בפני שתי תביעותיהם המאוחדות של התובעים, הנסבות על דרישתם לשיפויים בגין נזקים אשר נגרמו להם, לטענתם, כפועל יוצא מהפרת הסכם מכר דירה על ידי הנתבעת.

העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת:

1. הנתבעת ואחיה היו בעלי הזכויות במשותף בדירה ברחוב מודיעין 46 ברמת השרון , הידועה כחלקה 91 בגוש 6547 (להלן:"הדירה").
2. הבעלות המשותפת כאמור היתה פועל יוצא מירושת הוריה של הנתבעת, אשר היו הבעלים של הזכויות בדירה טרם פטירתם.
3. בתקופות הרלוונטיות לתביעה ,הנתבעת החזיקה בדירה באופן בלעדי .
4. בין הנתבעת לבין אחיה התנהל הליך בבית המשפט לענייני משפחה , במסגרת תע 102780/07 אשר נסב על קיומה של ירושת הוריהם המנוחים וביום 31/3/08 הגיעו היורשים לכדי הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין על ידי בית המשפט לענייני משפחה (להלן:"הסכם הפשרה בין היורשים") .

במסגרת הסכם הפשרה בין היורשים הוסכמו ,בין היתר, תנאים הרלוונטיים לעניינינו כדלקמן:

• 1. הדירה תימכר למרבה במחיר בהליך מכירה הכולל התמחרות אשר נקבע על ידי הצדדים.
  2. חלקה של הנתבעת בתמורת הדירה הינו בשיעור 40% מהתמורה בגין הדירה- בניכוי הוצאות הכרוכות במכירה- לרבות שכ"ט עו"ד , היטלים ומיסים .
  3. הנתבעת תפנה את הדירה עד ולא יאוחר מ – 30 יום לפני מועד מסירת החזקה לקונה כפי שייקבע בחוזה המכר ובלבד שעד מועד זה קיבלה הנתבעת את מלוא חלקה בעיזבון, למעט סך השווה ל 30% מסכום התמורה שתתקבל עבור מכירת הדירה שישאר בנאמנות.

1. התובעים כקונים רכשו את הזכויות בדירה מאת הנתבעת ואחיה וזאת –בהתאם להסכם הפשרה בין היורשים – ונוכח כך נחתם בין התובעים לבין הנתבעת ואחיה הסכם מכר ביום 17/4/09 (להלן:"הסכם המכר") .

במסגרת הסכם המכר הוסכמו , בין היתר, תנאים הרלוונטיים לעניינינו כדלקמן:

• 1. התמורה בהתאם להסכם עמדה על סך כולל של 1,500,000 ₪.
  2. הוסכם כי במעמד החתימה על ההסכם שילמו התובעים סך של 450,000 ₪.
  3. בסעיף 7.2.2. הוסכם כי יתרת התמורה בסך 1,050,000 ₪ תשולם :"לידיהם הנאמנות של ב"כ המוכרים ביום מסירת החזקה באמצעות שיק בנקאי שיימסר במעמד מסירת החזקה בדירה לידי באי כח המוכרים..."
  4. באשר למסירת החזקה בנכס נקבע בסעיף 6.1 להסכם כי החזקה תימסר בתוך 4 חודשים מיום החתימה על ההסכם (דהיינו ביום 17/8/09) .
  5. בסעיף 6.5 נקבע כי:"על אף האמור בסעיף 6.1 מוסכם על הצדדים כי האחריות למסירת החזקה בפועל לקונה תבוצע על ידי המוכר מס' 1 (דהיינו הנתבעת ל.ב.מ.) מאחר שהיא המחזיקה היחידה בנכס".
  6. נקבע , בסעיף 6.1 להסכם המכר כי מסירת החזקה תעשה :"כנגד ובכפוף לתשלום מלוא התמורה למוכרים".
  7. במקרה של הפרה יסודית של ההסכם ישלם הצד המפר לצד המופר סך השווה ל 10% מהתמורה החוזית , דהיינו, סך 150,000 ₪. בהקשר לפיצוי המוסכם נקבע כי סכום זה ישולם לצד הנפגע :"בנוסף לכל זכות ו/או תרופה ו/או סעד העומדים לרשותו של הצד הנפגע לפי כל דין ו/או ע"פ הוראות חוזה זה בגין כל נזק ו/או הפסד ו/או הוצאה שנגרמו לו כתוצאה מההפרה. תשלום פיצויים אלה איננו מותנה בהוכחת נזק כלשהו".
  8. הסכם הפשרה בין היורשים צורף להסכם המכר כנספח ד' וכחלק בלתי נפרד הימנו.

1. אין חולק כי ביום 10/7/09 נשלח מאת הנתבעת לב"כ דאז- עו"ד גדעון רוזנר מכתב במסגרתו הודיעה הנתבעת כדלקמן:

"אני רחל קלטיאן מודיעה לך בזה כי אינני מתכוונת לפנות את הדירה באח' מודיעין 46 ביום 17/8/09 ואני משחררת אותך בזה מתפקידך כבא כחי".

1. אין חולק כי הנתבעת לא פינתה את הדירה במועד הקבוע בהסכם המכר. אין חולק בנוסף כי התובעים לא שילמו את יתרת התמורה בהתאם להסכם המכר אלא ביום 10/8/10 וכפי שיפורט להלן.
2. ביום 22/2/10 הגישו התובעים כנגד המוכרים כולם תביעה בתיק 37746-02-10 (להלן:"התביעה הראשונה") במסגרתה עתרו לסילוק ידה של הנתבעת מהנכס , לחיוב המוכרים בפיצוי המוסכם לפי הסכם המכר ,לחיובם בגין דמי השכירות של התובעים בסך של 9,000 ₪ לחודש מיום 17/8/09 ובסה"כ בסך 54,000 ₪ וכן, לחיובם בגין עוגמת הנפש כפועל יוצא מהפרת הסכם המכר.

עוד עתרו התובעים, במסגרת התביעה הראשונה, לפיצול סעדיהם הואיל ואלו טרם התגבשו עד למועד הגשת התביעה הראשונה ובית המשפט התיר להם לעשות כן.

1. הואיל והנתבעת לא הגישה בקשת רשות להתגונן, על אף שהתביעה נמסרה לה כדין- ביום 28/4/10 ניתן על ידי כבוד הרשמת לימור רייך פסק הדין בנוגע לסעד הפינוי , במסגרתו הורה בית המשפט על פינוי הנתבעת מהנכס וכן, חייבה בהוצאות בסך 3,500 ₪ (להלן:"פסק הדין לפינוי בתביעה הראשונה").

כמו כן, ביום 26/5/10 ניתן על ידי כבוד השופטת רסלר זכאי פסק דין כנגד הנתבעת בסעדים הכספיים, במסגרתו חוייבה הנתבעת לשלם לתובעים סך 150,000 ₪ בגין הפיצוי המוסכם, הוצאות שכר דירה בסך 54,000 ₪ והוצאות בסך של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ (להלן:"פסק הדין הכספי בתביעה הראשונה").

