1. התובעת, צ.פ חברה לבניין בע"מ, היא חברה קבלנית, בעלת מגרש בפינת הרחובות דרך הפארק ורח' הזמיר בנתניה.

הנתבעת 1, גד מכלוף נכסים ובניין בע"מ, אף היא חברה קבלנית, בעלת מגרש שגובל בחלק הצפוני של מגרש התובעת. הנתבע 2, מר גד מכלוף, הוא בעליה ומנהלה של הנתבעת.

2. הנתבעת ביצעה עבודות בנייה במגרשה החל משנת 2008. אותה עת טרם בנתה התובעת במגרשה-שלה, והוא היה ריק.

התובעת טוענת כי החל מחודש יוני 2008 שפכה הנתבעת פסולת בניין ועפר אל מגרש התובעת, בערימות שהלכו וגבהו, עד שהפכו למעין "הר", בהיקף של אלפי מטרים מעוקבים (תצלומים של ערימת הפסולת, שצולמו בשנים 2008, 2010, צורפו לתצהירו של מנהל התובעת, מר צביקה פוקס (להלן: פוקס).

התובעת טוענת כי פנתה מספר פעמים אל הנתבע בדרישה לפנות את הפסולת, והנתבע הבטיח לעשות כן, אך הנתבעים לא פינו את הפסולת.

הנתבעים כופרים בכך שלא פינו את הפסולת ששפכו במגרש התובעת. לטענתם, הם עשו זאת עוד בשנת 2008, ועל כן אינם אחראים לערימת הפסולת שהיתה במגרש התובעת בשנת 2010, עובר להגשת התביעה.

3. ביום 22.2.10 הגישה התובעת את התביעה דנן, ובה תבעה מהנתבעים דמי שימוש ראויים עבור התקופה שבה החזיקו את הפסולת שלהם במגרשה, סעד של צו עשה שמורה לנתבעים לפנות את הפסולת, ופיצוי בגין הנזק אשר לטענת התובעת נגרם לה בשל העיכוב בבנייה במגרשה.

בד בבד ביקשה התובעת סעד זמני של צו עשה, שיורה לנתבעים לפנות את הפסולת ממגרשה.

הבקשה לסעד הזמני נדחתה, לאחר שמיעת עדויות, בהחלטה מיום 24.5.10, מהטעם שבאותו שלב לא הוכיחה התובעת במידה הדרושה כי אמנם הנתבעים, ולא קבלנים אחרים שבנו בשכנות, אחראים לערימת הפסולת שהצטברה במגרשה.

בנסיבות אלה מצאתי כי אין הצדקה לחייב את הנתבעים, באמצעות צו עשה זמני, לשאת בעלות של פינוי הפסולת, טרם דיון והכרעה במחלוקת אם הנתבעים הם ששפכו פסולת זו במגרש התובעת.

כשבועיים לפני שניתנה ההחלטה בעניין הסעד הזמני פינתה התובעת בעצמה את ערימת הפסולת.

לאחר מכן תוקן כתב התביעה באופן שהוסר ממנו הסעד של צו-עשה, שהפך מיותר, והוספה לסכום התביעה העלות של פינוי הפסולת מהמגרש.

בכתב התביעה המתוקן הועמד סכום התביעה על סך 392,937 ₪.

4. לקראת הדיון בתביעה לגופה הוגש תצהיר עדות ראשית של פוקס, שאליו צורפו תצלומים צבעוניים וחומר נוסף לתמיכה בטענת התובעת כי הנתבעים הם ששפכו אל מגרשה את ערימת הפסולת שפונתה על ידה בשנת 2010.

אציין את התצלומים ת/ 12 ו- ת/ 14, מיום 13.6.08; ת/ 17, מיום 15.8.08; ת/ 22 ו- ת/ 24, מיום 25.10.08, שמהם ניתן להתרשם מההיקף של ערימת הפסולת שבה מדובר.

הנתבע העיד כי עבודות הבנייה במגרש הנתבעת החלו במאי-יוני 2008, וכי בשלב הראשון של העבודות הוא פינה חלק מפסולת הבנייה אל מגרש התובעת, מבלי לבקש את רשותה לכך.

הנתבע טוען כי כשבוע לאחר שקיבל את מכתב ההתראה של ב"כ התובעת, מיום 13.10.08 (נספח ת/ 25 לתצהירו של פוקס), פינו הנתבעים את כל הפסולת ששפכו למגרש התובעת.

הנתבע העיד כי פסולת זו פונתה באמצעות קבלן עבודות עפר: וינר פיתוח והובלות בע"מ (להלן: וינר), באמצעות עשר משאיות. הנתבע ציין כי כמות הפסולת שמובילה משאית כזאת היא 10 - 12 קוב; היינו - כמות הפסולת שפינה וינר היתה כ- 120 קוב.

