ש' 6-7].

77. עו"ד הלל הסביר ש"בשעתו, בסמוך להגשת הבקשה, התקשרתי אף לב"כ העירייה, לשאול האם ניתנה גם שם החלטה..." וב"כ העירייה השיב לו שלא ניתנה החלטה [פר' עמ' 22, ש' 18-19, 21].

78. מנגד, העירייה טענה שההחלטה מיום 25.12.08 לא הומצאה לה על ידי התובע ו/או בא כוחו. החלטה זו אף לא הומצאה לה על ידי הנהלת בתי המשפט. לכן, לא יכלה העירייה לדעת שיש לעכב את מכירת המיטלטלין.

79. עו"ד בן ציון, ממשרד באי כוח העירייה, העידה לפניי שבקשת התובע לעיכוב הליכי הוצאה לפועל מיום 25.12.08 והחלטת כבוד השופט גולדס מיום 29.12.08 נשלחו אליה על ידי בית המשפט ולא על ידי מר חדד [פר' עמ' 28, ש' 23-24].

80. בהחלטת כבוד השופט גולדס מיום 29.12.08 צוין שניתנה החלטה בבקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל מיום 25.12.08. חרף האמור לא בדקה עו"ד בן ציון מהי ההחלטה שניתנה ביום 25.12.08.

81. בתצהירה הסבירה עו"ד בן ציון כי "משרדנו מטפל במאות תיקי תביעה כנגד חייב ארנונה...ועל כן מובן כי לא ניתן לדרוש כי אנו נעקוב כל היום על החלטות שניתנות בתיקים שבטיפולנו..." [סעיף 21 ל- נ/2].

82. לטענת הנהלת בתי המשפט, התובע לא עדכן את לשכת ההוצאה לפועל לעניין ההחלטה שניתנה ביום 25.12.08. בהיעדר כל עדכון מטעם התובע או מטעם העירייה אודות ההתדיינות בדבר שאלת הבעלות, נמשכו הליכי ההוצאה לפועל כמקובל.

83. גב' ניסים, מנהלת לשכת הוצאה לפועל בפתח תקווה הסבירה שברגע שמתקבלת החלטת בית משפט, המורה על עיכוב ביצוע הליכי הוצאה לפועל, "החייב צריך להגיע עם ההחלטה ללשכת הוצל"פ, להציג עם חותמת מתאים למקור, להציג את המסמך שמורה על עיכוב ביצוע, ברגע שיש לנו החלטה כזו אנו מעכבים את ההליכים" [פר' עמ' 32, ש' 12-14].

84. במקרה דנן, אמנם הייתה החלטה מיום 25.12.08, המורה על עיכוב הליכי הוצאה לפועל אולם "זו הייתה החלטה של בית המשפט. אני יודעת רק מה שקורה בהוצל"פ. אם יש עיכוב ביצוע בהוצל"פ, לפני כל מכירה אנו בודקים את התיק, ומקבלים הוראה מהמחסן, לאשר מכירה, במקרה זה לא היה שום עיכוב ביצוע" [פר' עמ' 32, ש' 8-10].

85. לדבריה, "...אנחנו בודקים הרבה לפני שמוכרים. אם יש ספק כלשהוא. אבל פה לא היה מסמך ושום החלטה המורה על עיכוב ביצוע" [פר' עמ' 34, ש' 18-20].

86. גב' ניסים הסבירה שאין זה מתפקידה של לשכת ההוצאה לפועל לבדוק האם הוגשו בקשות לעיכוב ביצוע על ידי חייבים. לדבריה: "אין קשר בין הגופים, זה בתי משפט, וזה הוצל"פ...אנחנו לא הולכים וחוקרים, אולי הוגש לאיזה ביהמ"ש בקשה לעיכוב ביצוע, אנו לא עושים חקירות לעיכוב ביצוע" [פר' עמ' 34, ש' 8-10].