1. לאחר שעתרו התובעים לביצוע פסק הדין לענין הפינוי , אזהרה נמסרה לנתבעת ונקבע מועד לפינוי ביום 12/8/10, הגישה הנתבעת ביום 3/8/10 – במסגרת תיק ההוצאה לפועל - בקשה לביטול פינוי הנכס בטענה כי לפי צוואת אביה המנוח היא זכאית להחזיק בנכס עד ליום נישואיה וכן, מטעמים רפואיים.
2. ביום 10/8/10 – טרם המועד אשר נקבע לפינוי הנכס באמצעות ההוצאה לפועל– שילמו התובעים, לידי הנאמנים לפי הסכם המכר, סך של 814,635 ₪ המהווה- לדידם - את יתרת התמורה בהתאם להסכם המכר בניכוי הסכומים כפי שנפסקו לטובתם במסגרת פסקי הדין מיום 28/4/10 ו – 26/5/10.
3. ביום 11/8/10 הגישה הנתבעת בקשה לביטול פסק הדין לפינוי בתביעה הראשונה- אשר ניתן כאמור בהעדר ביום 28/4/10 - וכן, בקשה למתן צו מניעה אשר ימנע את פינויה מהדירה. במסגרת הבקשה טענה הנתבעת כי על התובעים לשלם את מלוא התמורה החוזית טרם פינוי הדירה.
4. ביום 11/8/10 ניתנה על ידי כבוד השופטת פליגלמן החלטה בבקשה למתן צו מניעה - במסגרתה ניתן צו מניעה מחד ואולם, נקבע כי ככל שהתובעים יניחו את דעתו של ב"כ הנתבעת כי תמורת הסכם המכר שולמה, כי אז יבוטל צו המניעה.

לאחר שהגישו התובעים בקשה לביטול צו המניעה תוך שהם מגוללים המסכת כפי שפורטה לעיל, ניתנה ביום 12/8/10 החלטה נוספת על ידי כבוד השופטת פליגלמן כי היה והסכום השנוי המחלוקת – הסכום אשר קיזזו התובעים כאמור בסעיף 10 לעיל – דהיינו, סך 235,635 ₪ - יופקד בנאמנות- כי אז יבוטל צו המניעה לאלתר.

1. ביום 11/8/10 ניתנה על ידי כבוד הרשמת רייך החלטה בבקשה לביטול פסק הדין לפינוי במסגרתה נדחתה הבקשה לביטול פסק הדין.
2. ביום 12/8/10 הפקידו התובעים את הסכום כפי שנקבע על ידי כבוד השופטת פליגלמן ומשכך, אישר רשם ההוצאה לפועל את צו הפינוי.
3. ביום 12/8/10 בשעה 15:00 החל הליך הפינוי באמצעות ההוצאה לפועל וזה הסתיים באותו יום בשעה 22:30.
4. לאחר הליך הפינוי הוגשה על ידי התובעים תביעה נוספת בת"א 34289-08-10 במסגרתה תבעו פיצויים בסך 164,000 ₪ וזאת לפי פירוט כדלקמן: 54,000 ₪ בגין דמי השכירות מיום הגשת התביעה הראשונה- 22/2/10 ועד ליום 12/8/10(יום הפינוי), ריבית בגין הקצאת אשראי על סך של 235,635 ₪, סך 10,000 ₪ בגין אובדן ימי עבודה לשם טיפול בנושאי הפינוי ופיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 100,000 ₪ (להלן:"התביעה השניה").
5. פסק הדין הכספי בתביעה הראשונה בוטל בהסכמה בדיון מיום 30/11/12 וזאת, בכפוף לתשלום הוצאות, אשר שולמו.
6. נוכח ביטול פסק הדין הכספי והפינוי בפועל – עומדות בפני עתה שתי תביעות כספיות בסך כולל העומד על 368,000 ₪.

טענות הצדדים:

לטענת התובעים:

1. בעקבות חילוקי דיעות בין הנתבעת- אשר ביקשה להגדיל את החלק אשר תקבל מתוך התמורה בדירה – לבין אחיה, הודיעה הנתבעת באופן שאינו משתמע לשני פנים כי אין בדעתה לפנות את הנכס ולמסור את החזקה בו לידי התובעים. הודעתה כאמור של הנתבעת נשלחה במכתב מיום 10/7/09. נוכח הודעתה המפורשת של הנתבעת וכן, נוכח סירובה בפועל לפנות את הדירה, הפרה הנתבעת את ההסכם בינה לבין התובעים הפרה יסודית.

התובעים מוסיפים וטוענים, לחילופין ובהשלמה, כי הואיל והחיוב לתשלום יתרת התמורה שלוב בחיוב למסירת החזקה ,הרי שבדין לא שילמו את יתרת התמורה משהנתבעת גילתה דעתה באופן ברור בדבר הפרת ההסכם ומשבפועל אף הפרה את ההסכם כאמור.

1. בנסיבות האמורות – לטענת התובעים- הם זכאים לתשלום הפיצוי המוסכם בהתאם להסכם המכר. בנוסף, על הנתבעת לשפותם בגין נזקיהם הנובעים מההפרה האמורה.

לטענת התובעים נזקיהם מוצאים ביטויים תחילה, בכך שנאלצו להמתין ולמצות את הליכי הפינוי במשך שנה במסגרתה נגרמה להם עוגמת נפש רבה אותה הם אומדים בסך של 100,000 ₪ , באשר הם התמודדו עם לחצים נפשיים, הוצאות כספיות מרובות וימי עבודה .

1. התובעים מוסיפים וטוענים כי בעקבות החלטת כבוד השופטת פליגלמן ולפיה עליהם להפקיד גם את סך 235,635 ₪, אשר לטענתם קיזזו בדין מתוך תמורת המכר אשר הופקדה על ידם, הם נאלצו לקחת הלוואה בגין סכום זה בריבית בנקאית גבוהה מהסביר בשיעור שנתי של 6.609%.
2. בהליך הפינוי אשר החל ביום 12/8/10 בשעה 15:00 והסתיים בשעה 22:30, נטלו חלק ב"כ התובעים, קבלן הוצל"פ מורשה, שבעה סבלים ושתי משאיות ותואם עם משטרת ישראל – ומשכך, נגרמו לתובעים הוצאות בהן היה עליהם לשאת.
3. לטענת התובעים כפועל יוצא מהעיכוב במסירת החזקה הם נאלצו לשכור דירה חלופית בגינה שילמו בפועל סך של 9000 ₪ לחודש ובסך הכל : 108,000 ₪.
4. נוכח האמור, לטענת התובעים, הם זכאים לפיצוי בסך כולל העומד על 368,000 ₪ (המורכב – 150,000 ₪ מהפיצוי המוסכם ויתרתו מנזקים כפי שפורטו לעיל וכפי שהוערכו על ידי התובעים )

טענות הנתבעת :

1. לטענת הנתבעת, ראשית- החיובים לביצוע התשלום ופינוי הדירה על ידה אינם חיובים שלובים אלא שהיה על התובעים להפקיד תחילה את תמורת הדירה ורק לאחר מכן היה עליה לפנות את הדירה. משכך, לטענת הנתבעת, הואיל והתובעים לא הפקידו את תמורת הדירה הרי שהם הפרו את ההסכם תחילה ומשכך, היתה לה הזכות שלא לפנות את הדירה.
2. זאת ועוד, לטענת הנתבעת, אמנם אמרה כי אין בכוונתה לפנות את הדירה ואולם, בפועל בזמן אמת ולאחר קבלת יעוץ משפטי, היא היתה מפנה את הדירה לו היו התובעים מקיימים מצידם את ההסכם.
3. לטענת הנתבעת, גם בית המשפט - כבוד השופטת פליגלמן- סבר כמוה והראייה- התנה ביטול צו המניעה אשר הוצא ומסירת החזקה, בהפקדת מלוא יתרת התמורה.
4. לטענת הנתבעת , התובעים הפקידו את יתרת התמורה ביום 11/8/10 ומשכך פינתה את הדירה בהתאם למוסכם ביום 12/8/11.
5. בנסיבות האמורות – לטענת הנתבעת, הרי שהתובעים הפרו את ההסכם ומשכך, דין התביעות כנגדה להדחות.
6. במסגרת תצהירי העדות הראשית מטעמה הוסיפה הנתבעת וטענה – כי עו"ד רוזנר אשר ייצג אותה בהליכים בינה לבין אחיה הטעה אותה ולכן, לא היה מקום ליתן תוקף להסכם המכר ולפנותה מהדירה, כי לא קיבלה את התמורה גם לפי הסכם הפשרה בין היורשים וכן, כי הדירה נמכרה במחיר הנמוך משמעותית מערך השוק שלה.