לתצהירו של הנתבע צורפו שתי חשבוניות של וינר, מיום 30.11.08 ומיום 31.12.08, אשר לדברי הנתבע הוצאו בגין פינוייה של הפסולת ממגרש התובעת.

הנתבעים טוענים כי בכך השלימו את הפינוי של כל כמות הפסולת, ששפכו במגרש התובעת, ואין להם קשר ל"הר" הפסולת שנראה בתצלומים שצורפו לתצהירו של פוקס.

5. כמות הפסולת שנמצאה במגרש התובעת היתה של אלפי קוב.

פסולת זו פונתה, כאמור, בשנת 2010, על ידי התובעת, באמצעות קבלן עבודות עפר: וילנר יהודה תשתית ובניין בע"מ (להלן: וילנר), בעלות של 90,480 ₪ (חשבוניות וקבלות של וילנר צורפו כנספח ת/ 33 לתצהירו של פוקס).

פוקס העריך את כמות הפסולת האמורה בכ- 3,000 קוב; ואילו וילנר העריך אותה בכ- 4,500 קוב.

איני מקבלת את גירסתו של הנתבע, כי כל כמות הפסולת - אשר הנתבע הודה שהנתבעים שפכו במגרש התובעת - הסתכמה בכ- 120 קוב בלבד.

שטח מגרשה של הנתבעת הוא למעלה מחמישה דונם, ושטח מגרשה של התובעת הוא

1.8 דונם.

אין מחלוקת כי החלק הדרומי של מגרש הנתבעת גובל בחלק הצפוני של מגרש התובעת.

בתצלומים שצויינו לעיל רואים את מקום הגבול בין שני המגרשים, ורואים שמגרשה של התובעת מגודר בגדר פחים בגבולו המזרחי והמערבי, אך אין כל גידור בחלקו הצפוני, שצמוד לחלק הדרומי של מגרש הנתבעת.

הנתבע העיד (בעמ' 49 לפר') כי במגרשה של הנתבעת נבנו שלושה בניינים גבוהים, ששטחו של כל אחד מהם 280 מ"ר. בניינים אלה לא נבנו בו-זמנית. הנתבע העיד שהראשון בהם נבנה בחלק הדרומי של מגרש הנתבעת, צמוד לגבול עם מגרש התובעת. הנתבע אישר את מיקומה של בנייה זו, בצד שמאל של התצלומים הללו.

בתצלומים אלה ניתן לראות את התקדמות הבנייה של הנתבעים, בין החודשים יוני עד אוקטובר 2008 (הנתבע אישר כי בבניין שנראה בתצלום ת/ 22 הושלמה כבר הקומה הראשונה). ערימת הפסולת שבמגרש התובעת נערמה סמוך מאד לאותו בניין.

הצירוף של תצלומי ערימת הפסולת, ביחד עם הפרטים שמסר הנתבע בעדותו אודות היקף הבנייה ומיקומה בשנת 2008, תומכים בטענת התובעת כי ערימת פסולת זו נשפכה אל מגרשה על ידי הנתבעים.

הנתבע טען כי הפסולת שהנתבעים שפכו היתה רק בהמשך לאזור של "אבנים משתלבות", כפי ששרטט בתרשימו נ/ 3, אך לא השתכנעתי מטענה זו, והיא אינה מתיישבת כלל עם הנראה בתצלומים.

כמו כן, בתצלום ת/ 22, מיום 25.10.08, נראית ערימת הפסולת "במלוא תפארתה", דבר שאינו מתיישב היטב עם טענתו של הנתבע כי פינה את כל הפסולת ממגרש התובעת כשבוע לאחר מכתב ההתראה מיום 13.10.08.

החשבונית הראשונה של וינר - אשר לטענת הנתבע הוא שפינה את הפסולת - היא מיום 30.11.08, למעלה מחודש לאחר שלטענת הנתבע פונתה כבר כל הפסולת ששפך אל מגרש התובעת.

פירכה נוספת בגירסת הנתבע היא טענתו כי לצורך פינוי הפסולת ממגרש התובעת הוא הפעיל טרקטור, אך בסעיף 14 של תצהירו מוסר הנתבע כי תצלומי הטרקטור, שצירף לתצהירו, צולמו באוקטובר 2009, היינו כשנה לאחר שלטענתו הוא פינה את כל הפסולת שהנתבעים שפכו אל מגרש התובעת. טענת הנתבעים כי פינו את כל הפסולת עוד באוקטובר 2008, או סמוך לכך, אינה מתיישבת, כמובן, עם טענתם בדבר פינוייה באמצעות הטרקטור כשנה לאחר מכן.

