בפני

כב' השופטת איריס לושי-עבודי

תובעים

1. מגדלי סיני בע"מ

2. אווה דנוך

3. שמשון דנוך

4. סיני דנוך
על-ידי בא-כוחם עוה"ד דורון צברי

נגד

נתבע

בנק לאומי לישראל בע"מ
על-ידי באי-כוחם עוה"ד יוחנן בירו ואפרת ערוסי

החלטה/פסק-דין

1. בפניי בקשה לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנותה.

העובדות

1. בין הצדדים אין למעשה מחלוקת בנוגע לעובדות הבסיסיות שיתוארו להלן.
2. על-פי כתב-התביעה, התובעת 1, מגדלי סיני בע"מ (להלן: "התובעת" או "החברה"), היא חברה פרטית המצויה בשליטת משפחת דנוך. לעת היווסדה היו מניותיה של התובעת רשומות על שם התובע 4 ולאחר מכן הועברו המניות לתובעת 2, אמו של התובע 4. אף התובע 3, בעלה של התובעת 2 ואביו של התובע 4, היה מעורב בפעילות החברה ובמגעים עם הבנק הנתבע. כל ארבעת התובעים יחדיו ייקראו להלן "התובעים".
3. בשנת 1994 רכשו התובעים שלד מבנה ברחוב הכרמל 17 בתל-אביב (להלן: "הנכס"). הנכס עצמו נרכש במימון עצמי, אך לצורך השלמת בנייתו והפיכתו לנכס מניב נזקקו התובעים למימון בנקאי בסך של כ-2,000,000 ₪.
4. הנתבע, בנק לאומי לישראל בע"מ, באמצעות סניף טרומפלדור תל-אביב מס' 807 (להלן: "הבנק" או "הנתבע"), הביע נכונות עקרונית להעמיד לתובעים מימון מסוג "הלוואת פריסה" למשך 10 שנים כנגד שעבוד הנכס (ראו מכתב הבנק מיום 11.1.1995 - נספח ב' לתצהיר העדות הראשית של התובעים) (להלן: "הלוואת הפריסה"). יצוין, כי במונח "הלוואת פריסה" מתכוונים התובעים להלוואה הניתנת בדרך כלל למימון רכישה או בנייה של נכסי מקרקעין כנגד שעבוד אותם נכסים. במרבית המקרים מדובר בהלוואה הניתנת לתקופה ארוכה, בשיעורי ריבית נוחים יחסית בהשוואה להלוואות אחרות, כאשר ההחזר נעשה בשיטת "שפיצר", קרי החזר תקופתי אחיד בגובהו המורכב מתשלומי קרן וריבית.
5. לשם קבלת המימון פתחה התובעת ביום 16.8.1994 את חשבון מס' 340200/01 בסניף הבנק הנ"ל (להלן: "החשבון"). החשבון נפתח מראש כחשבון חוזר דביטורי (חח"ד) (ראו מסמכי פתיחת החשבון שצורפו כנספח 1 לתצהירי העדות הראשית מטעם הבנק).
6. בפועל, העמיד הבנק בתחילה את המימון לתובעת בצורות אחרות, שניתן לכנותן כ"מימון לטווח קצר", קרי פתיחת מסגרות אשראי בחשבון החח"ד וכן מתן "הלוואות בלון". יצוין כי במונח "הלוואת בלון" מתכוונים התובעים להלוואה המועמדת לתקופה קצרה יחסית, שבמהלכה משולמת רק הריבית על ההלוואה, כאשר בתום התקופה מוחזרת הקרן במלואה. במקרה של התובעת, כפי שיתואר להלן, ניתנו לה מספר הלוואות בלון עוקבות, כאשר מעבר לתשלומי הריבית השוטפים כל הלוואת בלון שימשה להחזר קרן הלוואת הבלון שקדמה לה, וכך הלאה ("מִחזוּר חוב").

עוד יצוין כי במהלך התקופה שבה מומנה בניית הנכס באמצעות פתרונות מימון לטווח קצר שעבדו התובעים לטובת הבנק שתי דירות פרטיות שהיו בבעלותם, האחת ברחוב שלום עליכם בתל-אביב, והשנייה ברחוב הס בתל-אביב.

ואלה היו פרטי האשראי בתקופה הרלוונטית, החל ממועד פתיחת החשבון ועד ליום 13.10.1998 (פירוט כל התנועות בחשבון מיום פתיחתו ועד ליום 27.2.1996 צורף כנספח 2 לתצהירי העדות הראשית מטעם הבנק):

יצוין כי, לטענת הבנק, המעבר בחודש יוני 1996 למימון באמצעות הלוואות בלון במקום מימון באמצעות מסגרות אשראי בחשבון החח"ד התאפשר בשל שעבוד קבוע ראשון לטובת הבנק, אשר החברה רשמה בחודש מאי 1996 על הון המניות הבלתי-נפרע ועל המוניטין שלה וכן שעבוד שוטף ראשון שנרשם לטובת הבנק על מפעלה של החברה ועל כל יתר רכושה וכן משכון הזכויות החוזיות על הנכס.

עוד יצוין כי במחצית הראשונה של שנת 1997, כלומר במהלך תקופת המימון באמצעות פתרונות המימון לטווח קצר, פרעה התובעת חלק מיתרת החוב בחשבון, בסך של 740,000 ₪, וזאת באמצעות מכירת הדירה הנ"ל ברחוב הס. לטענת התובעים, הם אולצו לעשות כן על-ידי הבנק.

1. ביום 13.10.1998 העמיד לבסוף הבנק לתובעת את "הלוואת הפריסה", שהייתה הלוואה דולרית על סך של 513,467.69$ (למעלה מ-2,000,000 ₪ במועד מתן ההלוואה) למשך 10 שנים, לפירעון ב-120 תשלומים חודשיים.

יצוין כי, לטענת הבנק, ההלוואה הועמדה בדולרים לבקשת התובעים, וזאת הואיל וחוזי השכירות של הנכס נערכו אף הם בדולרים.

1. להשלמת התמונה יצוין עוד כי אין מחלוקת בין הצדדים כי פרויקט הבנייה בנכס, כשלעצמו, צלח. הנכס מאוכלס, מניב מזומנים, ערכו עלה בצורה משמעותית והלוואת הפריסה שולמה כסדרה ונפרעה סופית ביום 10.1.2013, וזאת באמצעות החשבון, שהינו עדיין חשבון פעיל. עם זאת יצוין כי, לטענת הבנק, בחלק מן הזמן השכרת הנכס נתקלה בקשיים והבנק נאלץ לפרוס פעמיים את הלוואת הפריסה מחדש, כך שפירעונה הסופי היה, כאמור, בשנת 2013 ולא בשנת 2008 כפי שהוסכם מראש.

התביעה

1. לטענת התובעים, הבנק הפר את חובותיו והתחייבויותיו כלפיהם בכך שהעמיד להם אשראי יקר בדמות מסגרות אשראי בחשבון החח"ד והלוואות בלון, תחת הלוואת הפריסה.

התובעים טענו כי הנזקים שנגרמו להם עקב כך מורכבים מארבעה ראשי נזק:

1. חיובי יתר של ריבית ועמלות: בכתב-התביעה טענו התובעים כי ערכו חישוב בעזרת חברה המתמחה בכך והשוו בין המימון, שניתן להם בפועל באמצעות מסגרות האשראי בחשבון החח"ד והלוואות הבלון, לבין המימון שהיה אמור, לטענתם, להינתן להם באמצעות הלוואת הפריסה. התובעים הגיעו אפוא למסקנה כי חיובי היתר נכון ליום הגשת התביעה עמדו על סך של 700,874 ₪. במאמר מוסגר יצוין כי התובעים ערכו השוואה זו מיום 13.6.1996 ולא ממועד פתיחת החשבון. זאת - כל הנראה - הואיל ולטענתם במועד זה נסתיימה כבר בנייתו של הנכס, הנכס החל להניב תזרים מזומנים מדמי שכירות ואף נערכה שמאות של הנכס מטעם הבנק (נספח ג' לכתב-התביעה), שהעריכה את שוויו של הנכס בסכום גבוה מסכום האשראי.