87. גב' אמסילי, מנהלת תחום אזרחי ומשפחה בחטיבת תפעול ומזכירויות בהנהלת בתי המשפט, הסבירה בעדותה שההחלטה מיום 25.12.08 לא הומצאה לעירייה משום שהיא ניתנה במעמד צד אחד. החלטה זו נשלחה למר חדד ובא כוחו ועליהם מוטלת החובה להמציא את ההחלטה למשיבים [פר' עמ' 35, ש' 1-4].

88. גב' אמסילי הסבירה שלמזכירות בית המשפט אין כל חובה חוקית להמציא החלטות הניתנות על ידי בית המשפט ללשכות ההוצאה לפועל. לדבריה בעבר היה קיים הסדר פנימי, לפיו העבירה מזכירות בית המשפט החלטות לעיכוב הליכי הוצאה לפועל ללשכות ההוצאה לפועל. אולם נוהל זה בוטל "...עם ההפרדה בין מערכת בתי המשפט לבין ההוצל"פ...לפני כשנתיים בערך" [פר' עמ' 36, ש' 12-13, 15].

89. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בנספחים, אני סבור שלא ניתן לייחס להנהלת בתי המשפט הפרת חובת הזהירות הקונקרטית במקרה דנן.

ראשית, אין בחוק ההוצאה לפועל או בתקנות הוראה מפורשת באשר לזהות הגורם אשר חייב להמציא את החלטת בית המשפט בדבר עיכוב הליכי הוצאה לפועל ללשכת ההוצאה לפועל. הוראת תקנה 108 (ה) לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979 מורה כי במקרה שהתקבלה התנגדות לביצוע שטר או ניתן פסק דין לטובת החייב, יודיע החייב על כך ללשכת ההוצאה לפועל. ניתן להקיש מתקנה זו גם למקרה שלפנינו.

שנית, הדעת מורה כי החייב, כבעל דין וכבעל אינטרס מובהק לשמירה על זכויותיו נדרש ליידע את הגורמים הרלוונטיים בדבר החלטות המתקבלות בענייניו.

שלישית, טרם הגשת בקשה לעיכוב ביצוע לבית המשפט פנה מר חדד בבקשה בהולה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל ללשכת ההוצאה לפועל. לאחר קבלת תגובת העירייה לבקשה זו הורה רשם ההוצאה לפועל על מתן ארכה בת 14 יום לצד ג' (כלומר מר חדד) לפנות לערכאה המתאימה. נוכח החלטה זו הגיש מר חדד את הבקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל ביום 25.12.08 לבית המשפט. מר חדד אישר שקיבל לידיו את ההחלטה מיום 25.12.08. חרף האמור, לא טרח להעבירה לרשם ההוצאה לפועל, על אף שהופנה על ידו להגשת הבקשה בבית המשפט וחרף הידיעה כי תיק ההוצאה לפועל נגד העמותה תלוי ועומד.

רביעית, בסיכומיו ניסה מר חדד להיאחז בעדותה של גב' אמסילי באשר לנוהל שהיה קיים במערכת בתי המשפט, טרם ההפרדה בין מערכת בתי המשפט לבין ההוצאה לפועל. אולם, נוהל זה לא הוצג לפניי במשפט ואינו מהווה חלק מהראיות שלפניי.

חמישית, עדותה של גב' ניסים הותירה רושם מהימן בעיני. גב' ניסים הסבירה שבטרם מכירת המיטלטלין בודקת רשות ההוצאה לפועל אם קיימת החלטה לעיכוב ההליכים. גב' ניסים הסבירה שבמקרה דנן לא הוזנה למערכת ההוצאה לפועל כל החלטה כאמור. לכן לא היה על מערכת ההוצאה לפועל לדעת על קיומה.

מכאן, שדין התביעה כנגד הנהלת בתי המשפט בגין מכירת המיטלטלין, להידחות.

90. לא כך הוא הדבר באשר לעירייה.

פקודת העיריות והסמכויות השלטוניות שנקבעו בה הוכרו כמקור איתן לקיומה של חובת זהירות מושגית [ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757, 765 (1983)]. העירייה, כרשות ציבורית, חבה מכוח פקודת העיריות [נוסח חדש] כלפי תושביה לגבות מיסים על פי דין. פעולה זו מקימה לה חובה לנהוג במידתיות ובזהירות כלפי תושביה.