6. התובעת טוענת כי "הר" הפסולת נוצר ברובו המכריע עוד בשנת 2008, כפי שנראה בתצלומים שצויינו לעיל.

הנתבעים ציינו את עבודתם של קבלנים נוספים, בסמיכות מקום למגרש התובעת, וכי אפשר שערימת הפסולת מושא התביעה נשפכה על ידם.

אחד הקבלנים הללו הוא מר שי שמע, שהעיד מטעם התובעת בדיון בעניין הסעד הזמני.

שמע העיד כי שפך עפר אל מגרש התובעת בסביבות חודש נובמבר 2009 ופינה אותו מספר חודשים לאחר מכן, על פי דרישת התובעת.

פוקס העיד כי ראה את פינוי העפר על ידי שמע, וכי היה מדובר בכמות עפר של כ- 500 קוב, ששמע פינה באמצעות עשרות משאיות.

פוקס הסביר כיצד זיהה את העפר ששמע שפך ופינה: "הערימה הגדולה שהיתה קודם לכן ועמדה מעל שנה, צימחה עשב וצמחייה גבוהה, ושל שמע היתה נקייה וטרייה, וכך ידעתי כמה שמע השליך" (בעמ' 25 לפר').

עולה איפוא כי הן המועד של שפיכת העפר על ידי שמע - כשנה לאחר ש"הערימה הגדולה" כבר היתה במקום - והן הכמות ששמע שפך, מבדלים באופן ברור את העפר ששפך שמע במגרש התובעת מזה של אותה ערימה גדולה, שנשפכה אל מגרש התובעת בשנת 2008.

קבלן אחר הוא מר אושר, שבנה קוטג'ים בסמיכות למגרש התובעת.

פוקס העיד כי אושר החל בעבודותיו רק בשנת 2009, היינו - לאחר שאותה ערימה גדולה כבר היתה במגרש התובעת. פוקס אישר כי חשד שאף הקבלן אושר שפך עפר אל מגרש התובעת, אך היה מדובר בכמות קטנה שלא ניכרה.

פוקס פנה אל אושר, והלה הכחיש כי שפך עפר אל מגרש התובעת. פוקס אישר כי הוא "הסתפק" בהכחשתו של אושר: "כן, מאחר וראיתי שהערימה לא גדלה" (בעמ' 25 לפר').

פוקס אישר כי אינו יכול לשלול את האפשרות, שאושר שיקר לו בהכחשתו, אולם - "לא יכול לשלול את זה. יחד עם זאת, לא היו עקבות של השלכה על ידו" (בעמ' 27 לפר').

בהחלטה בתום דיון ההוכחות הראשון ניתנה לב"כ הנתבעים, לבקשתה, אפשרות לבקש זימונו של הקבלן אושר לעדות הזמה, אך היא לא עשתה כן.

כפי שצויין, הקטע הבלתי מגודר במגרש התובעת היה בגבולו הצפוני, שגובל במגרש הנתבעת.

בעדותו של הנתבע, בדיון בעניין הסעד הזמני, שלל הנתבע אפשרות שקבלנים אחרים נכנסו למגרש של הנתבעת עם כלי עבודה ושפכו משם פסולת למגרש התובעת (ראו בעמ' 13 לפר').

7. הראיות שלפני מצביעות על הנתבעים כמי ששפכו את ערימת הפסולת מושא התביעה.

הנתבע אישר כי הבניין שנראה "צומח", בתצלומים ת/ 12, ת/ 14 ו- ת/ 22, הוא של הנתבעים, וכי הוא מצוי בצמוד לגבול הצפוני של מגרש התובעת, שהיה בלתי מגודר.

הנתבע הודה במפורש כי הנתבעים שפכו פסולת בנייה אל מגרש התובעת בשנת 2008.

הקבלנים הנוספים שצויינו החלו בעבודותיהם רק כשנה לאחר מכן, ועל כן אין ניתן לשייך ערימת פסולת זו אליהם. אף כמויות הפסולת, שניתן לזקוף לחובתם של אותם קבלנים נוספים, אינן ברות-השוואה כלל עם הכמות שב"ערימה הגדולה" שנראית בתצלומים משנת 2008. שמע שפך כמות משמעותית של עפר, כ- 500 קוב, שניתנה להבחנה ולבידול מאותה ערימה גדולה, אך גם היא קטנה ממנה בערך פי שמונה. הן שמע והן פוקס העידו, כי שמע פינה את העפר ששפך, ועדויות אלה לא נסתרו.

פסולת ששפך אושר - ככל ששפך - לא ניכרה, לצד הערימה הגדולה, ולא הותירה עקבות.