דיון והכרעה:

1. בקליפת האגוז , טענות הצדדים נסבות על הפרות הדדיות של הסכם המכר – באשר טענת התובעים הינה כי הנתבעת הפרה את הסכם המכר במחדלה מפינוי הדירה ומסירת החזקה בה ואילו לטענת הנתבעת- חיובם של התובעים לביצוע התשלום בגין הדירה הינו חיוב עצמאי ומוקדם לחיובה לפינוי הדירה ומסירת החזקה בה ומשכך, משעה שהתובעים לא הפקידו את מלוא התמורה בגין הדירה, הרי שהם הפרו את הסכם המכר ובדין לא פונתה הדירה על ידה.
2. כפי שיפורט להלן בהרחבה, הנני סבורה כי דין טענותיה של הנתבעת להדחות מפאת שניים חלופיים ומצטברים :

ראשית- גם לו אקבל טענתה ולפיה החיוב לביצוע התשלום עצמאי ומוקדם לחיוב למסירת החזקה (או לכל הפחות שלוב עימו) הרי שממילא לא הרי פינוי כמסירת חזקה ומשכך, לא בהכרח מחדלם של התובעים מביצוע התשלום יש בו בכדי לגרור סירוב הנתבעת לפנות את הדירה- וזאת, בהבדל מסירוב למסירת החזקה בדירה. בהקשר זה אחדד- בנסיבות כפי שהונחו בפני הנני סבורה כי חיוב הנתבעת לפינוי הדירה הינו חיוב עצמאי ושאינו שלוב עם ביצוע תשלום מלוא תמורת הדירה – אלא עם תניות שונות הקבועות במסגרת הסכם הפשרה בין היורשים ומשכך, לא היתה הנתבעת רשאית להתנות פינוי הדירה בביצוע תשלום מעבר לזה אשר שולם עד לאותו מועד בו היה עליה לפנות את הדירה.

שנית- הנני סבורה כי בנסיבות כפי שהונחו בפני הצהרות הנתבעת והתנהגותה לימדו באופן ברור על כוונתה להפר ההסכם בבחינת :"הפרה צפוייה" ומשכך, גם לו סברתי כי החובה לפינוי שלובה עם החובה לביצוע התשלום הרי שמשהנתבעת גילתה דעתה ברורות בדבר כוונתה להפר את ההסכם, היו התובעים ממילא זכאים שלא לקיימו מצידם. נוכח האמור, הרי שאין במחדל התובעים מביצוע התשלום עד למועד הפינוי ומסירת החזקה (או בסמוך לו) בכדי להוות הפרת ההסכם מצידם ומשכך, מחדל הנתבעת מפינוי הדירה בנסיבות אלו מהווה הפרה בפועל של ההסכם באין הפרה נגדית על ידי התובעים- אשר טרם בשל המועד לביצוע ההסכם מצידם.

1. טרם אבחן העובדות והנסיבות כפי שהונחו בפני ראוי לחדד המינוחים המשפטיים השזורים בטענות הצדדים- דהיינו – חיובים שלובים ועצמאיים וכן, הפרה צפויה ולאור פרשנותם לבחון תחולתם למקרה בפני.
2. ראשית, לענין אופיים של החיובים החוזיים – יפים דברי בית המשפט בע"א 7938/08 מונסנגו נגד מכביאן, (ניתן ביום 11/8/11), וכך נקבע:

"בחיובים חוזיים, מקובל להבחין בין חיובים עצמאיים לבין חיובים מותנים עליהם חל סעיף 43(א)(2) ובין חיובים מקבילים או שלובים עליהם חל סעיף 43(א)(3). חיוב עצמאי הוא חיוב חד-כיווני, ללא תלות בחיוב הנגדי, ונפקותו כי על צד לחוזה לקיים את חיוביו במועד המוסכם גם אם הצד השני לחוזה אינו מקיים את החיובים המוטלים עליו. ...חיוב מותנה משמעו שהתחייבותו הנגדית של צד לחוזה, היא מאוחרת ומותנית בכך שהצד השני יקיים תחילה את חיובו (השוו ע"א 1084/99 עיני נ' קאסוטו, פ"ד נו(3) 913, 922 (2002) והאסמכתאות שם)... חיובים שלובים /מקבילים משמעם, שעל הצדדים לקיים חיוביהם בד בבד, וכשהדבר לא ניתן, להראות נכונות חד משמעית לקיים את חיובם (כמו הפקדת הסכום שצריך להשתלם על פי החוזה). חיובים שלובים /מקבילים שכיחים עד מאוד בחוזי מכר, על פי ברירת המחדל הקבועה בסעיף 23 לחוק המכר, התשכ"ח-1968 ולפיה "חובת המוכר למסור את הממכר וחובת הקונה לשלם את מחירו הם חיובים מקבילים שיש לקיימם בד בבד". כך, לדוגמה, בחוזי מכר דירות מקובל לקבוע תשלום ראשון כנגד רישום הערת אזהרה ותשלום אחרון כנגד מסירת החזקה בדירה (לחיובים שלובים ראו עניין אלתר; ע"א 6276/95 מגדלי באך בע"מ נ' חוזה, פ"ד נ(1) 562, 567 (1996); ע"א 1632/98 ארבוס נ' אברהם רובינשטיין ושות'-חברה קבלנית, פ"ד נה(3) 913, 921-920 (2001) (להלן: עניין ארבוס); גד טדסקי "חיובים מקבילים" הפרקליט לו 293 (תשמ"ז)).

... כאמור, ענייננו בחיוב מותנה, מקום בו צד אחד לחוזה לא קיים את חיובו ... והצד השני לחוזה רוצה לקיים את החוזה ונכון לקיים את חיוביו... במצב מעין זה מאפשר סעיף 43(א)(2) לצד המעוניין בקיום החוזה, לדחות את קיום חיובו עד לביצוע החיוב שכנגד...".

1. באשר להפרה צפויה – הפרה צפוייה מוגדרת בסעיף 17 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א- 1970 (להלן:"חוק החוזים תרופות") , כדלהלן:

"גילה צד לחוזה את דעתו שלא יקיים את החוזה, או שנסתבר מנסיבות הענין שלא יוכל או לא ירצה לקיימו, זכאי הצד השני לתרופות לפי חוק זה גם לפני המועד שנקבע לקיום החוזה, ובלבד שבית המשפט, בנתנו צו אכיפה, לא יורה שיש לבצע חיוב לפני המועד שנקבע לקיומו".

1. גילוי דעתו כאמור של צד לחוזה, מקנה ל"נפגע הצפוי" ברירה בין מספר תגובות חלופיות. כך נקבע עא 674/83 דניאלסה ס.א. חברה זרה נ' "גד-שט" שותפות לבניין ולהשקעות (1987) , מא (4) 113, בעמ' 123, מפי השופט בך:

"ואכן, משגילה צד דעתו, כי מתכוון הוא להפר את החוזה, או שנסתבר מנסיבות העניין, כי הוא עומד לעשות כן, עומדות לפני הצד שכנגד אפשרויות אחדות: א) יכול הוא 'לקבל' את ההפרה הצפויה ולהשלים עם שאיפתו של הצד האחר להסתלק מהחוזה. בכך מבטל למעשה הצד הנפגע מן ההפרה הצפויה את החוזה ומשחרר את כל הצדדים לו מהחובה לפעול על פיו; ב) יכול הוא למחות על ההפרה הצפויה ולראות את החוזה כבטל בשל כך ולתבוע פיצוי נאות; ג) יכול הוא 'לדחות' את ההפרה הצפויה, תוך עמידה על זכותו לקיים את החוזה. אם בחר הנפגע מן ההפרה הצפויה בדרך זו, עומד החוזה בתוקפו, החיובים השונים על פיו שרירים וקיימים, שני הצדדים כאחד כפופים להם, ומטבע הדברים, אפשר שיופר החוזה על-ידי צד זה או אחר".