עוד יצוין כי לתצהיר העדות הראשית מטעמם של התובעים צורפו שלוש חוות-דעת בעניין חיובי היתר (נספחים ז'-ח' לתצהיר העדות הראשית של התובעים). לפי חוות-דעת רו"ח יורם חרפק "אלטרנטיבה 1", חיובי היתר נכון ליום הגשת התביעה עמדו על סך של 263,526 ₪; לפי חוות-דעת רו"ח חרפק "אלטרנטיבה 2", חיובי היתר נכון ליום הגשת התביעה עמדו על סך של 773,629 ₪; ולפי חוות-דעת מר ישראל פינקל, חיובי היתר נכון ליום הגשת התביעה עמדו על סך של 911,357 ₪.

1. פגיעה במוניטין עקב החזרת שיקים: לטענת התובעים, עקב שיטת המימון שבה נקט הבנק, וכתוצאה מרשלנות הבנק, נוצרו מצבים בהם הבנק החזיר עשרות שיקים שנמשכו על-ידי התובעים, שלא בצדק. כן נשלחו לתובעים שתי התראות לפני הגבלת חשבון וחשבון התובעת אף הוגבל, אף זאת שלא לצורך, אליבא דתובעים. לטענת התובעים, נזקי המוניטין והפגיעה בשמם הטוב ובדירוג האשראי של התובעים כתוצאה מכך עומדים על סך של 1,000,000 ₪ לכל הפחות.
2. נזקי מכירת הדירה ברחוב הס: לטענת התובעים, אילו הועמדה לרשותם הלוואת הפריסה לא היה נוצר כל צורך למכור את הדירה ברחוב הס. עוד טענו התובעים כי מכירתה הכפויה של דירה זו גרמה להם נזק של כ-500,000 ₪ בגין שווי עליית ערך הדירה שנמנע מהם עקב מכירתה וכן נזק של כ-500,000 ₪ בגין דמי שכירות שנמנעו מהם עבור הדירה. בסך הכול טענו התובעים כי ראש נזק זה עומד נכון ליום הגשת התביעה על סך של 973,200 ₪.
3. נזקי דחיית פרויקט בנייה ברחוב פדויים: לטענת התובעים, ברשותם נכס נוסף, ברחוב פדויים בתל-אביב, אשר היה נטוש ובכוונתם היה לשפצו, לאכלסו ולהפיק ממנו תשואה. אלא שלטענת התובעים, עקב "המערבולת אליה גרר אותם הבנק" נדחה מועד תחילת קבלת התקבולים מנכס זה משנת 2003 לשנת 2009, דבר שהסב להם נזקים בסך של 1,500,000 ₪.

יצוין כי לצרכי אגרה העמידו התובעים את תביעתם על סך של 2,510,000 ₪, אם כי לא ציינו בכתב-התביעה לאיזה מבין ראשי-הנזק השונים הם מייחסים סכום זה.

1. במאמר מוסגר יצוין כי בכתב-ההגנה לא הכחיש הבנק, כאמור, את הכוונה הבסיסית להעניק לתובעים הלוואת פריסה ואת העובדה כי בשנים הראשונות ניתן המימון לתובעים בדרך של מסגרות אשראי בחשבון החח"ד והלוואות בלון. עם זאת, הבנק טען כי רק במועד העמדת הלוואת הפריסה לתובעים (13.10.1998) בשלו התנאים למתן הלוואה מסוג זה, קרי רישום הנכס על שמם של התובעים, היכולת לשעבדו לטובת הבנק, הוכחת זרם תקבולים יציב מן הנכס, שעבוד חוזי השכירות של הנכס לטובת הבנק והוכחת כושר פירעון מצד התובעים.

עוד טען הבנק כי תנאים אלה היו ידועים לתובעים מראש ומוסכמים עליהם, כאשר ההוכחה לכך, בין היתר, הינה נכונותם של התובעים להעניק ערבויות אישיות לבנק כנגד חוב החברה, לשעבד את שתי הדירות הפרטיות לטובת הבנק, לרשום לטובתו שעבוד קבוע ושעבוד שוטף על נכסי החברה ולמשכן את הזכויות החוזיות על הנכס – כל זאת, באופן שאיפשר העמדת אשראי לתובעים לשם בניית הנכס, אף אם בשלב ראשון היה זה אשראי שלא מסוג הלוואת פריסה.

ההליכים

1. התביעה הוגשה ביום 22.2.2010. ביום 22.4.2010 הוגש כתב-ההגנה וביום 17.6.2010 הוגשה בקשת הבנק לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות. לבקשה זו הוגשו תגובה של התובעים ותשובה של הבנק לתגובה.
2. תחילה היה התיק בטיפולו של כבוד השופט מ' יפרח וביום 12.6.2011 הועבר לטיפולו של כבוד השופט א' זמיר.
3. בהמלצת בית-המשפט הסכימו הצדדים ביום 17.7.2011 על פניה להליך גישור.
4. ביום 2.7.2012 הודיעו הצדדים על כישלון הליך הגישור ובית-המשפט התבקש לתת החלטתו בבקשת הבנק לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות. בית-המשפט איפשר לתובעים להגיש השלמת טיעון בכתב בעניין זה ולבנק להגיב להשלמת טיעון זו.
5. ביום 27.2.2013 ניתנה החלטת בית-המשפט (כבוד השופט א' זמיר) בבקשת הבנק לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות, לפיה:

לאחר עיון בטיעונים השונים מטעם הצדדים, התרשמתי שהדיון העובדתי הקשור לסוגיית ההתיישנות צפוי להקביל, ולו בחלקו, לדיון העובדתי בתביעה עצמה, בייחוד בהתחשב בכך שהמסכת העובדתית בתביעה מתוארת על פי תקופות שונות.

כלומר, אין מדובר במצב שבו הדיון בסוגיית ההתיישנות הוא ממוקד ומצומצם, והכרעה בו עשויה לייתר את שמיעת התיק כולו. לאור זאת, אני סבור כי מדובר במקרה שבו ראוי לדון בטענת הסף במקביל לדיון העובדתי בתביעה (ראו והשוו: רע"א 3625/12 מקורות חברת מים בע"מ נ' בני וצביקה בע"מ (20/5/12); רע"א 7372/09 Siberia Airlines נ' עזבון המנוח אלכסנדר גריגורייביך ז"ל (23/2/10); רע"א 8355/08 צברי נ' טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ (16/12/08)).

כל הטענות שמורות.

1. ביום 30.4.2013 הורה בית-המשפט על הגשת תצהירי עדות ראשית, חוות-דעת ותיקי מוצגים מטעם הצדדים.
2. ביום 4.9.2014 הועבר התיק לטיפולי עקב פרישתו הצפויה של כבוד השופט א' זמיר. בעקבות זאת זימנתי את הצדדים לדיון קדם-משפט בפניי. לאור אי-התייצבות התובעים עצמם לדיון קדם-המשפט התקיים דיון זה, למעשה, בשני חלקים, האחד, בנוכחות באי-כוח הצדדים ביום 18.11.2014; והשני, שבוע לאחר מכן, ביום 25.11.2014, בנוכחות באי-כוח הצדדים והתובעים עצמם.

בסיכומם של דיונים אלה, ולאחר שכשלו הניסיונות להביא את הצדדים לפשרה מוסכמת, קבעתי כי תם קדם-המשפט וכי התיק ייקבע להוכחות. עם זאת, דחיתי את מועד ההוכחות שנקבע ואפשרתי לבא-כוח התובעים להגיב פעם נוספת בכתב לטענת ההתיישנות אשר בא-כוח הבנק שב והעלה במהלך הדיון בפניי וכן אפשרתי לבא-כוח הבנק להגיב בכתב לטיעונים אלה.

1. הצדדים טענו אפוא בכתב פעם נוספת בעניין הבקשה לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות, ומכאן החלטתי בבקשה זו.

הבקשה לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות

1. כאמור, הבנק הגיש בקשה בכתב לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות. בבקשתו טען הבנק כי התביעה הוגשה, כאמור, ביום 22.2.2010, כתב-התביעה עצמו נכתב בצורה כרונולוגית וחילק את אירועי התביעה לארבע תקופות, כאשר התקופה האחרונה התייחסה לשנת 1997 ואילך. בנסיבות אלה טען הבנק כי עילת התביעה נולדה כ-14 שנים לפני הגשת התביעה ולפיכך התיישנה התביעה. עוד טען הבנק כי התובעים לא הציגו כל הסבר לאיחור בהגשת התובענה וכי הגשת התובענה באיחור כה רב גרמה לבנק נזק ראייתי.
2. התובעים, מצידם, טענו כי יש לדחות את בקשת הבנק, וזאת מן הסיבות העיקריות הבאות:

ראשית, מדובר בחשבון בנק אשר ביום הגשת התביעה היה עדיין פעיל ובאותו מועד אף הייתה בו, כאמור, יתרת חובה, אשר נבעה בעיקרה מהלוואת הפריסה שטרם נפרעה במלואה לבנק.