אין לפני כל ראייה כי מי מלבד הנתבעים שפך - בשנת 2008 - אותה ערימה גדולה של פסולת.

התבוננות בתצלומים משנת 2010 מראה כי ערימת הפסולת, שנותרה במקומה כשנתיים, צימחה אף "זקן" של צמחייה.

ב"כ הנתבעים טוענת כי טענתו של פוקס, שהנתבעים הם ששפכו את ערימת הפסולת, היא בגדר מסקנה בלבד, שלא הוכחה; אך אין רבותא בטענה זו, לאחר הנתבע הודה במפורש כי הנתבעים אמנם שפכו פסולת למגרש התובעת, עם תחילת העבודות במגרשם בשנת 2008.

כשיש הודאת בעל דין של הנתבע בשפיכת הפסולת, אין עוד צורך להסתמך על "חשיבה מסקנתית" של פוקס.

הודאת הנתבעים בשפיכת הפסולת בשנת 2008, ביחד עם טענתם כי הם פינו את כל הפסולת ששפכו אז, מהווה - בשינויים המחוייבים - מעין "הודאה והדחה".

"בשינויים המחוייבים", כיוון שנטל ההוכחה נותר, בסופו של דבר, על שכם התובעת.

אולם משהודו הנתבעים בשפיכת הפסולת מלכתחילה, עליהם להמציא ראיות לחלק "ההדחה" של טענתם; קרי: כי עוד בשנת 2008 הם פינו את כל הפסולת ששפכו.

לפיכך, מוקד המחלוקת אינו בשאלה: האם הנתבעים שפכו את הפסולת בשנת 2008; אלא בשאלה: האם הנתבעים פינו את כל הפסולת ששפכו, כך ש"הר" הפסולת שנמצא במגרש התובעת בשנת 2010 לא הושלך שם על ידי הנתבעים.

ככל שהנתבעים המציאו ראיות שמראות, לכאורה, שהם אמנם פינו את כל הפסולת ששפכו בשנת 2008, אזי על התובעת להוכיח - כנגד ראיות כאלה - את אחריותם של הנתבעים ל"הר" הפסולת שנמצא במגרשה בשנת 2010.

8. הראייה היחידה שהנתבעים המציאו לעניין זה, מעבר לטענתו של הנתבע בעדותו, היא החשבוניות של קבלן עבודות העפר וינר, שנזכרו לעיל.

היתה הסכמה דיונית בין ב"כ הצדדים כי שני קבלני העפר, מר וינר ומר וילנר, יעידו ללא תצהירי עדות ראשית וייחקרו על בסיס החשבוניות והקבלות שלהם שהומצאו.

בד בבד, הודיעו ב"כ הצדדים כי אין הסכמה לכך שאותן חשבוניות וקבלות יתקבלו כראייה ללא עדות עורכיהן (ראו בעמ' 33 לפר').

מר וילנר העיד מטעם התובעת ונחקר באריכות אודות כמות הפסולת שפינה ממגרשה בשנת 2010 ואודות המחיר שגבה עבור הפינוי.

מר וינר לא התייצב לעדות, וב"כ הנתבעים ויתרה על עדותו (בעמ' 51 לפר').

ב"כ התובעת טוענת כי על פי ההסכמה הדיונית שצויינה לעיל, אין לקבל את החשבוניות של וינר כראייה לאמיתות תוכנן.

ב"כ התובעת צודקת בטענה זו. אוסיף כי גם לו התקבלו החשבוניות של וינר כראייה, הרי ללא עדותו אין בהן "אמיתות תוכן" שיכולה לסייע לנתבעים.

מהחשבוניות כשלעצמן לא עולה כי העבודות שהן משקפות אמנם נעשו במגרש התובעת ולא במגרש הנתבעת. הנתבע העיד כי המילים "טופ החורשה", שנרשמו בחשבוניות הללו, מציינות את פרוייקט הבנייה באתר של הנתבעת שצמוד למגרש התובעת.

הנתבע העיד כי וינר היה אחד מקבלני העפר שהעסיק באתר של הנתבעת, לצרכיה של הנתבעת שם. בהעדר עדות של וינר, אין אפשרות לקבוע, כממצא עובדתי, שאותן חשבוניות משקפות עבודות שבוצעו דווקא במגרש הסמוך של התובעת, ולא במגרש הנתבעת.

כמו כן, בהעדר עדות של וינר, אין ניתן לראות את מועד ביצוע העבודות כשונה מהתאריך שנרשם בחשבוניות, בהעדר כל פרטים בעניין זה.