91. עו"ד בן ציון אישרה בעדותה שקיבלה את הבקשה מיום 25.12.08. עוד אישרה עו"ד בן ציון כי קיבלה את החלטת השופט גולדס בבקשה ההבהרה מיום 29.12.08. בהחלטה זו נכתב כדלקמן: "אין צורך בהבהרת הבקשה. הבקשה הייתה מובנת וניתנה החלטה".

גם אם אניח לזכותה של העירייה כי לא היה די בעצם הידיעה על הגשת הבקשה לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל כדי לחייבה לבדוק את תוצאות ההליך, הרי שבהחלטת השופט גולדס יש כדי להניף דגל אזהרה אדום מעל המשך ההליכים המבצעיים. חרף זאת, נמנעה העירייה מלברר מהי ההחלטה שניתנה בבקשה לעיכוב ביצוע הליכי הוצאה לפועל. מדובר בבקשה בעלת חשיבות רבה ויש בהחלטה שניתנה בה כדי לשנות את פני הדברים.

92. העירייה, אשר ידעה על הגשת הבקשה לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל ואף ידעה כי ניתנה החלטה באותה בקשה (מעצם קבלת החלטת השופט גולדס), הייתה אמורה לפנות לבית המשפט ולברר איזו החלטה ניתנה בבקשה. משלא עשתה כן, הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כנושה סביר וכרשות סבירה הפועלת לגביית חובות ארנונה.

93. כתוצאה מהפרת חובת הזהירות הקונקרטית, המשיכו הליכי מכירת המעוקלים בלשכת ההוצאה לפועל, ואלה נמכרו בתאריך 11.2.09 בתמורה לסך 1,049 ₪ [ס' 15 ו – ס' 22 לנ/3]. מכאן שקיים קשר סיבתי משפטי ועובדתי בין הפרת חובת הזהירות הקונקרטית על ידי העירייה לבין הנזק שנגרם לתובע – אבדן המיטלטלין שעוקלו ולגביהם ניתן פסק דין הצהרתי כי הם בבעלותו ואינם שייכים לעמותה [פסק דין מיום 5.9.09 בתיק ה"פ 14922-12-8 צורף כנספח יד לת/1].

94. הנתבעות מלינות שמר חדד לא עשה די בכדי למסור את ההחלטה לעיכוב ביצוע הליכי ההוצאה לפועל לעירייה והמשיך בחוסר המעש שלו במשך כחודשיים וחצי עד למכירת המעוקלים בחודש פברואר 2009.

95. בחקירתו הנגדית, לא כפר מר חדד כי לא פעל למסירת ההחלטה על עיכוב הביצוע ללשכת ההוצאה לפועל או למשרדי העירייה. לדבריו: "אני לא הלכתי ללמוד משפטים. אני לא עו"ד" [פר' עמ' 21 ש' 17]. יחד עם זאת, לדבריו הוא סמך על אחת המזכירות בבית המשפט שאמרה לו "חכה להחלטה" [פר' עמ' 21 ש' 15].

96. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים אני סבור כי נסיבות המקרה מלמדות שלמר חדד תרומה לקרות הנזק. מר חדד נקט בהליך לעיכוב הליכי הוצאה לפועל, ברי כי בנסיבות אלה מר חדד הוא מונע הנזק הזול ביותר - מה פשוט יותר מלמסור עותק ההחלטה של בית המשפט בדלפק ההוצאה לפועל?

97. גם אם אניח לזכותו של מר חדד כי הוא אינו מתמצא בהליכים המשפטיים, הרי יכול היה בקלות יתירה לפנות לעצת עורך דין בתשלום או אפילו לעו"ד הלל שהינו ידיד המשפחה ולשאול בעצתו. כזו לא עשה. יתירה מכך, המתנה בחוסר מעש במשך כחודשיים ימים, אינה סבירה בכל קנה מידה והיא זו שתרמה תרומה ממשית למכירת המיטלטלין בחודש פברואר 2009.

