בפניי בקשה לפסיקת פיצוי המעוגנת בסעיף 80, לחוק העונשין התשל"ז-1977.

אין מחלוקת שביום 23/2/10 הוגש כנגד המבקש כתב אישום המייחס לו עבירות שעניינן נהיגה בשכרות, נהיגה בקלות ראש, וסירוב להיבדק בדיקת דם או נשיפה.

על פי הנטען נגד המבקש, ביום 2/12/2009 סמוך לשעה 20:00 הוא נהג ברכב מסוג סיטרואן ברחוב חטיבת גולני בחדרה. בהגיע המבקש לרחוב הוא בלם את רכבו, או אז הוא נפגע מאחור על ידי רכב פרטי אחר. לטענת המאשימה, המבקש נהג בעת התאונה כשהוא שיכור ושעה שנדרש למסור בדיקת נשיפה ולאחריה דגימת דם – הוא סירב.

עד ליום 8/1/2012 ביקש הסנגור לדחות את הדיונים בתיק, לאחר שהצהיר כי מתכוון הוא להיפגש עם המאשימה.

ביום 8/1/2012 התייצב הסנגור בבימ"ש ומשנדרש להגיב לעבירות שיוחסו למרשו, הוא טען כי הנאשם כופר בעובדות כתב האישום. הסנגור פירט את כפירתו והמשיך וטען כי הנאשם העלה טענת אליבי וכי טענה זו לא נבדקה כלל. הסנגור המשיך וטען כי הנאשם לא נהג ברכבו כלל אלא שהה בביתו. לדבריו ברכבו נהג אדם אחר שאת פרטיו הוא מסר למשטרה.

עם תום טיעוני הסנגור, הודיע נציג המאשימה כי הוא מבקש לקבוע את התיק לתזכורת תביעה.

בתאריך 6/5/2012 התייצב ב"כ המאשימה בבימ"ש וטען כי נוכח העובדה שראש שלוחת התביעות שהה בחופשה ארוכה, לא נבחנו טענותיו של הסנגור, ולפיכך נתבקשה דחייה נוספת.

ב"כ הנאשם התרעם על כך תוך שהוא מצביע על כך שהפנה את תשומת ליבם של נציגי המאשימה למחדלי החקירה ואף כי חלפה שנה לערך, טרם ניתנה תשובה.

במועד זה פסקתי כי למבקש/הנאשם, נגרם עיוות דין שכן חרף הזמן הרב שחלף, טענותיו לא נבדקו לגופן בסופו של דיון, ואפשרתי למאשימה לבחון את התיק עד ליום 3/6/2012.

בתאריך 3/6/2012 התייצבה ב"כ המאשימה והצהירה כי המאשימה חוזרת בה מן האישום, וביקשה שלא יפסקו הוצאות. בסופו של הדיון, זוכה הנאשם מביצוע העבירות שיוחסו לו.

בתאריך 11/5/2012, הגיש הסנגור בקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין.

לטענתו, המאשימה הגישה כנגד מרשו כתב אישום חסר בסיס, שכן עוד בחקירה טען המבקש טענת אליבי אולם זו לא נבדקה כלל. יתר על כן המשטרה לא ניסתה לאתר כלל את הנהג אשר נהג בפועל ברכבו של הנאשם, וזאת חרף פרטים שנמסרו לה אודותיו.

עוד טען הסנגור כי ביום 9/12/2009 - כשבוע לאחר התאונה, הוטלה על המבקש פסילה מינהלית בת 60 יום, לדבריו בשים לב לעובדה שכתב האישום הוגש בטעות או כתוצאה מחוסר תשומת לב ובשים לב לעובדה שבדיקת התיק התארכה על פני פרק זמן של למעלה משנה – מלמדים על כך שנציגי המאשימה התנהלו בתיק בהעדר עניין ובכך גרמו לפגיעה בלתי מוצדקת במבקש, כאשר מעבר לעובדה שהיה נתון במשך כשנתיים במעמד של נאשם הוא נפסל מינהלית למשך 60 יום, על לא עוול בכפו.