כפי שצויין, החשבונית הראשונה של וינר היא מיום 30.11.08, דבר שאינו מתיישב עם טענת הנתבע כי עוד באוקטובר אותה שנה הוא כבר פינה את כל הפסולת ששפך במגרש התובעת.

כמו כן, תצלומי "הר" הפסולת, שהאחרון בהם הוא מיום 25.10.08, מראים על פניהם ערימת פסולת אדירה, אשר אין צורך בעדות מומחה על מנת לראות שאינה מתמצה ב- 120 קוב בלבד, שזו כמות הפסולת אשר וינר פינה, על פי עדותו של הנתבע.

מטעמים אלה אין בחשבוניות של וינר כשלעצמן - אף לו התקבלו כראייה - כדי להוכיח, אפילו לכאורה, את טענת הנתבעים, כי כמות הפסולת ששפכו במגרש התובעת הסתכמה

בכ- 120 קוב בלבד; וכי הם פינו אותה באמצעות וינר בשלהי שנת 2008.

מסקנתי היא, איפוא, כי הנתבעים לא המציאו אפילו ראיות לכאורה, כי בשנת 2008 הם פינו את הפסולת, אשר הנתבע הודה ששפכו במגרש התובעת.

התמונה שעולה איפוא ממכלול הראיות היא כי הנתבעים הם ששפכו במגרש התובעת את ערימת הפסולת, בשנת 2008. הנתבעים לא פינו את הפסולת, למרות שנדרשו על ידי התובעת לעשות כן, וערימת הפסולת נותרה במקומה עד שפונתה על ידי וילנר, במאי 2010.

ב"כ הנתבעים הסתמכה בסיכומיה על החלטתי שבה דחיתי את בקשת התובעת לסעד הזמני, אך ההיקף של דיון ההוכחות בשלב הסעד הזמני היה שונה מאשר בדיון בתביעה לגופה, ותמונת-הראיות בתום בירור התביעה לגופה היתה שונה מכפי שהועמדה בשלב הדיון בסעד הזמני. על כן אין ההחלטה שניתנה בעניין הסעד הזמני יכולה לשמש "אסמכתא".

על פי המפורט לעיל, מצאתי כי התובעת הוכיחה במידה הדרושה, שהנתבעים הם ששפכו אל מגרשה את ערימת הפסולת מושא התביעה.

9. ב"כ הנתבעים טוענת כי יש לדחות את התביעה כנגד הנתבע, בעליה ומנהלה של הנתבעת,

כיוון שיריבותה של התובעת היא עם הנתבעת, שהיא בעלת אישיות משפטית נפרדת מזו של הנתבע, ואין לתובעת יריבות, או עילת תביעה, כנגד הנתבע.

מנגד טוענת ב"כ התובעת כי אין מדובר ב"הרמת מסך" החברה (הנתבעת) או בהתעלמות מהאישיות המשפטית הנפרדת שלה, אלא בעילת תביעה שקמה לתובעת כנגד האורגן של הנתבעת, הלא הוא הנתבע, בשל מעשי הנזיקין שביצע כלפי התובעת.

ב"כ התובעת מסתמכת לעניין זה על פסיקה של ביהמ"ש העליון ועל מאמרים של פרופ. חביב-סגל ושל פרופ. פרוקצ'יה, כמפורט בסעיפים 28 - 31 לסיכומיה.

תמצית הדברים היא כי על פי מודל האחריות האישית, אין האורגן של החברה יכול להסתתר מאחורי האישיות המשפטית שלה, מקום שהוא עצמו ביצע מעשה נזיקין, גם אם ביצע אותו למען החברה שהוא משמש אורגן שלה.

"אורגן ותאגיד עשויים לחוב שניהם בגין מעשה נזיקין של האורגן. האורגן אחראי אישית למעשיו הוא, והתאגיד אחראי אישית למעשה האורגן" (מ- ע"א 324/82 עיריית בני ברק ואח' נ. רוטברד, פ"ד מ"ה (4), 62; הדברים צוטטו ב-ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ. קאר סקיוריטי בע"מ ואח', פ"ד מ"ח (5), 661, בעמ' 695).

ביהמ"ש מדגיש שם כי אין במודל האחריות האישית של האורגן כדי לגרוע מאישיותו המשפטית הנפרדת של התאגיד; אלא מקום שהאורגן עצמו ביצע את מעשה הנזיקין, חב הוא בגינו נוסף על חבותו של התאגיד.

אין מחלוקת כי הנתבע הוא "המוציא והמביא" בנתבעת, וכי הוא האחראי לשפיכת הפסולת אל מגרש התובעת במהלך עבודות הבנייה במגרשה של הנתבעת.

על כן אני דוחה את טענת ב"כ הנתבעים, כי אין לתובעת עילת תביעה כלפי הנתבע.

