לפניי תביעה למתן צו מניעה קבוע, אשר ימנע מהנתבעים לעשות שימוש ולפלוש למקרקעין הידועים כגוש 1908, חלקה 5 בקריית גת (להלן: "המקרקעין נשוא המחלוקת"), וכן למתן צו אשר יורה לנתבעים לפנות את המקרקעין. התובעת הנה הבעלים הרשום של המקרקעין, בלשכת רישום המקרקעין. הנתבע 1 ניהל במקרקעין נשוא המחלוקת את עסקו, במשך שנים, וכיום הוא משכיר את המקום לחתנו, הנתבע 2.

להלן הרקע העובדתי הצריך לעניין הנדון:

הנתבע 1 הנו הבעלים של מקרקעין הידועים כגוש 1908, חלקה 3 בקריית גת. נכס זה סמוך למקרקעין נשוא המחלוקת. הנכס נרכש על הנתבע 1 מחברת "מבני תעשיה" ומושכר כיום, יחד עם המקרקעין נשוא המחלוקת, לנתבע 2 וזה האחרון מפעיל בהם עסק מסחרי הידוע בשם "מרכז בניה לכיש". המקרקעין נשוא התובענה, הסמוכים למקרקעין שבבעלות הנתבע 1, רשומים בלשכת רישום המקרקעין על שם התובעת, וזאת על פי רישום משנת 1984.

ביום 17/8/2009 ערך המפקח מטעם התובעת, מר בני כהן (להלן: "מר כהן"), סיור במקום. בעקבות כך, הועלתה לראשונה הטענה כי הנתבעים חרגו מגבולות המגרש שבבעלותם ובחזקתם, ופלשו לעבר המקרקעין נשוא המחלוקת. על פי טענת התובעת, הנתבעים הוסיפו למגרש שבחזקתם שטח של כ- 100 מטר מכיוון דרום וגדרו שטח מדרום לעסק בהיקף של כ- 600 מ"ר, המשמש כמחסן.

בכתב ההגנה לא הוכחש השימוש במקרקעין נשוא התובענה. ביחס לשטח של 100 מ"ר נטען, כי המדובר במבנה איסכורית שקיים במקום משנת 1991, כי השטח מהווה חלק מהמגרש שבבעלות הנתבע 1 וכי הוא עושה שימוש בשטח זה למעלה מ- 23 שנה, כפי שרכש אותו מחברת מבני תעשייה בע"מ.

ביחס לשטח בהיקף של 600 מ"ר נטען, כי מדובר בשטח עליו בנוי מחסן מעץ, מעין צריף ישן, הקיים מאז שנת 1964. על פי הנטען, הנתבע 1 מחזיק בשטח זה תקופה של כ- 30 שנה: משנת 1969 כשותפו לעסק ולקרקע של אדם יעקב בן דום (בעבר יעקב וייס – להלן: "בן דום") אשר קיבל את השטח מ"המוסדות המיישבים" עם עלייתו ארצה, ומשלב מסוים (גרסת הנתבע 1 לגבי שלב זה לא ברורה) כבעלים של הנכס, מכח העברת חלקו של בן דום לנתבע 1 בעסקת מכר.

להלן טענות הצדדים, בתמצית:

טענות התובעת:

התובעת טענה, כי טענת הנתבעים לפיה הם זכאים שתירשם לזכותם זיקת הנאה מכח השימוש שנעשה במקרקעין משך 30 שנה דינה להידחות, שכן סעיף 113ג' לחוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") קובע, כי לא ניתן לתבוע זיקת הנאה מכח שנים במקרקעי ציבור. מאחר והמקרקעין רשומים על שם התובעת, הם מהווים מקרקעי ציבור, ברשות המדינה, על פי ההגדרה בחוק יסוד: מקרקעי ישראל.

לטענת התובעת, יש לדחות גם את טענת הנתבע 1, לפיה הזכויות בשטחים הועברו אליו מידי בן דום, שכן הוא לא הוכיח טענה זו: לא צירף מסמכים המעידים על העברת הזכויות, לא הציג מצהירים רלוונטיים מטעמו, ובמיוחד – נמנע מלהעיד את בן דום לעניין זה. עוד נטען, כי אין לתת להסכם שצירף הנתבע 1 לתצהירו, ממנו עולה לכאורה כי הוא שילם עבור המגרש סכום של 50,000 ש"ח בשנת 1978, כל משקל, שכן רק שנתיים לאחר מכן הוחלפה הלירה הישראלית לשקל וגם אז לא היה מדובר בשקל חדש, כפי שצוין בהסכם. לכך יש להוסיף את העובדה שכאשר התבקש הנתבע לצרף את ההסכם המקורי, הוא הציג מסמך אחר לחלוטין, עם כתב אחר ופונט שונה.

ביחס לשטח בהיקף של 100 מ"ר נטען, כי יש לדחות טענת הנתבעים לפיה התוספת נבנתה בידיעת ובהסכמת גורמי העירייה, שכן בד בבד עם טענה זו, אישר הנתבע 1 כי אין לו היתר בנייה כדין באשר נאמר לו בעירייה שהשטח אינו שייך לו.

עוד נטען, כי הנתבעים לא הגישו התנגדות כלשהי לרישום המקרקעין על שם רשות הפיתוח בזמנים הרלוונטיים, קרי בשנת 1984, ומשלא הצביעו על זכותם להחזיק באותם מקרקעין, יש לקבוע כי הם לא הצליחו להתגונן מפני תביעה זו.

התובעת עוד טענה, כי יש לדחות טענת הנתבעים, לפיה הרשות ויתרה על זכותה, שעה שלא פעלה לפינוים במשך שנים רבות, שכן הפסיקה קבעה במפורש כי הימנעות רשות מקרקעי ישראל מלפעול לפינוי שטח משטחה, איננה מקימה זכות להחזיק במקרקעין שבפלישה.

ביחס לדרישת הנתבעים לפסיקת פיצוי בגין השבחת המקרקעין וההשקעות שהשקיעו נטען, כי יש לדחות דרישה זו, אשר עשויה להביא לעידוד לפלישה לקרקעות המדינה ולנצלם לשם עשיית רווח, עד אשר דבר הפלישה יתגלה על ידי נציגי המדינה.

התובעת עתרה לסילוק ידם של הנתבעים מהמקרקעין, תוך שתינתן לה רשות לפצל סעדיה, לתביעת סעדים כספיים בתביעה נפרדת.

טענות הנתבעים:

ביחס לשטח הנטען בהיקף של 600 מ"ר - הנתבעים טענו, כי הגרסה שלהם, לפיה הם החזיקו במקרקעין במשך שנים רבות, אושרה בעדותו של הפקח מטעם התובעת. לטענתם, מהמסמכים שצורפו לתצהיר הנתבע 1 עולה, כי השטח נשוא המחלוקת נמסר לבן דום וכי הובטח לו על ידי ראש העיר דאז (בשנת 1976), כי הוא יוכל להשתמש בבית המלאכה והצריף שהיו ממוקמים על השטח הנדון. עוד נטען, כי כבר במפת ההסדר ניתן לראות שבשנת 1976, כבר מוקמו אותם צריפים על השטח והעובדה שעד שנת 2009 לא פנו אל הנתבעים ולא פעלו לפינוי השטח, מעידה על מצב הזכויות בנכס.

