להלן הצעתי לפשרה לאחר שבחנתי את ראיות הצדדים, תחשיבי הנזק ושמעתי טיעוניהם בישיבת יום 19.12.12.

שאלת החבות: נראה כי שאלת החבות אינה מעלה קושי מיוחד.

שיעור הנזק: עובר לתאונה עבד התובע כשכיר ונראה כי בסמוך לפני התאונה עסק בהכנות לפתיחת עסק. נראה כי ביקורו אצל הנתבעת היה במסגרת זו.

קיימת מחלוקת בין מומחה בית המשפט לבין רופאו המטפל של התובע באשר לתקופת אי הכושר שלאחר התאונה. יש להביא בחשבון כי בכל תקופת אי הכושר הנטענת ע"י התובע שולמו לו דמי אבטלה.

נראה כי הכוויות היו נרחבות, מכאיבות ובדרגה 2.

התובע עשה שימוש בחליפת הלחץ, אולם אין תימוכין בתיעוד שהוגש למשך התקופה הנטענת.

התובע, לאחר תקופת ההחלמה המשיך בתוכניותיו להקמת העסק. אמנם, עובר לפיטוריו שכרו של התובע היה גבוה, אך בשל תחום עיסוקו לא ניתן להתעלם מהסיכונים בשוק עבודה זה למי שהינו שכיר. תעיד על כך תקופת האבטלה בשנים 2004-2005 וכן פיטוריו עובר לתאונה. משכך, שכרו של התובע עובר לתאונה אינו יכול להוות הבסיס היחיד לבחינת כושר השתכרותו.

באשר לנכות הנפשית- גם אם נביא בחשבון כי עסקינן בנפגע שאינו משתף פעולה בחשיפת מצבו הנפשי- גם לשיטת המומחה מטעם התובע נכותו משפיעה יותר בתחום החברתי ופחות בתחום התעסוקתי.

חוות דעתו של פרופ' מוניץ נראית לכאורה מנומקת.

באשר לצלקות- התובע נבדק ע"י ד"ר אבשלום כ-6 חודשים לאחר התאונה. ממצאיו של המומחה מטעם ביהמ"ש שונים משמעותית מאלו שנמצאו ע"י ד"ר אבשלום.

משהתובע עצמאי- אין מקום לפיצוי בגין תנאים סוציאליים והפסד פנסיה.

התובע זכאי לפיצוי בגין כאב וסבל בהתאמה לפגיעתו.

לסיכום: הצעתי הינה כי ישולם לתובע סך כולל של 205,000 ₪ מעבר לדמי האבטלה ששולמו לתובע בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 17.5% בתוספת מע"מ, אגרה ושכ"ט כל המומחים.

התובע יודיע עמדתו תוך 14 יום והנתבעת תוך 30 יום לאחר מכן.

ההודעות תימסרנה בו זמנית לביהמ"ש.

ישיבת יום 13/2/13 נדחית ליום 10/3/13 שעה 0840.

ניתנה היום, ד' שבט תשע"ג, 15 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.