10. על פי כל האמור, מתקבלת התביעה כנגד שני הנתבעים.

11. ב"כ הנתבעים טוענת (בסעיף 35 לסיכומיה) כי התובעת, שהיא חברה, אינה יכולה להגיש תביעה נזיקית, אך טענה זו אינה נכונה. בסעיף 10 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] נקבע כי "תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק".

הנתבעים ביצעו כלפי התובעת עוולה של הסגת גבול במקרקעין (סעיף 29 לפקודת הנזיקין), שגרמה לתובעת נזק, ועל כן זכאית היא לפיצוי.

לתובעת יש עילת תביעה אף לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט - 1979, עבור השימוש שעשו הנתבעים במקרקעין שלה לשם "איחסון" הפסולת שלהם.

12. מכאן, למרכיבים הכספיים של התביעה.

המרכיב הכספי העיקרי של התביעה הוא דמי שימוש ראויים עבור אחסנת הפסולת של הנתבעת במגרשה של התובעת, החל מיוני 2008 ועד יום 12.5.10, המועד שבו פינה וילנר את ערימת הפסולת.

ב"כ התובעת טענה בסיכומיה כי המסיג גבול במקרקעי הזולת ומשתמש בהם ללא רשות צריך לשלם לבעל המקרקעין דמי שימוש ראויים, כפי שנפסק על ידי ביהמ"ש העליון בפסיקה שצויינה בסעיף 34 לסיכומים.

מנגד טענה ב"כ הנתבעים כי הדרישה לדמי שימוש ראויים עבור תקופה בת כשנתיים נגועה בחוסר תום לב כיוון שהתובעת פנתה אל הנתבעים בדרישה לפנות את הפסולת רק פעם אחת, בשנת 2008, ועד שנת 2010 לא פנתה שוב.

איני מקבלת טענה זו. היה על הנתבעים לפנות את הפסולת עם דרישתה הראשונה של התובעת. עצם טענתם של הנתבעים - שאותה דחיתי - כי אמנם כך עשו, מעידה כי אף הם אינם חולקים על כך. משמצאתי שהנתבעים לא פינו את ערימת הפסולת, חרף דרישתה של התובעת, אין הם יכולים להישמע בטענה כי הדרישה לדמי שימוש ראויים נגועה בחוסר תום לב (פוקס טען כי גם בין השנים 2008 ו- 2010 הוא שב ופנה אל הנתבע, בדרישה בעל פה, ואילו הנתבע כופר בכך, אך מחלוקת זו אינה מכריעה, משדחיתי את טענת הנתבעים כי הם נענו לדרישתה של התובעת ופינו את הפסולת ששפכו עוד בשנת 2008).

איני מקבלת גם את טענת ב"כ הנתבעים, כי היה על התובעת להקטין את הנזק ולפנות את הפסולת על חשבונה ולא להמתין עד קבלת היתר הבנייה. הנתבעים הם שהסיגו את גבולה של התובעת ו"איחסנו" את הפסולת שלהם במגרשה ללא רשותה. הנתבעים ערמו במגרש התובעת "הר" של פסולת, אשר עלות פינויו גבוהה (כ- 90,000 ₪), והם לא פינו את הפסולת למרות דרישות התובעת. אין הצדקה לדרישה כי התובעת תישא בעלות זו. גם העובדה שהתובעת לא הצליחה לזכות בסעד זמני שיורה לנתבעים לפנות את הפסולת טרם בירור התביעה לגופה, אין בה כדי לשנות, לאחר שבתום בירור התביעה התקבלה טענת התובעת בדבר אחריותם של הנתבעים לערימת הפסולת מושא התביעה.

13. לעניין דמי השימוש הראויים הסתמכה התובעת על חוות דעת מומחה של שמאית המקרקעין, גב' אורית שפט (להלן: המומחית).

המומחית חיוותה דעתה כי סכום דמי השימוש הראויים הוא 3.88 ₪ ל-מ"ר, לחודש, בתוספת מע"מ (היינו - 4.5 ₪ ל- מ"ר לחודש; המע"מ בתקופה הרלבנטית היה 16%).

בחקירה הנגדית שערכה למומחית עימתה אותה ב"כ הנתבעים עם השגות שונות על חוות דעתה, ועל כל אלה השיבה המומחית תשובות מקצועיות ומשכנעות (ראו בעמ' 18 - 21 לפר').