לטענת הנתבע 1, הוא רכש את זכויותיו בשטח מבן דום, כאמור, באופן שכולל גם את הזכות של זיקת ההנאה שניתנה לו. על כך יש ללמוד מעצם הימצאותם של הנתבעים בשטח, מבלי שבן דום הביע על כך טרוניה, מהעובדה שהם נוהגים בשטח כמנהג בעלים, ומכך שהנתבע היה שותפו של בן דום בעבר כמו גם מכוח המסמכים שהוגשו. הנתבע 1 טען, כי אמנם הוא לא השלים את רישום הזכויות בנכס על שמו והדבר אכן בעוכריו, אולם אין לשלול ממנו את זכות החזקה והשימוש שקנה כדין, כדבריו.

הנתבעים עוד טענו, כי בהינתן שהתובעת לא צירפה לראיות מטעמה מפת מדידה, היא לא הוכיחה את ממדיה של הפלישה ואת היקפה ובמצב דברים זה, בו לא ברור מה מיקומה של הפלישה הנטענת, אין מקום ליתן צו פינוי.

הנתבעים טוענים, כי הפסיקה הכירה בזכות שביושר של קונה, שהתקשר בחוזה לרכישת בעלות או כל זכות אחרת במקרקעין, באופן שזכותו כוחה יפה גם כלפי צדדים שלישיים. לכן, משרכש הנתבע 1 את זכויותיו של מר בן דום קודם לרישום הזכויות על שם הרשות, יש להעדיף את זכותו שלו על פני זכותה של התובעת.

לחילופין, נטען, כי גם אם לא הוכחה העברת הזכויות ממר בן דום, יש להכיר בזכויותיו של הנתבע מכח השימוש שנעשה במקרקעין במשך שנים, מבלי שהתובעת תבעה את זכותה. בהקשר זה נטען גם, כי בפסיקה ענפה נקבע, כי במקרה שבו ניתנה לאדם זכות להשתמש בקרקע תקופה בלתי מוגבלת או אפילו מסוימת, הרי שלא בנקל יורה בית המשפט על סילוקו, וביטול הרשות תלוי בנסיבותיה ובמהותה של הרשות שניתנה, ובמטרותיה. במקרה דנא, נטען, כי לא חל שינוי בנסיבות, ומטרת הרשות אז וגם היום הנה אחת - לאפשר לאנשים הללו להקים בתי מלאכה ולהתפרנס בכבוד. הטענה הנה, למעשה, כי הנתבע מחזיק, לכל הפחות, בזכות של בר רשות בלתי הדירה, שלא ניתנת לביטול לאור חלוף השנים בהן נעשה השימוש, ולאור העובדה שבשל המצג שהוצג לו, לפיו הוא מורשה לעשות שימוש בנכס, הוא השקיע בנכס והשביח אותו.

לחילופי חילופין נטען, כי גם אם ייפסק שיש לבטל את הרשות שניתנה לנתבע, הרי שחובת הצדק מחייבת להתנות את ביטול הרשות בתנאים, קרי, ליתן לנתבע ארכה בת שנים כדי לאפשר לו להעביר את עסקו, תוך מתן פיצוי על ההוצאות שהוציא, בהסתמך על אותו מצג שהוצג לו. להוכחת ההוצאות הנטענות, צירפו הנתבעים דו"ח של שמאי, מר יובל אלבז, שאמד את עלויות הבנייה של שני המבנים אותם מבקשת התובעת להרוס, בשטח כולל של כ- 184 מ"ר, לרבות אובדן הכנסה, בסך של 510,000 ₪, נכון ליום 3/4/2013.

ביחס לשטח בהיקף של 100 מ"ר - טענו הנתבעים, כי שטח זה הנו חלק מהשטח הבנוי של המקרקעין שבבעלותו של הנתבע 1, והוראה על הריסתו משמעה להורות על הריסת כל המבנה, גם זה שמצוי על שטחו של הנתבע 1. על פי הנטען, חוק החוזים מורה, שחוזה יכול שיעשה בעל פה, בכתב או בכל צורה אחרת, ועצם העובדה שבמשך 30 שנה הנתבעים עשו שימוש בנכס הנטען מבלי שהועלתה על כך כל טרוניה, מעידה על קיומה של הרשאה כדין.

דיון הכרעה :

השאלות העיקריות שיש לבחון בפסק דין זה הנן כדלקמן:

אחת- לאור העובדה שהמקרקעין נשוא המחלוקת רשומים בלשכת רישום המקרקעין על שם התובעת, האם עמד הנתבע 1 בנטל המוטל עליו להוכיח, כי קיימות לו זכויות של ממש במקרקעין נשוא התובענה, בין אם מכח היותו שותף של בן דום בעסק ובמקרקעין, בין מכוח רכישת הבעלות של מחצית זכויותיו של בן דום בשטח בן 600 מ"ר ממר בן דום והשטח בן 100 מ"ר מחברת מבני תעשייה, בין אם מכח רכישת זכות של זיקת הנאה מכח שנים, ובין אם בשל רשות שימוש בלתי הדירה מכח הצדק? שתיים- ככל שייקבע כי לנתבע אין זכות כלשהי בנכס, וכי יש לפנותו - האם יש להורות על פיצויו מכח המצג שהוצג לו, ככל שהוצג?

זכויות הנתבע במקרקעין נשוא המחלוקת:

העברת הזכויות מידיו של בן דום ומידי חברת מבני תעשיה:

כאמור, אין חולק, כי הבעלות במקרקעין נשוא המחלוקת נרשמה על שם התובעת בשנת 1984. לטענת הנתבע 1, הוא רכש את זכויותיו בשטח בן 600 מ"ר (עליו מצוי הצריף) מבן דום: עת הפך לשותף בעסק הוא קבל מחצית מזכויות בעסק, לרבות המקרקעין, ולימים הוא רכש מבן דום גם את חלקו. לגבי השטח בן 100 מ"ר, הרי זהו שטח צמוד לנכס ששכר הנתבע 1 ולאחר מכן אף רכש ממבני תעשיה, כאשר מבני תעשיה נתנו לנתבע רשות לעשות שימוש בשטח הצמוד ולבנות עליו. לדאבונו וחוסר מזלו, לא סיים הנתבע 1 את הרכישה הנטענת ברישום כדין.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובראיות שהוצגו בפניי, מצאתי כי הנתבע 1 לא הוכיח שהוא עצמו (להבדיל מבן דום), עשה שימוש בשטחים הנטענים במשך כמה עשרות שנים כנטען. מהראיות שהוצגו בפניי, כלל לא ברור באיזו נקודת זמן החל הנתבע 1 לעשות שימוש במקום. בנוסף, לא שוכנעתי כי הנתבע 1 רכש את זכויותיו בנכס הנטען מכח העברת הזכויות מידיו של בן דום. כן לא הוכח כי לנתבע 1 הוקנו זכויות כלשהן בשטח בן 100 מ"ר, הצמוד לנכס שקנה ממבני תעשיה.

אמנם, הפקח בני כהן העיד כי הוא אינו יכול להפריך את טענת הנתבע 1 לפיה הוא "יושב" במקרקעין נשוא המחלוקת במשך עשרות שנים (ראו עמ' 11, שורה 6). בעניין זה נשאל מר בני כהן והשיב כדלקמן:

ש. צירפנו לתצהיר של מר אוחנה מפה שצילמתי באגף המדידות, אני מציג לך את העתק המפה (מפנה לנ/1) זו מפת הפרצלציה שנתקבלה ממפ"י מדברים על חלקה 5 בשטח של שני דונם מאתיים ועשרה מטר.