1. באשר לדחיית קיום חיובו של הצד המופר בעקבות ההפרה צפויה, הרי שנקבע בפסיקה כי זו מקנה לנפגע הזכות לעכב ביצוע חיוביו, גם אם אין הם במקורם בחיובים שלובים ובלבד שיוכיח הנפגע כי הוא מצידו נכון לקיים חיובו בכל עת והצד השני הוא שמעכב את קיום החוזה (ראה עא 1816/91 דלתא הנדסה בע"מ נ' שכון עובדים (1998) ).

עמד על כך השופט בך בע"א 670/89 מקור פיתוח עירוני בע"מ נ' מ' קרון ואח', פ"ד מח(3) 7, בע' 13:נ

"... צד הנפגע מהפרה צפויה רשאי שלא לקיים את חיובו שלו, אם כי חובה עליו להראות נכונות לקיימו. זכות זו לעכב את ביצוע החיוב תעמוד לנפגע מהפרה צפויה, כאשר קיימת תלות בין חיובו והחיוב שהפרתו צפויה. על תלות זו בין החיובים למדים לא רק על-פי המועדים הקבועים בחוזה לביצוע החיובים, אלא גם מה"נסיבות המיוחדות האופפות את החוזה העומד לדיון" ומ"כללי ההיגיון והשכל הישר". כך, גם אם חיוב הצד הנפגע אינו שלוב במישרין בחיוב הצד השני שהפרתו צפויה , והוא לכאורה עצמאי, ניתן לראותו כ"מותנה בקיומם המתמשך של נכונות ורצון" הצד השני לפעול על-פי החוזה ולקיים את חיובו, אשר מהווה תמורה עבור חיובו של הצד הנפגע."

1. יתרה מכך, כאשר מדובר בקיום חיוב שלוב מקום בו קיימת אפשרות להפרה צפויה, נקבע בפסיקה כי, במקרה בו מדובר בחיובים שלובים, הרי שדי בחשש סביר מפני הפרת החיוב - הגם שאינו עולה כדי הפרה צפוייה - בכדי להצדיק השהיית קיום חיוביו של הצד האחר (ראה: ע"א 701/79 שוחט (ניסים) נ' לוביאנקר, פ"ד לו(2) 113; ד. פרידמן , ביצוע חוזה נוכח חשש בדבר קבלת התמורה הנגדית, עיוני משפט י' (תשמ"ד) 165, (171-170); מ. מאוטנר , קיזוז, דיני חיובים - חלק כללי,(בעריכת דניאל פרידמן), עמ' 503)

מן הכלל אל הפרט:

1. החיובים למסירת החזקה ולביצוע התשלום שלובים הם:

כפי שפורט לעיל בהרחבה (ראה סעיף 5 לעיל ) , במסגרת הסכם המכר נקבע מועד למסירת החזקה ליום 11/8/09 וכן, הוסכם בין הצדדים כי מסירת החזקה וביצוע התשלום האחרון יבוצעו בד בבד.

דהיינו, בניגוד לטענת הנתבעת ולפיה חובת התשלום הינה עצמאית, הרי שלשון הסכם המכר הינה ברורה – בהקשר זה – וממנה נובע כי החיוב למסירת החזקה שלוב עם החיוב לביצוע התשלום האחרון. למען הסר ספק מלב באשר לפרשנותו החד משמעית של הסכם המכר בנושא ראה גם ענין זה עדות עו"ד פרץ אשר ייצג את אחיה של הנתבעת (בעמוד לפרוטוקול 31 שורות 21-23 ובעמוד 32 לפרוטוקול שורה 30).

לא למותר לציין כי שילובן של התניות למסירת החזקה ולביצוע התשלום עולה בקנה אחד עם סעיף 23 לחוק החוזים (ראה לענין זה בנוסף גם האמור בע"א 7938/08 הנ"ל).

1. יתרה מכך- החובה לפינוי הנכס מהווה חובה עצמאית ומוקדמת לחובה לביצוע התשלום האחרון –

כך, הסכם המכר אינו מפרט מתי יתבצע פינוי הדירה אלא מתייחס רק למועד מסירת החזקה. נוכח האמור- במקרה בפני – עולה השאלה האם מסירת החזקה ופינוי הנכס חד הם. בנסיבות כפי שהונחו בפני הנני סבורה כי התשובה על השאלה האמורה הינה בשלילה וכי - החובה לפינוי הדירה על ידי הנתבעת הינה בגדר חיוב עצמאי ומוקדם למועד מסירת החזקה והתשלום שהם מאוחרים יותר ושלובים.

כך, בהקשר זה – אין חולק כי במסגרת ההסכם בין היורשים, אשר צורף כחלק בלתי נפרד מהסכם המכר, נקבע מפורשות כי הנתבעת תפנה את הדירה חודש לפני מועד מסירת החזקה בה – דהיינו, הצדדים – הן להסכם הפשרה בין היורשים והן, להסכם המכר- הפרידו במקרה בפני את מועד פינוי הנכס ממועד מסירת החזקה וקבעו כי מועד הפינוי יהיה מוקדם למועד מסירת החזקה.

הואיל ומדובר בחיוב עצמאי ומוקדם למועד התשלום האחרון, הרי שממילא לא יכולה הנתבעת להתלות במחדל התובעים מביצוע התשלום האחרון כסיבה להפרת החובה לפינוי הדירה על ידה.

אציין כי , במובלע מוסיפה הנתבעת וטוענת כי התובעים אשר ידעו שהיא אמורה לקבל סך של 420,000 ₪ כתנאי לפינוי הנכס בהתאם להסכם הפשרה בין היורשים, לא פנו לנאמנים וביקשו אותם להעביר לה סכום זה.

בהקשר זה אציין ראשית, כי הנתבעת אינה טוענת לא בתצהירה ולא בעדותה – שלו היו עושים כן התובעים, היא היתה מפנה את הנכס ומשכך, ממילא לא ברור מה רבותא לנתבעת מטענתה זו.

יתרה מכך, אין חולק כי הנתבעת אף לא הציגה כל ראייה ואף לא טענה כי פנתה אל הנאמנים בדרישה לקבל את הסכום האמור. לענין זה יודגש - כפי שיפורט להלן – כי ממילא הנתבעת גילתה דעתה- בלא קשר לקבלת התשלום לפי הסכם המכר או לפי הסכם היורשים – שאין בכוונתה לפנות את הנכס ולפיכך, הנני מוצאת טענתה זו כטענה מלאכותית שאין בה ממש .

זאת ועוד, גם לגופם של דברים הטענה אינה מדוייקת- כך, חלקה של הנתבעת לפני תשלום הוצאות, עומד על סך של 600,000 ₪ (40% מתוך 1,500,000 ₪ ). לפי הסכם הפשרה בין היורשים, היה עליה לקבל עד למועד הפינוי סך השווה ל 70% מתוך הסכום האמור דהיינו – סך 360,000 ₪. מן האמור נובע כי – בניגוד לטענתה עד למועד הפינוי היה עליה לקבל סך 360,000 ₪ ולא 420,000 ₪. בהקשר זה יצויין ויודגש כי הואיל ועד למועד הפינוי הפקידו התובעים אצל הנאמנים סך של 450,000 ₪ - הרי שהם הפקידו ממילא סך הגבוה מהסך שהיה על הנתבעת לקבל לשם פינוי הנכס ומשכך, להם לכאורה אין להם כל חלק ונגיעה לטענותיה של הנתבעת.