אף בסיכומיה טענה ב"כ הנתבעים כי חוות דעת המומחית לוקה בחסר, למשל - בכך שהמומחית לא בחנה מפת מדידה, או בכך שביקורה במקום נערך יומיים לפני שהקבלן שמע פינה את העפר ששפך במגרש התובעת. לעניין אחרון זה אין נפקות, לצורך חוות דעת המומחית, כיוון שהיא בדקה נתונים שנדרשו לה על מנת "לחלץ" את סכום דמי השימוש הראויים עבור אחסנת פסולת, כפי שהסבירה בחוות הדעת ובעדותה, ולעניין זה אין נפקות לשאלה מי הגורם ש"איחסן" את הפסולת במגרש.

לא מצאתי ממש בטענותיה של ב"כ הנתבעים כנגד חוות דעת המומחית; במיוחד משלא המציאו הנתבעים חוות דעת נגדית.

אני מקבלת איפוא את חוות דעת המומחית לגבי דמי השימוש הראויים.

פוקס העיד כי ערימת הפסולת מושא התביעה תפסה כ- 70% משטח המגרש. פוקס הסכים, בהגינותו, כי המטראז', לצורך חישוב סכום דמי השימוש הראויים, צריך לעמוד על שיעור זה של שטח המגרש ולא על פי מלוא שטחו, כפי שחושב בחוות דעת המומחית.

שטח המגרש כולו הוא 1799 מ"ר. לפיכך, דמי השימוש הראויים יחושבו לפי 1,259 מ"ר (במטרים שלמים).

דמי השימוש הראויים יהיו איפוא בסך 117,289 ₪ (כולל מע"מ), עבור התקופה מיוני 2008 עד יום הגשת התביעה; ובסך 15,112 ₪ (כולל מע"מ), עבור התקופה מיום הגשת התביעה עד מועד פינוי הפסולת, ביום 12.5.10 (מועד החשבונית הראשונה של וילנר; ולנוכח עדותו של פוקס כי עבודת החפירה במרתפים הוזמנה רק כחודש לאחר פינוי הפסולת).

דמי השימוש הראויים חושבו בשקלים שלמים.

14. מרכיב נוסף של התביעה הוא החזר הוצאות התובעת עבור פינוי הפסולת, שבוצע על ידי

וילנר.

ב"כ הנתבעים טוענת כי כמות הפסולת שוילנר פינה קטנה מכפי שהעריך. היא מסתמכת לעניין זה על מפה טופוגרפית של מגרש התובעת (נספח ת/ 10 לתצהירו של פוקס) וטוענת כי ניתן ללמוד ממנה שמגרש התובעת הוא "הרים וגבעות", וכי התובעת לא הוכיחה שמראה המגרש עם ערימת הפסולת אינו משקף את מראה השטח על פי המפה הטופוגרפית;

היינו - אפשר ש"הר" הפסולת שנראה בתצלומים אינו כלל ערימת פסולת אלא מראהו "הטבעי" של מגרש התובעת.

לא מצאתי ממש בטענה זו. ראשית, בתצלומים נראית בבירור ערימה ענקית של פסולת בניין ועפר, שמתרוממת מעל פני המגרש, ואין צורך ב"מומחיות" כדי לראות שזו ערימת פסולת ולא פני הקרקע של המגרש.

שנית, על פי הראיות שלפני, פני המגרש הם מישוריים ולא "הרים וגבעות", כטענת ב"כ הנתבעים (כך גם על פי עדותה של המומחית שנחקרה בעניין זה).

פוקס, שהוא מהנדס בניין בהשכלתו, צירף למפה הטופוגרפית תצהיר שלו (נספח ת/ 11 לתצהיר עדותו הראשית) שבו נתן הסברים לגבי המפה הטופוגרפית. ב"כ הנתבעים טוענת כי בהיותו של פוקס בעל עניין, אין להסתמך על תצהיר זה.

לא אקבע מסמרות לגבי טענה זו, כיוון שלא הסתמכתי על התצהיר האמור של פוקס אלא על התצלומים ועל העדויות שנשמעו. ב"כ הנתבעים חקרה את פוקס ארוכות בעניין הפרשי הגובה שטענה להם, על פי המפה הטופוגרפית. פוקס חלק על טענות אלה והסביר בפרוטרוט מדוע אין זה נכון להציג את הפרשי הגובה במגרש כפי שב"כ הנתבעים ביקשה לעשות.

הנתבעים מצידם לא המציאו חוות דעת מומחה כי יש להבין את פני השטח, על פי המפה הטופוגרפית, כטענת ב"כ הנתבעים, ולא כטענת פוקס.

לסיכום נקודה זו, לא מצאתי כי יש במפה הטופוגרפית בסיס לממצא כי כמות הפסולת, כפי שהיתה בשנת 2010 כשפונתה על ידי וילנר, היתה קטנה באופן משמעותי מאלפי קוב, כפי שהעידו וילנר ופוקס.