ת. כן.

ש. אני מראה לך את חלקה 5.

ת. כן.

ש. חלקה 3 שצמודה לה זה החלקה שרכש הנתבע 1.

ת. אוקיי.

ש. אני רואה במפה שמי שערך אותה בשנת 1978 מציין קיומו של צריף ומבנה טרומי,

תסכים איתי שהעניין של הצריף שקיים זה השטח של ה- 600 מטר.

ת. הוא חלק ממנו.

ש. תסכים איתי שבמפה מפורטים קיומם של מבנים?

ת. כן. טרומי. (ראו עמ' 13, שורות 1-14).

העד העיד גם כי בביקור שערך, זיהה שמדובר בפלישה ישנה וכי המדובר הוא בצריף ישן ( עמ' 16, שורה 16, עמ' 17, שורה 9). כמו כן, אישר העד שיכול והמדובר הוא במבנים שנבנו לפני שנת 1984, קרי לפני רישום הבעלות על שם התובעת (ראו עמ' 17, שורה 17). לפיכך, טענתם של הנתבעים לפיה המבנים היו קיימים במקום במשך שנים רבות, לא נסתרה ואף אושררה בעדויות התובעת.

יחד עם זאת, איני סבור כי יש בעדות זו, לפיה המבנים היו מצויים במקום במשך שנים רבות, כדי להעיד על כך שהנתבעים הם שעשו שימוש בנכסים הללו. פרט למילתו של הנתבע 1 בעניין זה, אין בפניי כל ראיה. לפיכך, טענתם בדבר שימוש רב שנים לא הוכחה כדבעי. טענת הנתבע 1 לפיה הוא (להבדיל מבן דום) "יושב" במקום במשך עשרות שנים ויותר איננה מגובה בראיות כלשהן, ולמעשה מדובר בעדות יחידה של בעל דין, שאין לה חיזוק במסמכים רלוונטיים או בראיה אחרת.

הנתבעים ניסו לתמוך את טענותיהם בדבר רכישת הזכות בשטח בן 600 מ"ר (עליו מצוי הצריף) מבן דום, על דרך שותפות ולאחר מכן ברכישת זכויות, בתצהירו של מר יוסף בנג'ו. מר בנג'ו שכר ממבני תעשיה, ולאחר מכן מהנתבעת 1, שטח לבית המלאכה שלו. בתצהירו מסר מר בנג'ו באריכות וסיפר על מערכת היחסים העסקית בין הנתבע 1 לבן דום, כאשר בתחילה היה הנתבע 1 שכיר ולאחר מכן הפך שותף, על רכישת הזכויות מבן דום ועל היותו של הנתבע 1 בעל הזכויות הבלעדיות בנכס בן 600 מ"ר והצריף שעליו. מר בנג'ו עשה עליי רשום של אדם נחמד מאוד וכן, אך בחקירתו הנגדית התברר כי אינו יודע דבר או חצי דבר ממה שכתוב בתצהיר עליו הוחתם. הוא לא ידע מיהו בן דום וכי יעקב וויס הוא יעקב בן דום, למרות שהוא כותב זאת בתצהיר. מר בנג'ו מסר בחקירה נגדית כי לא ידע דבר או חצי דבר על רכישת הזכויות מבן דום, או על היותו של הנתבע 1 שותף של בן דום. העד ידע על קיומו של יעקב וייס ועל כך שהנתבע מצוי כיום בצריף, אך לא ידע לומר הכיצד קרה הדבר, אם מכוח שכירות או רכישה (ראה עדותו של מר בנג'ו ע' 23-26). לא למותר לציין כי התרשמתי שמר בנג'ו, בן ה-84 בעת מתן העדות, מתמצא היטב בדברים והשיב לעניין לכל דבר שנשאל. לכן, נסיבות הצהרתו במסגרת תצהיר עדותו הראשית תמוהות בעיניי. במצב זה, אין לייחס כל משקל להצהרות שבתצהיר, אשר לא היו מוכרות לעד כלל ועיקר.

גם מהמסמכים שצירפו הנתבעים לתצהירים מטעמם (נספחים ב'1- ב'2), עולה כי הצריף הוקצה על ידי הגורמים המיישבים למר בן דום ולו בלבד, ולא ניתן להסיק ממסמכים אלו כי נמסרה לנתבע 1 הבטחה כלשהי ביחס לאותם נכסים או כי הנתבע 1 הוא ממשיכו של בן דום, בדרך כלשהי, באותם הנכסים. טענת הנתבעים, לפיה הובטח להם נכס להקמת בית מלאכה, הנה טענה שכלל לא הוכחה. לא ניתן להסיק מהעובדה שהנכס הובטח למר בן דום, משיקולים כאלו או אחרים, שאותה הבטחה מסורה גם לנתבע 1, אפילו אם היה שותפו לעסק.

מעבר לכך - הנתבע 1 כלל לא הוכיח מהי נקודת הזמן שבה הפך לשותפו של מר בן דום כנטען, מתי מר בן דום עזב את העסק והעבירו לנתבע 1, ככל שהעביר, והאם הדבר אכן התרחש בשנות ה- 70 כטענת הנתבע. הנתבע לא הציג שום מסמך המעיד על השותפות הנטענת, לא הציג דו"חות כספיים כגון- דו"חות מס הכנסה או דו"חות חשבונאיים, לא הביא לעדות לקוחות של העסק שיכולים היו להעיד על המועד שבו החלה השותפות בין השניים, ונראה כי עדותו היחידה כאמור, לא מצאה תמיכה כלשהי בראיות שהוגשו. כאמור, העד היחיד שהובא להעיד לעניין קיומה של השותפות ורכישת הזכויות על ידי בן דום, מר בנג'ו, כלל לא ידע במה מדובר ומה כתוב בתצהיר עליו חתם!

גם אילו הייתי מקבל טענת הנתבע 1 לפיה הוא התיישב במקרקעין נשוא המחלוקת לפני עשרות שנים, אין בכך כדי לקבוע שהוא קיבל את זכויותיו מכח העברת הזכות ממר בן דום. נראה כי הנתבע 1 מוכן היה לעשות הכל, גם אם יגיע הדבר כדי ניסיון הטעיה של בית המשפט, להוכחת הטענה בדבר העברת הזכויות ממר בן דום. הנתבע 1 צירף לתצהירים מטעמו הסכם, שנערך לכאורה ביום 26/1/1978, בינו לבין מר בן דום ובני משפחתו של בן דום (נספח ג'). על פי הכתוב בהסכם זה, בית המלאכה השייך למר בן דום והזכויות בצריף הנטען, הועברו לנתבע תמורת תשלום בסכום של 50,000 ₪, כאשר 10,000 ₪ שולמו במזומן ו-40,000 ₪ בארבעה שיקים.