98. בהביאי כל אלה בחשבון, את קלות המניעה ופשטותה, כמו גם את הקרבה המשפטית של מר חדד לאירוע הנזק (הוא שיזם את עיכוב הליכי ההוצאה לפועל בנוגע למיטלטלין שלגביהם נקבע מאוחר יותר כי הם בבעלותו), אני רואה לנכון לייחס לו אשם תורם בשיעור 40%.

הנזק:

99. הנזק שנגרם למר חדד ואשר בגינו הוא תובע פיצויים, הינו מכירת המעוקלים. מעוקלים אלה, כפי שנקבע בפסק דין הצהרתי שניתן בהליך מאוחר יותר לעיקול ולמכירה, היו בבעלות מר חדד. מיטלטלין אלה הינם: מיטת מסאג', מזרן אורטופדי, שולחן מתקפל, D.V.D, מדפסת מסוג קנון, שני מאווררים ומסך מחשב.

100. מר חדד לא צירף לכתבי טענותיו חוות דעת שמאי באשר לעלות מיטלטלין אלה. יחד עם זאת, מר חדד צירף מספר קבלות רכישה כדלקמן:

מסך מחשב – 985 ₪.

מאוורר – 280 ₪ (2 יחידות).

מדפסת קנון – 1,021 ₪.

101. עוד צירף מר חדד שתי הצעות מחיר למיטלטלין כדלקמן:

מיטת מסאג' - 11,500 ₪.

שולחן מתקפל – 350 ₪.

102. מר חדד לא המציא קבלות רכישה או הצעות מחיר עבור מזרן אורטופדי ומכשיר D.V.D.

103. הנתבעות לא צירפו הצעות מחיר נגדיות מכאן שהצעות מחיר אלה לא נסתרו. לטענת העירייה, נזקיו של מר חדד לא הוכחו. כמו כן לא הוכח שהתמורה בגין מכירת המיטלטלין על ידי מערכת ההוצאה לפועל הועברה לידי העירייה.

104. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני רואה לנכון לקבל את טענותיו של מר חדד לעניין שווי המיטלטלין, זאת בהתאם לקבלות שהציג והצעות המחיר, המסתכמים בסך 14,416 ₪. לסכום זה אני רואה לנכון להוסיף סך 4,000 ₪ על דרך האומדנא בגין מכשיר D.V.D ומזרן אורטופדי.

105. התובע עתר לחיוב העירייה גם בשכר טרחת בא כוחו בהליך ההצהרתי, אלא שנושא זה בא לידי מיצוי בפסק דינו של השופט גולדס, שראה לנכון שלא להשית הוצאות ושכר טרחה על העירייה ועל כן אין בידי לחייבה כן כעת.

106. סיכומו של דבר: הנזק שנגרם למר חדד כתוצאה ממכירת המעוקלים הינו סך 18,416 ₪. לנוכח מהות האירוע אני רואה לנכון לפסוק לזכותו של מר חדד גם פיצוי בגין נזק לא ממוני בגין הפגיעה בקניינו בסך 10,000 ₪. מכאן שסך הנזק שנגרם לתובע הינו: 28,416 ₪. סכום זה בהפחתת אשם תורם בשיעור 40% הינו: 17,050 ₪.

107. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.

108. סוף דבר:

התביעה כנגד עיריית פתח תקווה מתקבלת בחלקה. אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובע סך 17,050 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף, ובהתחשב בתוצאת פסק הדין, אני מחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות משפט בסכום גלובאלי בסך 1,500 ₪ וכן מחייב בשכ"ט ב"כ התובע בסך 6,500 ₪.

התביעה כנגד מדינת ישראל (הנהלת בתי המשפט) נדחית. בהתחשב בנסיבות העניין ומאחר שמדובר ברשות כנגדה הוגשה תביעה על ידי אזרח שניזוק מהפעלת סמכויות שלטוניות, אינני עושה צו להוצאות ולשכר טרחה.

ההודעות לצדדים שלישיים נדחות הדדית, אף זאת בלא צו להוצאות.

סכום פסק הדין ישולם לא יאוחר מיום 15.7.13.

ניתן היום, ה' תמוז תשע"ג, 13 יוני 2013, בהעדר הצדדים.