טענה נוספת של ב"כ הנתבעים היא כי המחיר שגבה וילנר עבור פינוי ערימת הפסולת נמוך במידה ניכרת ממה שהיה אמור לגבות, על פי הנתונים שהוא עצמו מסר, וגם מכך ניתן ללמוד שערימת הפסולת לא היתה בנפח של אלפי קוב, כטענת התובעת.

כאמור, וילנר העריך את כמות הפסולת בכ - 4,500 קוב. הוא העיד כי הכמות שניתן להוביל במשאית אחת היא כ- 12 קוב. בהתאם לכך, אישר וילנר את החישוב שערכה ב"כ הנתבעים, כי לצורך פינוי ערימת הפסולת נדרשו כ- 375 משאיות. וילנר העיד כי העלות של פינוי פסולת בכל משאית היא כ- 1,000 ₪. לפיכך התבקש וילנר להסביר כיצד זה גבה מהתובעת רק

כ- 90,000 ₪, במקום כ- 375,000 ₪ שהיה אמור לגבות, על פי הנתונים שמסר.

וילנר השיב: "אני נתתי קווים כלליים. עבודה שבאים לפנות 10 משאיות, המחיר הוא כזה.

כשרואים הר של 4,500 קוב ומבקש פינוי של כל ההר - אני אמרתי לו מחיר X והוא התמקח והגענו לסכום" (בעמ' 41 לפר').

הסבר זה הוא סביר. מקובל כי ספק יפחית את המחיר, כאשר כמות העבודה שמוזמנת עולה "בסדרי גודל" על זו שלגביה מחושב המחיר של 1,000 ₪ למשאית. הדגש בתשובתו של וילנר הוא בשוני המהותי שבין עבודה של משאיות ספורות לבין "פינוי כל ההר". המחיר הגלובלי שסוכם בין וילנר לבין פוקס, לאחר משא ומתן והתמקחות, הוא המחיר שהתובעת שילמה עבור פינוי הפסולת, וסכום זה על הנתבעים להשיב לה. למותר לומר שההסכמה שהושגה בין וילנר לבין פוקס מיטיבה גם עם הנתבעים שנדרשים לשלם את המחיר הנמוך שסוכם.

ב"כ הנתבעים העלתה השגות גם בעניין כמות האדמה שפונתה מחפירת המרתפים, בבנייה של התובעת, ואשר גם עבורה הסכים וילנר לגבות מחיר מופחת.

אין צורך להיכנס לפרטי ההשגות בעניין זה, כיוון שעבודת פינוי האדמה מחפירת המרתפים הוזמנה על ידי פוקס כחודש לאחר פינוי ערימת הפסולת.

העלות של פינוי אדמת המרתפים, בסך 18,000 ₪ לפני מע"מ (על פי חשבונית מס' 11661 של וילנר), נוכתה על ידי התובעת מהסכום שתבעה מהנתבעים בגין עלות פינוי הפסולת.

על פי כל האמור, מקבלת אני מרכיב זה של התביעה, שסכומו: 90,480 ₪.

15. מרכיב נוסף של התביעה הוא פיצוי בסך 100,000 ₪ בגין העיכוב שנגרם בעבודות הבנייה של התובעת.

מרכיב נזק זה לא הוכח כנדרש: היתר הבנייה ניתן לתובעת ביום 15.4.10 (סעיף 17 לתצהירו של פוקס). התובעת פינתה את הפסולת מספר שבועות לאחר מכן.

פוקס טוען (בסעיף 18 לתצהירו) כי התובעת המתינה זמן רב להיתר הבנייה, וכי כל יום של עיכוב בפינוי הפסולת גרם לה נזק כלכלי ניכר.

התובעת לא הוכיחה כי ההמתנה הממושכת להיתר הבנייה נגרמה בשל אי פינוי הפסולת.

כמו כן, משבחרה התובעת לפנות את הפסולת על חשבונה מבלי להמתין להחלטה בבקשתה לסעד הזמני, יכלה היא לעשות זאת לפני מאי 2010 ולקצר בכך את העיכוב הנטען בבנייה.

התובעת אף לא המציאה כל פרטים לגבי הנזק שטענה לו, בגין עיכוב בתחילת הבנייה, ולא הוכיחה כלל את היקפו הכספי הנטען של נזק זה.

על כן אני דוחה מרכיב זה של התביעה.

16. אני מקבלת איפוא את התביעה, לגבי המרכיבים הכספיים של דמי השימוש הראויים ועלות הפינוי של ערימת הפסולת.

17. הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת את הסכומים כלהלן, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהמועד שננקב לצד כל אחד מהם:

18. המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ז אייר תשע"ד, 27 מאי 2014, בהעדר הצדדים.