אלא מאי? על ההסכם נרשם בכתב יד התאריך "26.1.1978", עת המטבע החוקי בישראל היתה הלירה הישנה והטובה. כידוע, השקל החדש הפך להילך חוקי רק בשנת 1985. נדמה לי שאין צורך להכביר במילים עד כמה מעיבות עובדות אלה על מהימנותו ועל האותנטיות של המסמך שהוגש. ברור, כי מסמך זה לא נערך בזמן אמת אלא רק בדיעבד ובחלוף שנים רבות מאז שנטען שנערך, לצורך כזה או אחר, אולי לצורך ההליך שבפניי. יש להצטער על כך, שהנתבע 1 בחר להציג המסמך כאילו הוא אמור לשקף את העסקה שנערכה בינו לבין מר בן דום בזמן אמת, ורק לאחר שנתפס בקלקלתו, חזר בו מגרסתו ובנסותו לתרץ את הדברים, העיד כי המדובר במסמך שנערך בדיעבד בניסיון לשחזר את העסקה ולהגן עליה מפני דרישה מאוחרת של בני משפחתו של בן דום (ראו :עמ' 38, שורות 3-7 וסיכומי הנתבעים עמ' 54, שורות 9-18). כאשר התבקש הנתבע להבהיר מתי שילם למר בן דום השיב, כי שילם עם החתימה על ההסכם (ראו עמ' 37, שורה 20, ועמ' 38, שורה 24), אולם לא יכול היה לספק הסבר המניח את הדעת לעובדה שציין כי שילם בשקלים חדשים בעוד שבאותה שנה, 1078, וגם מספר שנים לאחר מכן, כאמור לעיל, המטבע הרשמי של ישראל היה לירה ישראלית ולא השקל, לא הישן ולא החדש.

גם אם מדובר היה במסמך שניתן היה לייחס לו מהימנות ברמה כלשהי, הרי יש באמור במסמך כדי לסתור את גרסתו של הנתבע 1 עצמו בדבר נסיבות רכישת הזכויות בשטח בן 600 מ"ר: בעוד שטענת הנתבע 1 הנה כי משנת 1969 הוא היה שותף בשיעור של 50% בעסקו של מר בן דום ובמקרקעין (ראו עדות הנתבע 1,עמ' 36, שורות 10-13), הרי שבהסכם שנערך כביכול בשנת 1978, בן דום ציין כי הוא: "בעל הזכויות היחידי למקום מאז הגעתי לקרית גת בשנת 1964"( נספח ג' שלעיל).

בעניין מועד הפיכתו של הנתבע 1 לשותפו של בן דום קיימות סתירות בגרסותיו של הנתבע 1 עצמו: בעוד שבסעיף 7 לתצהירו מוסר הוא כי הפך לשותפו של בן דום בשנת 1969, הרי בחקירתו הנגדית שינה גרסה זו והעיד כי בן דום הציע לו את השותפות אחרי 10 שנים (ע' 27 ש' 19). גרסאות אלה אינן מתיישבות עם דברים אחרים מסר הנתבע 1 בחקירתו הנגדית, לפיהן בן דום הפסיק לעבוד לפני 15 שנה וכי לאחר מכן היה בה לבקר ולהדריך (ע' 33 – 34 לפרוטוקול). כמבון שנשאלת השאלה, כיצד מתיישבים דברים אלה עם מועד הרכישה שנרשם על נספח ג' לתצהיר התובע, מסמך שאמור היה להיות הסכם רכישה, שם נרשם התאריך 26/1/178 ועם תשלום בשקלים חדשים במועד לא נודע, הכל כגרסת הנתבע 1?

עוד פוחת משקלו הראייתי של אותו המסמך, נספח ג' לתצהיר הנתבע 1, וממילא עצמת גרסתו בדבר רכישת זכויות מבן דום, נוכח הצהרתו של הנתבע 1 בסעיף 14 לתצהירו, כי המסמך נחתם בפני עורך דין. אם נכון היה הדבר, מי הוא אותו עורך דין? מדוע לא נחשף שמו? מדוע לא אישר את המסמך בחתימתו? מדוע לא הובא להעיד? כל זאת לא נדע.

לא זו אף זו - אף שנטען כי הנתבע 1 שילם עבור רכישת הזכויות מידיו של בן דום, הוא לא טרח להציג אסמכתא על ביצוע התשלום בפועל.

לא רק זאת וזה אולי העיקר: הנתבעים נמנעו, מסיבות השמורות עמם בלבד, מלהעיד את בן דום. דבריו של הנתבע 1, לפיהם מר בן דום לא הובא לעדות מאחר והוא איש חולה במחלה סופנית, נאמרו בעלמא ללא תמיכה באישור רפואי או בראיה אחרת, כדוגמת עדות בן משפחה של בן דום. אין צורך לומר כי היה בידי הנתבעים לבקש מבית המשפט כי עדותו של בן דום תישמע במקום חוליו, ונוכח היותו של בן דום עד מרכזי ביותר בפרשה, בית המשפט היה בהחלט נעתר לבקשה מסוג זה. כידוע, הימנעותו של בעל דין מלהציג ראייה שיש שיכלה לסייע בהוכחת גרסתו, מובילה למסקנה, כי אילו היה מציג הראייה, היתה זו פועלת לחובתו (ראו: ע"א 27/91 קבלו שמעון נ' ק' שמעון עבודות מתכת בע"מ, פד"י מט (1) , עמ' 460 וכן, י. קדמי, על הראיות- חלק שני, עמ' 971).

כמו כן, אין זה מיותר לציין, שהיה בידי הנתבע לפעול לזימונו של בן משפחה של בן דום, אחד מצאצאיו או רעייתו, או אדם אחר שיכול היה להעיד על עסקת המכירה הנטענת, אולם הוא נמנע מלעשות כן. הדבר מקבל משנה תוקף נוכח המצב המביך שנוצר, עת נחקר מר בנג'ו, העד מטעם הנתבעים, על תצהירו וכאשר התברר, כאמור, כי עד זה לא יודע דבר או חצי דבר ממה שכתוב בתצהירו.

לטעמי, המכתבים אשר צירף הנתבע 1 לתצהירו, בדבר הכרה של בעלי תפקידים כאלה או אחרים בזכויותיו של בן דום במקרקעין נשוא המחלוקת, יש בהם כדי להחליש את המצע העובדתי אשר ביקש הנתבע 1 להציע ולא כדי לתמוך בו: המכתבים כולם הם מהשנים לאחר שנת 1969, שנה בה טוען הנתבע 1 כי הפך לשותף של בן דום בעסק ובקרקע. המכתבים מדברים על זכויותיו של בן דום ולא מזכירים זכות כלשהי של הנתבע 1. אילו היה הנתבע 1 ידוע כבעל זכויות ושותף כנטען על ידו, סביר כי היו מזכירים אותו, בנשימה אחת עם בן דום. לא רק זאת, אלא שבמכתבו של צבי מרגלית, היחיד המזכיר זכויות של הנתבע 1, נרשם כי בידי האחרון "כל המסמכים המעידים כי אכן רכש כחוק את השטח ממי שהיה באותה העת בעל השטח...". אם אכן בידי הנתבע 1 כל המסמכים כאמור, מה מנע ממנו מלהציגם בבית המשפט בהליך דנא?

העובדות כי העסקה הנטענת בין הנתבע 1 לבן דום לא דווחה לרשויות המס (ראו: עדותו של הנתבע בעמ' 37, שורות 4-5) ושבין מר בן דום לבין הנתבע לא נערך הסכם שותפות בכתב (עמ' 27, שורות 22-23) גם הן מקשות על הוכחת גרסתו של הנתבע 1, בקושי של ממש.