בתגובה לבקשה טענה ב"כ המאשימה, כי אין מקום לפצות את המבקש היות ועצם ניהול ההליך הפלילי לא מקיים זכות לפיצוי בכל מקרה בו זוכה נאשם.

זכותה של המאשימה לנהל הליכים פליליים ואין מקום שתהא מאויימת בפסיקת הוצאות משפט. לטענת המאשימה, ההליכים שהתנהלו בתיק זה לא עונים לקריטריונים של פסיקת הוצאות משפט. יתר על כן, לטענת המאשימה המבקש לא הוכיח שנגרם לו נזק כלשהו כולל עוגמת נפש ולפיכך לטענתה המדובר בהליך סרק.

כידוע סעיף 80 לחוק העונשין מתווה את המסגרת לזכאותו של הנאשם, שזוכה בדין לקבלת פיצוי על מעצרו או מאסרו ושיפוי בגין הוצאות הגנתו.

כידוע 2 עילות קבע המחוקק לבחינת זכאותו של נאשם שזוכה בדין לקבלת פיצויים מאוצר המדינה, האחת אם לא היה יסוד לאשמה והשניה אם מתקבלות נסיבות אחרות המצדיקות זאת.

בענייננו אין מחלוקת שלא היה כל יסוד להאשמתו של המבקש ולא היה כל מקום להעמידו לדין. המאשימה הגיעה למסקנה זו בחלוף שנה מיום הגשת כתב האישום והיא בחרה אף לחזור בה מן האישום בשלב שלאחר ההקראה. כידוע - התוצאה של הליך זה הינה זיכויו של הנאשם.

עוד יש לזכור כי כפי שנקבע בפסיקה, על בימ"ש בבואו לדון בבקשה לפסיקת פיצוי, עליו לשקול האם המבקש/הנאשם זוכה זיכוי מוחלט או שמא הזיכוי מקורו בטעמים טכניים או מחמת הספק.

בענייננו המדובר בזיכוי מוחלט של המבקש/הנאשם. כאשר המאשימה החליטה בסיום ההליך שלא לנהל נגדו משפט כלל וזאת יש לזכור. בע"פ 303/02 בעניין דרוויש חמדאן נ' מדינת ישראל, קבע בימ"ש העליון מפורשות כי זיכוי או ביטול אישום בשל חזרה מאישום שבאה לאחר מתן תשובת הנאשם וכן זיכוי מטעמים אחרים, כל אחד מאלה לבדו די בו כדי לשמש תנאי סף לתחילתו של סעיף 80(א) לחוק העונשין.

לפיכך, משחזרה בה המאשימה מן האישום לאחר מתן תשובת הנאשם וזוכה הנאשם בדינו, הוא חלף על פני המשוכה הראשונה שמציב סעיף 80 לחוק.

ראוי לציין כי מדברי ב"כ המאשימה בדיון שנתקיים ביום 3/6/12, וכן מתגובת ב"כ המאשימה לבקשה לפיצוי, לא נטען כי היה למאשימה יסוד להאשים את הנאשם, מכאן שהמסקנה היא שהמאשימה לא נהגה בזהירות ראויה והסתפקה בכך שרכבו של המבקש נתפס בשעת האירוע.

אשר על כן, סברתי כי מן הראוי לפסוק למבקש פיצוי בשל העמדתו לדין, התייצבויותיו בבימ"ש וכן העובדה שנפסל מינהלית למשך 60 יום על לא עוול בכפו.

התוצאה הסופית היא שהנני מורה למאשימה לפצות את הנאשם/מבקש בסכום של 3,500 ₪.

המזכירות מתבקשת להעביר עותקים מהחלטה זו לידי עו"ד מיכאל לוברוב וכן למאשימה.

ניתנה היום, כ"ב תמוז תשע"ג, 30 יוני 2013, בהעדר הצדדים.