שנית, התובעים היפנו לסעד החלופי שנכלל בסעיף 119(ב) לכתב-התביעה, בו ביקשו התובעים מבית-המשפט ליתן פסק-דין נגד הבנק "המצהיר, בנוסף ו/או לחלופין, כי התובעים זכאים לקזז את נזקיהם ו/או חלקם ו/או לתובעם בתביעה שכנגד מסכום החוב הנקוב בספרי הנתבע".

התובעים טענו אפוא כי על תביעות כגון דא למתן סעד הצהרתי לא חלה טענת ההתיישנות. בנוסף לכך טענו התובעים כי על טענות קיזוז - כמו גם על תביעות שכנגד - לא חלה טענת התיישנות, וזאת מכוח סעיף 4 לחוק ההתיישנות, התשי"ח -1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), שזו לשונו: "בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות".

התובעים המחישו טענה זו באמצעות הצגת "תסריט", לפיו אילו היו הם מפסיקים לשלם את חובם לבנק, הבנק קרוב לוודאי היה נוקט בהליכים נגדם ואו אז היו התובעים מתגוננים כנגד אותה תביעה עתידית-פוטנציאלית של הבנק בטענת קיזוז ו/או בתביעה שכנגד, שעליהן, כאמור, לא חלה טענת התיישנות; ובלשונם של התובעים עצמם:

התובעים מנהלים את החשבון בבנק מזה עשרות שנים, והחוב הרשום בחשבון הינו תוצאת החיבור והחיסור האריתמטיים של הפעולות שנעשו בו משך כל אותן שנים. ברור, שלו תבע הבנק את התובעים לתשלום החוב בספריו, התובעים לא היו יכולים לטעון נגד תביעתו טענת התיישנות (למרות תולדתו הישנה של החוב), מאחר שהבנק זכאי לתבוע את "השורה התחתונה" בחשבון, אשר מגלמת בתוכה את כל התנועות שהצטברו משך כל השנים. עם זאת ברור, שלפי סעיף 4 לחוק ההתיישנות, במקרה כזה התובעים היו זכאים להעלות כנגד תביעת הבנק טענות קיזוז בגין הפרותיו והנזקים שגרם להם בשלן במסגרת הפעילות בחשבון, ואף תביעה שכנגד... כל פרשנות אחרת תביא למצב אבסורדי, שלשם הגנה על זכויותיהם היה על התובעים להפסיק ולשלם את התשלומים השוטפים על חשבון ההלוואה, כדי "לגרות" את הבנק להגיש תביעה, ואילו במסגרת התביעה האמורה היתה עומדת להם הזכות להתגונן, לקזז ואף להגיש תביעה שכנגד.

[סעיפים 61-57 לתשובת התובעים לבקשת הבנק לדחייה על הסף.]

התובעים סבורים אפוא כי הם אינם צריכים "להיענש" על כך שהוסיפו לשלם את חובם לבנק ונקטו יוזמה על-ידי הגשת תובענה מצידם, שעה שלו היו נוהגים אחרת היו זוכים לכאורה ליתרון דיוני בסוגיית ההתיישנות.

שלישית, התובעים טענו כי עילת התביעה הקשורה לעמלות בלתי-חוקיות שנגבו מהם על-ידי הבנק נודעה להם רק ביום 26.4.2009, עת פורסמה חוות-דעת של הממונה על ההגבלים העסקיים ביחס להסדר כובל שערכו הבנקים בינם לבין עצמם, לרבות הבנק-הנתבע, והיפנו בהקשר זה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות שעניינו "התיישנות שלא מדעת".

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בכתבי-הטענות, בתצהירים ובטיעונים הרבים בסוגיית ההתיישנות שהוגשו מאז הגשת התביעה, הגעתי לכלל דעה כי התביעה התיישנה ולפיכך יש לדחותה על הסף.
2. אדון אפוא בדברים על-פי סדרם.

החלטה קודמת בעניין ההתיישנות

1. בטרם אגש לדיון בטענת ההתיישנות לגופה, נשאלת השאלה אם יש מקום לדון בטענה זו בשלב זה, וזאת לאור החלטתו של כבוד השופט א' זמיר מיום 27.2.2013, אשר צוטטה לעיל. זאת, הואיל וכידוע, בית-משפט זה אינו משמש כערכאת ערעור על החלטותיו שלו עצמו, והחלפת המותב, כשלעצמה, אינה מהווה עילה לעיון מחדש בהחלטות אלה.
2. אף-על-פי-כן, אני סבורה כי במקרה זה יש מקום לשוב ולעיין בהחלטת כבוד השופט א' זמיר, וזאת בעיקר מן הטעם כי החלטה זו ניתנה עוד בטרם הוגשו תצהירי העדות הראשית בתיק והתבהרו העובדות הקשורות לעניין.

כאמור, כבוד השופט א' זמיר קבע כי "התרשמתי שהדיון העובדתי הקשור לסוגיית ההתיישנות צפוי להקביל, ולו בחלקו, לדיון העובדתי בתביעה עצמה, בייחוד בהתחשב בכך שהמסכת העובדתית בתביעה מתוארת על פי תקופות שונות". ואולם, כפי שתואר לעיל בהרחבה, לאחר שהוגשו תצהירי העדות הראשית התברר כי אין מחלוקת של ממש בין הצדדים ביחס לעובדות הבסיסיות של המקרה וכי המחלוקת בשאלת ההתיישנות - כפי שתוארה לעיל - הינה מחלוקת משפטית גרידא. במלים אחרות, הנחת העבודה של כבוד השופט א' זמיר, לפיה הדיון העובדתי הקשור לסוגיית ההתיישנות צפוי להקביל, ולו בחלקו, לדיון העובדתי בתביעה עצמה, אינה רלוונטית עוד ואין בה כדי להגביל את הדיון לגופה של טענת ההתיישנות.

יתרה מכך, כפי שיפורט להלן בהרחבה, אני סבורה כי ההכרעה המשפטית בסוגיית ההתיישנות היא ברורה וחד-משמעית ותואמת לגישתו של בית-המשפט העליון בעניין זה, ולפיכך אינני רואה מקום להידרש להליך הוכחות מיותר ויקר, שבסופו ניצבת ממילא מסקנה משפטית זו. ודוקו: כבוד השופט א' זמיר כלל לא דן בטענת ההתיישנות לגופה וממילא לא דחה אותה, אלא אך דחה את הדיון בטענה זו, וזאת עד להתבהרות העובדות בפרשה, ואף הדגיש בהחלטתו הנ"ל כי "כל הטענות שמורות". לפיכך טענה זו עודנה תלויה ועומדת בפניי ויש להכריע בה.

1. מעבר לדרוש יצוין עוד, במישור הדיוני, כי החלטתו של כבוד השופט א' זמיר ניתנה בשלבים מקדמיים ובטרם הסתיים קדם-המשפט בתובענה. ואמנם, כידוע, תקנה 143 לתקנות סדר-הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") קובעת בין היתר כי:

בקדם-משפט או לצורכי קדם-משפט מוסמך שופט -

...

(8) לסלק תביעה על הסף על יסוד אחד הנימוקים המנויים בתקנות 100 ו-101;

...

(10) להורות כל הוראה לסדר הדין שיש בה לפשט את הדיון או להקל עליו.

בהמשך לכך קובעת תקנה 149(א) לתקנות, שעניינה תוצאתו של קדם-המשפט, כי "ענין שהוחלט בו בקדם-משפט אין לפתוח שנית במשפט, והמשפט יתנהל על פי ההכרעות בקדם-משפט, זולת אם ראה בית המשפט הדן בתובענה לשנות מהן, מטעמים מיוחדים שיירשמו וכשהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין". משמע, כי אף במהלך המשפט עצמו רשאי בית-המשפט לשוב ולדון בהכרעותיו במהלך קדם-המשפט (מטעמים מיוחדים שיירשמו ולשם מניעת עיוות דין), כך שהדברים נכונים שבעתיים למקרה שבפנינו, בו החלטה זו ניתנת בד בבד עם סיומו של קדם-המשפט.

כמו כן ראו לעניין זה את לשונן של תקנות 101-100, שעניינן סילוק על הסף, הקובעות כי בית-המשפט רשאי להידרש לעניין "בכל עת".