כזכור, המקרקעין נשוא המחלוקת נרשמו על שם התובעת בשנת 1984 וזאת מבלי שהנתבע 1 העלה התנגדות לרישום (ראו עמ' 40, שורות 14-18). התרשמתי מעדותו של הנתבע 1, כי על אף גרסתו לפיה הוא רכש זכויות במקרקעין נשוא המחלוקת, הוא עצמו לא ידע מהו החלק אותו הוא רכש ומהם גבולות השטח שבבעלותו או בחזקתו. בעניין זה העיד הנתבע, כי: "מפה עד לפה, זה חלק שלי. יש לכם פה טעות. יש לי עוד 180 מטר אחורה שמשמש אותי לשים חול וחצץ וזה שלי. אם היה מגיע מפקח אחד וכב' עורך הדין היה יושב איתי ואומר לי תשמע המסגרת הזאת היא שלך, אבל אף אחד לא ידע להגיד לי זה לא שלך וזה כן שלך, עד שהגיע המשפט, במשך חמישים ומשהו שנים אף אחד לא בא להגיד לי תשמע זה לא שלך, העירייה אומר זה שלך, ראש עירייה שני, שלישי כולם אמרו שזה שלי" (ראו עמ' 30, שורות 21-26). כאשר נשאל הנתבע האם היו לו היתרי בנייה בגין התוספת בנייה שבנה העיד שלא, וזאת משום שנאמר לו שהשטח לא שלו ולכן הוא לא יכול לבנות (ראו: עמ' 39, שורות 11-17).

בנוסף לקושי בהוכחת העברת הזכויות מידיו של מר בן דום לידיו של הנתבע 1, הנתבעים גם לא עמדו בנטל להוכיח את המועד שבו רכש הנתבע 1 את זכויותיו בנכס שרכש מחברת מבני תעשייה, ויש לזכור כי הנתבע טוען לזכויות על השטח של 100 מ"ר מכוח רשות שקיבל ממחברת מבני תעשיה עת שכר מהם, בתחילה, את הנכס שרכש מהם לאחר מכן. למרות שהנתבע 1 טען כי רכש את המבנה מחברת מבני תעשייה עוד קודם למועד שבו נרשמו הזכויות על שם התובעת (שנת 1984), הוא לא מצא לנכון להציג כל מסמך, ממנו ניתן ללמוד על המועד שבו הוא שכר את המבנה מחברת מבנה תעשייה ולבסוף רכש אותו, כנטען - לא הסכם, אישור, או עדות לתמיכה בטענותיהם. אין זה מיותר לציין, כי בעוד שהנתבע טען לשימוש רב שנים בנכס שרכש ממבנה תעשייה, הרי שהערת האזהרה לגבי זכויותיו בנכס נרשמה רק בשנת 2005 (ראו נספח ה' לתצהירים שהוגשו מטעם הנתבעים). הנתבעים לא סיפקו לכך כל הסבר ונראה כי הדבר מדבר בעד עצמו. מכל מקום ברור כי מועד רישום הערת האזהרה מחליש באופן משמעותי את טענתו העובדתית של הנתבע 1 בדבר עשיית שימוש בשטח בן 100 מ"ר מזה שנים רבות.

המסקנה המתבקשת מכל האמור לעיל הנה, כי הנתבעים לא עמדו בנטל להוכיח טענתם, לפיה הזכויות ביחס לשטח נשוא המחלוקת הועברו אל הנתבע 1 מידיו של מר בן דום, וזאת אפילו אם אניח שלמר בן דום אכן הובטח הצריף וכי זה ניתן לו בשנות ה-60 כחלק מתוכנית קידום בעלי המלאכה בעיר. ויובהר, כי אין בידי לקבל טענת הנתבעים לפיה, עצם העובדה שהם התיישבו בשטחי המקרקעין נשוא המחלוקת ונהגו בו מנהג בעלים, ועצם הטענה שהנתבע 1 שימש כשותפו המלא של מר בן דום, מספיקים כדי לקבוע את זכויותיהם במקרקעין. הנתבע 1 כאמור לא הוכיח, ברמה הנדרשת על פי מאזן ההסתברויות, כי זכויותיו של בן דום בשטח נשוא המחלוקת, ככל שהיו כאלו בידיו, הועברו אליו, וטענתו זו הופרכה מניה וביה. הוא הדין לגבי קבלת רשות וזכויות מחברת מבני תעשיה לגבי השטח בן 100 מ"ר.

האם רכש הנתבע 1 זיקת הנאה במקרקעין נשוא המחלוקת:

סעיף 94 לחוק המקרקעין קובע, כי: "מי שהשתמש בזכות הראויה להוות זיקת הנאה במשך תקופה של שלושים שנים רצופות רכש את הזיקה והוא זכאי לדרוש רישומה".

סעיף 113 ג' לחוק המקרקעין קובע, כי: "במקרקעי ציבור לא יחול סעיף 94".

בחוק יסוד: מקרקעי ישראל, נקבע, בסעיף 1, כי: "מקרקעי ישראל, והם המקרקעים בישראל של המדינה, של רשות הפיתוח או של הקרן הקיימת לישראל, הבעלות בהם לא תועבר, אם במכר ואם בדרך אחרת".

מאחר והבעלות על המקרקעין נשוא המחלוקת נרשמה על שם רשות הפיתוח בשנת 1984, הרי שהנתבעים לא יכולים היו לקנות לגביהם זכות של זיקת הנאה, כאמור לעיל. ויובהר, כי גם טענתם של הנתבעים, לפיה המקרקעין היו בשימוש מר בן דום החל משנת 1964 איננה יכולה להועיל להם, שכן גם אילו היה בידי הנתבעים להוכיח את העברת הזכויות מידיו של בן דום (וכאמור עניין זה לא הוכח), הרי שמאז שנת 1964 ועד לרישום הזכויות על שם רשות הפיתוח והפיכתם של המקרקעין למקרקעין בבעלות המדינה, לא חלפו 30 שנה, כדרישת החוק. לכן, משלא היתה בידי מר בן דום זכות של זיקת הנאה, הוא לא יכול היה להעבירה לידי הנתבע 1. לפיכך, ובשים לב לאמור לעיל, אני מקבל טענת התובעת וקובע, כי הנתבע לא יכול היה לקנות זכות של זיקת הנאה ביחס למקרקעין נשוא המחלוקת בתיק זה וטענתו זו נדחית.

האם מחזיק הנתבע, לכל הפחות, בזכות רשות בלתי הדירה שלא ניתנת לביטול, מכח חובת הצדק וההגינות, בשל המצגים שהוצגו לו, ולאור הימנעות התובעת מלפעול כנגד השימוש שעשה במקרקעין במשך השנים הרבות?

כאמור, מעדותו של כהן עולה כי דבר הפלישה התגלה לתובעת רק ביום 17/8/2009, כאשר קודם לכך, לא היו מעקב או התייחסות אצל התובעת ביחס למקרקעין נשוא המחלוקת (ראו: עמ' 8, שורות 16-18). גם אין חולק כי התובעת לא נקטה בפעולה כלשהי כנגד הפלישה הנטענת, וזאת עד לשנת 2009.