מן האמור נובע כי הנתבעת הפרה התחייבותה לפינוי הנכס והפרתה זו קדמה למועד ביצוע התשלום האחרון- נוכח האמור הרי שממילא לא חלה על התובעים החובה לקיים את ההסכם נוכח הפרתה הראשונה והקודמת של הנתבעת.

1. הנתבעת הצהירה על כוונתה להפר את ההסכם ולא למסור החזקה בנכס- הצהרתה האמורה מהווה הפרה צפויה , התובעים מצידם גילו דעתם בדבר כוונתם לקיים את הסכם המכר ומשכך, מחד הפרה הנתבעת את הסכם המכר ומאידך התובעים בעכבם ביצוע התשלום עד למועד הקבוע לפינוי –התנהלו כדין-

כמפורט לעיל, אין חולק כי הנתבעת הצהירה מפורשות ובכתב כי אין בכוונתה לפנות את הנכס. אציין כי לטענת התובעים הנתבעת שבה והצהירה כאמור גם באוזניהם פעמים רבות. בהקשר זה הוסיף והתובע והעיד כי :

"עו"ד רוזנר אמר חד משמעית, אתה לא צריך לשלם את היתרה עד שהיא תפנה, 30 יום לפני. כשהלך עו"ד רוזנר, הלך בנוכחותי, היא אמרה לו "אני מעולם לא אפנה".כתבי(צ.ל. כתבתי) לעו"ד רוזנר למרות מה שהיא אמרה אני מוכן לתת לה עוד כמה חודשים, רק שתצא".

חיזוק לאמור ניתן למצוא בתכתובות דואר אלקטרוני בין התובעים לבין ב"כ של הנתבעת – עו"ד רוזנר, ששימש גם כאחד הנאמנים לפי הסכם המכר- במסגרתה קיים תיעוד לעמדתה הנחרצת של הנתבעת לענין הפרת ההסכם.

1. יתרה מכך- הנתבעת אף לא מתכחשת לכך שהצהירה על כך שאין בכוונתה לפנות את הנכס (ראה עדותה בעמוד 23 שורות 7-8) – אלא שלטענתה- בזמן אמת ולו היו משלמים התובעים את התמורה היתה מפנה את הנכס.

להלן אתייחס לטענתה זו של הנתבעת ואולם, כבר בשלב זה ראוי להדגיש – ראשית – כאמור את עצם דבר הודיתה של הנתבעת בטענה האמורה ושנית – את העובדה שהנתבעת אינה טוענת כי באיזה שהוא שלב , גילתה דעתה שתפנה את הנכס בניגוד להצהרותיה האמורות – דהיינו, היא אינה טוענת כי הודיעה למאין דהוא כי שינתה את דעתה וכי יש בכוונתה לפנות את הנכס בכפוף לביצוע תשלום על ידי התובעים. נוכח האמור הרי שהואיל ושינוי גישתה של הנתבעת – ככל שאמנם היה – נותר צפון בליבה – ממילא אין לו כל משמעות אל מול הכרזותיה הפומביות המהווה הפרה צפוייה של ההסכם ולאחריה הפרה בפועל של ההסכם.

1. זאת ועוד, אינני מקבלת לגופה טענתה של הנתבעת ולפיה היתה מקיימת את ההסכם לו היו התובעים מבצעים את תשלום יתרת התמורה -

לענין זה, ראשית – מחקירת הנתבעת התברר כי הטענה בדבר אי פינוי מפאת העדר תשלום נודעה לה (ויודגש – לא הועלתה על ידה אלא נודעה לה ) רק כשבוע לפני המועד שנקבע לפינוי על ידי ההוצאה לפועל – 12/8/10. לענין זה העידה הנתבעת במסגרת חקירה מיום 30/11/10:

"ש. מפנה לבקשה להוצל"פ 9 ימים לפני פינוי הנכס, שם טענת שאת לא יכולה לפנות את הנכס בגלל מה?

ת. כי אני גרה שם משנת 57 , אף אחד לא עדכן אותי...

ש. האם נכון שלא התייחסת לעניין הכסף.

ת. נכון."

בהקשר זה – גם במסגרת עדותה בעמוד 24 לפרוטוקול שורות 7-9 מעידה הנתבעת כי:

"ש. מפנה לסעיף 22 לתצהירך ומצטט... ז"א שמי שגילה לך שאת לא חייבת לפנות את הבית 7

זה דודי? 8

ת. נכון."

דהיינו – המועד הראשון בו נודע לנתבעת על הטענה הנסבה על אי ביצוע התשלום הינו בסמוך למועד בו הגישה בקשות לביטול פסקי הדין אשר ניתנו בהעדר ומשכך, נשללת מיניה וביה טענתה ולפיה נוכח אי התשלום לא פינתה הדירה.

זאת ועוד, הנתבעת העידה בפה מלא באשר לסיבה האמיתית אשר עמדה בבסיס סירובה לפנות את הדירה. כך בעמוד 22 לפרוטוקול (שורות 4-6) היא מעידה:

"ש. נכון שעד היום את מאמינה שלא היו צריכים למכור את הבית?

ת. בטוח שלא , למה מכרו בזול?למה לתת מתנה לתובע כשאני צריכה דירה. אם היו מוכרים ביוקר לא היתה שום בעיה".

כלומר- בעיתה של הנתבעת לא היתה עם עצם ביצוע התשלום אלא עם גובה התשלום אשר היה על התובעים לבצע.

יתרה מכך, אין חולק כי הגם שהתובעים הפקידו את הכסף טרם מועד הפינוי הרי שהנתבעת לא פינתה את הנכס מרצון אלא שהפינוי נעשה באמצעות ההוצאה לפועל.

בהקשר זה העידה הנתבעת בעמוד 25 שורות 3-4:

"ש. נכון שלא פניתי את הבית מרצון?

ת. מה זה מרצון? זה מה שישנה?"

זאת אף זאת , טענתה של הנתבעת ולפיה היתה מפנה את הנכס בכפוף לביצוע התשלום עומדת בסתירה לאמור בתצהיר אשר הוגש על ידי הנתבעת עצמה ביום 11/8/10, במסגרת הבקשה לקבלת צו מניעה וביטול פסק הדין לפינוי ובסעיף 5 לתצהירה מצהירה:

"אני מצהירה בזאת , כי אהיה מוכנה לפנות את הדירה עד ליום 5/10/10(מיד לאחר החגים)" – דהיינו- גם במסגרת בקשה זו לא מסכימה הנתבעת לפינוי ומסירת החזקה בד בבד לתשלום אלא, אפילו בשלב זה היא עותרת להישאר בדירה עוד חודשיים לאחר תשלום מלוא התמורה על ידי הקונים וקבלת חלקה בתמורה לידיה.

נוכח האמור הרי שאינני נותנת אמון בטענתה של הנתבעת ולפיה לו היו התובעים מבצעים התשלום היתה חוזרת בה מהודעתה בדבר כוונתה להפר את ההסכם ולא היתה מפרה ההסכם בסיכומו של דבר והנני קובעת כי מדובר בטענה מלאכותית אשר נועדה ליצור יש מאין אמתלא למחדלה של הנתבעת מקיום ההסכם והפרתו על ידה.

1. במסגרת סיכומיה טענה הנתבעת לראשונה כי התובע אינו זכאי לפיצוי כלשהו הואיל ולא שלח לנתבעת הודעה בדבר הפרת ההסכם וזאת, הגם שלפי סעיף 15.1 להסכם המכר היתה מוטלת עליו חובה לעשות כן. הנני סבורה כי דין טענתה זו של הנתבעת להדחות.

כך, ראשית- הטענה מהווה הרחבת חזית.