לדברים אלה יש להוסיף את לשונה הכללית של תקנה 524 לתקנות, הקובעת כידוע כי "בית המשפט רשאי בכל עת לתקן כל פגם או טעות בכל הליך, וליתן הוראות בדבר הוצאות או בענינים אחרים ככל שייראה לו צודק, וחובה לעשות כל התיקונים הדרושים כדי לברר מה הן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין...", וכן את גישתה העקבית של הפסיקה להותיר בידיה של הערכאה המבררת שיקול-דעת רחב להתוות את הדיון באופן שנראה לה יעיל וצודק. ראו, למשל, רע"א 6092/04 י' מזרחי קבלנות כללית בע"מ ואח' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ ואח', פ"ד נט(2) 198, 207-205 (2004).

1. בנסיבות אלה אעבור אפוא לדון בטענת ההתיישנות לגופה, אך עוד קודם לכן יש להתייחס למסגרת הדיון בו אנו נמצאים - הסילוק על הסף - ולקשיים שדיון מוקדם זה מעורר.

סילוק על הסף

1. כידוע, בבסיס ההלכות שנתגבשו בעניין סמכותו של בית-המשפט לסלק תובענה על הסף עומדת התפיסה, לפיה אין למנוע מתובע יומו בבית-המשפט, אלא אם כן סבור בית-המשפט כי ניתן לקבוע על פניו ממצאים עובדתיים ומשפטיים כאחד, שיש בהם כדי להכריע באופן שאינו משתמע לשני פנים, שאף אם היה נשמע הדיון לגופו, התוצאה הייתה דחיית התובענה. ראו, למשל, א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, התשס"ט), עמ' 167.
2. בעניין זה נפסק פעמים רבות כי בית-המשפט ישתמש בסמכותו לסלק תביעה על הסף "רק במקרים בהם יהיה ברור, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות המבססות את תביעתו, את הסעד המבוקש. בית המשפט - בבואו לשקול אפשרות זו - ינהג בזהירות רבה וישתמש בסמכותו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן" (ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן, פ"ד לז(4) 721, 724 (1983).

על השיקולים בעניין זה עמד, למשל, בית-המשפט העליון בע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרויקטים בע"מ ואח' נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ ואח', בסעיף י"ב לפסק-הדין (4.6.2007):

על בית המשפט הדן בבקשות לסילוק על הסף לפלס דרכו בין אינטרסים נוגדים - נוגדים לא רק בין בעלי הדין אלא גם מבחינת המדיניות השיפוטית. מחד גיסא, עשיית צדק מחייבת פתיחתם של שערי משפט; מאידך גיסא, צדק הוא גם מניעתם של הליכי סרק, הטרדת בעלי הדין שכנגד והעמסת יומנו של בית המשפט.

1. תחת מסגרת עקרונית זו אעבור עתה אפוא לדיון לגופה של טענת ההתיישנות ביחס לעילות התביעה השונות.

התיישנות תביעת "ההתקפה" של התובעים

1. כידוע, התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה בשאינו מקרקעין הינה שבע שנים (סעיף 5 לחוק ההתיישנות). אשר לחישוב תקופת ההתיישנות, הרי שזו מתחילה "ביום שבו נולדה עילת התובענה" (סעיף 6 לחוק ההתיישנות).

כמו כן נקבע בסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] כי:

לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:

(1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל;

(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק.

1. במקרה זה, אני סבורה כי תביעת "ההתקפה" של התובעים ("התקפה" – להבדילה מתביעת "ההגנה" של התובעים למתן סעד הצהרתי בעניין זכות הקיזוז הנתונה להם לטענתם), על עילותיה הכספיות-חוזיות והנזיקיות, התיישנה זה מכבר, וזאת מן הנימוקים שיפורטו להלן.

1. כאמור, התובעים טענו בכתב-התביעה כי הבנק הפר את חובותיו והתחייבויותיו כלפיהם, בכך שהעמיד להם אשראי יקר בדמות מסגרות אשראי בחשבון החח"ד והלוואות בלון, תחת הלוואת הפריסה. משמע, כי מן היום בו נתמלאה דרישתם של התובעים כי תועמד להם הלוואת הפריסה ואילך, כלומר מיום 13.10.1998 ואילך, לא היו עוד לתובעים טענות כלפי הבנק.

במלים אחרות, כמתואר לעיל, הרי שבעניינה של עילת התובענה הכספית-חוזית של התובעים, אין ספק בעיניי כי זו נולדה - לשיטתם של התובעים עצמם - עוד ביום פתיחת החשבון (16.8.1994), עת הפר הבנק את ההסכם שהתובעים טוענים לו להעמדת הלוואת הפריסה, ובכל מקרה עילה כספית-חוזית זו נולדה לכל המאוחר ביום בו חדל הבנק "להפר" את ההסכם שהתובעים טוענים לו והעמיד להם לבסוף את הלוואת הפריסה, היינו ביום 13.10.1998.

1. אשר לעילת התביעה הנזיקית, הרי שאף אם נניח לטובת התובעים כי עילת תביעה זו היא מעשה או מחדל נמשך והולך, הרי שמעשה או מחדל אלה חדלו, כאמור, ביום 13.10.1998, עת הועמדה הלוואת הפריסה לתובעים. ואף אם נניח לטובת התובעים כי עילת התובענה היא נזק שנגרם על-ידי מעשה או מחדל, הרי שהנזקים שנגרמו כביכול לתובעים התגבשו אף הם עד למועד העמדת הלוואת הפריסה והיו ידועים לתובעים בזמן אמת.

ודוקו: על-פי כתב-התביעה עצמו, הרי שמיום פתיחת החשבון, כלומר בזמן אמת, היו התובעים מודעים לחלוטין לעובדה כי המימון שניתן להם היה מימון יקר באופן יחסי ולנזקים שהדבר גורם להם כביכול, ולפי טענתם שלהם עצמם פעלו כל העת באופן נמרץ מול הבנק להעמדת הלוואת הפריסה, עד שזו הועמדה לבסוף.

ראו, למשל, סעיפים 27-26 לכתב-התביעה: "לקראת תום תקופה 1 [22.9.1995 – א.ל.ע.] האשראי שהתובעים כבר נטלו נמדד במאות אלפי שקלים. התובעים חפצו להוזילו, ולפורעו כסדרו, וביקשו מהבנק להעמידו בהלוואה לעשר שנים, כמוסכם"; סעיף 32 לכתב-התביעה: "התובעים דרשו אפוא מהבנק שוב לפרוס את חובם לאותה עת [22.12.1995 – א.ל.ע.]"; סעיפים 37-35 לכתב-התביעה, המתייחסים לסביבות חודש מאי 1996: "התובעים הלכו והחריפו דרישותיהם מהנתבע לפרוס חובם בהלוואה מסודרת לעשר שנים... התובעים חזרו ודיווחו לנתבע כי הבניה כמעט הושלמה, וחזרו על דרישתם להעמיד את הלוואת הפריסה"; סעיפים 42-41 לכתב-התביעה: "כל התנאים היו בשלים עתה [חודש מאי 1996 – א.ל.ע.] לפריסת החוב. הבניה הושלמה, ועיקר קו האשראי כבר נלקח. שמאי הבנק העריך את הנכס הגמור, וקבע כי שוויו הוא כפי שתוכנן. התובעים החלו להפיק מהנכס את התשואה המתוכננת. שווי הבטוחות היה מעל ומעבר. ברור, שמבחינת התובעים לא היתה שום הצדקה ולא היה כל היגיון, שהאשראי ינוהל במסגרות קצרת טווח ויקרות, ללא הסדרת פירעונו. כך הודיעו לנתבע, וחזרו על דרישתם לפריסת החוב"; סעיפים 46-45 לכתב-התביעה, המתייחסים למחצית השנייה של שנת 1996: "ויודגש, "הלוואות בלון" היו פגע רע, אשר גרם לתובעים נזקים חמורים. ראשית, הן היו יקרות בהרבה מהלוואת הפריסה המבוקשת. שנית, וחמור מכך, הן הכבידו במידה בלתי אפשרית [כלומר, בזמן אמת – א.ל.ע.] על תזרים המזומנים של התובעים... בשלב זה היחסים בין הצדדים היו בכי רע. התובעים היו ממורמרים כליל"; סעיף 50 לכתב-התביעה, העוסק בתחילת שנת 1997: "התובעים ציפו שעתה הנתבע יתרצה, ויעמיד להם סוף סוף את ההלוואה [הלוואת הפריסה – א.ל.ע.]".