הנתבעים הפנו לאסופת פסקי דין, שבהם תביעת הפינוי שהוגשה נדחתה או הותנתה בתנאים. עיון באותן אסמכתאות מעלה, כי רובן ככולן אינן רלוונטיות להליך הנדון בפניי, ולא ניתן להשליך את שנקבע בהן, על זכויותיהם של הנתבעים כאן. כך לדוגמא, בתיק ת.א. (נתניה) 6375/03 רשות הפיתוח נ' דסוקי (פורסם בנבו), נדחתה התביעה, שכן הנתבעים הוכיחו את זכותם על פי סעיף 78 לחוק הקרקעות העותמני ולכן, קמה להם טענת הגנה של התיישנות מפני התביעה לסילוק היד. זהו אינו המקרה בעניינינו. גם פסק הדין אליו הפנו הנתבעים בת.א. (אשקלון) 1968/06 מדינת ישראל נ' בוקסר (פורסם בנבו), איננו רלוונטי לעניין שבפנינו, שכן במקרה שנדון שם, נחתם עם הנתבעים חוזה חכירה, שהתובעת נמנעה משיקוליה להאריך ולחדש, בניגוד למצגים שהוצגו לנתבעים. באותו המקרה נקבע כי התובע, מנהל מקרקעי ישראל, יודע על ידי הנתבע על השימוש במקרקעין ואף התקבלה הסכמתו של המנהל לכך. עוד יש לציין כי המדובר היה שם בשטח בלתי מיושב, ולא כך הדבר במקרה דנן. הוא הדין ביחס לפסק הדין שניתן בת.א (רמלה) 4604/07, 4662/08 עיריית לוד נ' פרבמן (פורסם בנבו). במקרה שנדון שם, "זעקת ההגינות" כפי שכינה אותה בית המשפט התעוררה, בשל העובדה שהחוזה בוצע בחלקו תוך הסתמכות הנתבע עליו ובעוד שהעירייה קיבלה דמי שכירות, אך ביקשה להשתחרר מהחוזה בשל כך שלא נחתם הסכם בכתב. העירייה שם נתנה הסכמתה להקים מבנה ושימוש בו ללא הגבלת זמן והשימוש במבנה נעשה בשיתוף פעולה עם העירייה. בע"א 588/81 אריה ציזיק נ' דבורה הורוביץ, פ"ד מ(1) 321 אליו הפנה הנתבע, דובר על רשות שניתנה במסגרת יחסים שבין בני משפחה. נקבע שם כי לנכד ניתנה מתנה מוגדרת וכי לנכדה ניתן רישיון בלתי הדיר באופן מפורש לעשות שימוש במקרקעין נשוא המחלוקת. הוא הדין ביחס לפסק הדין שניתן בע"א 463/79 חנא פרח ג'בראן נ' סימון ג'בראן, פ"ד לו(4)403, שם נתן אדם לאחיו רשות מפורשת לבנות ולעשות שימוש לזמן בלתי מוגבל בנכס מקרקעין, מתוך ידיעה כי הלה ישפר את הנכס ויוסיף בניה. כן נקבע שם כי פינוי כנגד פיצוי ייקבע במקרים בהם קיימת ידיעה והסכמה כי ה"פולש" ישביח את הנכס, וברי כי אין זה המצב במקרה דנן. בע"ש 1075/08 אלמונית נ' פלוני (פורסם בנבו) המדובר היה ברשות מפורשת להקמת ביתו של המערער ועל הבטחה מפורשת כי הבניין יהיה שלו ושל אשתו לצמיתות. כפי שיובהר להלן, אני סבור כי יש קושי להשליך את ההלכה בעניין זה, כפי שנקבעה ביחס לרשות בנכסי הזולת, לרשות בנכסי הציבור. בע"א 7139/99 אלוני נגד ארד ואח' פ"ד נ"ח(4), 27 נקבע כי ניתנה זכות רישיון מפורשת וכי היתה כוונה מפורשת לתת רישיון בלתי הדיר. כן ניתנה שם הסכמה מפורשת של הגופים המיישבים לתת את הרישיון. במקרה דנן, ההסכמה של הגופים המיישבים לא ניתנה לנתבע 1 אלא לבן דום, כך לפי טענתו של הנתבע 1 עצמו. ברע"א 2701/95 תחסין מוחי רלדין כנעאן ואח' נגד גזאוי פ"ד נ"ג (3), 155 נקבע כי ניתנה רשות מפורשת מכוח חוזה שכירות. גם בע"א 515/76 לוי ואח' נגד ויימן ואח' פ"ד ל"א(2), 127 המדובר היה ברשות בלתי הדירה שניתנה לבניית דירה ולהפיכתה לבית מגורים, ללא הגבלת זמן ולכן הורה בית המשפט על פינוי בתשלום פיצוי כספי. בע"א 87/62 בדיחי נגד בדיחי פ"ד ט"ז, 2901 נקבע כעובדה שניתן רישיון לכל החיים. בע"א 8661/10 נעמה נגד טורקיה (פורסם בנבו) אכן קבע בית המשפט כי יתכנו מקרים בהם עיקרון תום הלב ושיקולי צדק והגינות יגבילו סעדים להם זכאי בעל קניין במקרקעין, אך הדבר ייעשה בנסיבות מיוחדות בלבד ויינתן משקל רב לזכות הקניין ומעמדה הרם. נקבע שיש להביא בחשבון את היחסים בין הצדדים, המצב הנפשי של הפוגע בזכות הקניין, היקף הפגיעה, עצמת הזכות הקניינית ואת עצמת הפגיעה. באותו המקרה, הפלישה היתה עוד לפני שנכנסה המשיבה שם להתגורר במקום והרשות להתגורר במקום ניתנה לה על ידי חברה ממשלתית והמדובר היה בפלישה בשטח קטן מאוד. במקרה דנן, המדובר הוא בשטח פלישה נרחב, וכניסתו של הנתבע 1 למקום לא היתה ברשות מפורשת של בעל הקרקע – התובעת, וגם לא של המוסדות המיישבים.

אכן, המשותף לכל פסקי הדין שהוזכרו הוא בכך שתחילת השימוש במקרקעין באה בעקבות רשות מפורשת לעשות שימוש במקרקעין שבמחלוקת ולבנות עליהם, ומכך גם הצורך לדון בשיקולי צדק והגינות לעניין דרישת הפינוי ותנאיו, במקרה והוחלט על פינוי.

בעניין זה אפנה לפסק הדין שניתן בע"א 633/08 מנהל מקרקעי ישראל נ' חנוך חיטמן, פסק דינו של כבוד השופט רובינשטיין, מיום 9/1/2014, שם נידונה הסוגיה של רשות מכוח השתק. נקבע כי:

"מוסד הרשות מכוח השתק מבקש להשקיף על היחסים שבין בעל המקרקעין לבין המחזיק בנכס תוך מתן משקל לשיקולים של צדק ויושר (ראו ע"א 588/81 ציזיק נ' הורביץ, פ"ד מ(1) 321 (1996); זלצמן, תשנ"ה בעמ' 30). אך בנסיבות העניין, ההסתמכות והשינוי לרעה נעשו על סמך מצג האגודה, אשר אינה בעל המקרקעין, ואין היא יכולה ליתן מה שאינו שלה.