מעבר לכך- במסגרת הסכם המכר נקבעו שתי הוראות רלוונטיות לעניינו –כך:

סעיף 14.2 קובע , בין היתר, כי הוראת סעיף 6 – דהיינו, הסעיף העוסק במסירת החזקה בדירה הינה :"מעיקרו של חוזה זה והפרתן תחשב כהפרה יסודית כמשמעה בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א- 1970. "

סעיף 15.1 – עליו מסתמכת הנתבעת קובע כי :

"מבלי לגרוע מהאמור לעיל, מוסכם בזה כי צד אשר יפר הפרה יסודית של חוזה זה, ולא תיקן את ההפרה למרות קבלת התראה בכתב בת 14 יום מראש, יהיה חייב לשלם לצד השני פיצויים קבועים מוערכים ומוסכמים מראש בסך 10% מסכום התמורה..."

מן האמור לעיל עולה כי הצדדים קבעו מפורשות שמסירת החזקה הינה מעיקרי ההסכם ומשכך, הפרתה מהווה הפרה יסודית של ההסכם. למעלה מן הצורך אציין כי גם אלמלא קבעו זאת הצדדים הרי שבהסכמי מכר דירה ממילא מסירת החזקה ככלל (אלא אם התנו על כך הצדדים) מהווה מעיקרי ההסכם ומשכך, הפרתה מהווה הפרה יסודית של ההסכם.

נוכח קביעתם של הצדדים והואיל ובהתאם לה מדובר בהפרה יסודית של ההסכם, אין כל חובה בדין בדבר משלוח התראה המורה על קיום ההתחייבות טרם זכאות צד לסעדים על פי דין.

זאת ועוד- כאמור בסעיף 15.1 – חובת ההודעה המוקדמת אינה חלה אלא לצורך סעיף זה – דהיינו, אלא כתנאי לתשלום הפיצוי המוסכם. נוכח כך הרי שאמנם נדרשת התראה לענין תשלום הפיצוי המוסכם ואולם, מלבד לצרכי הפיצוי המוסכם- בהתאם להסכם בין הצדדים - אין באי משלוח הודעה כאמור בכדי לשנות את מהותה של ההפרה כהפרה יסודית ואין בהוראה האמורה בכדי לחייב במשלוח התראה במקרה של הפרה יסודית – חובה אשר אינה קיימת בדין – אלא במקרה שבו מבקש הצד לקבל את הפיצוי המוסכם.

מעבר לכך, כמפורט לעיל, הנתבעת הצהירה מפורשות כי אין בכוונתה לקיים את הסכם המכר וזאת, הגם שהובהר לה –כי התנהלותה זו מהווה הפרת הסכם המכר. הנני סבורה כי בנסיבות אלו בהן הנתבעת שהיא - הצד המפר מודעת להפרת ההסכם על ידה, מצהירה על ידיעתה הברורה כאמור במסגרת מסמך כתוב וכן, במסגרת פניות בעל פה אליה, דרישתה של הנתבעת למשלוח הודעה בדבר ההפרה אינה תמת לב ואין ליתן לה תוקף . יחד עם זאת, במקרה בפני אינני נדרשת לקבוע מסמרות בנושא וזאת, הן נוכח קביעתי ולפיה אין התניה האמורה משנה מהותה של ההפרה כהפרה יסודית ותחולתה הינה רק לענין הפיצוי המוסכם והן , הואיל וכמפורט להלן, ממילא אינני פוסקת לתובעים את הפיצוי המוסכם באשר נזקיהם בפועל עולים על סכום הפיצוי המוסכם והכל כמפורט בחלק בפסק הדין הדן בשאלת הפיצוי לתובעים כפי שיובא להלן.

1. מנגד הנני קובעת כי התובעים גילו דעתם כי הינם מעוניינים לקיים את ההסכם. כך, הוצגה בפני בית המשפט תכתובת עניפה מטעמם של התובעים, הן טרם מועד פינוי הדירה והן, לאחריו במסגרתה הם חוזרים ומתריעים בדבר הפרת ההסכם על ידי הנתבעת מחד ועל רצונם בקיום ההסכם מאידך.

בהקשר זה ראוי לציין כי משנקבע מועד לפינוי הנתבעת על ידי ההוצאה לפועל וטרם אותו מועד אף הפקידו התובעים את יתרת התמורה בידי הנאמנים.

אציין כי התובעים הפקידו מלכתחילה את הסכום בניכוי סך 235,000 ₪ ואולם, ראשית- גם סכום זה הופקד טרם הפינוי ויתרה מכך, הנני סבורה כי בשעה שהיו לזכות התובעים פסקי דין תקפים במסגרתם היו זכאים לסכום זה מאת הנתבעת- בדין קיזזו את הסכום מיתרת התמורה. (במאמר מוסגר אציין כי נתתי דעתי לטענה אפשרית ולפיה ליתרת התמורה זכאים לא רק הנתבעת אלא גם אחיה ומשכך, עולה השאלה האם בגין קוזז כנגד יתרת התמורה מלוא הסכום אשר נפסק כנגד הנתבעת – יחד עם זאת הואיל ולא עומדת בפני תביעת האחים ומשאין חולק כי הקיזוז הינו כדין במישור היחסים בין הנתבעת לבין התובעים- לא מצאתי להידרש לטענה זו).

1. באשר לטענותיה הנוספות של הנתבעת ולפיהן- עו"ד רוזנר הטעה אותה וכן, בנוגע לשווי הממכר – הרי שבמסגרת כתב ההגנה מטעמה טענה הנתבעת כי עו"ד רוזנר הטעה אותה בעת שחתמה על הסכם הפשרה בין היורשים בכל הנוגע לזכויותיה המשפטיות. כמו כן, טענה כי יש לה טענות הנוגעות לשווי הממכר באשר הוא גבוה לטענתה, ב – 50% מהמחיר בו נמכרה הדירה. במסגרת תצהיר העדות הראשית מטעמה, הוסיפה הנתבעת על הטענות האמורות וטענה כי חתמה על ההסכם תחת לחץ וכפיה וכן, כי לא הבינה את ההסכם עליו חתמה.

באשר לשתי טענותיה האחרונות של הנתבעת הרי שראשית, צודקים התובעים בטוענם - כי הואיל אלו הועלו לראשונה במסגרת התצהיר מטעם הנתבעת הרי שהן מהוות הרחבת חזית אסורה ומשכך, אין לדון בהן .

זאת ועוד, אין חולק כי – לכל היותר – בנסיבות עליהן הצביעה הנתבעת היתה יכולה הנתבעת לעתור לביטול ההסכם (או ההסכמים) ואולם, אין חולק כי הנתבעת לא הגישה ולא הודיעה על ביטול ההסכמים בשום שלב שהוא- נוכח האמור הרי שממילא אין כל נפקות לגופם של דברים לטענותיה.

יתרה מכך – אין חולק כי הטענות האמורות אינן במישור היחסים בין התובעים לבין הנתבעת אלא שמדובר בטענות אשר מפנה הנתבעת אל צדדים שלישיים ולא אל התובעים . נוכח האמור, הרי שגם אם יש ממש בטענות ולפיהן הוטעה הנתבעת הרי שאין מדובר בהטעיה על ידי התובעים אלא בהטעייה על ידי צד שלישי שאינו קשור לתובעים. בנסיבות אלו, בהתאם לדין אין מדובר בהטעיה (לפי סעיף 15 לחוק החוזים) אלא לכל היותר בטעות (לפי סעיף 14 לחוק החוזים) ומשכך,בהתאם לדין- ככל שאמנם טעתה הנתבעת הרי שאין בטעותה זו בכדי לזכותה באופן אוטומטי בביטול הסכם אלא ש- ככל שיש ממש בטענה- עליה לעתור לביטולו.

אין חולק כי הנתבעת לא עתרה לביטול ההסכם ולא טענה כי הוא בטל מעיקרא.

בנוסף, באשר לטענה בדבר אילוצים, הרי שלו קיים ממש בטענה היה על הנתבעת להודיע על בטלות ההסכם מפאת האילוץ וזאת, בתוך זמן סביר מהמועד בו חלף לכאורה האילוץ – גם לענין זה לא פנתה הנתבעת ולא ביקשה להצהיר על בטלות ההסכם.