1. ואמנם, אף עיון בראשי-הנזק השונים שהתובעים טוענים להם מגלה כי אלו הם נזקים הקשורים לעילת התובענה הנעוצה באשראי היקר שניתן לתובעים, לטענתם, וכי נזקים אלה התגבשו באופן סופי עוד במועד מתן הלוואת הפריסה לתובעים.

כך, למשל, בראש-הנזק המרכזי שהתובעים טענו לו - חיובי היתר בריבית ועמלות - הרי שחוות-דעתו של מר פינקל מטעמם של התובעים (נספח ח' לתצהיר העדות הראשית של התובעים) חישבה את חיובי היתר עד למועד מתן הלוואת הפריסה לתובעים ביום 13.10.1998 ומשם רק הוסיפה הפרשי הצמדה וריבית "רגילים" על-פי החוק עד ליום הגשת התביעה, ולא העלתה כל טענה ביחס לחיובי יתר כלשהם לאחר יום 13.10.1998.

דברים אלה נכונים גם לגבי יתר ראשי הנזק להם טוענים התובעים, אשר התיישנו זה מכבר – החזרת השיקים אירעה למעלה מ-7 שנים לפני הגשת התביעה, הדירה ברחוב הס נמכרה בשנת 1997 ומועד קבלת התקבולים מן הנכס ברחוב פדויים היה צריך להתרחש, לכאורה, עוד בשנת 2003.

1. לבסוף יצוין כי בעניין זה אין חשיבות בעיניי לעובדה כי במועד הגשת התביעה החשבון היה עדיין פעיל וההלוואה טרם הושבה במלואה. שכן, כאמור, עילת התובענה וראשי הנזק כולם נעוצים במתן האשראי היקר לכאורה על-ידי הבנק – מתן אשראי אשר הופסק עוד ביום 13.10.1998, כך שהנזקים הנטענים על-ידי התובעים התגבשו עוד באותו מועד.
2. לסיכום: תביעת "ההתקפה" של התובעים, על עילותיה הכספיות-חוזיות והנזיקיות, הוגשה כאמור ביום 22.2.2010, כ-11 וחצי שנים לאחר המועד האחרון בו נולדה עילת התובענה והתגבשו נזקי התובעים. בנסיבות אלה אין ספק בעיניי, כאמור, כי תביעתם של התובעים - כשהיא עומדת בפני עצמה כתביעת "התקפה" ואינה מהווה טענת קיזוז או תביעה שכנגד - התיישנה וכי עקב כך יש לדחותה על הסף.

הסעד ההצהרתי בעניין זכות הקיזוז של התובעים; תביעה שכנגד

1. ואמנם, דומה כי התובעים עצמם אינם חולקים על העובדה כי תביעת "ההתקפה" שלהם התיישנה. לפיכך, כאמור, השליכו התובעים את עיקר יהבם בסוגיית ההתיישנות על הסעד ההצהרתי שנכלל בכתב-התביעה, שעניינו הצהרה על זכות הקיזוז של התובעים כלפי הבנק.

כאמור, התובעים היפנו בעניין זה לסעיף 4 לחוק ההתיישנות אשר בו נקבע - כמצוטט לעיל - כי טענת התיישנות אינה חלה על טענת קיזוז או על תביעה שכנגד.

1. אכן, בפסיקה נקבע כי תביעה למתן סעד הצהרתי בעניין זכות קיזוז, מקום בו לא ניתן להגיש תביעה "התקפה" כספית עקב התיישנותה, אינה כפופה למעשה לטענת התיישנות התביעה הכספית. ראו רע"א 3027/07 רשות השידור נ' קיבוץ אורים ואח' (9.8.2009, להלן: "פרשת רשות השידור"), שם נדונה טענת קיזוז עקרונית של קיבוצים שונים נגד רשות השידור. באותה תובענה התבקש בית-המשפט להצהיר כי לקיבוצים אלו עומדת זכות קיזוז כלפי רשות השידור, שאינה כפופה להתיישנות, בגובה סכום הנחה מסוימת שהקיבוצים טענו כי הם זכאים לה, וזאת כנגד כל חוב קיים או עתידי שהם עשויים לחוב לרשות השידור. באותו עניין אישר בית-המשפט העליון את החלטת בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע וקבע כי:

שאלה נוספת בעלת אופי מקדמי שנדונה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי היא האם מהלך של תביעה לסעד הצהרתי הולם את המקרה. לטענת המבקשת, תובענת המשיבים מקפלת בתוכה למעשה תביעה לסעד כספי ואין הצדקה להתיר להם להשיג את יעדם באמצעות הגשת תביעה לסעד הצהרתי. המבקשת מוסיפה, כי מדובר בתביעה תיאורטית. זאת, שכן הצורך בהכרעה האם עומדת למשיבים זכות קיזוז אינו מתעורר כל עוד הם לא העלו זאת באופן קונקרטי כטענת הגנה. לשיטת המבקשת, רק אם יסרבו הקיבוצים לשלם את מלוא האגרה בהסתמך על זכות קיזוז והיא תפתח בהליכי גבייה, אזי תצריך שאלת תקפותה של טענת הקיזוז הכרעה משפטית. בית המשפט דחה את טענת המבקשת. נקבע, כי אין מדובר בעקיפה של מנגנון התביעה הכספית, אלא בהכרעה בתקפותה של טענת הגנה אפשרית שעשויים המשיבים להעלות. בית המשפט הוסיף וקבע, כי ראוי להכריע מראש בטענת הקיזוז על מנת למנוע התדיינות פרטנית בכל מקרה ומקרה בו תפעיל המבקשת הליכי גבייה.

גישתו של בית המשפט המחוזי מקובלת עלי. המבקש כי עניינו יידון בגדר תובענה לסעד הצהרתי נדרש להראות כי יש לו אינטרס לגיטימי בכך שההכרעה תתקבל בדרך זו וכי תביעת סעד מהותי קונקרטי באופן ישיר אינה אפשרית או אינה יעילה... במקרה דנא, אין המשיבים יכולים לתבוע בגדר תביעה כספית החזר בגין ההנחה שהגיעה להם לטענתם, וזאת בשל מגבלות ההתיישנות. אולם, לטענת המשיבים זכאים הם לקזז את סכומי ההנחה שהגיעה להם כנגד חוב קיים או עתידי כלפי המבקשת. תביעה להכיר בזכות קיזוז, מקום בו לא קיימת חלופה של תביעה כספית, ראויה להידון כתביעה לסעד הצהרתי.

...

דברינו האחרונים בדבר קיום צידוק במקרה דנא להליך של תובענה לסעד הצהרתי כפופים להסתייגות חשובה אחת. כוונתי לשאלה האם לאחר שיסתיים ההליך שננקט יהא צורך בהליך נוסף על מנת לכַּמת את סכום הקיזוז. במלים אחרות, השאלה היא האם מתן הצהרה עקרונית שלמשיבים עומדת טענת קיזוז כנגד חיוב עתידי באגרת טלביזיה יביא לסיומה של המחלוקת. התשובה המתבקשת היא שהצהרה עקרונית אין בה די. בכדי לתת משמעות מעשית במקרה דנא לזכות הקיזוז, יש לדעת מהו בדיוק סכום ההנחה שהמשיבים לא זכו לו. רק משייקבע הסכום, ואותו סכום יועמד נגד האגרה המגיעה או שתגיע בעתיד, ניתן יהיה לדעת במשך איזו תקופה לא יידרשו המשיבים לשאת באגרה. נוכח הכלל האומר שאין ליתן סעד הצהרתי שבעקבותיו יהא צורך בהליך משפטי נוסף... על המשיבים לנקוב במסגרת תובענתם בסכום המגיע להם, לגירסתם, ולפרט את דרך חישובו. כלומר, בגדר התובענה שהוגשה יהא צורך לברר אף את השאלה מהו הסכום שהמשיבים זכאים לקזז.

כאמור, בענייננו פירטו התובעים את סכום הקיזוז המדויק שהם טוענים לו, ולכן לכאורה עולה עניינם בקנה אחד עם פסיקה זו.