בנוסף, בפרשות השונות שעסקו בסוגיית הרשות מכוח השתק ואשר נידונו בעיקרן בבתי המשפט המחוזיים, ניתן דגש למודעות בעל המקרקעין, להחזקה ולהסתמכות ארוכת שנים (ה"פ (מחוזי נצ') 345/97 ברבירו נ' כפר יהושע (1999); ה"פ (מחוזי ב"ש) 4141/98 שוננק מרדכי נ' מינהל מקרקעי ישראל (2003); ע"א (מחוזי נצ') 167/08 גואטה נ' מנהל מקרקעי ישראל (2009)). בנסיבות הנידונות, המנהל לא ידע על החזקת המנוח בשטח בטרם פנו המשיבים והאגודה אליו בשנת 2002, ואין להתייחס אליו כמי שנטע תקוות שווא בליבם. את מצגי האגודה – מתן ההחזקה והשימוש בנכס – יש לפרש על רקע התחייבויותיה בחוזה המכר, ולא ניתן ליחסם למנהל. המנוח ויורשיו הסתמכו ושינו מצבם לרעה עקב מצגי האגודה, אולם הם לא עשו כן על בסיס הבטחות ומצגים מצד בעל המקרקעין – מינהל מקרקעי ישראל, ומשכך לא נוצרו "נסיבות מיוחדות" המצדיקות גיבושה של רשות מכוח השתק"

במקרה דנא, גם אם אניח, כי הנתבעים קיבלו רשות לעשות שימוש במקרקעין נשוא המחלוקת במשך השנים, בשתיקת התובעת, ובעובדה כי לא פעלה לפינוים של הנתבעים, הרי שהמדובר הוא ברשות שניתנה בחינם, והיא לעולם הדירה. דברים אלו יפים במיוחד לאור העובדה שהמקרקעין נשוא המחלוקת הנם מקרקעי ציבור, שהאינטרס הציבורי מורה לנו שלא להתיר לפלוש אליהם ולנהוג בהם מנהג בעלים שלא כדין, תוך שלילת זכותה של המדינה להביא לביטול הרשות בנסיבות המתאימות.

ברע"א 977/06 מרדכי בן חמו נ' משרד הבריאות (17/5/2006) (פורסם בנבו), נקבע כי :

"רשות חינם – לא כל שכן ברכוש הציבור – אינה יכולה ככלל להיות בלתי הדירה ( ראו: רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי פ"ד נז(3) 949, 957-955 (השופט טירקל) והאסמכתאות דשם). ...רשות חינם אינה בלתי הדירה, ומכל שכן שאינה יוצרת זכות לדיירות מוגנת, והמגמה, כפי שנתבטאה גם בחקיקה, צריכה לדידי להיות צמצום מופעיה של האחרונה ולא הרחבתם"

בע"א 6156/05 הרצל אדאדי נ' מדינת ישראל (20/7/2005), נקבע כי:

"לפלישות למקרקעי הציבור אין בית משפט זה יכול כל עיקר ליתן יד, וכבר נאמר לא אחת כי אף אם לא מילאו הרשויות את חובתן לאורך שנים רבות, ואף אם התרשלו כפי שציין בית משפט השלום, אם הגיעה שעת התעשתות מצדן והן החלו במעשים, על בית המשפט לעודדן ולא להיפך. זו החובה כלפי הציבור". 

במקרה דנא, אין לקבל טענת הנתבעים לפיה, תחושת הצדק מורה לאפשר להם להמשיך ולעשות שימוש בנכס, באופן שלא ניתן יהיה להורות על ביטול הרשות שניתנה להם, ככל שניתנה, לעולם. ראשית, רשות השימוש, ככל שניתנה, לא ניתנה לנתבע אלא למר בן דום, כפי שעולה בפירוש מהמסמכים שהגיש הנתבע. שנית, אל מול הרשות שניתנה , או אל מול ההימנעות של התובעת, במחדל, לפעול כנגד השימוש שנעשה ברבות השנים במקרקעין על ידי הנתבעים, עומדת העובדה כי במשך השנים, נהנו הנתבעים מהשימוש כאמור, מבלי שנשאו בתשלום עבור השימוש שנעשה. העובדה שמחד גיסא, נעשה שימוש רב שנים, ומאידך, הנתבעים לא נשאו בתמורה כלשהי עבור השימוש, מביאה לאיזון הראוי בין ההשקעה שהושקעה על ידי הנתבעים במקרקעין לבין ההטבה שנהנו ממנה כאמור לעיל. מכל מקום, בהינתן שהרשות שניתנה לנתבעים, אם ניתנה, הנה לעולם הדירה, הרי שהתובעת, הבעלים של המקרקעין, זכאית לסעד של סילוק ידם של הנתבעים ולסילוק הפלישה.

יש לדחות את טענת הנתבעים כי שטח הפלישה לא זוהה ולא הוכח כראוי. לכתב התביעה צורף צילום אוויר בו ניתן לזהות בוודאות את שני השטחים בני 100 מ"ר ו-600 מ"ר. הפקח בני כהן אישר בתצהיר עדותו הראשית כי אותו צילום האוויר מתייחס לפלישה הנטענת. הוא אישר זאת גם בחקירתו הנגדית. גם אם לא נעשה צילום האוויר על ידי הפקח, הרי זיהוי הפלישה בשטח ואישורו של הפקח כי צילום האוויר משקף נכונה את המצב בשטח, די בהם כדי להוכיח, במאזן ההסתברויות, את שטחי הפלישה. לא רק זאת, אלא שלנתבע 1 אין כלל זכויות בשטח כלשהו בחלקה מס' 5 אלא בחלקה 3 בלבד. על כן, עליו לסלק ידו מכל חלק בחלקה 5, שבבעלות התובעת, ואליה פלש. לא למותר לציין כי בחקירתו הנגדית, אישר הנתבעת את שטח הפלישה בן 600 מ"ר (ע' 34 ש' 18, ש' 25).

האם יש מקום בנסיבות העניין להתנות הפינוי בתנאים ולפסוק לנתבעים פיצוי עבור השבחת המקרקעין ברבות השנים?

כזכור, הנתבעים טענו, כי באם יוחלט על פינויים מהמקרקעין, יש לקבוע כי הם זכאים לפיצוי עבור ההוצאות שנגרמו להם בגין השבחת הנכס. אכן, הנתבעים הציגו מספר פסקי דין בהם נקבע כי במקרים מסוימים, בהם הוכח כי ניתנה לאדם הבטחה מסוימת, לפיה הוא רשאי להשתמש בנכס, ואותו אדם השביח את הנכס בהתבסס על אותה הבטחה, הרי שהצדק מחייב כי בר הרשות יפוצה על הוצאותיו והשקעותיו ברבות השנים (ראו לדוגמא: ע"א 463/79 חנא פרח ג'בראן נ' סימון ג'בראן, פ"ד לו(4) 403 וכן ע"א 515/76 יצחק, רחל ורות לוי נ' חיים ויימן, פ"מ לא(2) 127).

ראינו לעיל כי במקרים בהן מצא בית המשפט לנכון להורות על תשלום פיצוי כספי כנגד פינוי המקרקעין, הרשות לעשות שימוש במקרקעין ולבנות עליהם ניתנה באופן מפורש, כאשר השימוש והבניה נעשו לאורך שנים בידיעת בעל הקרקע ובהסכמתו המפורשת. ברי כי אין זה המצב במקרה דנא ורק מן הטעם הזה, דין דרישתו של הנתבע 1 לתשלום פיצוי להידחות.