זאת אף זאת, באשר לטענה ולפיה עו"ד רוזנר הטעה אותה באשר לזכויותיה המשפטיות, הרי שזו נטענה בעלמא מבלי שהוסבר- כיצד הוטעתה, באילו הליכים היה באפשרותה לנקוט ומה סיכוייהם – אם בכלל.

למעלה מן הצורך אוסיף ואציין כי באשר לשווי הדירה – הרי שראשית מדובר – לכאורה – בטעות בכדאיות העיסקה – אשר אינה מהווה טעות לפי חוק החוזים. זאת ועוד, לגופם של דברים שווי הדירה הנטען לא הוכח כדין.כך - לענין זה צורף תצהיר של עובד במשרד בא כוחה של הנתבעת אשר העיד כי בדק במשרדי תיווך וכי שוויה הנוכחי של הדירה עומד על סכום הכמעט כפול משווי המכר. בהקשר זה- ראשית, אין מדובר במומחה וטענה כאמור שהיא במומחיות יש להוכיח באמצעות מומחה. זאת ועוד, מדובר בעדות מפי השמועה –באשר מעיד העד כי לא מדובר בידיעתו שלו אלא בידיעה פרי בירור במשרדי תיווך. יתרה מכך, גם במסגרת התצהיר אין כל אמירה באשר לשווי נכון למועד עריכת הסכם המכר אלא באשר לשווי הנוכחי שברי כי אינו רלוונטי בחלוף למעלה משלוש שנים ממועד ההסכם.

נוכח האמור הרי שגם טענותיה הנוספות של הנתבעת כמפורט לעיל – נדחות.

1. לסיכום חלק זה :

הנני קובעת כי הנתבעת הפרה את ההסכם עם התובעים – הפרתה זו קדמה למועד בו היה על התובעים לקיים את התחייבותם לביצוע תשלום ומשכך, אין במחדלם של התובעים מביצוע התשלום בכדי להוות הפרת הסכם המכר מצידם. זאת ועוד, לחילופין – הנתבעת הודיעה על כוונתה להפר ההסכם, בבחינת הפרה צפויה ומשכך והואיל והחיוב לביצוע התשלום שלוב עם החיוב למסירת החזקה- לא היה על התובעים לבצע בפועל חיובם עד לביצוע החיוב על ידי הנתבעת או עובר לו – כפי שבוצע על ידם בפועל.

נוכח האמור, הנני קובעת כי התובעים זכאים לפיצוי בגין הפרת ההסכם על ידי הנתבעת.

הפיצוי לתובעים ונזקם :

1. משקבעתי כמפורט לעיל כי הנתבעת היא שהפרה את ההסכם עם התובעים, הרי שהתובעים זכאים- בהתאם לחוק החוזים תרופות לשיפוי בגין נזקיהם.
2. הפיצוי המוסכם:

אין חולק כי במסגרת ההסכם בין הצדדים נקבע כי במקרה של הפרת ההסכם ישלם המפר למופר סך השווה ל 10% מהתמורה החוזית דהיינו- סך 150,000 ₪. אציין כי בהתאם לדין (סעיף 15 לחוק החוזים תרופות), קיים לבית המשפט שיקול דעת בשאלה האם להפחית את הפיצוי המוסכם. אציין כי הנתבעת לא טענה כי הפיצוי המוסכם אינו סביר ובנוסף הנני סבורה כי על פניו, בנסיבות בהן היה חשש ולפיו הנתבעת לא תפנה את הנכס כעולה מהעדויות כפי שנשמעו בפני – הרי שמדובר בפיצוי שגילם, בזמן החתימה על ההסכם, את הנזק הצפוי מהפרתו.

יחד עם זאת, אינני נדרשת לקבוע מסמרות בנושא הואיל וממילא – כפי שיפורט להלן – הנני סבורה כי נזקיהם של התובעים עולים על סכום הפיצוי המוסכם וכן, כי אין לתובעים הזכאות לתבוע במצטבר הן את הפיצוי המוסכם והן את נזקיהם בפועל .

1. התובעים עותרים הן לתשלום הפיצוי המוסכם והן לתשלום בגין נזקיהם בפועל – הנני סבורה כי דין תביעתם המצטברת להדחות. כך – סעיף 15(ב) לחוק החוזים תרופות קובע מפורשות כי :

"הסכם על פיצויים מוסכמים אין בו כשלעצמו כדי לגרוע מזכותו של הנפגע לתבוע במקומם פיצויים לפי סעיפים 10 עד 14 או מכל תקופה אחרת בשל הפרת החוזה"

בהקשר זה לשון החוק הינה ברורה- תביעת הנזק בפועל הינה במקום הפיצויים המוסכמים ולא בנוסף לפיצויים המוסכמים.

בהקשר זה אציין כי קיימת גישה בפסיקה ובספרות ולפיה, יש אפשרות לתבוע הן את הפיצויים המוסכמים והן נזקים כספיים נוספים ואולם, גם הגישה המרחיבה כאמור אינה מאפשרת תביעה כאמור במקרים של חפיפה בין מקורות הנזק , באשר חפיפה כאמור משמעותה כפל פיצוי על אותו הנזק (ראה גבריאלה שלו , דיני החוזים – התרופות לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, נבו הוצאה לאור, 2009, בעמ' 522 וכן, ע"א (מחוזי ת"א) 3098/03 סינאי נ' סופר (2005) שם ביטל בית המשפט המחוזי חיוב בפיצויים מוסכמים שהוטל על המפר נוסף על פיצויים בשל נזק שהוכח מן הטעם שקיימת חפיפה בין מקורות הפיצוי )

במקרה בפני – המקור לפיצוי המוסכם הינו נזקים אשר יכול שיגרמו לתובעים כפועל יוצא מהפרת ההסכם על ידי הנתבעת ובכלל זה – בעיקר- חובתה לפינוי הדירה- משכך, משנתבעו הנזקים בפועל אשר נגרמו כפועל יוצא מההפרה כאמור – אין כל מקום לחפוף בין הפיצוי.

בהקשר זה יש להוסיף ולציין כי פסיקת פיצוי מוסכם , מעבר לפיצוי בגין הנזק בפועל, מלבד היותה בגדר כפל פיצוי בגין אותו הנזק, אף יש בה בכדי להפוך את הפיצוי המוסכם למעין "קנס" . הנני סבורה כי תכלית כאמור של הפיצוי המוסכם עומדת בניגוד לתכלית הקבועה לו במסגרת סעיף 15(א) – במסגרתו כאמור הוקנה לבית המשפט שיקול הדעת להפחית את הפיצוי במקרה שבו אין הוא הולם את הנזק הצפוי . כך בהתאם לסעיף 15(א) לחוק החוזים תרופות, שיקול הדעת המסור לבית המשפט להפחתת הפיצוי המוסכם הינו במקרים בהם הפיצוי נקבע :"ללא כל יחס סביר לנזק שניתן לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה"- כלומר – הפיצוי תכליתו לגלם הנזק הצפוי ולכסותו ואין תכליתו להוות קנס בגין אי קיום ההסכם.

נוכח האמור , הרי שבפני בעל הדין האפשרות לבחור באחד משני מסלולים – או לתבוע הפיצוי המוסכם תוך הוכחה כי הוא סביר ומבלי להוכיח נזקו בפועל והשני – במקרה בו הנזק בפועל עולה על שיעור הפיצוי המוסכם - להוכיח נזקו בפועל ולתבוע אותו.

במקרה בפני עותרים התובעים לתשלום מצטבר הן של הפיצוי המוסכם והן של נזקם בפועל. הואיל וכאמור, אין לתובעים האפשרות לפיצוי כפול כנתבע והואיל וכמפורט להלן, נזקיהם בפועל של התובעים עולים על הפיצוי המוסכם , הרי שיפסקו לתובעים נזקיהם בפועל.