1. אף-על-פי-כן, אני סבורה כי במקרה זה אין לקבל טענה זו של התובעים, וזאת מן הנימוקים העיקריים שיפורטו להלן:
2. ראשית, בצדק ציין בא-כוח הבנק כי טענת הקיזוז נתקלת בשתי טענות סף נגדיות מהותיות: הטענה האחת, כי חשבון הבנק היה שייך, כאמור, לחברה, בעוד שהסעדים הנוגעים לפגיעה במוניטין עקב החזרת שיקים, נזקי מכירת הדירה ברחוב הס ונזקי דחיית פרויקט בנייה ברחוב פדויים נראים כסעדים הקשורים לתובעים ולא לחברה. ואמנם, כתב-התביעה עירב בין עניינה של החברה לבין עניינם של התובעים ולא ערך את ההפרדה הפורמאלית הנדרשת, בייחוד בכל הקשור לטענת הקיזוז כנגד חוב החברה לבנק. הטענה השנייה - אף היא באותו הקשר - בא-כוח הבנק הטיל ספק משמעותי אם הנזקים הנ"ל, שאינם קשורים לחיובי היתר שנטענו ביחס לחשבון, הינם אמנם נזקים הניתנים לקיזוז כנגד חוב החברה לבנק או שמא מדובר בעילות תביעה עצמאיות, וכן העלה את השאלה העקרונית אם ניתן לקזז תביעה מכוח עילה נזיקית כנגד חוב שיסודו בחוזה.

על כל פנים, כפי שיצוין מיד, אני סבורה כי יש לדחות על הסף את תביעתם של התובעים אף מבלי להכריע בטענות כבדות-משקל אלה, לא כל שכן שטענות אלה אינן רלוונטיות, כאמור, לסעד העיקרי הקשור לחיובי היתר בחשבון החברה שהתובעים טוענים להם.

1. שנית, הסכום שנתבע על-ידי התובעים (2,510,000 ₪) עלה בגובהו במידה ניכרת על יתרת החוב לבנק במועד הגשת התביעה (בכתב-ההגנה נכתב - ואין על כך מחלוקת - כי ליום 18.4.2010 הייתה קיימת יתרת חוב בחשבון השוטף על סך של 64,328.06 ₪ וכן יתרות הלוואה בסך כולל של 192,061.34$). אשר-על-כן, אין ספק כי תביעת "ההתקפה" של התובעים בכללותה אינה יכולה לחסות בצל טענת הקיזוז. השוו להנמקה ההפוכה ברע"א 1910,2307/04 אילונית פרוייקטים תיירותיים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ ואח' (22.6.2004), שם הוכשרה, מבחינת טענת ההתיישנות, תביעה למתן סעד הצהרתי בעניין קיומה של זכות קיזוז, אשר הייתה נמוכה במידה משמעותית מגובה החוב של התובע כלפי הנתבע:

יש אף לזכור כי הואיל ואין חולקין שבסופו של יום, ולאחר הקיזוז הנטען, יוותר חוב בסכום מסוים, הרי החברה לא תהיה זכאית בשום מקרה לקבל סעד כספי אופרטיבי נגד הבנק. לשון אחר, אין עסקינן במצב בו מוגשת תובענה לסעד הצהרתי אשר מטרתה המרכזית היא לשמש כשלב ראשון של מערכה, כאשר בהמשך צפוי שתוגש תובענה נוספת, הפעם לסעד אופרטיבי. אילו זה היה המצב, בהחלט יתכן שהיתה הצדקה לומר לחברה כי אינה יכולה לתבוע סעד הצהרתי אלא עליה לעתור לסעד כספי. גישה זו מהווה חלק מגישה רחבה יותר לפיה אין בית המשפט ניזקק בהכרח לכל תביעה לסעד הצהרתי המובאת לפניו... על מבקש הסעד ההצהרתי להצביע על אינטרס לגיטימי שלו בקבלת הסעד ועל כך שלא ייפגע למעלה מן המידה אינטרס של הצד שכנגד וכן של ציבור המתדיינים (למשל, לאור התחזית שיידרש הליך נוסף, הפעם לסעד אופרטיבי, בכדי להשלים את המלאכה).

1. שלישית, יש לדחות גם את טענת התובעים, לפיה גובה תביעתם ביחס ל"תביעה העיקרית" של הבנק אינו רלוונטי, הואיל ומדובר למעשה לא רק בטענת קיזוז כי אם בתביעה שכנגד (פוטנציאלית), החוסה אף היא בצילו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות.

אכן, אני סבורה כי יש בטענה זו, המתייחסת ל"תביעה שכנגד" (פוטנציאלית) של התובעים כנגד "תביעה עיקרית" (וירטואלית) של הבנק אשר מעולם לא הוגשה, כדי למתוח מעבר לגבולות ההיגיון את תכליתה של התביעה שכנגד ואת הרציונל לכך שסעיף 4 לחוק ההתיישנות חל על תביעות אלה. אכן, הרציונל העומד בבסיסו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות הינו שוויוניות ואיזון, היינו כי צד שתביעתו לא התיישנה או לא נטענה נגדו התיישנות לא יטען התיישנות כנגד טענת קיזוז או תביעה שכנגד של הצד האחר (ע"א 289/65 רובינשטיין נ' רון ואח', פ"ד כ(1) 505, 521 (1966)). אך מכאן ועד המסקנה, לפיה בשם רציונל זה ניתן להכשיר תביעות שהתיישנו רק מפני שהן עשויות לשמש בעתיד תביעה שכנגד אם הצד השני יחליט לתבוע ביום מן הימים, המרחק רב ביותר והדבר עלול לחתור תחת כל מוסד ההתיישנות של תביעות אזרחיות.

ואמנם, בית-המשפט העליון פסק במפורש כי הדיבור "תביעה שכנגד" בסעיף 4 לחוק ההתיישנות אינו כולל גם "תביעה נגדית" - דהיינו, תביעה בהליך אחר שיסודה באותו סכסוך - וכי מונח זה מתייחס אך ורק לתביעה שכנגד "של ממש", היינו כזו המוגשת במסגרת הליך התביעה המקורית, ומתבררת (בכפוף לתקנה 53 לתקנות) במסגרתה. ראו רע"א 4223/06 כץ ואח' נ' גוטליב (25.05.2008, להלן: "פס"ד גוטליב"). מקל וחומר, כי אם הדיבור "תביעה שכנגד" בסעיף 4 לחוק ההתיישנות חייב להתייחס לתביעה המוגשת במסגרת הליך התביעה המקורית ומתבררת במסגרתה, אזי שדיבור זה אינו יכול להתייחס ל"תביעה שכנגד" המוגשת כביכול כנגד תביעה עיקרית שמעולם לא הוגשה וקיים ספק אם תוגש אי פעם.

ראו גם ע"א 219/11 גד חברה להפצה בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (9.12.2012, להלן: "פס"ד גד"), בו נפסק כי תביעה כספית בגין חיובי יתר של ריבית בידי בנק התיישנה ונדחתה טענת התובעים לפיה התביעה הינה "תביעה שכנגד" כנגד הליכי מימוש משכנתא שנקט הבנק בלשכת ההוצאה-לפועל (לא כל שכן שהחוב בלשכת ההוצאה-לפועל סולק על-ידי התובעים זמן קצר לאחר הגשת התביעה הכספית הנפרדת ובעודה מתבררת). כן ראו פסק-דינה של כבוד השופטת ע' ברון בת"א (ת"א) 2219/08 לוק נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ ואח' (9.9.2013), שאף בו נפסק כי תביעה לסעד הצהרתי ביחס להתנהגות של בנק כלפי חייבים התיישנה ונדחתה טענת החייבים לפיה התביעה הינה "תביעה שכנגד" כנגד הליכי מימוש שנקט הבנק בלשכת ההוצאה-לפועל.

במאמר מוסגר יצוין בהקשר זה כי יש טעם לפגם לכך שהתובעים ציטטו בתשובתם לבקשת הבנק לדחייה על הסף מספר פסקי-דין (מרביתם של ערכאות נמוכות יותר מבית-המשפט העליון), אשר קדמו לפס"ד גוטליב ובהם נפסק אחרת, אך לא הזכירו כלל בתשובתם את פס"ד גוטליב. זאת, כאשר ידוע היה לתובעים או צריך היה להיות ידוע להם כי חלק מפסקי-הדין שצוטטו על ידם הוזכרו, נסתרו ונבלעו בתוך הלכת פס"ד גוטליב. יש אפוא בעובדה זו משום חשש להטעיה של בית-המשפט.