בנוסף, ברור ונהיר, כי קודם שבית המשפט יפסוק פיצוי בעבור ההשקעות והשבחת הנכס, עליו להשתכנע, על פי מאזן ההסתברויות, כי הנתבעים אכן השביחו את הנכס. כמו כן, ברור כי על הנתבעים להוכיח כיצד השביחו את הנכס ומהן ההוצאות שהוצאו לשם כך.

כפי שיובהר להלן, אינני סבור כי הנתבעים הוכיחו שהשביחו את המקרקעין וחשוב מכך, הנתבעים לא הוכיחו את גובה הוצאותיהם בגין ההשבחה הנטענת.

ראשית, הנתבע 1 העיד כי בכל הנוגע לשטח שעל פי הנטען הוא רכש ממר בן דום ש:"הסוכנות היא זו שבנתה את הצריף וגידרה את השטח עבור בן דום. בן דום שילם לסוכנות עבור הצריף והשטח- וזאת, בתשלומים שנפרסו על פני שנים ואשר לאחר שהפכתי לשותף, נשאתי גם אני בנטל התשלום" (כך במקור- י.פ.א) (ראו תצהירו של הנתבע 1, סיפא לסעיף 5). בהמשך נטען, כי במהלך השנים ניזוקה הגדר והעירייה ביקשה ממנו שיבצע גידור מלא של השטח וכי הגידור אכן בוצע ומומן על ידו (ראו: סעיף 18 לתצהירו של הנתבע). הנתבע 1 גם טען בתצהירו כי בנה תוספת בנייה לפני שנים רבות בידיעתם ובהסכמתם של גורמי העירייה מבלי שהועלתה טענה כלשהי כנגד מעשיו (ראו סעיף 28 לתצהיר הנתבע 1). בהמשך תצהירו הנתבע עתר לכך שככל שיפונה, יש לפצותו בסכום של 510,000 ₪, כפי שנקבע בחוות הדעת של השמאי מטעמו וכן, שיוחזר לו הסכום שנשא בו בסך 50,000 ₪ עבור הצריף שרכש ממר בן דום.

ראינו כי הנתבע לא הוכיח כי רכש את הזכויות ממר בן דום ובפרט לא הוכיח כי שילם עבור הזכויות 50,000 ש"ח כאמור לעיל. הנתבע גם לא הציג ראיות לכך שהוא גידר את השטח על חשבונו, ושהוא שינה את המתווה שנבנה על ידי הסוכנות היהודית ובמימונה. בכל העדויות שנמסרו, היתה תמימות דעים ביחס לכך שהמדובר הוא בצריף ישן ורעוע שאיננו נחזה להיות בנייה חדשה או משופרת.

ביחס לתוספת הבנייה, לגביה טען הנתבע 1 שבנה במקום (היא הפלישה הנטענת בהיקף של 100 מ"ר), ניתן היה להניח כי חוות הדעת מטעם השמאי יהיה בה כדי להוכיח את עלותה של הבנייה והיקפה. אולם, חוות הדעת שהוגשה איננה מסייעת בידי הנתבעים כלל ועיקר.

בהתעלם מכך שחוות הדעת איננה ערוכה בהתאם לדרישת פקודת הראיות, הרי שהאמור בחוות הדעת, אין בו כדי לתת מענה הולם לשאלה, מהן ההשקעות שבוצעו בנכס ומהו שוויה של כל השקעה שבוצעה כנטען. קביעת השמאי ביחס לשומת ההוצאות הנה שרירותית, לא מנומקת ואף לא ברורה.

בסעיף 12 לחוות דעתו של השמאי מר אלבז, נקבע : "לאור כל האמור לעיל, ולאחר שבדקתי נתוני שוק רלוונטיים, הנני אומד את עלויות הבנייה של שני המבנים אותם מבקשים להרוס, בשטח כולל של כ- 184 מ"ר לרבות אובדן הכנסה, בסך של: 510,000 ₪ (חמש מאות ועשר אלף ₪)".

מעבר לקביעה לאקונית זו, לא פירט המומחה בחוות דעתו, כיצד חושב שווי המבנים, האם שווי עלויות הבנייה שנקבע מתייחס לבנייה שנבנתה בשנים האחרונות, ובמימונם של הנתבעים, ויותר מכל, מהו הערך שנקבע בגין אובדן הכנסה ומהו ביטויו של האובדן הנטען, אבדן הכנסה לאיזו תקופה, ועל אילו נתוני הכנסה בעבר היא מסתמכת. בנסיבות אלה, אין לראות בחוות הדעת ולו גם הוכחה קלושה להוצאות בניה או אובדן הכנסה כלשהם.

כאמור לעיל, מעבר לשאלה זו של הוכחת ערך הפיצוי, אני סבור כי במקרה דנא, יש להימנע מלהתנות הפינוי בפיצוי כלשהו לנתבעים, שכן אין להתעלם מכך שהמדובר הוא ברכוש השייך למדינה, בו עשו הנתבעים שימוש ללא תמורה ובמשך שנים רבות כנטען על ידם, ויש בכך כדי להוות איזון הולם, גם במקרה שבו הנתבעים השביחו את הבנייה על המקרקעין בהם עשו שימוש.

יחד עם זאת, אני סבור, כי יש מקום לקבל דרישת הנתבעים ולהורות על קביעת מועד רחוק יחסית לפינוי, וזאת על מנת לאפשר להם להיערך בהתאם ולהתאים את מקום העסק לשינויים הנדרשים. אני סבור, קביעת מועד נדחה לשנה יהיה בו משום פרק זמן סביר להתארגנות לפינוי, בנסיבות העניין.

אני דוחה בקשת התובעת להורות על פיצול הסעדים, באופן שיותר לה לתבוע סעדים כספיים לאחר מתן פסק הדין בתיק זה. על התובעת היה למצות סעדיה במסגרת העילה שבגינה הוגשה התביעה, ולעתור לסעדים הכספיים המגיעים לה עד למועד הגשת התביעה, לטענתה, במסגרת התביעה כאן. הסעדים הכספיים, לפחות אלו שנכונים למועד הגשת התביעה, התגבשו לכאורה, והיו ידועים לתובעת כבר במועד הגשת התובענה. על כן, הבקשה לפיצול סעדים, אשר נתבקשה רק במהלך הסיכומים, נדחית.

סוף דבר, אני מקבל התביעה ומורה כדלקמן:

ניתן בזה צו עשה כנגד הנתבעים, המחייב אותם לסלק ידם מהשטח, להרוס כל גדר, מבנה או עסק שנבנה על ידם או על ידי מי מטעמם, במקרקעין הידועים כגוש 1908, חלקה 5 בקריית גת. על הנתבעים לפנות את השטח, לרבות פינוי המיטלטלין המחוברים ושאינם מחוברים, המצויים בשטח הנ"ל, ולהשיב השטח לקדמותו כשהוא ריק ופנוי מכל אדם וחפץ, כפי שהיה קודם לפלישתם של הנתבעים.

ניתן בזה צו מניעה קבוע, האוסר על הנתבעים לפלוש לשטח האמור, לקיים או להקים כל גדר, מבנה או עסק או כל דבר אחר בשטח.

כאמור, הצווים הנ"ל ייכנסו לתוקפם בתום 12 חודשים מהיום.

אני מחייב את הנתבעים, במאוחד ובנפרד, לשלם לתובעת את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 17,700 ₪ (כולל מע"מ).

זכות ערעור תוך 45 יום.

ניתן היום, כ' ניסן תשע"ה, 09 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.