נזקם של התובעים בפועל:

1. דמי השכירות:

התובעים טענו כי כפועל יוצא מהאיחור במסירת החזקה בדירה הם זכאים להשבת דמי השכירות אשר שולמו על ידם ממועד שבו היתה החזקה אמורה להמסר עד למועד בו נמסרה בפועל וזאת, בסך כולל של 108,000 ₪ (9,000 ₪ לחודש).

טענתם של התובעים בדבר גובה דמי השכירות אשר שולמו וכן, באשר לעצם ביצוע התשלום- נתמכה בהסכם השכירות ולא נסתרה. טענתה היחידה של הנתבעת בהקשר זה היתה כי ממילא לא היה באפשרות התובעים לגור בדירה הואיל והתעכבו עם שיפוץ הדירה. בהקשר זה טענת הנתבעת נטענה בעלמא- באשר כל שהנתבעת טענה הוא כי התובעים קיבלו היתר בניה במועד מאוחר יותר ואולם, לא הציגה ראייה כדין התומכת בטענתה זו .במאמר מוסגר אציין כי הנתבעת צירפה תצהיר של עובד במשרד עורך דינה אשר טען כי בדק הנושא בעיריה ואולם, עדותו זו הינה מפי השמועה ואינה קבילה.

מנגד העידו התובעים את האדריכלית מטעמם אשר אישרה כי עבודתה החלה טרם מועד מסירת החזקה המיועד, הופסקה נוכח העיכוב בפינוי הדירה וחודשה משעה שהיתה פנויה לאחר הפינוי. האדריכלית הוסיפה וציינה כי מהמועד בו חידשה הטיפול ועד למועד בו התקבל ההיתר חלפו חודשיים בלבד- באופן השולל הטענה ולפיה ממילא היו מתעכבים התובעים במשך התקופה בו לא נמסרה החזקה.

אציין עוד כי התובעים תבעו שכר דירה רק עד למועד הפינוי וזאת, הגם שמעדות האדריכלית עולה כי הואיל וטיפלה בפרוייקטים אחרים, כשפנו אליה התובעים לאחר הפינוי, התפנתה לעסוק בהמשך התכנון רק לאחר כשלושה חודשים. יחד עם זאת, לא תבעו התובעים גם עיכוב נוסף זה.

נוכח האמור, הנני קובעת כי התובעים הרימו הנטל להוכיח נזקם בגין דמי השכירות בסך של 108,000 ₪ אשר נבע מהפרת ההסכם על ידי הנתבעת.

1. התובעים טענו כי נגרם להם נזק כפועל יוצא מכך, שהיה עליהם להפסיק את עבודת האדריכלית אשר טיפלה בהיתר הבניה – בהקשר זה לא טענו התובעים לנזק הנובעים מכך וזאת, מלבד טענתם הנוגעת לעוגמת הנפש אשר היתה מנת חלקם כפועל יוצא מהעיכוב במסירה. נוכח האמור, הרי שביטוי לטענתם זו יובא במסגרת קביעת הפיצוי לו זכאים התובעים בגין עוגמת נפש.
2. הנתבעים טענו לאובדן ימי עבודה וכן, לתשלום הוצאות במסגרת תיק ההוצאה לפועל ואולם, טענותיהם אלו נתמכו בעלמא וללא ביסוס ראייתי ומשכך- נדחות.
3. באשר לעוגמת הנפש –

התובעים טוענים כי עוגמת הנפש אשר נגרמה להם הינה בשיעור של 100,000 ₪. עוגמת נפש בהיותה נזק שאינו ממוני נתונה לשומת ושיקול דעתו של בית המשפט . בנסיבות כפי שהונחו בפני, בהינתן שהיה על התובעים לנקוט בהליכים לשם פינוי הנתבעת מהדירה וכן, נוכח פרק הזמן הארוך בו השתהה הפינוי , בנסיבות בהן היה על התובעים לשכור דירה לאורך זמן ולעכב שיפוץ הדירה החדשה, הנני סבורה כי אומדן עוגמת הנפש לתובעים בסך של 60,000 ₪ הינה סבירה. נוכח האמור, הנני קובעת כי התובעים זכאים לפיצוי בגין עוגמת הנפש אשר היתה מנת חלקם בסך של 60,000 ₪.

1. חיוב בהפרשי הצמדה בגין ההלוואה בסך 235,000 ₪ -

במסגרת תביעתם ביקשו התובעים כי הנתבעת תחוייב בהפרשי ריבית בשיעור בגין ההלוואה אשר נטלו בסך 235,000 ₪. אלא שבמסגרת סיכומיהם זנחו התובעים טענתם זו , לא חזרו עליה ויתרה מכך, טענו כי :"התובע העיד כי מלוא תמורת המכר היתה בידיו ותמורת המכר היתה נזילה בידיו ולראייה זו שולמה ממקורותיו" – כלומר, לא זו בלבד שהתובעים לא חזרו על טענתם ולפיה הסכום האמור נלקח במימון בנקאי ובעלות אלא שאף חזרו בהם בפועל מהטענה. נוכח האמור הרי שראש נזק זה נדחה. יתרה מכך, אציין כי התובעים לא הציגו כל מסמכים המעידים על הריבית הסבירה בגין הלוואת הסכומים האמורים – שרק ההפרש בינו לבין שיעור הריבית כפי שנגבה בפועל - מהווה את נזקם. נוכח האמור, ממילא לא הוכיחו התובעים נזק הנובע מהצורך בלקיחת הלוואה בתנאים כאמור.

1. לטענת הנתבעת – אשר הובאה לראשונה בסיכומיה הואיל והתובעים לא שילמו את התמורה החוזית במשך למעלה משנה ובנוסף שווי הנכס עלה בתקופה זו, הרי שלא נגרם לתובעים נזק כלשהו ומכך, דין תביעתם לפיצויים להדחות –בהקשר זה ראשית - גם טענה זו נטענה לראשונה בסיכומים והיא מהווה הרחבת חזית. למעלה מכך, גם לגופם של דברים בטענה אין ממש והיא אף לא הוכחה- כך, ממילא משעה שנחתם הסכם המכר אין רלוונטיות לעליה עתידית של שווי הממכר באשר ברי כי המוכרים אינם יכולים לבטל ההסכם נוכח עליה מאוחרת של שווי הנדל"ן- ועליה זו הינה ממילא לזכות הרוכשים. זאת ועוד, באשר לכך שהתובעים הותירו בידם את תמורת המכר הרי שגם ככל שיש ממש בטענה ולפיה יתכן שהתמורה האמורה נשאה תשואה - התשואה הנטענת לא הוכחה. דהיינו, בפני בית המשפט לא הובאו ראיות הנסבות על התשואה אשר קיבלו התובעים, או יכלו לקבל, בגין כספם לו היו משקיעים אותו. נוכח האמור הרי שממילא טענת הקיזוז לא הוכחה ומשכך, יש לדחותה.

סוף דבר

התביעות מתקבלות באופן שהנתבעת תשלם לתובעים סכומים כדלקמן:

1. סך 54,000 ₪ וזאת, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה הראשונה (22/2/10 ) ועד למועד התשלום המלא בפועל.
2. סך 54,000 ₪ וזאת, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה השניה ( 19/8/10) ועד למועד התשלום המלא בפועל.
3. סך 60,000 ₪ וזאת, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 9/2/13 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
4. אגרות בית משפט כפי ששולמו בפועל על ידי התובעים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום ועד למועד התשלום המלא בפועל.
5. שכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪ .

התשלומים יבוצעו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין בנוסף עד למועד תשלומם המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ז טבת תשע"ג, 09 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.