על כל פנים, יצוין בהקשר זה כי לאחר שהבנק הסתמך בתגובותיו השונות על הלכות פס"ד גוטליב וגד ניסה בא-כוח התובעים בהרחבה לאבחן אותן מן המקרה שבפנינו, דווקא מפני שבמקרה זה לא קדם כל הליך מצידו של הבנק, כך שלתובעים לא הייתה לכאורה כל אפשרות להגיש תביעה שכנגד, בעוד שבהלכות הנ"ל התנהלו הליכים קודמים בין הצדדים שבמסגרתם לא הוגשה או לא יכולה הייתה להיות מוגשת תביעה שכנגד (למשל מפני שההליכים הנוגדים היו, כאמור, הליכי מימוש בלשכת ההוצאה-לפועל). אלא שכאמור, אני סבורה כי לא ניתן להפוך "חסרון" זה של התובעים (העדר תביעה שכנגדה ניתן להגיש תביעה שכנגד) ליתרון (עקיפת סוגיית ההתיישנות) וכי יש בכך משום מתיחת גבולותיו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות מעבר לגבולות ההיגיון ובניגוד למגמה הברורה של בית-המשפט העליון להגביל את תחולתו של סעיף זה לתביעה שכנגד המוגשת במסגרת הליך התביעה המקורית ומתבררת במסגרתה.

אשר לשיקולי הצדק בעניין זה, שהתובעים טוענים להם, הרי שאיש לא מנע מהם להגיש תביעת קיזוז או "תביעה שכנגד" אחרת בטרם חלפה תקופת ההתיישנות. אכן, כפי שעוד יפורט בהמשך ביחס לטענת הקיזוז עצמה, התובעים לא הסבירו בשום שלב מה מנע מהם מלעמוד על זכויותיהם הלכאוריות במועד ומה הסיבה לכך שהתביעה הוגשה באיחור כה רב, ולכן אינני סבורה כי לשיקולי הצדק יש מקום כלשהו בעניין זה.

לבסוף יצוין כי לאור המסקנה לעיל אין לי צורך להידרש לשאלה אם "התביעה שכנגד" במקרה זה עונה על התנאי המצוי בסיפא של סעיף 4 לחוק ההתיישנות, קרי האם התביעה שכנגד "והתביעה [העיקרית – א.ל.ע.] שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות".

1. רביעית, אשר לטענת הקיזוז עצמה - ואף בהתעלם משני הנימוקים הראשונים לעיל המכרסמים, כאמור, ביסודותיה של טענה זו - הרי שכידוע, סעיף 39 רישא לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, קובע במפורש כי "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב". בהמשך לכך נקבע בפסקי-דין רבים כי "על בעלי הדין להפעיל את הזכויות והחיובים המעוגנים בכללי הפרוצדורה האזרחית בדרך מקובלת ובתום-לב" וכי "מחובת תום-הלב הדיוני נגזר האיסור על ניצול לרעה של הליכי משפט" (ע"א 11319,11321/05; בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שנפ (15.1.2007)).

המבחן שנקבע לעניין חובת תום-הלב הדיוני והאיסור על ניצול לרעה של הליכי משפט הינו ביסודו מבחן אובייקטיבי, המחייב איזון בין אינטרסים נוגדים כבדי-משקל:

הנה כי כן, בית-המשפט יפעיל את סמכותו למתן סעד בגין התנהלות דיונית חסרת תום-לב בהתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים לעניין, ובהם: שמירה על הגינות ההליך השיפוטי והגנה על התכליות המונחות בבסיס סדרי הדין מחד-גיסא; אל מול זכות הגישה לערכאות וזכותו של בעל-דין לקבל הזדמנות מלאה לבירור עניינו בבית-המשפט מאידך-גיסא. בבואו להכריע בדבר מתן סעד בגין שימוש לרעה בהליך השיפוטי, יאזן בית-המשפט בין מכלול הזכויות והאינטרסים האמורים, בשים לב לכלל נסיבות העניין שבפניו ובהן: טיב ההתנהגות הנדונה של בעל-הדין - האם עלתה כדי התחכמות, תחבולה, שרירות לב, זלזול בבית-המשפט או הכשלת הצד שכנגד וההליך בכללותו; מצב נפשו של בעל-הדין - האם השימוש לרעה בהליך השיפוטי נעשה בהיסח הדעת, מתוך טעות או רשלנות או שמא במתכוון; היקף ועוצמת הפגיעה בכללי הפרוצדורה הרלוונטיים ובתקינות ההליך השיפוטי; וכן מידתיות הסעד המבוקש נוכח הפגיעה האפשרית בזכויותיו של בעל-הדין.

[שם, בסעיף 8 לפסק-הדין.]

לכך יש להוסיף במקרה ספציפי זה את האינטרסים השונים העומדים בבסיס דוקטרינת ההתיישנות, אשר בשינויים המתאימים קיים דמיון בינם לבין השיקולים הנוגדים המצוינים לעיל בעניין חוסר תום-הלב הדיוני:

ארבעה טעמים מרכזיים עומדים בבסיס מוסד ההתיישנות: הראשון, עניינו בשיקולים ראייתיים הקשורים בקושי של הנתבע לשמור על ראיותיו לאורך זמן. השני, עניינו בצורך להקנות ודאות לנתבע בדבר זכויותיו וחובותיו ולהבטיח כי יוכל לכלכל צעדיו ולהיערך כלכלית לסיכוני תביעות צפויות ולא להיות חשוף לסיכון להיתבע לפרק זמן בלתי מוגבל. השלישי, נעוץ בהנחה לפיה תובע אשר "ישן על זכויותיו" ונמנע מהגשת תביעה במשך תקופה ארוכה, ויתר ומחל על זכותו... והרביעי, האינטרס הציבורי שהמערכת המשפטית תקדיש זמנה לטיפול בבעיות ההווה ולא תעסוק בבירור זכויות שהורתן בעבר הרחוק... אל מול טעמים אלו, עומדת זכותו המהותית של התובע, הדורשת סעד ומרפא. אף שיש טעם רב באינטרסים עליהם באה ההתיישנות להגן, לא בכל מקרה הטעמים הנ"ל או איזה מהם, רלבנטיים. האיזון הראוי בין האינטרסים המתעמתים בזירה, הוא שמתווה את גישתנו לטענת ההתיישנות, וליישומה במקרה נתון.

[ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב – חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535, 554-553 (2000).]

1. ואמנם, על אף האינטרסים כבדי-המשקל, העומדים לזכותם של התובעים כך שתביעתם תתברר במלואה, וכן הרתיעה הטבעית מסילוקן של תובענות על הסף, כאמור לעיל, אני סבורה כי מקרה זה מהווה אחד מאותם מקרים נדירים בהם ראוי להפעיל את סמכותו של בית-המשפט ולסלק את התביעה על הסף.

אכן, כמתואר לעיל, תביעה זו הוגשה באיחור ניכר ביותר, כ-15 וחצי שנים לאחר ההתקשרות הראשונית בין הצדדים בשנת 1994 וכ-11 וחצי שנים לאחר שעילת התביעה וסכומי התביעה התגבשו במלואם. כל זאת, בין היתר, כאשר לא הובאו בפני בית-המשפט כל אינדיקציות לכך שבמשך השנים היתרו התובעים בבנק כי בכוונתם לתבוע אותו, כגון מכתבים שנשלחו לבנק או התראות אחרות בעל-פה מצידם של התובעים כלפי הבנק לאחר מועד העמדת הלוואת הפריסה לתובעים בשנת 1998. בנסיבות אלה, השיקולים שהובאו לעיל בשאלת ההתיישנות (הקשיים הראייתיים של הנתבע, הקניית ודאות לנתבע, הוויתור על זכות התביעה והאינטרס הציבורי) פועלים בעוצמה רבה וגוברים לדעתי במקרה זה על האינטרס הקשור בזכות הגישה של התובעים לערכאות. יתרה מכך, למעשה, התובעים לא הסבירו בשום שלב מה מנע מהם מלעמוד על זכויותיהם הלכאוריות במועד ומה הסיבה לכך שהתביעה הוגשה באיחור כה רב.

ואמנם, כאמור, הדברים קשורים קשר הדוק לסוגיית תום-הלב הדיוני. אכן, יש לזכור כי התביעה העיקרית שבפניי הינה תביעת "ההתקפה" הכספית-חוזית והנזיקית (שהתיישנה) וכי אין מדובר בתביעה "תמימה" ו"נקייה" למתן סעד הצהרתי. מבחינה זו אין דומה מצבם של התובעים כאן למצבם, למשל, של מבקשי הסעד ההצהרתי בפרשת רשות השידור, אשר פנו מלכתחילה בבקשה למתן סעד הצהרתי מתוך ידיעה והכרה כי תביעתם הכספית התיישנה.

בנסיבות אלה, אני סבורה אפוא כי הוספת הסעד ההצהרתי לתביעת "ההתקפה" של התובעים נעשתה בעיקר לשם התגברות על סוגיית ההתיישנות של תביעת "ההתקפה" ועקיפתה וכי הדבר מהווה חוסר תום-לב דיוני אשר בגינו - ביחד עם השיקולים כבדי-המשקל הנ"ל בסוגיית ההתיישנות - יש לסלק את התביעה על הסף.

בהקשר זה יש לציין עוד כי לו התביעה הייתה מוגשת מלכתחילה כתביעה למתן סעד הצהרתי גרידא ולו בית-המשפט היה מחליט לדון בה, הייתה תביעה זו למתן סעד הצהרתי נדונה מן הסתם בסדרי-דין אחרים שונים לגמרי, מהירים ויעילים הרבה יותר, וזאת מבלי לדרוש מן הבנק, למשל, הכנת תצהירי עדות ראשית כבדים ומכבידים.

1. לא זו אף זאת. במקרה זה, אף אם היינו מקבלים את טענת התובעים כי נכון ליום הגשת כתב-התביעה מתגברת התביעה למתן סעד הצהרתי על טענת ההתיישנות וחוסר תום-הלב הדיוני (וכאמור, אינני סבורה כי זה המצב), הרי שממילא לאחר הגשת התביעה הפכה התביעה למתן סעד הצהרתי לתביעה תיאורטית, וזאת הואיל וכאמור לעיל ההלוואה נפרעה באופן סופי על-ידי התובעים עוד ביום 10.1.2013! ראו דבריו של בית-המשפט העליון בסעיף 19 לפס"ד גד, שבו, כאמור, סילקו התובעים את החוב לבנק במלואו בעוד תביעתם הכספית מתבררת:

בדיון לפנינו טענה המערערת כי ניתן לראות את תביעתה גם כתביעת קיזוז ולא כ"תביעה שכנגד", בהתאם לחלופה השנייה שבסעיף 4 לחוק. דומני כי אין בטענה זו כדי לסייע למערערת. לנוכח העובדה שהמערערת שילמה זה מכבר את חובהּ­ לבנק, אזי הלכה למעשה אין כל חוב שניתן לקזז ממנו, ולפיכך לא ניתן לראות את תביעת המערערת כתביעת קיזוז. כמו כן, משנמצא כי תביעת המערערת אינה ממלאת אחר סעיף 4 סיפא לחוק, ממילא אין תוחלת בסיווגה כ"תביעה שכנגד", ובאותה מידה גם לא כטענת קיזוז.

במלים אחרות, אף אם היינו מחילים על התביעה דנן את הדברים שנקבעו בפרשת רשות השידור, הרי שכלל לא קיים עוד "חוב קיים או עתידי" בגין האשראי שהעניק הבנק לתובעים, שכנגדו ניתן יהיה לקזז את הסכומים להם טוענים התובעים אם תתקבל תביעתם למתן סעד הצהרתי. ראו גם את דבריו של בית-המשפט המחוזי בפרשת רשות השידור, אשר צוטטו בהסכמה על-ידי התובעים עצמם בתגובתם לבקשת הסילוק על הסף: "ההצהרה המבוקשת אינה תחליף או מנגנון עקיפה של תביעה כספית שהתיישנה, כי אם מהלך הצופה פני עתיד, ונועד ליתן גושפנקא לטענת הגנה הניתנת להיטען, ללא מגבלת התיישנות, בכל הליך עתידי שיפתח על ידי הרשות כנגד הקיבוצים" (ה"פ (ב"ש) 8048/06 קיבוץ אורים ואח' נ' רשות השידור (1.3.2007, ההדגשה אינה במקור). אלא שבמקרה זה - בניגוד ליחסים המתמשכים בין הקיבוצים לרשות השידור - לא צפוי עוד כל "הליך עתידי" בין התובעים לבין הבנק ביחס לאשראי זה, ולכן הסעד ההצהרתי הנדרש הינו תיאורטי בלבד.

אכן, נכון להיום הדרך היחידה שנותרה פתוחה בפני התובעים להטבת הנזקים שנגרמו להם, לטענתם, אינה עוד בדרך הקיזוז כי אם בדרך של הגשת תביעת "התקפה". אלא שכאמור תביעת "התקפה" זו התיישנה ללא ספק ואף אינה יכולה להיחשב כ"תביעה שכנגד" וכך נסגר המעגל אשר אינו מאפשר את הדיון בסכסוך זה בחלוף שנים כה רבות.

העמלות הבלתי-חוקיות

1. אשר לטענתם האחרונה של התובעים, לפיה עילת התביעה הקשורה לעמלות בלתי-חוקיות שנגבו מהם על-ידי הבנק נודעה להם רק ביום 26.4.2009, עת פורסמה חוות-דעת של הממונה על ההגבלים העסקיים ביחס להסדר כובל שערכו הבנקים בינם לבין עצמם, לרבות הבנק-הנתבע, הרי שאף בטענה זו אין כדי להועיל לתובעים ולהכשיר את תביעתם.
2. אכן, אף אם נניח לטובת התובעים כי עילת התביעה הקשורה לעמלות בלתי-חוקיות שנגבו מהם על-ידי הבנק נודעה להם רק ביום 26.4.2009, ואף אם נניח לטובתם כי יש בכך כדי להתגבר על סוגיית ההתיישנות (ואינני פוסקת דבר בעניינים עובדתיים-משפטיים אלה שלא נדונו בפניי), הרי שכמתואר לעיל כלל אין עומדת בפניי תביעה נפרדת בנוגע לעמלות הבלתי-חוקיות שהתובעים חויבו בהם.

ואמנם, התובעים עצמם כתבו עוד בסעיף 6 לתגובתם הראשונה בשאלת סילוק התביעה על הסף, שהוגשה ביום 27.9.2010, כי "לעת הגשת התביעה התובעים אינם מסוגלים לכמת נזק זה [הנזק הנובע מחיוב בעמלות בלתי-חוקיות – א.ל.ע.], והם יעשו כן לאחר שלב ההליכים המקדמיים במשפט, ובפרט, גילוי המסמכים".

אלא שכאמור לעיל, התובעים, לרבות בחוות-הדעת מטעמם, לא ציינו לאיזה עמלות בלתי-חוקיות הם מתכוונים, לא הצביעו עליהן בדפי החשבון, לא כימתו נזק ספציפי זה, לא הפרידו והבדילו אותו מיתר הנזקים ולא ביקשו לתקן את כתב-התביעה בהתאם. יתרה מכך, כאמור לעיל, התובעים העמידו לצרכי אגרה את תביעתם על סך של 2,510,000 ₪, אך לא ציינו בכתב-התביעה לאיזה מבין ראשי-הנזק השונים הם מייחסים סכום זה וממילא לא ייחדו חלק מסכום זה לראש נזק נפרד, הקשור לעמלות בלתי-חוקיות.

1. בנסיבות אלה, למעשה, כלל לא עומדת בפניי תביעה בראש נזק זה ולכן אף אם נניח לטובת התובעים - כהנחה בלבד - כי טענת ההתיישנות אינה חלה על עילת תביעה זו, הרי שאין בכך כדי למנוע את סילוק התביעה על הסף. עוד יצוין בהקשר זה כי אף אם במקרים אחרים תיקון כתב-התביעה ביחס לעילה זו (בכפוף להוצאות) עשוי היה לרפא את הפגם, הרי שלדעתי תביעה זו נמצאת בשלב מאוחר מדי מכדי להתיר זאת לתובעים, לא כל שכן שככל הנראה מדובר בעילה שולית יחסית ליתר עילות התביעה. על כל פנים, לשם הדיוק הפורמאלי – ואף בהסכמת בא-כוח הבנק (ראו סעיף 37 לתגובת הבנק לתשובת התובעים לבקשת הדחייה על הסף) – אני מורה על מחיקת עילה אחרונה זו הקשורה לעמלות הבלתי-חוקיות לכאורה ולא על דחייתה.

סיכום

1. מכלל האמור לעיל, אני סבורה כי יש לקבל את טענות הבנק ולדחות על הסף את התובענה עקב התיישנותה.
2. לאור החלטתו הקודמת של כבוד השופט א' זמיר בשאלת ההתיישנות התובעים יישאו בהוצאות הבנק ובשכר-טרחת בא-כוחו בשיעור מופחת של 10,000 ₪.

המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים בדואר.